[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

פרק ו' -במ"ב 681

@alt@

במ"ב 681 - התארגנות בשנות מחסור וצנע


לקריאת הפרק בגרסת PDF -לחץ כאן



במרס 1948 נשלח משה ירדני, מפקד כיתה בגדוד 51 של חטיבת גבעתי, עם אנשי כיתתו למשלט בית קרן-הקיימת, כדי לאבטח את השיירות, שיצאו מהשכונות הדרומיות של תל-אביב לעבר ירושלים ומושבות הדרום. כשישב עם חייליו בבונקרים המבוצרים של בית קרן-הקיימת ההרוס, מול משטרת בית דג'ן, לא העלה כלל על דעתו, כי בחלוף שנתיים סוערות ימצא את פרנסתו במבנים של המטווייה הערבית שמעבר לכביש. כזכור, התמקמו במבנים המוארכים שלה לוחמי הכנופיות הערביות, בפיקודו של חסן סלאמה. עד סוף אפריל 1948 השיבו לוחמי גבעתי מלחמה שערה נגד הלוחמים הערבים, ולא איפשרו להם לחסום את עורק החיים לירושלים. באמצע מאי 1948 נכבשה גם משטרת בית דג'ן, הכפר הסמוך אליה והמטווייה.
ב1- בפברואר 1950 בבוקר, שבועיים לאחר שחרורו מצה"ל, הגיע ירדני לראיון עבודה במִפקדת במ"ב 681 של חיל הטכנאים, ששכנה בבית האבן הדו-קומתי ליד השער הראשי. הוא הגיע לבסיס בהמלצתו של חברו הקרוב, נתן טיגרשטרום, שהועסק מזה זמן כאזרח עובד צבא בבית המלאכה למנועים של הבסיס. את פניו קיבל סגן מפקד הבסיס, סרן שמואל מילמן. לאחר ששמע על הכשרתו המקצועית כמכונאי רכב, ועל נסיונו הצבאי כמכונאי גדודי בחטיבה 7 במלחמת העצמאות, קיבל אותו מייד לעבודה. ירדני מוּנה לאחראי על קליטת משאיות וזחל"מים בבית המלאכה להרכבים של ב"מ 1 בצריפין, שמפקדו היה באותה העת סרן משה שמושקוביץ.
  • משה ירדני נולד בפולין ב1928-. ב1935- עלתה משפחתו ארצה באופן לגלי, והתיישבה בשכונת גרין, ששכנה בלב החולות (כיום העיר חולון). עד פרוץ מאורעות הדמים ב1936-, למד בבית-הספר היסודי הדתי ביפו, ולאחר סיום המאורעות ב1939-, המשיך ללמוד בבית-הספר לילדי עובדים בחולון. בשנים 1946-1942 למד מכונאות רכב בבית-הספר המקצועי 'מקס פיין' וסיים את הלימודים בהצטיינות. בתקופת לימודיו היה חבר בתנועת 'הנוער העובד' והתקבל כחבר לארגון ה'הגנה'. במסגרת פלוגת חי"ש חולון, שהפכה מאוחר יותר לפלוגה ח' בגדוד 51 של חטיבת גבעתי, עבר קורס מ"כים בבן-שמן. עם פרוץ מעשי האיבה בארץ בשלהי נובמבר 1947 גויס לשירות סדיר ב"פלוגה המיוחדת" של ה'הגנה' לזמן קצר, ולאחר מכן מוּנה למפקד כיתה בגבעתי. בחודשים מרס-מאי 1948 השתתף עם כיתתו באבטחת השיירות לירושלים ולדרום. באמצע מאי הוצב בחטיבה 7 כמכונאי רכב, ולקח חלק בהקמתו של גדוד השריון הראשון בצה"ל, גדוד 79. כאחראי על הסדנה הגדודית השתתף בקרבות לכיבוש משטרת לטרון. עד סיום המלחמה השתתף עם גדודו במבצעים 'דקל' ו'חירם' לכיבוש הגליל התחתון והגליל העליון. ב15- בינואר 1950 השתחרר מצה"ל.
ב1- בפברואר 1950 החל לעבוד כאזרח עובד צבא בבמ"ב 681, תחילה בב"מ 1 לתיקון משאיות וזחל"מים בצריפין, ולאחר מכן כמכונאי אחראי במחלקה לתיקון זחל"מים בב"מ 2 בתל השומר. ב1953- מוּנה למנהל עבודה במחלקה. שנה לאחר מכן מוּנה לקצין ארגון עבודות ולקצין טכני בב"מ 2. בשלהי 1955 נשלח להשתלמות בנושא שיקום טנקי -13AMX בצרפת, ועם שובו מוּנה למפקד קו לשיקום הטנקים האלה. במלחמת סיני היה ממלא מקומו של מפקד בית המלאכה, שהשתתף בקרבות כמפקד-גדוד חי"ר. לאחר המבצע מוּנה למפקד מחלקת ה-13-AMX. ב1959- עבר למִפקדת הבסיס כקצין ארגון עבודות מול ב"מ 2. ב1961- הועבר לבית דגן כסגן מפקד ב"מ 6 (המנועייה), ולאחר זמן קצר מוּנה למפקדו. ב1971- נשלח לסיור לימודים באירופה ובארצות-הברית. בשנות עבודתו כמפקד המנועייה היה ירדני היוזם, המפתח והמנהל של בית המלאכה למנועים ולמכלליהם. על פועלו זה קיבל באפריל 1990 את פרס ראש אג"א למפעל חיים. ב1993- פרש לגמלאות.
מסוף 1949 ועד תחילת 1951 – תקופת התארגנותו-מחדש של חיל הטכנאים – חלו שינויים רבים במבנה יחידותיו ובכפיפויות שלהן. מפקדים הועברו על-פי הצרכים מבית מלאכה למשנהו, לעיתים לצורכי קידום, ולעיתים עקב שחרורם מצה"ל של מפקדים אחרים. בתי מלאכה הועברו מצריפין לבית דגן, או לתל ברוך ולתל השומר, כדי לייעל את העבודה. המשימה העיקרית שהוטלה על בתי המלאכה לאחר המלחמה היתה לשקם את אלפי כלי הרכב ואמצעי-הלחימה של צה"ל ולהחזירם לכשירות. העומס היה עצום. אי-האחידוּת של כלי הרכב וכלי הנשק והמגוון העצום של הכלים מתוצרתם של מפעלים שונים הקשו על עבודות השיקום. בשל המחסור בחלפים בוצע השיקום בדרך-כלל בשיטת הקניבליזציה. הצפיפוּת בבתי המלאכה היתה רבה והיעילות נמוכה. על-פי הדו"ח שהעביר במ"ב 681 למִפקדת חיל הטכנאים ביולי 1950 באשר לכמות וסוגי כלי הרכב שנמצאו באותה העת בתיקונים בבסיס, עולה התמונה הבאה:
  • בב"מ 1 בצריפין נמצאו בעבודה בו-זמנית: 27 ג'יפי סיור 4X4 מתוצרת ויליס, 14 קומנדקרים 4X4 מתוצרת פורד, דודג', אינטרנַש ופֶרגו, כ30- משאיות 4X4 מתוצרת שברולט, כ80- שריוניות צריח סקאוט קר מתוצרת וייט, כ40- שריוניות צריח מתוצרת GMC, 5 נושאות ברן זחליליות מתוצרת פורד, 5 מובילי טנקים מסוג דיאמונד-טי, שלושה גוררים כבדים וורד לה פרנס, מכליות מים, אמבולנסים מתוצרת דודג', מכוניות נוסעים מתוצרת אוסטין, גרורי סיכה, מדחסים ועוד.
  • בב"מ 2 בבית דגן נמצאו בעבודה: כ200- משאיות 5 טון 6X6 מתוצרת GMC, חמישה רכבי גרר מאותה התוצרת, משאיות מנוף 4X4 3 טון מתוצרת ליילנד, שבע סדנאות ניידות על מרכב של משאית ליילנד, עשרות משאיות וטנדרים מתוצרת מוריס, פז'ו, שברולט ובדפורד.
  • בב"מ 3 בתל-השומר נמצאו בעבודה: 10 טנקי שרמן, 4 טנקי לוקוסט, 4 טנקי הוצ'קיס, טנק ולנטיין אחד, כ100- זחל"מים מתוצרת אינטרנַש, עשרות שריוניות צריח מתוצרת המבר, מוריס ודינגו, מאות טנדרים מתוצרת פז'ו, ו30- מובילי טנקים בעלי 24 גלגלים מתוצרת רוג'רס.

השינויים בכפיפויות של היחידות היו כה תכופים, שלעיתים לחיילים ולעובדים האזרחיים לא היה ברור כלל לאיזו יחידת-אם הם כפופים למעשה. גם שמות היחידות ומספרי בתי המלאכה, שנקראו לעיתים מוסכים, שונו מדי כמה חודשים בהוראת המטכ"ל, או מִפקדת חיל הטכנאים, עד שהתגבש סופית מבנה יחידות המשנה. המבנה של במ"ב 681, בפיקודם של סא"ל יעקב וייס וסגנו סרן משה שמושקוביץ, היה באפריל 1951, על-פי התקנים שקבעה המחלקה לתפקידי מטה באגף המבצעים במטכ"ל (אג"ם/מת"ם) כדלקמן:
  • מִפקדת הבסיס שכנה בבית דגן, והיתה מורכבת מבעלי התפקידים הבאים: מפקד, סגן, רס"ר הבסיס, קצין טכני לרכב, קצין טכני לנשק, קצין טכני לחשמל, קצין תכנון עבודות, קצין ניהול, קצין תשלומים, קצין אפסנאי, קצין רכב וקצין ביטחון – על-פי התקן, היו במפקדה אחד-עשר קצינים ותשעים ושישה בעלי דרגות אחרות (בד"א).
  • בבית דגן פעל גם ב"מ 2, בפיקודו של סרן ארנסט בויאקובסקי, שהיה מורכב מארבעה בתי מלאכה: ב"מ 3 לעבודות חשמל, ב"מ 4 לעבודות עזר, ב"מ 5 לפירוּק ולהרכבה, ב"מ 6 למנועים; כן היה בו מחסן ראשי. פעילותו העיקרית של בית המלאכה היתה הפעלת קו לשיקום מאות משאיות 6X6 מתוצרת ג'נרל מוטורס. בב"מ 4 נעשו עבודות פחחות, נפחות, צבע, נגרות ורפדות. על-פי התקן היו בב"מ 2 חמישה קצינים ושלוש-מאות וארבעה בעלי דרגות אחרות.
  • בצריפין פעל ב"מ 1, בפיקודו של סרן נפתלי כפטל, שהיה מורכב מארבעה בתי מלאכה: ב"מ להרכבים, ב"מ למשוריינים, ב"מ לתיקון ציוד כבד, ב"מ לדיזלים; כן היה בו מחסן ראשי. פעילותו העיקרית היתה שיקום ושיפוץ מכוניות נוסעים, ג'יפים, קומנדקרים, משאיות פורד, זחל"מים, משוריינים, וציוד מכני הנדסי (צמ"ה). על-פי התקן, היו בו שלושה קצינים ומאה שבעים ושלושה בעלי דרגות אחרות. בבית המלאכה הזה עסקו גם בבניית מתקונים שונים לרכב קרבי משוריין: חצובות למקלעים, תריסים משוריינים, מרגמות 81 מ"מ על גבי זחל"מים וכדומה.
  • בתל השומר פעל ב"מ 3 בפיקודו של סרן ירמיהו קידן, שהיה מורכב משלושה בתי מלאכה: ב"מ לטנקים, ב"מ לזחל"מים, ב"מ להרכבים (טנקים); כן היה בו מחסן חלקים וכלי עבודה. פעילותו העיקרית של הבסיס היתה תיקון, שיקום ושיפוץ טנקים מסוגים שונים, משוריינים כבדים וזחל"מים. על-פי התקן, היו בו שלושה קצינים ומאה עשרים וארבעה בעלי דרגות אחרות.
  • בתל ברוך פעל ב"מ 4, בפיקודו של סרן שרגא אבן, שהיה מורכב משישה בתי מלאכה: ב"מ לתותחים, ב"מ לנשק קל, ב"מ למכשירים מדויקים, ב"מ ללהביורים ולפיאטים, ב"מ מכני וב"מ לתיקון ציוד. על-פי התקן היו בו שבעה קצינים ומאתיים חמישים וארבעה בעלי דרגות אחרות.
בסך-הכול עבדו בבמ"ב 681 כאלף קצינים, נגדים, חיילים ואזרחים, שפעלו בכשישים תחומי מקצוע שונים.

אופיינית לאותם הימים היתה דרך הקמתו של קו לשיפוץ משאיות בב"מ 2 בבית דגן. בשלהי 1949 רכשה משלחת הרכש של משרד הביטחון במגרשי גרוטאות של הצבא האמריקני באירופה מאות משאיות 5 טון 6X6 מתוצרת ג'נרל מוטורוס. מִפקדת חיל הטכנאים הטילה על במ"ב 681 לשפץ את המשאיות. בתחילת 1950 נקרא סרן הלל מונין אל סא"ל יעקב וייס, והלה הטיל עליו לתכנן ולהקים את קו השיפוץ במבנה של מוסך 5. בהתאם לתוכניתו של מונין הוחלט לפרק 30 משאיות ראשונות לצורך הכנת מלאי של חלקי חילוף, ולהתחיל במלאכת השיפוץ החל מהמשאית ה31-. שני מכונאי רכב, אזרחים עובדי צה"ל, חיים גורוחובסקי ויוסף סטרוזום, מונו למפרקים והחלו במלאכת הפירוק. הקמת הקו עצמו הוטלה על רס"ר צבי מינצברג, מפקד המוסך. בגיבויו המלא של מפקד הבסיס הוא בחר בעלי מקצוע מבתי המלאכה השונים בבסיס, העבירם תחת פיקודו והעלה אותם בדרגה מקצועית כדי להמריצם. הם פינו במהירות מהמבנה הענק, שבו שכן המוסך, את כל כלי הרכב וחלקי הרכב השונים, שהיו מפוזרים בו באי-סדר והחלו לבנות תחנות עבודה. אחד מהם, לוסטיג פרדיננד (אזרח עובד צבא), שהיה מסגר מעולה, בנה בכוחות עצמו מנופים עיליים, עגלות נגררות ומתקני עזר שונים, ובתוך זמן קצר החל לפעול קו בעל שלוש-עשרה תחנות עבודה. כשהושלמה הכשרת בית המלאכה לייעודו החדש – פירוק והרכבה – מונה סרן הלל מונין למפקדו. כל משאית שנועדה לשיפוץ פורקה לגורמים. המנועים שפורקו הועברו לשיפוץ במנועייה, שכונתה מוסך 6; מפקדהּ היה סרן צבי ויינברג.  השלדה הערומה היתה מוכנסת לניקוי באמבט של סודה קאוסטית ולאחר מכן היו אנשי הנפחייה מחזקים את המסמרות. בנגרייה וברפדייה שיפצו במקביל את הארגז ואת תא הנהג. בסככות עבודה שליד שער ירושלים בצריפין החל לפעול בית מלאכה לשיקום מכללים, שבו הוקם מתקן לניקוי מכללים באמצעות אדים; כמו כן השחיזו בו ראשי מנוע וגלי ארכובה. למנהל העבודה במקום מוּנה חיים גורוחובסקי. מערכת החשמל טופלה על-ידי אנשי החשמלייה. בתחנות האחרונות של הקו בבית דגן נעשתה בדיקה של השלדה, שעמדה על קורות עץ (בוקים); לאחר מכן הרכיבו את תא הנהג, את מערכת הגלגלים ואת המנוע המשופץ, והמשאית היתה מועברת למחלקת הבוחנים לבחינה סופית. תוך זמן קצר החל המוסך לפעול בקצב של 4 משאיות משופצות ליום וכ100- משאיות משופצות לחודש. כאשר אזלו חלפים שונים בשוק האזרחי, ולא ניתן היה לרוכשם בחוץ-לארץ, הוקמה בבמ"ב 681 יחידת מטה מיוחדת, שתפקידה היה לטפל בייצור עצמי של חלפים באמצעות בית המלאכה המכני בתל ברוך, או בהזמנתם בבתי מלאכה אזרחיים, תוך פיקוח על הייצור ועל בקרת האיכות. בסוף אותה השנה יצא צבי מינצברג עם משלחת רכש של משרד הביטחון לבלגיה, כדי לפקח שם על שיפוצם של 40 רכבי גרר כבדים מדגם Word of France. עם שובו של מינצברג מאירופה הוא החליף את הלל מונין כמפקד ב"מ לפירוק ולהרכבה והועלה לדרגת סגן. הלל מונין הועבר לב"מ 3, כדי להקים שם קו לשיקום זחל"מים. עימו עבר גם משה ירדני, שמוּנה למכונאי אחראי במחלקת הזחל"מים, ולעוזרו מוּנה האזרח מרדכי מונטה. 
  • צבי ויינברג (תירוש) נולד בגרמניה ב1921-. הוא עלה לארץ ב1935- במסגרת עליית הנוער והתחנך בכפר הנוער בן-שמן. עם סיום לימודיו החל לעבוד כמדריך חקלאי בפנימיית עיינות. כחבר בארגון ה'הגנה', עבר קורסי מ"כים, מ"מים ומ"פים. בהוראת ה'הגנה', התגייס בנובמבר 1940 לצבא הבריטי ושירת בפלוגה ה6- של גדוד הבאפס (חי"ר) הארץ-ישראלי. ב1942- הועבר לחיל החרושת ועבר כמה קורסים בבסיס ההדרכה בדיר סניד, שממזרח ליד מרדכי. לאחר מכן הוצב בבריגדה היהודית במחלקת החימוש של הגדוד ה2-. בסוף 1946 השתחרר מהצבא ונשאר בגרמניה, בהוראת מִפקדת ה'הגנה', ועסק ברכישת אוניות להעברת מעפילים ארצה. ככיסוי לפעילותו החשאית מוּנה מטעם ה'הגנה' לבוחן עודפי ציוד של הצבא האמריקני באירופה. בראשית 1948 שב לארץ וגויס לשירות פעיל. ביולי אותה השנה הוצב בבמ"ב 1 במגרשי התערוכה. עם העברת הבסיס למחנה צריפין מוּנה למנהל מחלקת תיקוני רכב בדרגת סגן. בתחילת 1951 מוּנה למפקד המנועייה בבית דגן בדרגת סרן, ובסוף אותה השנה מוּנה לקצין חימוש של חטיבה 5 (גבעתי). בשנים 1953-1952 שירת כראש מדור מבצעים בענף שדה במקחש"ר, ולאחר מכן כעוזר קצין חימוש של פיקוד המרכז. ב1953- השתחרר מצה"ל. ב1954- התגייס שוב ומוּנה לקצין חימוש של גיסות השריון. בשנים 1965-1956 שירת כסגן מפקד במ"ב 681. בנובמבר 1965 מונה למפקד במ"ב 682. ב1967- הפך הבסיס למש"א 7200, ותירוש הועלה לדרגת אל"ם. בתפקיד הזה שירת עד ליציאתו לגמלאות ב1973-. בשנים 1980-1973 עבד כמנהל אגף המבצעים של חברת סונול, ולאחר מכן היה מנהל המשק בחברת לייצור כבלים.

עד שהוקם הקו לשיקום זחל"מים בב"מ 3 נעשו בו אמנם תיקונים קלים בזחל"מים ובמשוריינים מסוגים שונים, אך הפעילות העיקרית של בית המלאכה היתה שיקום טנקים. יש לזכור, שבשנים 1949-1948 נרכשו 51 טנקי שרמן 1A4M מעודפי הצבא האמריקני באיטליה ובפיליפינים, שמצבם הטכני היה גרוע. קני התותחים נקדחו בכוונה, כדי שלא יוכלו עוד לשמש כאמצעי-לחימה והיה צורך לשקמם. עבודות ההסבה והשיקום החלו למעשה רק בתחילת 1950. בעת שהטנקים עברו את תהליך השיקום בבית המלאכה, נשלחו עשרות קנים של תותחי הטנקים בקוטר 105 מ"מ מסוג הוביצר לתיקון במפעל הנשק של התעשייה הצבאית באמצעות בית המלאכה לתותחים בתל ברוך; לאחר התיקון הורכבו הקנים במקומם. ב6- טנקי שרמן אחרים הותקנו תותחי קרופ בקוטר 75 מ"מ, שנרכשו במקור עבור חיל התותחנים. הרכבתם בטנקי השרמן חייבה הסבת הצריח לתותח הזה, וחייבה תכנון ארגזי תחמושת ובנייתם כך שיתאימו לאחסנת הפגזים האלה. את הטנקים המשוקמים העבירו בנסיעה על שרשרות לחוף הים בבת ים, שם בחן אותם בוחן תותחים מחיל החימוש בירי. ליתר ביטחון הפעיל הבוחן את התותח מרחוק במשיכת חבל שנקשר להדקים. בסיום תהליך השיקום הועברו הטנקים לחטיבה 7, חטיבת השריון היחידה של צה"ל, או לבית-הספר לשריון. בית-הספר לשריון הוקם תחילה בשדה התעופה בלוד במסגרת חטיבה 8, הועבר באוקטובר 1948 לצריפין וכוּנה בסיס אימונים 11 של אה"ד, והחל מאפריל 1949 עבר למחנה רמלה וכונה בה"ד 5.
בחודשים ינואר-מרס 1950 שוקמו גם 6 טנקי לוקוסט מדגם EL 9T מתוך 9, שנלקחו שלל בקרבות עם המצרים במבצע 'אסף' (7-5 בדצמבר 1948). הטנקים האלה מתוצרת ארצות-הברית – שהיו מצוידים בתותח 37 מ"מ ותוכננו להיות יבילי אוויר בדאונים נגררים על-ידי מטוסים – נמכרו למצרים ממאגר עודפים של הצבא האמריקני על אדמת מצרים. כשנתפסו הטנקים על-ידי צה"ל היה מצבם הטכני גרוע ביותר והם שוקמו בשיטת הקניבליזציה ובעזרת חלקי חילוף למנועים, שהתקבלו מחיל-האוויר. מנועי הטנקים שופצו בבית החרושת 'לפיד' בהסדר תיקונים שהיה קיים בינו ובין חיל-האוויר. תותחי הטנקים נבדקו ותוקנו בבית המלאכה לתותחים בתל ברוך.

שחרורם של כ6,000- קצינים ו25- אלף סמלים מהצבא הסדיר בסוף מלחמת העצמאות וקליטתם בהמשך של עשרות אלפי העולים בצה"ל פגעו קשות באיכותו ככוח לוחם. המשימה העיקרית של הרמטכ"ל יגאל ידין היתה לעצור את תהליך ההתפרקות וההרס של צבא מלחמת העצמאות ולהקים צבא אחר במקומו. ידין החליט לקיים צבא סדיר קטן ולכונן את עיקר הצבא על מערך מילואים גדול, בעל יכולת גיוס מהירה, שיוכל להיקרא בעת הצורך ולהעביר את המערכה לשטח האויב. לאחר שהוקמו יחידות המילואים ביקש הרמטכ"ל לבחון את השיטה על-ידי עריכת תמרונים רחבי היקף. למרות התנגדותם של אנשי כלכלה ועסקים, שטענו, כי עריכת תרגיל בהיקף גדול תפגע קשות במשק, אושרו לצה"ל שלושה תמרונים. התמרון הראשון, 'צמ"ד' (צפון, מרכז, דרום), נערך באוקטובר 1950, והשתתפו בו כ75- אלף חיילים, שרובם היו חיילי מילואים. בתמרון נבחנה שיטת גיוס המילואים ומערך ההיסעים. לתרגיל הגיוס קדם תרגיל טקטי ללא גייסות (תטל"ג), שנקרא 'תאגא אחד' ונערך באגף האפסנאות במטכ"ל. בתרגיל הוטל על חיל הטכנאים, כאחד החילות המסייעים (בלשון הימים ההם "התומכים"), להגיש תוכנית פריסה למתקני תיקון קדמיים ותוכנית פינוי רכב בהתאם לתוכנית הכללית של התמרון. בשלושת החודשים שקדמו לתרגיל נעשה בב"מ 2 מאמץ מיוחד לשקם 7 משאיות ליילנד מעודפי הצבא הבריטי, ששימשו כסדנאות ניידות. כל סדנה כזאת כללה מחרטה, מקדחה, מדחס אוויר, מטען מצברים, מכשירי ריתוך, אבן משחזת, מלחציים, שולחנות עבודה, ערכות כלי עבודה ותאורה. במ"ב 681 לקח חלק בתרגיל בשיגור בית מלאכה קדמי, שהוקם במתקן תחזוקה קדמי (מת"ק) של אג"א, שנפרס ביער חולדה.

גורם חשוב בבניית הצבא ובהכשרתו בתקופת המעבר ואחריה היתה מחלקת ההדרכה במטכ"ל (מה"ד), בראשותו של האלוף חיים לסקוב. במחלקה הזאת התקבצו קצינים וסמלים רבים יוצאי הצבא הבריטי. יתרונה של מה"ד בתקופת המעבר היה ביציבותה היחסית. בשעה שיחידות ויחידות-משנה התמזגו, נפרדו, או פורקו בתקופה הזאת פעמים רבות, היו בתי-הספר הצבאיים בתהליך של התרחבות והתבססות. נוסף על הקמת בית-הספר לחיל הרגלים ובית-הספר לשריון הוקמו בתי-ספר לחיילות המקצועיים. כל בתי-הספר ומִפקדת בתי-הספר הצבאיים רוכזו בצריפין. בסיס הדרכה 636 של חיל התחבורה, שהכשיר במהלך המלחמה נשקים, מסגרי תותחים ובעלי מקצוע בתחום המתכת, עבר עם פירוק החיִל אל תחת פיקוד מטה שירות הנדסת חימוש. המרכז קיים ברציפות קורסים להכשרת נשקים, מסגרי תותחים, אומנים למכשירים מדויקים, בוחני נשק, בוחני תחמושת ואומנים במקצועות אחרים, הקשורים בעבודת השירות. כאשר בוטל בסוף אוגוסט 1949 שירות הנדסת חימוש וחלק מתפקידיו הועברו לחיל הטכנאים, עבר מרכז ההדרכה לפיקוד מִפקדת בתי-הספר הצבאיים. החל מ9- בינואר 1950 הוא נקרא בסיס הדרכה 6 (בה"ד 6). בדצמבר 1949 מינה אל"ם דב שמר, מפקד חיל הטכנאים, את סרן יהודה בונה לראש מדור הדרכה של מִפקדת חיל הטכנאים, והטיל עליו לתכנן את מערך ההדרכה של החיִל לשנים הבאות. למרות שההכשרה הבסיסית של אנשי חיל הטכנאים נערכה באגף הטכני של בה"ד 6 של חיל ההספקה, שהיה כפוף למִפקדת בתי-הספר הצבאיים של מה"ד, רצה מפקד חיל הטכנאים, שהכשרתם המקצועית תיעשה באחריותו. הכשרתם של מכונאי הטנקים נערכה בחלקהּ בבית-הספר לשריון, ואילו לימוד נושא הכרת מנועי הטנקים ותיקונם התקיים בבסיס ההדרכה 21 של חיל-האוויר, משום שמנועי הטנקים היו במקור מנועי מטוסים, שהוסבו למנועי טנקים. כשחזר מנס פרת במאי 1950 לצה"ל, ומונה במקומו של שמר למפקד חיל הטכנאים, הוא נאלץ להתערב במאבק בין חיל הטכנאים ומחלקת ההדרכה של המטכ"ל. הוא דרש, כי הכשרת בעלי המקצועות החימושיים תועבר לאחריותו, אך לסקוב ראה במה"ד את האחראי הבלעדי להדרכה בצה"ל. פרת לא ויתר והורה לקיים השתלמויות בבסיסי החיל עצמם. בחודשים מרס-אפריל 1951 נערכה השתלמות ראשונה בבמ"ב 681 בבית דגן; בין יתר המדריכים היו: סרן צבי ויינברג, סרן הלל מונין, סרן ארנסט בויאקובסקי, שנוסף על תפקידיהם כמפקדי בתי מלאכה הדריכו את החניכים, כולם חיילים בשירות סדיר, לאחר שעות העבודה. הוכנה תוכנית מפורטת, ועל-פיה חולקו שעות הלימוד לכל תחומי החשמל ומכונאות הרכב. ההצלחה היתה חלקית בלבד. באותה שנה הוקמו מרכזים להכשרה מקצועית בשכונות המצוקה בערים הגדולות ובעיירות הפיתוח, ובהם למדו בעיקר מקצועות עזר. פורסמה ספרות מקצועית בעברית, כדי לסייע למדריכי המרכזים. בבתי-הספר המקצועיים 'אורט סינגלובסקי' ו'מקס פיין' החלו ללמד מקצועות חימוש נדרשים. ביוני 1951 נעתר הקחש"ר לבקשתו של בית-הספר 'אורט' ברחובות, וחמישה-עשר תלמידי בית-הספר, שלמדו את מקצוע מכונאות הרכב, החלו לעבוד בבמ"ב 681 במשך כחודשיים, שמונה שעות מדי יום, כדי לרכוש ניסיון מעשי.
באמצע מאי 1952 הטיל מנס פרת על רס"ן שרגא אבן להקים את ענף מקצועות חימוש בבה"ד 6. סרן הלל מונין מוּנה לראש מדור רכב, שהכשיר חניכים במקצועות חשמלאות ומכונאות רכב קל ורכב משוריין, בכלל זה טנקים. סרן משה אבני, שהיה מפקד ב"מ לנשק-קל מוּנה לראש מדור נשק בענף. רק מחליפו של פרת, אל"ם עמוס חורב, שנכנס לתפקידו כקצין חימוש ראשי בתחילת נובמבר 1954, הצליח לשכנע את המטכ"ל, כי הכשרת כוח-אדם חימושי-מקצועי בהיקף נרחב היתה מעבר ליכולתו של בה"ד 6 של חיל ההספקה. בשנים 1955-1954 החל צה"ל לקלוט רכב משוריין, לרבות טנקים, בהיקף שלא היה כמוהו בעבר, וחיל החימוש נדרש להקים מערך אחזקה בשדה, שיאפשר את אחזקת מערך הטנקים הצה"לי. בבה"ד 6 אמנם היה קיים קורס מכונאי רכב קרבי משוריין, אך היה ברור, כי זו משימה גדולה מדי בשבילו, והפתרון היה טמון בהקמת בית-הספר לחימוש. ב20- ביולי 1955 הוקם בה"ד 20 בהוראת אג"ם/מת"ם, ולמפקדו הראשון מונה סא"ל שרגא אבן. הכפיפות הפיקודית שלו נשארה למִפקדת פיקוד ההדרכה, אך הכפיפות המקצועית הועברה למקחש"ר.

בהסכמי שביתת-הנשק שנחתמו במהלך 1949 נקבע, כי הם נחתמו כהסכמי ביניים עד שייחתמו הסכמי שלום; בהסכמים נאסר לחלוטין השימוש בכוח בצורה כלשהי, ונקבעו קווי גבול ושטחים מפורזים. אולם הערבים לא כיבדו את ההסכמים. מאות אלפי פליטים פלסטינים התרכזו במחנות ובכפרים, שחלקם היו סמוכים למקומות מגוריהם הקודמים, בעיקר ברצועת עזה ובגדה המערבית. צה"ל, שהיה בתהליך של בנייה-מחדש לא הצליח לחסום ביעילוּת את הגבולות הארוכים של קווי שביתת-הנשק, ופליטים ערבים הסתננו דרכם כדי לאסוף יבולים, לקטוף פרי במטעים, להוציא חפצים שהושארו בעת מנוסתם, או לבקר בני משפחה, שנותרו בתחום ישראל. חלק מהם הסתננו כדי לקצר את דרכם בין מדינות ערב. מסתננים חמושים לא היססו לרצוח חיילים ומתיישבים יהודים, שבהם נתקלו בדרכם. בתוך שנתיים לבשה ההסתננות צורה מאורגנת משתי בחינות: פלילית ופוליטית. חבורות מאורגנות, בעיקר ביוזמת סוחרים נכבדים מעזה, הסתננו לשם גניבה מן המשקים החקלאיים ולשם הברחה, במיוחד של סמים מלבנון, ומירדן דרך ישראל למצרים, ואף לשם העברת עולי רגל מוסלמים בדרכם למֶכַּה מרצועת עזה דרך ירדן. כמו כן החל הוועד הערבי העליון, בראשותו של המופתי הגדול, חאג' אמין אל-חוסייני, שפעל בעזה, לטפח את ההסתננות כדרך לחימה, שמטרותיה היו ליצור מתיחוּת צבאית, למנוע את ייצוב הסכמי שביתת-הנשק ולחבל בהתקדמות המשא-ומתן המדיני עם ירדן ומצרים. המופתי הגדול נעזר בפעולותיו באנשי כנופיות מנוסים, שהיו פעילים כבר בתקופת המרד הגדול בשנים 1939-1936; שכרם של אנשי הכנופיות שולם על-ידי הוועד הערבי העליון. בגבול הסורי התנכל הצבא הסורי לחקלאים הישראלים, שעיבדו את הקרקע, ולדייגים ישראלים בכנרת. בגבול הירדני פעלו כוחות של הלגיון הירדני וכן חוליות של פלסטינים, שבאו מריכוזי הפליטים שם. עמידת צה"ל על זכותו לסייר בקו הגבול "עד למטר האחרון" (כהגדרת הרמטכ"ל), כדי למנוע מעשים כאלה, גררה אף היא מעשי מיקוש וחילופי יריות, שהפכו עד מהרה להפגזות כבדות על היישובים משני צידי הגבול. הפניות למדינות ערב באמצעות ועדות שביתת-הנשק לא הביאו להפסקת מעשי הרצח והחבלה, ולפיכך יצא צה"ל לפעולות גמול, שמגמתן היתה לחסל את ההסתננות החבלנית.
בצה"ל היתה תחושה, כי צפויה מלחמה נוספת, ולכן נעשו מאמצים לשקם במהירות את ציוד הלחימה שנשחק בקרבות, ולגבש מחדש את היחידות הלוחמות, שסבלו ממורל נמוך בשל השחרורים ההמוניים וירידת המתח עם תום המלחמה. ב"מ 3 קיבל הוראה להתחיל במבצע הכשרה מהיר של כל הטנקים, שטרם שוקמו ולהעבירם ליחידות השריון. בהוראת סא"ל יעקב וייס, עבדו כל שעות היממה, בשבתות ובחגים. מששמע על כך הרב הראשי לצה"ל, הרב שמואל גורן, הוא הורה להעמיד את וייס לדין. הרמטכ"ל ידין קיים בירור בנושא והחליט, שאין לעבוד בשבתות אלא רק בהכשרת מנגנוני ירי משום פיקוח הנפש הכרוך בכך, וּוייס לא הועמד לדין.

ב1- בינואר 1951 הושלמה מלאכת השיקום של 23 טנקי שרמן. בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, הוזמן למסור אותם לשריון בטקס חגיגי. הטנקים המשוקמים הוצבו במסדר מרשים בין הסככות. לאחר שהושמעו נאומי ברכה טיפס בן-גוריון על אחד הכלים כדי להתרשם מקרוב מהעבודה שנעשתה. בטקס השתתפו גם הרמטכ"ל, ראש אג"א, האלוף אפרים בן-ארצי, קצין שריון ראשי, אל"ם משה בר-תקווה, אל"ם מנס פרת (שמאותו היום הוגדר תפקידו כקצין טכנאים ראשי) ומפקדים בכירים אחרים. בסיום הטקס שוחח בן-גוריון עם החיילים והעובדים. בשם האזרחים עובדי צה"ל נשא דברי ברכה יו"ר הועד, חיים גרבינר. למחרת נשא בן-גוריון נאום נרגש בכנסת בענייני ביטחון, ולאחר שהשיב באריכות לדבריהם של כמה חברי כנסת שקיטרגו על מצבו של צה"ל אמר בין השאר:
ניסיתי לעמוד בקצרה על בעיות הצבא והביטחון. המלאכה קשה, ואלה שעושים אותה, ראויים להוקרה. אין חבר-אנשים בארץ העובד ביתר מסירות וביתר אמונה מהסגל היושב במטה הכללי ובמטות של החיילות והמפקדות. אין העיתונות ואין הפולמוס המפלגתי המחודד מקילים על עבודתם. הם קוראים ושומעים דברי לעז ושמצה שאין להם שחר - והם ממשיכים במלאכתם באמונה, במסירות, בחריצות ובמיטב יכולתם.
במכתב ששלח הרמטכ"ל לראש אג"א ולקצין טכנאים ראשי כתב:
אין לי להוסיף הרבה על דבריו של שר הביטחון, שנאמרו בעת ביקורו ביחידה במ"ב 681 / ב"מ 3. אכן צדק באומרו שהיודע לתקן טנק אחד בסדר ובמועד - ידע לתקן טנקים הרבה, מה גם שהפעם היה זה מספר גדול הרבה יותר. הערכתו של שר הביטחון לכל אלה שעסקו בכך – בין בתכנון ובין בביצוע – ואפשרו לתקנם.

בתקופה זו היו בכל צה"ל כ30- טנקים מבצעיים. עובדי ב"מ 3 הכירו כל טנק היכרות אישית ממש, בכלל זה את מספר הרישוי שלו ואת תכונותיו המכניות. הם היו מעודכנים בכל רגע היכן נמצא כל טנק. גם ראש אג"א ידע היכן נמצא כל טנק בכל עת. בכל פעם שהגיע לביקור בבסיס, נהג לעשות ספירת מלאי ולהתעדכן במצבו של כל טנק. ב1- באפריל 1951 הפכה מִפקדת חיל הטכנאים למִפקדת קצין חימוש ראשי. במאי 1951 חולק אות מלחמת העצמאות לכל הקצינים, החיילים והעובדים, ששירתו בצה"ל במשך תקופה של ארבעה חודשים לפחות בין 1 בפברואר 10-1948 במרס 1949. האות ניתן על-פי הוראת המטכ"ל ובהתאם לחוק העיטורים, במסדרים חגיגיים שנערכו בבית דגן, בתל השומר ובתל ברוך במעמד מפקד במ"ב 681, סא"ל יעקב וייס, וקציני מטהו.
ב29- באוגוסט 1951 נערך התמרון השני של צה"ל, שכוּנה 'לכל', ומטרתו היתה לבחון את התארגנותו של כלל צה"ל בהגנה אופנסיבית במקרה שכל צבאות ערב יפתחו במתקפה כללית על ישראל בעת ובעונה אחת. לצורך התרגיל הוכרז על גיוס כללי. בתוך 48 שעות גויסו, או שהוחזרו לבסיסם, כרבע מיליון אנשים בסדיר ובמילואים. פיקוד הדרום ובראשו אלוף הפיקוד, האלוף משה דיין, ביים את האויב, התוקף לפתע את פיקוד המרכז, שבראשו עמד האלוף צבי איילון, אשר ביים את מדינת ישראל. סיכום התרגיל, בנוכחות סגל הפיקוד הבכיר, היה סוער מאוד. מפקדי צה"ל לא השתכנעו עדיין ביכולתו של השריון להוות דרג מסתער, למרות התקפת-פתע מוצלחת של חטיבת השריון 7. במבט לאחור ברור ללא ספק, שהתרגיל תרם לשינוי בתפיסה של הפעלת השריון בצה"ל בשנים הבאות.
באוגוסט 1951 סיים סא"ל יעקב וייס את תפקידו, ובמקומו מוּנה סא"ל משה בלה. עם בואו החליט בלה לנקוט קו נוקשה יותר בתחום הסדר והמשמעת. מדי בוקר נהג להשכים קום ולהמתין לחיילים ולעובדים בשער בית דגן, לברכם לשלום, לבדוק את הופעתם ולנזוף במאחרים. בטרם הכניס שינויים במבנה הבסיס הורה לפַנות ראשית את כל חלקי הרכב המיותרים ואת ערימת הגרוטאות ולהעבירם לנקודת ריכוז ליד שער ירושלים של מחנה צריפין. בשלהי אותה השנה נסגרו בתי המלאכה שנותרו בצריפין, הציוד והאנשים הועברו לבית דגן, ובמ"ב 681 היה מורכב עד 1956 משלושה בסיסים: ב"מ 1 בבית דגן, ב"מ 2 בתל השומר וב"מ 3 בתל ברוך. משה בלה, שהיה חסר השכלה בתחום הטכני והיה מודע לכך, השכיל למנות תחתיו קצינים עם ידע טכני נרחב והרבה להתייעץ עימם.
  • משה בלה נולד בבודפשט שבהונגריה ב1919-. לאחר סיום לימודיו בבית-ספר תיכון החל ללמוד רפואה. לאחר פרוץ מלחמת-העולם השנייה, גויס ב1940- לצבא ההונגרי, אך לאחר שנה שוחרר משהציג אישור על קבלתו ללימודי רפואה בארץ-ישראל. ב1941- עלה לארץ והתקבל ללימודי כימיה. לאחר כחודש גויס לצבא הבריטי והוצב כמפקד סדנה של פלוגת הובלה עברית בחיל ההובלה, ובה שירת בירדן, במצרים ובלוב. בפברואר 1946 השתחרר בדרגת קפטן ושב ארצה. מייד עם שובו התקבל כחבר לקואופרטיב אגד ועסק שם בתפקידי ניהול. במאי 1948 גויס למטה שירות התחבורה כעוזרו של יקותיאל קרן, ולאחר מכן מוּנה למפקד סדנת תחבורה 4 בבת גלים בדרגת סרן. ביוני 1949 מוּנה למפקד במ"ב 682 במקומו של שמשון רזניק והועלה לדרגת רס"ן. באוגוסט 1951 מוּנה למפקד במ"ב 681 והועלה לדרגת סא"ל. בתפקיד הזה שירת עד 1957. במשך כשנה היה סגן קצין חימוש ראשי. בשנים 1960-1958 היה חבר במשלחת הרכש של משרד הביטחון בארצות-הברית והשלים באוניברסיטת קולומביה את לימודיו לתואר שני במינהל עסקים. בשלהי 1960 שב ארצה ופרש לגמלאות. בשנים 1979-1962 היה מנכ"ל 'סולתם'. בשנים 1984-1979 עבד ב'כור סחר' ונשלח מטעמה לשלוש שנים לארצות-הברית. ב1987- פרש לגמלאות ועסק בייעוץ לחברות כלכליות. ב1995- נפטר ממחלה קשה.

בנובמבר 1951 נשלח סרן הלל מונין לבריטניה, כדי להחליף באופן זמני את ירוחם כפכפי, שחלה, במשלחת הרכש של משרד הביטחון. כפכפי, מפקדו הקודם של ב"מ 3, בתפקידו כקצין טכני לרכב א' וב' במקחש"ר, שהה רוב הזמן בנסיעות לחוץ-לארץ עם המשלחת, שבראשה עמד צבי דינשטיין. תפקיד המשלחת היה לתור אחר מקורות לרכישת טנקים ושריוניות, כדי להגדיל את צי הטנקים של צה"ל. באותם הימים נרכשו בצרפת טנקי שרמן מסוג 3A4M בעלי תותח 75 מ"מ קצר מסוג 3M, משחיתי-טנקים מדגם שרמן 10M "אכילס" בעלי תותח 17 פאונד וצמד מנועי GM מסונכרנים ביניהם, שגג הצריח שלהם היה פתוח. מבריטניה נרכשו 107 שריוניות סטגהאונד T17E1, שהיו מצוידות במקלע כבד בצריח. השריונית הזאת היתה בעייתית מאוד, משום שגם היא היתה בעלת שני מנועים ושתי תיבות הילוכים אוטומטיות, שפעלו בסינכרוניזציה. נסיעתו של מונין נערכה תחת מעטה סודיות כבד. על מונין הוטל לבחון בצרפת את טנקי השרמן שנמכרו לישראל. הטנקים האלה נמסרו לצרפתים על-ידי האמריקנים לאחר שחרור צרפת במלחמת-העולם השנייה, ושופצו במפעל ממערב לפריז, על-פי מפרט של הצבא הצרפתי. במפעל השתתף מונין בנסיעות המבחן ובניסויי ירי, שבוצעו בכל הטנקים עד שקיבלו תעודות כשירות. מונין נדרש לכושר שכנוע ולמאמצים דיפלומטיים רבים כדי שהצרפתים יסכימו לקבל את הערותיו ואת דרישותיו להחלפת חלקים על-פי הסטנדרטים, שהנהיג מנס פרת בחיל החימוש. הנסיעה הזמנית נמשכה בסופו של דבר שמונה חודשים. באותה השנה נשלחו גם כמה קציני שריון מצה"ל לבית-הספר לשריון של הצבא הצרפתי, כדי לעבור קורס קציני שריון. קצינים בכירים יותר נשלחו ללמוד במכללה לפיקוד ולמטה של הצבא הצרפתי. בתקופה זו החלו קשרי ידידוּת ושיתוף פעולה עם צרפת, שהלכו והתהדקו בארבע השנים שלאחר מכן.

בסוף אוגוסט 1952 נערך בנגב התמרון השלישי, 'תמ"ד'. במהלכו היה שר הביטחון עֵד לנסיגת חיילי חי"ר מפני הטנקים המסתערים. הוא שוכנע מיידית בעוצמתו של השריון, והכניסו לרשימת העדיפויות ברכש לצה"ל. אחד מלקחי התרגיל היה הצורך בבית מלאכה נייד, שינוע בעקבות כוחות השריון. לתמרון קדם תרגיל גיוס צה"לי בהיקף נרחב, שבו נבחנה גם התייצבות חיילי המילואים של במ"ב 681 בנקודות ההתייצבות. לאחר שהושמעו ברדיו הודעות על תחילת התרגיל והודבקו מודעות על לוחות המודעות בחוצות הערים, התייצבו תוך שעתיים 1,136 חיילי מילואים והוסעו אל הבסיס. כ390- אחרים לא התייצבו לקריאה והוכרזו כנפקדים. בראשית 1953 הוקם במסגרת במ"ב 681 בית מלאכה בסיסי נייד, שהיה מבוסס על חיילי מילואים. למפקדו התמנה סא"ל (מיל') יעקב וייס, שהשתחרר מצה"ל זמן קצר קודם לכן.

שלוחת תל ברוך בשנים 1953-1949


מקיץ 1949 ועד תחילת 1951 הפעילות העיקרית של ב"מ 4 בתל ברוך, בפיקודו של סרן נתן מנור, היתה מיון של עשרות אלפי כלי נשק ותיקונם. בבית המלאכה תוקנו מאות סוגים של כלי נשק, החל מאקדחים וכלה בתותחים כבדים. חלק מכלי הנשק נרכשו בשנים שקדמו להקמת צה"ל, והיו בשימוש ה'הגנה', הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י; חלק מהם נרכשו במהלך מלחמת העצמאות, ואחרים נתפסו כשלל מצבאות ערב. כלי הנשק היו בקטרים שונים ומתוצרת עשרות מפעלים ברחבי העולם. במגמה ליצור אחידוּת בכלי הנשק בצה"ל שוקמו חלק מכלי הנשק; לאחר מכן סומנו במספר טבוע והועברו ליחידות הלוחמות. הוחלט להוציא משימוש כמה כלי נשק והם הועברו להחסנה, או הופנו ליישובי הספר. בבית המלאכה לתיקון נשק-קל, בפיקודו של סגן אבני משה, שופצו כל כלי הנשק: אקדחים, רובים, תת-מקלעים, רובי צלפים, מקלעים כבדים ועד לתותחים נ"מ בקוטר 30 מ"מ. בבית המלאכה לתיקון תותחים, בפיקודו של סרן יוסי פישר, תוקנו תותחים נ"ט ונ"מ בקטרים החל מ40- מ"מ ועד 76 מ"מ, בכלל זה תותחי טנקים, ותותחי שדה בקטרים מ65- מ"מ ועד 105 מ"מ וכן תותחים ימיים. כמו כן תוקנו בו מרגמות מתוצרת צרפתית ותוצרת התע"ש בקוטרים 52 מ"מ ועד 120 מ"מ. כלי הנק"ל נוסו במטווח שהוקם בבסיס עצמו, ויתר התותחים והמרגמות נוסו במטווח שהוקם בחוף בת ים. ב1951- סייע בית המלאכה בקליטתם בצה"ל של כמה עשרות תותחי שדה 25 ליטראות מתוצרת בריטניה, שנרכשו בקנדה, משום שבריטניה סירבה למכור אותם לישראל. הקנדים הסכימו למכור אותם מכיוון שראו בהם נשק בעל אופי הגנתי. המגוון העצום של כלי הנשק יצר בעיית חלפים, שהאריכה את זמן התיקון וגררה תלונות קשות מצד היחידות, ששיוועו לקבל את כלי הנשק בחזרה. חלקי חילוף, שלא ניתן היה להשיגם באמצעות הרכש בחו"ל, יוצרו בבית המלאכה המכני, על-פי שרטוטים, שהוכנו במִפקדת במ"ב 681 או במקחש"ר. אלברט ולדמן היה אחד החרטים, שעבד במחלקה לעיבוד שבבי של בית המלאכה וייצר חלקים חיוניים.
  • אלברט ולדמן נולד ב1926- בפולין. לאחר פלישת הצבא הגרמני לפולין ברחה משפחתו לברית-המועצות. אביו הרוקח גויס לצבא הפולני של הגנרל אנדרס, והגיע במסגרתו עם משפחתו לפרס. ב1942- עלתה המשפחה ארצה. ב1944- התגייס גם אלברט לצבא הפולני והוצב בקורפוס השני של חיל הרגלים. במסגרת יחידתו השתתף בפלישת בעלות-הברית לסיציליה. בעודו באיטליה סיים את לימודיו בגימנסיה של הצבא הפולני. ב1945- הועברה יחידתו לבריטניה, ושם שימש כמתורגמן. עם פירוק הצבא הפולני התגייס לצבא הבריטי. ב1947- השתחרר מהשירות וחזר לארץ. במשך תקופה קצרה עבד ולמד את מקצוע החרטות. עם פרוץ מלחמת העצמאות גויס לחטיבת הפלמ"ח, יפתח, ושירת כנשק גדודי. הוא השתתף במבצע 'דני' ובקרבות בנגב. עם תום המלחמה, כאשר פורק הפלמ"ח, הועבר לשירות הנדסת חימוש, והוצב כחרט בב"מ 6 לייצור ברמת גן. כשנבנה הבסיס בתל ברוך הוצב בב"מ 4 לייצור ולעבודות עזר במחלקת עיבוד שבבי. ב1950- השתחרר מצה"ל וקיבל סיווג מקצועי א'א'. לאחר זמן קצר החל לעבוד כאזרח עובד צבא ושב לתל ברוך כמנהל עבודה במחלקת תיקונים כלליים. עם בית המלאכה עבר ב1957- לבית דגן, וב1970- מוּנה לסגן מפקד מפעל 4. בתפקיד זה עבד עד שפרש לגמלאות ב1989-.
כלי נשק שאותם הוחלט להוציא משימוש, נפסלו על-ידי ריתוך מנגנוניהם וקדיחת קניהם. במחלקה לתיקונים כלליים של בית המלאכה לייצור ולעבודות עזר תוקנו באותם הימים גם מטעני מצברים, מדחסים, גנרטורים, מגבהים ומכונות ריתוך. בית המלאכה למכשירים מדויקים, בפיקודו של סרן מיכאל פלאוט, עסק בתיקון כל הציוד האופטי של צה"ל, למעט ציוד של חיל-האוויר. תוקנו בו משקפות, מצפנים, התקני כיוון של תותחים ומרגמות וציוד אופטי של הטנקים השונים. בשל המטלות הרבות הלך הבסיס והתרחב, ועשרות עובדים חדשים נשלחו אליו. בבחינתם, בקליטתם ובהצבתם עסק קצין הניהול, אע"צ יהודה ג'ורג'י. בתחילת 1951 החליף סרן שרגא אבן את סרן נתן מנור כמפקד הבסיס, ולאחר מכן מוּנה לתפקיד רס"ן ארנסט בויאקובסקי בתחילת 1952. ב1953- החליף רס"ן מקס פרימן את רס"ן בויאקובסקי כמפקד הבסיס. לממלא מקומו של סרן מיכאל פלאוט, מפקד ב"מ 5, שעבר למִפקדת קצין חימוש ראשי, מוּנה רס"ר מיכאל גוטמן.

קליטת עולים חדשים בבסיס


בין מאי 1948 ומאי 1949 הגיעו לארץ 210 אלף עולים חדשים מחמישים מדינות. אחת הבעיות המרכזיות, שניצבה בפני מפקדי הבסיס, כמו בפני יתר מפקדי צה"ל בשנות ה50-, היתה ההתמודדות עם קליטתם של עשרות עולים חדשים, שהותירו את משפחותיהם במעברות, וגויסו לצבא לפני שלמדו עברית. חלק מהם היו ניצולי שואה. באותם הימים היה מספר ילידי הארץ בין המגויסים קטן מאוד, ובוגרי בתי-הספר התיכוניים בהם יועדו בעיקר לתפקידי פיקוד בצה"ל. העולים החדשים לא רק שלא ידעו עברית, אלא שהשכלתם הכללית היתה נמוכה, והדבר הביא לירידה ברמתו של הצבא. בכורח הנסיבות הפכו יחידות צה"ל גם למרכזי קליטה ולימוד עברית. העובדים הוותיקים התגייסו למשימה, ובעידוד הסתדרות העובדים הכללית לימדו את העולים החדשים עברית בהתנדבות אחרי שעות העבודה.
בשנה השנייה לקיום המדינה הגיעה העלייה לשיאה. ב1949- הגיעו לישראל 239,076 עולים. בתחילת שנה זו החל גל השחרורים מצה"ל. ב1950- עלו ארצה 169,405 עולים וב1951- עלו 173,301 עולים. הקצב המסחרר של כ4,000- אלפים עולים לשבוע איים על יכולתה של ישראל מבחינות כלכלית, חברתית ובריאותית לקלוט את העולים ולתפקד. 160 אלף עולים שוכנו בבתים נטושים של מאות אלפי הפליטים הערבים, שגורשו או נמלטו מבתיהם. 53 אלף עולים שוכנו במעברות והתגוררו בתנאים לא אנושיים. בעיות השיכון, המזון והתעסוקה לעולים החמירו מיום ליום. האבטלה בקרב העולים ואצל דרי המחנות בפרט הגיעה ל20%-. במעברות היה מחסור ברופאים, באחיות ובתרופות, ואלפי עולים נפלו למשכב. בעקבות המלחמה נוצר מחסור חמוּר בתוצרת חקלאית ובמטבע חוץ. הממשלה נאלצה להנהיג מדיניות של צנע. המזון והביגוד חולקו לאוכלוסייה האזרחית לפי תלושי מזון מוקצבים. בארץ החל לפרוח שוק שחור לבשר ולביצים. נוסף על כך, החורפים של 1950 ו1951- היו גשומים וסוערים במיוחד, והאוהלים והצריפים במעברות ברחבי הארץ הוצפו במים. העולים בוססו בבוץ הסמיך וסבלו מהקור העז. חיילי צה"ל הוזעקו על זחל"מיהם כדי לפנות את העולים מהמעברות והעבירו אותם למחנות צה"ל, כשהם נושאים על כתפיהם את משפחות העולים. הם מתחו את יריעות האוהלים, חפרו תעלות ניקוז וחילקו מזון וחלב לתינוקות. במהלך חורף 1951 טיפל צה"ל בשלושים ושבע מעברות. באותה התקופה התנהל בארץ מאבק ציבורי בנושא קבלת השילומים מגרמניה. מנחם בגין, ראש האופוזיציה, ריכז המונים מול הכנסת. נוצרה אווירה של מרי, והיה חשש למהומות. בצה"ל הוכרזה כוננות מוגברת. כוחות חרמ"ש של צה"ל נשלחו לירושלים ולמעברות כדי לשמור על הסדר הציבורי.

אחד העולים החדשים שחווה על בשרו את קשיי הקליטה בצה"ל היה יוסף הוך (לימים, רם).
  • יוסף הוך נולד ב1932- ברומניה, שם סיים את לימודיו בבית-ספר תיכון מקצועי במגמת מטלורגיה. ב1950- עלה עם משפחתו ארצה והתגורר במעברת פרדס חנה. הוא יצא מהמעברה לבדו ועבד אצל אופטיקאי בתל-אביב. לאחר מכן עבד בבית מלאכה לעיבוד שבבי בבני ברק. הוא הצליח להעביר את משפחתו לתל-אביב ורכש עבורם בכוחות עצמו צריף למגורים על גגו של מרכז מסחרי. עם גיוסו ב1951- הוא נשלח לחטיבת שריון 7 והוצב בגדוד חרמ"ש 79 ולאחר מכן בגדוד טנקים 82. למרות שחלפה שנה מאז עלותו ארצה ועד גיוסו לא הצליח ללמוד עברית בשל בעיות הפרנסה, והדבר הקשה על שירותו הצבאי. לאחר שחרורו מצה"ל ב1953- התקבל לעבודה בב"מ 4 בתל ברוך ועבד בו במשך כשנה. ב1954- החל לעבוד בב"מ למכשירים מדויקים כמכשירן אופטי. ב1955- מוּנה למנהל עבודה של המחלקה למרות שעבדו בה אזרחים בעלי ותק רב משלו. ב1957- עבר עם כל הבסיס לבית דגן. באותן השנים השתתף בהקמת תשתית לאחזקת מכשירים לראיית לילה. ב1958- נשלח לקורס מנהלי עבודה מטעם צה"ל. בשנים 1957-1960 היה אחראי גם על המחלקה המכנית. בשנים 1963-1961 שימש כיו"ר ועד העובדים בבית דגן. ב1963- מוּנה לממלא מקום של מנהל העבודה במחלקת אופטיקה, ולאחר מכן מוּנה למנהל עבודה קבוע. ב1965- יצא להשתלמות בת שישה חודשים בארצות-הברית בנושא מערכת בקרת האש של טנק המג"ח. ב1977- מוּנה למפקד ב"מ לאופטיקה במפעל 5 בדרגת בח"ק (סרן). ב1979- נשלח להשתלמות בסקרמנטו שבארצות-הברית בנושא שפופרות של ציוד לראיית לילה. בשנים 1995-1978 ניהל, פיתח ועיצב את בית המלאכה כפי שהוא פועל כיום. ב1996- פרש לגמלאות.

עולה חדש נוסף, שהוצב כחייל סדיר בבמ"ב 681 ועבר את חבלי הקליטה, היה שלמה (מוני) משיח. 
  • שלמה משיח נולד ב1931- בבולגריה. אביו התעוור במלחמת-העולם הראשונה. ב1942- רוכזו כל יהודי הכפר שבו חי על-ידי הנאצים, כדי להובילם למחנות ההשמדה, אך בהשפעת אנשי כמורה בולגרים נדחה גירושם של כ55- אלף יהודי בולגריה והם ניצלו מהשמדה. לאחר שסיים ב1946- את לימודיו בבית-ספר יסודי, למד הנדסאות מכונות בסופיה. בתחילת לימודיו קיבל מלגה עקב נכות אביו, ולאחר מכן קיבל מלגות בשל הצטיינותו בלימודים. ב1951- עלו הוא ואמו ארצה, והתיישבו בכפר הערבי הנטוש קוּבֵּיבָּה (כיום כפר גבירול). ב1952- בטרם למד עברית, התגייס לצה"ל והוצב בב"מ 4 של במ"ב 681 כמתכנן מבלטים. בסוף דצמבר 1954 השתחרר מצה"ל ובאמצע ינואר 1955 התקבל לעבודה כאזרח עובד צה"ל במִפקדת במ"ב 681 במדור תכנון. הוא החל לעבוד בדרגה מקצועית 8 של הפקידים, שנחשבה לדרגה גבוהה ביותר, ועסק בעיקר בתכנון מבלטים. ב1967- הפך במ"ב 681 למש"א, ומשיח מוּנה לתפקיד ראש מדור תכנון בענף הטכני. בתחילת 1971 יצא בשליחות חיל החימוש לפרו. ב- 1972 שב למש"א 7100 לתפקידו במדור תכנון, ופרש לגמלאות ב1993-. מאז פרישתו הוא עובד בבית הספר התעשייתי של רשת 'אורט', שהוקם בבסיס, כאחראי על ההשמה של התלמידים בבתי המלאכה של המש"א, והינו חבר בוועד המנהל שלו.
לאחר שסיים משיח טירונות בת חודשיים בצריפין הוא נשלח לבמ"ב 681. בעודו ממתין לריאיון אצל מפקד הבסיס, נשלח על-ידי עוזרו של רס"ר הבסיס שמואל פרייברג, לעבוד בגן הירק הגדול של הבסיס. משיח חשב, כי זוהי צורת ענישה שהנהיג רס"ר הבסיס על דעת עצמו. הוא לא ידע, שגידול הירקות התבצע בהתאם למבצע "שלחין" עליו הורה שר הביטחון. בשל המשבר בחקלאות באותן השנים, הורה בן-גוריון ליחידות צה"ל לגדל ירקות בבסיסים ובשטחים נוספים, שהוקצו לצבא לצריכה שוטפת וגם לשיווק לשוק האזרחי. כאשר נדרש צה"ל לרכוש מתוך תקציבו המצומצם גם פרות, עיזים, ציוד חקלאי וזרעים להגברת הפריון, התנגד לכך נמרצות ראש אג"א, האלוף בן-ארצי, ולאחר דין ודברים נרגז עם סגן הרמטכ"ל זומן לבירור אצל הרמטכ"ל.
כששמע קצין הניהול של הבסיס, סגן פנחס עמית, שהתמחותו של משיח כהנדסאי היא תכנון מבלטים, הציבו בב"מ 4 בתל ברוך. מאוגוסט 1952 עבד משיח כמתכנן מבלטים במחלקת עיבוד שבבי של ב"מ מכני, שמפקדהּ היה רס"ר גרשון קרונמן. הוא תיכנן ושירטט את המבלטים, שנועדו לייצור חלקי נשק, או חלפי רכב על-פי סקיצות, או הנחיות של מנהל העבודה. אי-ידיעתו את השפה העברית הגבילה אותו מאוד בעבודתו. מדי יום לאחר שהסתיימה העבודה הלך משיח ללמוד בכיתה מיוחדת לעולים חדשים, שהוקמה בבסיס, ושבה לימד אחד האזרחים עובדי הצבא הוותיקים. לאחר כמה חודשים שמע משיח, שבתל-אביב נפתח קורס ראשון למנהלי עבודה, שאליו נרשמו כמה רס"רים מהבסיס. מיכוון שרצה ללמוד מונחים טכניים ומושגים בחוזק חומרים בעברית, כדי להתקדם במקצועו, ביקש רשות לבוא לשיעורים כשומע חופשי. למשיח לא היה מספיק כסף כדי לממן את שכר הלימוד. מאחר שהוא היה הנדסאי מוסמך וידע מתימטיקה, היה חומר הלימודים קל עבורו, והוא אף סייע לשאר התלמידים בבחינות הסיום. בסוף הלימודים הוזמן לטקס הסיום בתיאטרון 'האוהל', שבו חולקו תעודות הסיום, בנוכחות גולדה מאיר, שרת העבודה. להפתעתו, נקרא לפתע לבמה וזכה לקבל תעודת הסמכה כמנהל עבודה. בספטמבר 1953, במסגרת המאמצים לאתר בצה"ל חיילים בעלי כושר קרבי, עלה שמו ברישומים כבעל כושר קרבי (כ"ק 1) וכבעל מקצוע מכונאי, משום שהמושג הנדסאי לא היה ידוע עדיין בארץ. למרות המחאות של מִפקדת הבסיס, הועבר משיח לסדנת ג'וליס והוצב כפקיד של מנהל העבודה בסדנה. מאחר שלא הוא ולא מנהל העבודה ידעו לכתוב עברית, והרישומים שלו עוררו את גיחוכם של אנשי הסדנה, הועבר משיח לשמש כשקמיסט וכשלם לאנשי מילואים. רק לאחר שחרורו משירות סדיר בדצמבר 1954, תמו תלאותיו והוא התקבל בינואר 1955 לבמ"ב כאזרח עובד צבא והוצב במדור תכנון, שבראשו עמד סרן דוד ויזנפלד.

הידע והניסיון הרב שנרכשו בבמ"ב 681 הושגו לא פעם כתוצאה מטעויות ומחוסר בספרות מקצועית, המאפיינים את השנים הראשונות לקיומו. אחד המקרים האופייניים היה בעת עבודות דיגום, שנעשו בב"מ 1 בזחל"מים מדגמי אינטרנַש ווייט, כדי ליצור דגמים אחידים. הזחל"מים האלה הגיעו מחו"ל כששלדותיהם ודופנותיהם המשוריינות חתוכות, כדי שלא יוכלו לשמש ככלי לחימה. על-פי ההנחיות של מִפקדת קצין חימוש ראשי, נדרש בית המלאכה לחבר את השלדות על-ידי ריתוך והוספת פרופילים, לבנות חצובה מרכזית למקלע כבד, קשתות מגבילות למקלע, מתקונים לארגזי פעולה ולדלקנים וכדומה. לא היה קושי לרתך את שריון זחל"מי האינטרנש משום שהוא היה הומוגני. אולם לוחות השריון של דגמי הוייט היו עם חיסום חיצוני, וכאשר ריתכו אותם נוצרו בקיעים בפלדה ולכן נאלצו לחבר את החלקים החתוכים באמצעות לוחות, חורים קיימים וחורים שאותם נאלצו לקדוח בשריון. העבודה היתה מפרכת מאוד במושגי אותה התקופה. בתהליך השיפוץ פורקו הזחל"מים מכל חלקיהם ונותרה רק השלדה. את ארגז הלחימה על כל חלקיו הפנימיים – תאי תחמושת, מדפים, אבזמים וכדומה – הכניסו תחילה לתוך מְכל גדול מלא בסודה קאוסטית, כדי להסיר את הצבע והלכלוך מחלקי הזחל"ם. לאחר שהוצאו הארגזים התברר, שכל החלקים הפנימיים נעלמו כלא היו. רק שלדת השריון נשארה. מנהל העבודה במחלקת הפירוק חשב, שמישהו גנב את החלקים. לאחר שהתופעה חזרה על עצמה הוחלט לבדוק את התעלומה, ואז התברר שהאמריקנים ייצרו את החלקים הפנימיים מאלומיניום והסודה קאוסטית איכלה אותם. כשהתברר גודל המחדל, הזעיק משה בלה את אנשי מדור התכנון והטיל עליהם להכין בתוך חודש וחצי שרטוטים של כל החלקים הפנימיים, כדי שאפשר יהיה לייצרם בבית המלאכה המכני. לאחר חודשיים של עבודת תכנון מאומצת החלו לייצר בבסיס את החלקים שאוכלו וחלקים נוספים שהגיעו פגומים. כלקח מאירוע זה נרכש מכשיר פולדי שאיפשר לעמוד על חוזק החומר ממנו נבנה.
גם מתאונות שאירעו בבסיס נלמדו לקחים. במחלקת הפחחות נהגו הרתכים להשתמש בקרביד. באחת מהפסקות הצהריים ישב עובד במחלקת המכללים לרכב ב', בפיקודו של חיים גורוחובסקי, על חבית ריקה, שהכילה קודם לכן קרביד. כשסיים לאכול עגבנייה הוא הרים את המכסה והטיל בהיסח הדעת את שייריה לתוך החבית. האבקה שנותרה בה תססה כתוצאה מהמגע עם רטיבוּת העגבנייה וכתוצאה מכך אירעה התפוצצות עזה. העובד הועף לעבר התקרה וכמה מצלעותיו נשברו. תאונה אחרת אירעה כאשר אחד העובדים הערבים נכנס לשירותים והשליך בדל סיגרייה בוער לתוך בור השופכין. לפתע אירעה התפוצצות והעובד נדלק כאבוקה. הוא פרץ מהשירותים, בוער בכל גופו, ורץ כאחוז אמוק בבסיס, עד שעובד אחר גילגל אותו על האדמה וכיבה את הבעירה. העובד נכווה קשות. בחקירת המקרה התברר, שמערכת השופכין של מחלקת המנועים התנקזה לעבר השירותים. הדלקים והשמנים יצרו בחלל בור הספיגה גזים דליקים, שהוצתו מבדל הסיגרייה. בעקבות מקרים אלה ואחרים הוצאו הוראות בטיחות.

המחלוקות בין ראש אג"א, האלוף בן-ארצי, לבין הרמטכ"ל ידין וסגנו מרדכי מקלף, בנושא המשימות האזרחיות שהוטלו על צה"ל על-ידי שר הביטחון גברו. בן-ארצי לא שבע נחת ממצב התחזוקה של צה"ל, שהידרדר בשל מגבלות תקציב, ולאחר עימותים רבים עם משרד הביטחון הגיש את התפטרותו בקיץ 1951. התפטרותו נדחתה עד סוף תמרוני הסתיו והתקבלה לבסוף במאי 1952. למחליפו מוּנה האלוף צבי איילון, אלוף פיקוד המרכז. בשל אופיו המתון ונאמנותו לבן-גוריון, קיבל איילון את חלוקת העבודה מול משרד הביטחון, לפיה אג"א יטפל בכל הקשור לבניין צה"ל ואילו משרד הביטחון יטפל בכל נושאי הרכש מול המערכת האזרחית בארץ ובחו"ל. אולם הדבר לא הקל על המצב בצה"ל. בשל מחסור חמוּר במטבע זר החריף המצב הכלכלי, ובן-גוריון החליט לצמצם את תקציב הביטחון מ58- מיליוני לירות בשנת העבודה 1952/1951, ל48- מיליוני לירות לשנת העבודה 1953/1952. המשמעות המיידית היתה פיטוריהם של 6,000 אנשי צבא קבע ואזרחים. הרמטכ"ל ידין הגיש את התפטרותו, ובדצמבר 1952 מוּנה במקומו סגנו, האלוף מרדכי מקלף, שהתנה את קבלת התפקיד בכך שהצמצומים המתוכננים יתבצעו תוך שנה.
כתוצאה מהצמצומים קטנה מצבת כוח-האדם בבמ"ב 681 מ1,000- אנשים באפריל 1951 ל610- בתחילת יולי 1952, ל528- בספטמבר אותה שנה, ל343- אנשים בנובמבר 1953, מהם 250 אזרחים עובדי צבא; מהם נותרו רק 35 ערבים תושבי יפו, לוד ורמלה. במאי 1954 צומצם הסגל הסדיר של הבסיס ל54- אנשים ומספר האזרחים נותר דומה. את מקומם של אנשי הסדיר והקבע תפסו כ500- אנשי מילואים, שהוצבו ביחידת המילואים של הבסיס וזומנו לשירות במחזוריות. המצב הכלכלי היה כה קשה, שבאחד החודשים עוכבו משכורותיהם של האזרחים עובדי צה"ל. לרובם לא נותר כסף לרכישת מוצרי מזון למשפחותיהם והתמרמרותם גאתה. חברי ועד העובדים, משה ירדני וחיים גרבינר, כינסו את העובדים בחצר ב"מ 2 והכריזו על שביתה. תוך כמה שעות חולקו המשכורות לעובדים בהתערבותו של ארגון עובדי צה"ל.

חיפוש מידע

כניסת חברים

חברים online