מאת: ניסים קלו
תאריך עלייה לאתר: 07/02/2012
תאריך האירוע:
מספר צפיות: 4051
כתבה מעיתון "במחנה" גליון 2 ,כ"ד בטבת התשב"ע 19 בינואר 2012
במלחמת לבנון השנייה חילוץ רס"ב (מיל') רבאח ביסאן טנק שעלה על מטען . על גילוי רוח לחימה, חתירה לביצוע משימה, מקצועיות, יוזמה וקור רוח, הוענק לו צל"ש מח"ט.
ב– 24 ביולי 2006 , במהלך מלחמה לבנון השנייה, עלה טנק מרכבה סימן 4 של מפקד גדוד "הבוקעים" על מִטען כבד משקל בשטח לבנון. המג"ד, סא"ל גיא קבילי, נפצע וכן אחד החיילים, סמ"ר קובי סמילג ז"ל, שנפטר מאוחר יותר מפצעיו. כל אנשי הצוות פונו מהמקום, אך הטנק, שהכיל מידע סודי ביותר, נותר תקוע. בשל חשש שמידע זה יגיע לידי האויב, היה הכרח לחלץ אותו בהקדם. משימת החילוץ המורכבת, שהתבצעה בשטח תחת לחימה, חייבה בחירת צוות מקצועי ומיומן בעל יכולת עבודה תחת לחץ ואש. רס"ב (מיל') רבאח ביסאן, מנהל עבודת החימוש בעוצבת ברעם, התנדב מיד. הוא חבר אל כוח חילוץ שנשלח לפנות את הטנק לשטח ישראל, ואיתו פעל במשך שלושה לילות. "הבנתי את המשמעות של הצלחה או כישלון במשימת החילוץ", מסביר רס"ב (מיל') רבאח ביסאן. "היה ברור שאם הטנק יישאר בשטח האויב, נאבד מידע חיוני שעלול להוביל גם לאובדן בחיי אדם". רבאח ביסאן הוכיח רוח לחימה, חתירה לביצוע המשימה, מקצועיות, יוזמה וקור רוח. על כך הוענק לו בתום המלחמה צל"ש מידי מפקד עוצבת ברעם, המשמש כיום כמח"ט גולני, אל"ם אופק בוכריס.
רק שברי פלדה
אירוע חטיפתם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר ז"ל בשנת 2006 , הקפיץ לגבול הצפון כוחות צה"ל רבים. באותו הזמן שהה איש החימוש רס"ב (מיל') רבאח ביסאן במפקדת עוצבת ברעם בשומרה, וקיבל דיווחים על המתרחש. "לאחר החטיפה יצאו טנק ונקפדון למרדף אחר המחבלים. הם נסעו בצמידות, אך כעבור כמה דקות נתקע הנקפדון וחברי הטנק בחרו לעקוף אותו. למרבה הצער הם עלו על מטען רב עוצמה במרחק של כ– 400 מטרים אחרי הגדר התברר שהוכן להם מארב. "מיד קיבלנו משימה לחלץ את שני הכלים לאחור. במקביל למתן פקודות פעלתי פיזית, כיוון שהייתי לא רק מדריך אלא גם איש שטח. לאחר מאמצים הצלחנו לחלץ את הנקפדון, אבל מהטנק לא נותרו אלא שברי פלדה. תל הריסות ניצב שם, לצוות הטנק לא היה סיכוי להינצל. "בשלב הזה הייתה הבנה ברורה בקרב כולם שכבר לא מדובר באירוע נקודתי, והחלה ההתארגנות למלחמת לבנון השנייה. "הגדרת תפקידי במלחמה הייתה 'אחראי החילוצים'. בכל סוגיה שקשורה לחילוצים, הייתי הראשון להגיע לזירת ההתרחשות. בימים הראשונים של המלחמה ביצענו בין שניים לשלושה חילוצים מדי יום. התקלות השכיחות היו כלים שנתקעו בגלל בעיות טכניות, טנקים שנכנסו לשיפוע צד וכלים שעלו על מטענים. "מרבית התקלות בהן טיפלנו בהתחלה לא היו מסובכות באופן מיוחד, אולם ב– 24 ביולי התנדבתי לבצע משימת חילוץ מיוחדת. במורדות של מרון א–ראס לכיוון בינת ג'בל, נתקע טנק מדגם מרכבה סימן 4. בטנק, שהיה שייך למפקד גדוד 'הבוקעים', היו חומרים סודיים. ידענו שאם לא נצליח לחלץ אותו, יצטרכו טייסי חיל האוויר להפגיז אותו כדי להשמידו דבר שיעלה מיליונים. "כשנכנסנו בלילה הראשון לאחר התקרית, הנגמ"ש בו נסענו פרק זחל ונתקענו במקום. המשימה שניצבה לנגד עינינו הייתה חשובה מאוד והבנו שאין לנו זמן להתמהמה שם. השארנו את הנגמ"ש מאחור ועלינו על פומ"ה, באמצעותה המשכנו לכיוון הטנק שנתקע. "היינו צוות קטן של כוח חילוץ, ואלינו הצטרפו עוד ארבעה טנקים ושני דחפורי די– 9, למתן סיוע ואבטחה. הפחד היה קיים, אבל התמודדתי איתו. "בלילה הראשון כבר לא התאפשר לנו לבצע את המשימה בגלל תקלת הנגמ"ש. כיוון שתנאי חשכה היו הכרחיים לביצוע המשימה, נאלצנו להמתין עד לרדת הלילה הבא. כשהחשיך שוב, נכנסנו למארון א–ראס, אולם אז נפתח לעברנו ירי נק"ל ושוגרו המון טילי נ"ט שמנעו את התקדמותנו. "שוב לא עלה בידנו לחלץ את הטנק ונאלצנו להמתין יום נוסף. כשהגיע הלילה השלישי הבנו שנדרשת מחשבה יצירתית והחלטנו להיכנס רגלית. "בהליכה התקרבנו אל עבר הטנק ונעצרנו במרחק שנאמד ב– 600 מטרים ממנו. קשרנו את הטנק עם שרשראות כבדות וגדולות והכנו אותו לגרירה. דחפור די– 9 תפס את השרשראות האלו ומשך אותן, ואט–אט ראינו שאנחנו מצליחים במשימה הקשה. "זו לא הייתה משימה שיועדה לחייל או שניים, ונעזרנו בשישה חיילים נוספים שהיו בשטח. היינו עייפים מאוד והדבר דרש מאיתנו כוח פיזי עצום, אך היינו ממוקדי מטרה לחלוטין. כשהמבצע הצליח במלואו, והטנק הוסע חזרה לארץ, זה היה שווה הכול".
מנענו אובדן מיותר
שני אירועים מרכזיים בשירותו של רס"ב (מיל') ביסאן קשורים בארץ הארזים האחד פתח את שירותו והשני הגיע לקראת סיומו. ביסאן התגייס בשנת 1982 לקורס מכונאים, ושלושה שבועות אחר כך כבר נשלח לסייע במלחמת לבנון הראשונה. בתום המלחמה המשיך ביסאן בשירות והתקדם בתפקידים שונים, ובשנת 2006 חווה שוב מלחמה בלבנון. שלוש שנים אחר כך הוא פשט מדים מעוטרים בצל"ש ". ב– 1982 נשלחנו, חיילים שמדיהם טרם הספיקו לדהות, לתוך לבנון", משחזר היום ביסאן. "המילה 'מלחמה' טרם הייתה ברורה לנו, וראינו את המשימה כחוויה ולא כאירוע מפחיד. זו הייתה הפעם הראשונה בה שמעתי הדי פיצוצים וראיתי חיילים פצועים, ואני זוכר זאת עד היום "בהמשך שירותי הסדיר הועברתי לתפקיד מכונאי בביסל"ח. הנסיעות מדרום הארץ אל מקום מגוריי, הכפר יאנוח ג'ת, היו קשות מאוד, אך התמדתי בהן ואפילו המשכתי בשירות קבע ". ב– 1987 ביקשתי לעבור לבסיס צפוני יותר, אך סירבו לבקשתי. בחרתי להשתחרר, טעמתי מחיי האזרחות והתחתנתי. לאחר שנה וחצי, בסוף 1988 , חזרתי לשירות, הפעם בעוצבת ברעם בפיקוד הצפון. "העוצבה הזו הייתה הבית שלי עד שנת 2009 . אהבתי מאוד את העבודה שעשינו, ולכן הזמן חלף במהרה. זה סייע לי להתמודד עם השחיקה שנצברת מן הסתם במהלך השנים. התחלתי בתור טכנאי פשוט, ובהמשך התמניתי להיות אחראי נגמ"שים ונגמחו"נים בעוצבה ". התפקיד האחרון, אותו מילאתי שנים רבות, הוא מנהל העבודה הכללי בעוצבה, במסגרתו הייתי אחראי על אחזקת הכלים הכבדים ועל שמירת תקינותם ". בתום מלחמת לבנון השנייה התבשרתי על קבלת הצל"ש. ההרגשה שלי באותו רגע הייתה מדהימה. לא פעלתי כדי לקבל הערכה כלשהי, אבל זה בהחלט משמח לדעת שיש מי ששם לב להשקעתי. מעבר לקבלת הצל"ש, שמחתי על הצלחת המשימה שכאמור מנעה אובדן מיותר וחסכה כסף רב. "גם בני המשפחה שלי היו גאים בי מאוד. עד היום פזורות בביתי תעודות הערכה ומתנות שהוענקו לי, וזה תמיד נעים לראות אותן ולהיזכר. "המסר העיקרי שאני רוצה להעביר הוא החשיבות של החימושיניקים. הקיצוצים בתקציב הביטחון פגעו בנו משמעותית, הן מבחינת רכישת מיומנות והן מבחינת סד"כ. הפחד שלי הוא שבעתיד היכולת שלנו לחלץ כלים תיפגע כתוצאה מכך, ולכן אני מאמין שצריך לפעול בנחישות כדי לשמור על חוזקו של מערך החימוש הצבאי".