[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

פרק ב' -שלוחת בית דגן - ימים ראשונים

@alt@

שלוחת בית דגן - ימים ראשונים


לקריאת הפרק בגרסת PDF -לחץ כאן


ב25- באפריל 1948 עם שחר החלה התקפת כוחות האצ"ל על יפו. במשך שלושה ימים הפגיזו מרגמות האצ"ל את יפו וגרמו לנפגעים רבים ולבהלה בקרב התושבים. הכוחות הרגליים של האצ"ל נתקלו בהתנגדות עזה בשכונת מנשייה בקצה הצפוני של יפו, שדרכה נעו דרומה, ואיבדו כארבעים לוחמים. החלה בריחה המונית של תושבים ערבים בדרך הים ללבנון, או לעזה, ומזרחה לעבר לוד ורמלה, אך העיר טרם נכנעה. ב28- באפריל התערב הצבא הבריטי והפעיל עוצמה רבה נגד האצ"ל בניסיון למנוע את נפילת העיר לידיו. כ4,500- חיילים בריטים, בסיוע טנקים, מטוסי קרב וספינות מלחמה נכנסו לעיר, ואילצו את האצ"ל להסיג את כוחותיו. במקביל החל בליל 28/27 באפריל מבצע 'חמץ' של כוחות ה'הגנה', שמטרתו היתה לטהר את השטח שבין פרבריה המזרחיים של תל-אביב ובין אזור חולון וראשון-לציון מדרום-מזרח, לכתר את יפו הערבית ולפתוח את הדרך לשדה התעופה לוד. בשלוש היממות של המבצע השלימו כוחות חטיבת אלכסנדרוני את כיבוש חלקו הדרומי של המחנה הצבאי בתל ליטווינסקי ואת הכפרים אֶל-חֵ'ירִיָּה, סַקִיָּה וסַלָמָה. ערב לפני כיבוש הכפר סלמה ביצע כוח מחטיבת קרייתי התקפת הסחה. כוחות מחטיבת גבעתי כבשו את הכפר יאזוּר, אך נכשלו בכיבוש תל א-ריש, ממזרח ליפו. תושבי הכפרים הללו נטשו את בתיהם ונמלטו מזרחה עם תחילת הקרבות. עם סיום פינויו של הצבא הבריטי מיפו ב13- במאי, חתמה ועדת החירום הערבית של יפו, כנציגתם של כ5,000- התושבים שנותרו בה, על הסכם כניעה רשמי בפני מפקד חטיבת קרייתי בבית רומנו. למחרת השתלטו כוחות קרייתי לאחר קרב קצר על משטרת בית דָּגָ'ן.
בניין משטרת בית דג'ן נבנה בשנים 1939-1938 על-ידי הבריטים, בצומת שבו הצטלבו הדרכים הראשיות מיפו לרמלה ומיהודיה לראשון-לציון. מצפון לו שכן הכפר הערבי הקטן בית דג'ן, שתושביו הרבו לתקוף את התחבורה היהודית בין תל-אביב לירושלים בעת שעברה על הכביש הראשי בסמוך לכפר. עשרות אנשי כנופיות ערביות התמקמו בכפר, ויצאו ממנו לפעולות נגד בית הקרן-הקיימת הסמוך ונגד התחבורה היהודית. תושביו נמלטו ממנו עוד לפני כיבוש בניין המשטרה. בסוף ספטמבר 1948 יושבו מאות רבות של עולים חדשים בעיקר מבולגריה, בבתיו הנטושים של הכפר.
עם תפיסתו של הצומת החיוני הזה נפתחה מחדש הדרך הראשית בין תל-אביב ליישובי הדרום, שנחסמה עם פרוץ מאורעות הדמים לאחר קבלת ההחלטה על חלוקת ארץ-ישראל ב29- בנובמבר 1947. כלי רכב של יהודים, שעברו בצומת הסמוך, הותקפו באש מן המארב. לצורך אבטחת התחבורה היהודית בקטע הכביש הזה, התמקם בדצמבר 1947 כוח פלמ"ח בבית הקרן-הקיימת, ששכן כ500- מ' מערבית לצומת בית דג'ן. באמצע פברואר 1948 הוחלף כוח הפלמ"ח במחלקה מגדוד 51 של חטיבת גבעתי. הבית בן שלוש הקומות הפך למשלט קדמי. ערביי הסביבה תקפו את הבית כמה פעמים ואף הצליחו להחריבו באמצעות מכונית תופת, אך המגינים הצליחו להדוף בגבורה ובעקשנות את כל ההתקפות, למרות שהיו נצורים במקום לסירוגין במשך כשישה שבועות עד תום מבצע 'חמץ'.
ממערב לכפר וכ500- מ' מצפון לבית הקרן-הקיימת שכנה בלב הפרדסים מטוויית 'גולדן ספינדל' שהוקמה ב1944- על-ידי חברת 'האחים אבו-לבן', שמנהלה היה אחמד אבו-לבן, מוסלמי תושב יפו, שהיה חבר במועצת עיריית יפו וחבר הוועדה הלאומית שלה. הנהלת המטווייה שכנה בבית אבן שנבנה בכניסה למפעל. במטווייה, שכללה שני אולמות ייצור גדולים, שני מחסנים לחומר גלם ושני בנייני מִנהלה, ייצרו באמצעות מכונות חדישות יחסית בדים, שנועדו לתפירת בגדים. חומרי הגלם של המטווייה והעובדים המקצועיים הובאו מסוריה. עם תחילת הקרבות באזור פינו בעלי החברה חלק ממכונות הייצור וציוד יקר ערך של המטווייה לשכם, והמפעל שבק חיים. את מקומם של עובדי הייצור תפסה מחלקה של אנשי כנופיות ערביות, שהיו תחת פיקודו של חסן סלאמה, מפקד הכנופיות הערביות במחוז לוד. בהתקפה המרכזית של כוחות סלאמה בניסיון לכבוש את מתחם בית הקרן-הקיימת, הוא קבע את מפקדתו הקדמית בבית האבן שבכניסה למטווייה. כאשר השתלטו כוחות חטיבת קרייתי על האזור נמצאה המטווייה נטושה, אך חלק מהמכונות ניצבו עדיין באולמות הייצור הארוכים. אחמד אבו-לבן היה אחד מבין ארבעת החותמים על כתב הכניעה של העיר יפו.
מסוף 1947 ועד לפלישת צבאות ערב לארץ-ישראל גובש, כאמור, מבנהו של שירות התחבורה והוגדרו תפקידיו: לפעול להגברתן של פעולות הרכש של כלי רכב, חלפים ודלק ולהקצאתם המהירה ליחידות; תיקון ושיקום רכב ואחזקתו התקינה; החזקת מלאי חלפים; הרחבת מאגר כוח-האדם המקצועי; והפעלת פיקוח על השימוש בכלי רכב. את המטלות האלה מילא מטה שירות התחבורה באמצעות מחלקותיו המקצועיות: מחלקת שריוּן, שנשאה באחריות לתכנון שריוּן כלי רכב ולביצועו; מחלקת דלק, שעליה הוטל לרכוש דלק מסוגים שונים, לאגור אותו במתקנים מרכזיים ולספקו ליחידות הצבא; ומחלקה לחלוקת מכוניות (מח"מ), שהיתה אחראית על אחזקת כלי רכב וחלפים ועל הקצאתם בהתאם להוראות אג"א. תחת פיקודו של מטה השירות פעלו: בסיס שירות תחבורה, ששכן במחנה בן-עמי בצפון תל-אביב, והיה תחת פיקודו של ברוך יצהר וכלל פלוגת אימונים, בית-ספר לנהיגה, פלוגת הובלה, בכלל זה מחלקה להובלת דלק וכן את במ"ב 1 לתיקון רכב ולשיקומו, בפיקודו של שמשון רזניק, שפעל במגרשי התערוכה סמוך לנמל תל-אביב.
במחצית השניה של 1948 חל מפנה מהותי בתפקודו של שירות התחבורה, אשר נבע בעיקר מהרחבת משק הרכב, שעמד לרשות צה"ל. משק הרכב התרחב בעקבות פעולות השיקום, שריוּן כלי הרכב האזרחיים, ההפקעה, ההחרמה וקליטת כלי הרכב שנרכשו בחו"ל. כלי הרכב שנקנו בחו"ל הובאו לארץ באוניות, וכללו בעיקר ג'יפים, זחל"מים, אמבולנסים ומכליות. באמצעות פעילות הרכש הובאו ארצה גם חלפים וציוד נוסף. שיפור חשוב נוסף חל עם הקמתם ההדרגתית של ארבעת בסיסי שירות התחבורה המרחביים, אשר נועדו לשרת את עוצבות השדה. ארבעת הבסיסים היו מאורגנים כבר באוקטובר 1948 כדלהלן: הבסיס במחנה בן-עמי, שכּונה בסיס תיכון 671, סיפק את צורכי היחידות, שחנו במרחב תל-אביב, וכלל שתי פלוגות הובלה כללית, פלוגת הובלה מיוחדת, אחת-עשרה סדנאות במרחב שבין נתניה-פתח-תקווה-רמלה, את במ"ב 1 בצריפין ואת במ"ב 3 בתל ליטווינסקי, שבראשיתו היה סדנת הטנקים של חטיבה השריון 8 ובסיס אימונים מרכזי בצריפין. בירושלים הוקם, ביוזמתו של מפקד העיר, דוד שאלתיאל, בסיס של השירות בפיקודו של אשר ארבל, שקיבל את הכינוי בסיס 673, וכלל מִפקדה ומחלקת רכב במושבה הגרמנית וסדנה לתיקון רכב ותחנת סיכה במחנה שנלר. בחיפה הוקם, ביוזמתו של משה כרמל, מפקד חטיבת כרמלי, מערך לוגיסטי ששירת בתחילה את חטיבתו, ובהמשך את כל מרחב הצפון. במסגרת זו אירגן ויקטור אברונין, גם הוא מיוצאי הצבא הבריטי, את בסיס חיפה והצפון 672, שכלל פלוגת הובלה בבת גלים, במ"ב 2 לתיקוני רכב במחנה טירה ושש סדנאות רכב בבת גלים, כורדני, כפר ילדים, טבריה, ראש פינה ותל חי. בסיס הדרום, שכּונה 674, כלל שתי סדנאות: האחת ברחובות, והשנייה ברוחמה. כמו כן נוספו מחסנים מרכזיים לחלפים: מחסן ראשי בצריפין ומחסני משנה בחיפה ובבאר-שבע, שעסקו בקליטתם, במיונם, באחסנתם ובחלוקתם ליחידות. פריסת הבסיסים, שהיוו מעין מרכזי תובלה ארציים, איפשרה מתן שירותי תובלה, תיקון ואחזקה ליחידות החונות במרחבי החטיבות והערים וכן אספקה שוטפת וסדירה של כלי רכב. הדבר החשוב שהתאפשר הודות לפריסת הבסיסים היה מתן גיבוי תובלתי יעיל יותר לצה"ל בסדרת המבצעים היזומים, שנועדו להרחיב את שטחי המדינה היהודית ולדחוק את צבאות ערב משטחה של ארץ-ישראל.
כאשר הוחלט בצה"ל להקים סדנאות צבאיות במקום להתבסס על תיקונים במוסכים אזרחיים הוחלט להקים גם סדנה במטווייה הנטושה מול בית דג'ן. היוזם להקמתה במקום היה ברוך ליכטהויז,  מי שהיה עד אז מפקד יחידת פיקוח סדנאות (פס"ח) של שירות התחבורה, ושמוּנה גם למפקדה הראשון. הסדנה שהוקמה ב1- באוקטובר 1948, והיתה כפופה לבסיס תיכון 671, כונתה סדנת תחבורה 14. לסגן המפקד מונה סגן ראשון מלאכי כהן,  ששימש כעוזרו של ליכטהויז בפס"ח. עוד קודם לכן הקימו השניים ביולי 1948 מרפדייה ונגרייה במחנה צרפנד עבור שירות התחבורה, שהפך באוגוסט לחיל התחבורה. המכונות והציוד לנגרייה הוחרמו מנגרייה ערבית, שנמצאה נטושה לאחר כיבוש יפו. לפני הקמת הסדנה במטווייה פינו אנשי חיל ההנדסה את המוקשים, שהוטמנו על-ידי לוחמי הפלמ"ח וגבעתי בפרדסים שבין המטוויה ובית קרן-הקיימת. כל המכונות שנותרו באולמות הייצור הוצאו מהם, והמקום הוכשר על-ידי אנשי יחידת הבינוי של חיל ההנדסה, שהתקינו במקום את כל חיבורי החשמל והמים הדרושים.
  • ברוך ליכטהויז (בית-אור) נולד ב1897- באוקראינה. הוא ואחותו עלו לארץ ב1921-, והצטרפו לקבוצת כנרת. בדצמבר 1921 הצטרף לגדוד העבודה והיה ממקימי קיבוץ תל יוסף. בקיבוץ רכש ניסיון טכני ראשוני בהפעלת מיכון חקלאי. בעקבות פילוג שחל בין אנשי גדוד העבודה במשקי עין חרוד ותל יוסף, עבר עם אשתו לעין חרוד, והיה מבין אנשי הגרעין שהקימו את הקיבוץ המאוחד. בדצמבר 1926 חל פילוג בגדוד העבודה, וברוך עזב עם מנהיג הפלג השמאלני, יוסף הלקינד, לתל-אביב ומשם לברית-המועצות תוך כוונה להקים קיבוץ יהודי בחצי-האי קרים. לאחר שהתאכזב מהפעילות בקרים שב ארצה ולמרות שהיה מנודה בתחילה על-ידי חברי ה'הגנה' מוּנה, על-ידי אליהו גולומב, למפקד גזרה בתל-אביב. ב1933- עלה במסגרת "התיישבות האלף" למושבה קדימה, שבעמק חפר. הוא היה שם חבר בקואופרטיב של טרקטורים ומשאיות. לאחר מכן עבד בחברת פיק"א כמכונן בארות מים. כאשר התארגן קואופרטיב האוטובוסים השרון המאוחד (לימים הוקמה על בסיסו חברת אגד) הצטרף אליו כחבר. בשנים 1945-1937 היה מנהל המוסך המרכזי של אגד בנחלת יצחק. בדצמבר 1947 גוייס על-ידי פנחס קוזלובסקי (ספיר) למטה שירות התחבורה תחת פיקודו של ישראל בוגנוב, ומונה למפקד יחידת פיקוח סדנאות חוץ (פס"ח). היה ממונה על קשר עם מוסכים אזרחיים, שתיקנו ושיפצו כלי רכב עבור ה'הגנה'. באוקטובר 1948 הקים את סדנת תחבורה 14 בבית דגן ופיקד עליה עד יולי 1949. בדצמבר 1949 השתחרר מצה"ל בדרגת רס"ן ועסק עם שני שותפים בהרכבת משאיות דודג' חדשות עבור משרד הביטחון במחנה כורדני. לאחר מכן שב לאגד. ב1959- פרש לגמלאות ונכנס לעסקי הדלק. נפטר ב1980-.
  • מלאכי כהן נולד בצפת ב1917-. עד 1923 התגוררה משפחתו בביירות, שבה עבד אבי המשפחה כפקיד בבנק אנגלו-פלסטין. ב1931- עברה המשפחה לגור בירושלים, שם למד מלאכי בגימנסיה העברית והצטרף כחבר ל'הגנה'. ב1936- הצטרף ליחידת הסיור של ה'הגנה' בירושלים, "הנודדת", תחת פיקודו של יצחק שדה. בשנים 1941-1937 למד הנדסת מכונות וחשמל בטכניון בחיפה, ובחופשותיו עבר קורס מ"כים ומ"מים ועסק בהדרכה. בתחילת 1942 התגייס, בהוראת ה'הגנה', לצבא הבריטי, והוצב כמהנדס בבית המלאכה הבסיסי של חיל הציוד במגרשי התערוכה בצפון תל-אביב. מלאכי עבד שם בב"מ לשיקום מנועים ולאחר מכן בב"מ לשיקום מכללי רכב. באמצע 1942 יצא לקורס קצינים בצרפנד, והוצב כקצין בפלוגה הישראלית של חיל החרושת בכורדני. בתחילת 1943 עבר עם פלוגתו למחנה תל אל-כביר שבמצרים ומונה לסגן מפקד ב"מ להרכבת משאיות. במסגרת ההכנות לפלישה לאיטליה עבר קורס חילוץ בהרי טריפולי שבסוריה, ונשלח בקבוצת החלוץ לטריפולי שבלוב. בתחילת 1946 השתחרר מהצבא הבריטי, עבד בחברת קירור בתל-אביב, וסיים קורס קציני הנדסה במסגרת ה'הגנה'. בשלהי 1947 גויס לשירות התחבורה ליחידת פיקוח סדנאות חוץ תחת פיקודו של ברוך ליכטהויז. באוקטובר 1948 הקים עימו את סדנת תחבורה 14 בבית דגן ומונה לסגנו. לאחר שנה הוצב ביחידת בחינה וניסויים של חיל הטכנאים והועלה לדרגת סרן. ב1951- השתחרר מצה"ל, ועבד במשך עשרים ושתיים שנים בחברת 'מקורות' כמנהל חבל וכמנהל מפעל ירקון-נגב. עד פרישתו לגמלאות עבד כיועץ בבנק לאומי.
בתקופה שבין 15 במאי 1948 ועד ההפוגה הראשונה (11 ביוני 1948) היתה היוזמה ההתקפית של צבאות ערב, והם הצליחו להשתלט על שטחים נרחבים בכל חלקי הארץ. מאמצע יולי 1948 עברה היוזמה ההתקפית לידי צה"ל. ארבעת השבועות של ההפוגה הזאת נוצלו לקליטה מסודרת של עשרות אלפי מגויסים חדשים מתושבי הארץ, של מגויסי חוץ-לארץ (גח"ל) ושל מתנדבי חוץ-לארץ (מח"ל). בתהליכי ההתארגנות הוקמו, או שוקמו, בכל חטיבה, יחידות מקצועיות ויחידות ממוכנות ומשוריינות, שצוידו בג'יפים קרביים, זחל"מים, שריוניות מתוצרת הארץ, או רכבי שלל, ואף כמה טנקים. הוקמו ארבע חזיתות אופרטיביות: בצפון, במרכז, בזירת ירושלים ובדרום. חיל-האוויר קלט כמות גדולה של מטוסי קרב מסוג מסרשמיט וספיטפייר, מטוסי תובלה והפצצה. חלק מחטיבות החי"ר הפכו לחטיבות ממונעות וממוכנות, כמו חטיבה 7, חטיבה 8 וחטיבת הנגב. חיל התותחנים קלט תותחי הרים בקוטר 65 מ"מ ותותחי שדה בקוטר 75 מ"מ מסוג קרופ, והתארגן בארבעה גדודי שדה, שני גדודי מרגמות כבדות ויחידות של תותחים נגד טנקים ונגד מטוסים. נבנו חטיבות חיל המשמר, שתפסו מערכי הגנה ושיחררו את עוצבות השדה למבצעים ניידים במרחבי החזיתות.
מייד עם תום ההפוגה הראשונה, ב10- ביולי 1948, יזם צה"ל כמה מבצעים. במבצע 'דני' (19-9 ביולי 1948), השתתפו חמש חטיבות, בפיקודו של יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, ומטרתו היתה לפרוץ מסדרון משפלת החוף אל ירושלים המערבית, תוך כיבושן של הערים הערביות לוד, רמלה ורמאללה ואזור לטרון. כל מטרות המבצע הושגו מלבד כיבוש לטרון ורמאללה. במבצע 'דקל' (19-9 ביולי 1948), השתתפו שתי חטיבות בפיקודו של חיים לסקוב, ובמהלכו נכבשו נצרת והגליל התחתון ההררי. במבצע 'ברוש' (19-9 ביולי 1948), השתתפה חטיבה אחת, בפיקודו של מרדכי מקלף, אך מטרת המבצע – סילוק הסורים מראש-הגשר שכבשו במשמר הירדן – לא הושגה. לאחר עשרה ימי לחימה אינטנסיביים נכנסה לתוקפה ב19- ביולי ההפוגה השנייה, שנמשכה עד 15 באוקטובר 1948, ושבה המשיך צה"ל בהתארגנות ובאימונים, שאיפשרו לו מייד עם תום ההפוגה להנחית את מתקפותיו הגדולות, שהביאו לסיום המלחמה. המבצעים ההתקפיים החשובים ביותר היו: מבצע 'יואב' (22-15 באוקטובר 1948), שבו השתתפו חמש חטיבות, בפיקודו של יגאל אלון, מפקד חזית הדרום, ושבמהלכו נפרצה הדרך אל הנגב ונכבשה באר-שבע. במבצע 'ההר' (22-19 באוקטובר 1948), השתתפה חטיבה אחת בפיקודו של צבי איילון, מפקד חזית ירושלים, ובמהלכו הורחב דרומה פרוזדור ירושלים עד אזור בית גִ'יבְּרִין. במבצע 'חירם' (31-28 באוקטובר 1948), השתתפו ארבע חטיבות, בפיקודו של משה כרמל, מפקד חזית הצפון; במהלך המבצע נכבשו הגליל העליון ורצועה בדרום לבנון, ו"צבא ההצלה" והצבא הלבנוני סולקו מתחומי ארץ-ישראל. במבצע 'חורב' (22 בדצמבר -1948 7 בינואר 1949), הגדול והמורכב במבצעי המלחמה השתתפו למעלה מחמש חטיבות, בפיקודו של יגאל אלון, ובמהלכו סולק הצבא המצרי מרוב שטחי ארץ-ישראל לבד מכיס פַלוּגָ'ה ומרצועת עזה. במהלך המבצע חדרו כוחות צה"ל אל חצי-האי סיני וכבשו את אַבּוּ עַגֵילָה. המבצע האחרון של מלחמת העצמאות היה מבצע 'עובדה' (10-6 בינואר 1949) ובו השתתפו שלוש חטיבות, בפיקודו של יגאל אלון; במהלך המבצע השתלט צה"ל על כל הנגב הדרומי עד מפרץ אילת, על עין גדי ומצדה במדבר יהודה, וסולקו כוחות הלגיון הערבי מהנגב הדרומי ומהערבה. ב23- במרס נחתמו הסכמי שביתת-הנשק עם לבנון, ב3- באפריל עם ירדן, וב20- ביולי עם סוריה. מלחמת העצמאות תמה, אך הסכמי שביתת-הנשק לא הפכו לשלום מדיני, והסכסוך הישראלי-ערבי נמשך.

ב11- בינואר 1949 הפכה סדנת התחבורה בבית דגן, בהוראת המחלקה לתפקידים מיוחדים במטכ"ל, לבית מלאכה בסיסי 684. בתחילה בוצעו במקום תיקוני רכב א' (טנדרים, משאיות ומכוניות נוסעים), והוקמו שם נגרייה, רפדייה ומצבעה. באפריל 1949 כבר פעלו בו ארבע סדנאות. על סדנאות 3 ו4- פיקד סגן ראשון אליעזר לובינסקי, ותחת פיקודו פעלו שתים-עשרה כיתות עבודה, מנגנון ניהולי, מחסנאים, סדרני עבודה ומשרד טכני. על סדנה 5 פיקד סגן ראשון דן פירסט, ותחת פיקודו פעלו תשע כיתות עבודה, מטה מצומצם ומחסנאים. על סדנה 6 פיקד סגן ראשון ארנסט בויאקובסקי, ותחת פיקודו היו משרד הרישום, משרד הבוחנים, משרד תחבורה בסיסי ומחלקת המשמר. מפקד המחנה היה סגן פנחס בן-שחר, מפקד מחלקת האפסנאות היה משה ראב ורס"ר היחידה היה יוסף נמירובסקי. בסך-הכל היו בבמ"ב 684 מאה ושלושים אנשים, מהם כעשרה קצינים ונגדים, והיתר חיילים סדירים ועובדים אזרחיים.
רוב העובדים האזרחיים היו ערבים נוצרים מלוד, רמלה, נצרת וכפר כנא. שכרם של העובדים הערבים היה כלירה וחצי ליום. שכרם של העובדים היהודים היה גבוה מעט ללא קשר לדרגה המקצועית. לאחר שישה חודשי עבודה בחרו העובדים הערבים ועד משלהם, ובראשו הועמדו מיכאל זערור ופריד בורשה, שניהם מרמלה. דרישתם הראשונה – השוואת שכר העובדים הערבים לשכר העובדים היהודים – התקבלה. בהדרגה עלה מספרם של העובדים הערבים ועד מהרה הועסקו בבסיס כארבע-מאות עובדים. מדי בוקר הוסעו כל העובדים לבית דגן במשאיות מאתרי איסוף שונים, ובערב הוסעו בחזרה. העובדים הערבים מצפון הארץ התגוררו במשך כל השבוע בחדרים שכורים ברמלה ובלוד, ואחת לשבועיים הוסעו לחופשת סוף שבוע לבתיהם. באותם הימים היו היישובים הערביים תחת ממשל צבאי והם נזקקו לרשיונות מיוחדים, כדי לצאת לעבודה מחוץ ליישוביהם, בכלל זה הערים יפו, לוד ורמלה. בשל תנאי החיים הקשים עזבו רבים את העבודה ולאחר כמה שנים נותרו כמה עשרות בלבד.
העובדים הערבים הועסקו בשל המחסור בכוח-אדם מקצועי ומיומן, שנוצר לנוכח העומס הרב שהיה מוטל על בתי המלאכה הבסיסיים של שירות התחבורה. על הבעיה הזאת ניתן ללמוד ממכתבו של מפקד השירות ישראל בוגנוב לאגף האפסנאות במטכ"ל, מ13- באוגוסט 1948:

מטכ"ל/אג"א
מטכ"ל /אכ"ס
הנדון: פועלים שכירים

עם ריבוי מספר המכוניות והקמת סדנאות נוספות, מורגש חוסר רב במגויסים בעלי מקצוע. מספר בעלי המקצוע המגיע לשרות זה מהגיוס המתנהל הוא מינימלי ואינו מספק אפילו את הצרכים הראשוניים של משק הרכב.
כאחד הפתרונות אני מציע העסקת בעלי מקצוע שכירים שהם מעל לגיל הגיוס או משוחררים מגיוס. בדרך זו אוכל להקל במקצת על העומס המוטל על בתי המלאכה והמוסכים. לאשורך אני מחכה.
ישראל בוגנוב
מפקד השרות
 

בשל המחסור בכוח-האדם מקצועי הוחלט בצה"ל לאתר מבין אלפי השבויים הערבים בעלי מקצוע כגון: מכונאי רכב, חשמלאים, מסגרים, נגרים, רתכים, רפדים, פחחים וכדומה, ולהעבירם לעבודה בבתי המלאכה בצרפנד ובבית דגן. אחד ממאות השבויים היה חנא וקים, שסיפורו האישי אופייני לרבים אחרים.
  • חנא וקים נולד ברמלה ב1924- למשפחה נוצרית. בהיותו בן 7 עברה משפחתו להתגורר ביפו. ב1930- נשלח חנא ללמוד בפנימייה איטלקית בבית לחם עד לפרוץ מלחמת-העולם השנייה. ב1941- החל לעבוד כמכונאי בבמ"ב 3 של הצבא הבריטי במגרשי התערוכה בתל-אביב. לאחר שנתיים עבר לעבוד במוסך שבעליו היו יהודים. במוסך תיקנו עבור הצבא הבריטי כלי רכב, בכלל זה משוריינים. וקים התקבל כחבר בהסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל. לאחר מכן עבד שוב עבור הצבא הבריטי בבית נבאללה. בשנים 1948-1945 עבד במסגרייה של ערבי ביפו. ב25- באפריל 1948 פתח האצ"ל בהתקפה לכיבוש יפו. ההפגזות הכבדות גרמו למאות נפגעים, ובהלה אחזה בתושבי העיר. עשרות אלפים ברחו בדרך הים ללבנון ולעזה, או בדרך היבשה מזרחה לעבר לוד ורמלה. וקים ואמו נמלטו לרמאללה ומשצר המקום בו שהו, עברו לרמלה, שבה מצאו מקלט. ב12- ביולי 1948 נכבשו לוד ורמלה על-ידי חטיבת יפתח וכוחות האצ"ל, במסגרת מבצע 'דני'. בעקבות התקוממות אלימה, שאירעה בעת כיבוש לוד, אספו חיילי צה"ל כחמשת אלפים גברים צעירים והובילו אותם למכלאות שבויים בכפר הערבי הנטוש ג'ליל, שמדרום להרצליה. תנאי השבי שלהם היו קשים. במהומות שפרצו בעת סכסוך על חלוקת מים נדרסו למוות שלושה אנשים. לאחר כארבעה חודשים הועברו כמה מאות שבויים, רובם מיפו, לוד ורמלה למכלאה במחנה צרפנד ומוינו לקבוצות עבודה על-פי מקצועותיהם. וקים היה בקבוצה של כמה עשרות שבויים שנשלחה לעבוד בבמ"ב 1. מדי בוקר הם הובאו לעבודה בבית המלאכה ולעת ערב הוחזרו למכלאת השבויים. תמורת עבודתו קיבל 7 גרושים ליום. בפברואר 1949 שוחרר ושב לבית דודו ברמלה בחוסר כול. למחייתו עבד כחודשיים בקטיף. יום אחד, בשבתו בבית קפה קטן ליד השוק של רמלה, הגיע רכב צבאי ובו רב-סמל, שהכריז בקול, כי דרושים בעלי מקצוע למוסך של הצבא בבית דגן. מאות בעלי מקצוע הגיעו להיבחן. וקים התקבל לעבודה והחל לעבוד בבמ"ב 684 בבית דגן כאזרח עובד צבא. עד פרישתו לגמלאות בינואר 1990, עבד וקים במנועייה בבית דגן.

עובד ערבי נוסף, שגויס לעבודה כאזרח עובד צבא בשירות התחבוה היה ג'ורג' אלאשקר.  
  • ג'ורג' אלאשקר (אבו זאכי) נולד ב1929- ביפו העתיקה. עד גיל 13 למד ג'ורג' בבית-הספר היסודי האורתודוקסי ביפו, ועם סיום לימודיו החל לעבוד כמתלמד במוסך בעיר. במוסך זה עבד חמש שנים עד לתחילת מלחמת העצמאות. לאחר כיבוש יפו על-ידי כוחות האצ"ל, באפריל 1948, החל אלאשקר לעבוד כסניטר בבית-החולים דונולו, שבו אושפזו פצועי צה"ל לצד שבויים מצרים פצועים. בתחילת מאי 1948 נודע לו, כי מחפשים עובדים לסדנה הצבאית בצרפנד. לאחר שעבר בחינות מקצועיות החל לעבוד בבמ"ב 681 כאזרח עובד צבא. הוא הוצב כמכונאי במחלקת תיקונים כלליים. בספטמבר 1949 עבר לבית דגן והוצב במחלקת המנועים. בדצמבר 1949 הועלה לדרגת מכונאי סוג ב'. ב1953- מוּנה למנהל עבודה במנועייה. לאחר מכן עבד בהרצת מנועים בדינמומטר ובמחלקת ראשי מנועים. ב1968- מונה למנהל עבודה במחלקת פירוק וניקוי, ומילא את התפקיד הזה במסירוּת רבה עד יציאתו לגמלאות ב1994-. מ1957- משמש אלאשקר כשופט כדורגל בליגה א' ובליגה הלאומית.

במקביל לגיוסם של עובדים מקצועיים מקרב הערבים נעשה מאמץ לגייס עובדים מקרב העולים החדשים, שהגיעו בראשית 1949. אחד העולים שגויסו במאי 1949 היה קרל שנרך (לימים חיים שובל).
  • קרל שנרך (חיים שובל) נולד בבוקובינה שברומניה ב1916-. הוא למד בגימנסיה עד אמצע שנות ה30-, ואז החל לעבוד עם אביו במכירת עצים. לאחר פרוץ מלחמת-העולם השנייה, גורשו יהודי בוקובינה למחוז טרנסניסטריה, שם הועסקו בעבודות כפייה. בסיום המלחמה חזר לעירו עם אביו והם שיקמו את עסקי המשפחה. ב1947- נאלצו הוא ואשתו להימלט מעירם מאימת השלטון הקומוניסטי. בסיוע פעילי תנועת הנוער הציוני, הם הבריחו את הגבול לבולגריה, ומשם הפליגו באוניית המעפילים של ה'הגנה', 'פאן יורק'. ליד חופי הארץ נלכדה האונייה, והמעפילים הועברו למחנות מעצר בקפריסין. בתחילת 1949 שוחררו ועלו ארצה. במאי 1949 נשלח על-ידי לשכת העבודה לבמ"ב 684 בבית דגן, והוא התקבל לעבודה למרות שלא היה בעל מקצוע. הוא הוצב במחלקת מסגרוּת ותוך כדי עבודתו רכש את מקצוע הריתוך. ב1958- מוּנה למנהל עבודה במחלקת מסגרות של ב"מ 3 בתל השומר. ב1971- מוּנה למפקד בית המלאכה למסגרות במפעל 1 וב1981- פרש לגמלאות.

סיפור קליטתו של שנרך אופייני לרבים אחרים. הוא לא היה בעל מקצוע ולא ידע לדבר עברית, אך היה זקוק נואשות למקום עבודה, ולכן נאלץ חיים לספר בראיון הקבלה, כי עבד בעבר בעבודות מסגרות. הוא הוצב במחלקת המסגרות, שמפקדהּ היה סגן ישי בן-יעקב ומנהל העבודה שלה היה יוסף מטורן. ביום הראשון לעבודה הוא היה מבוהל, כי ידע שסודו ייחשף והוא ייאלץ לעזוב בבושת פנים. הוא נשלח לחתום על ארגז כלים ומשם למוסך, שבו עסקו במִתקון מחסנים על-גבי משאיות פורד. למזלו הרב, הוא החליט לספר את סודו למנהל העבודה במקום, רס"ל יונה. הוא סיפר לו, שאשתו עומדת ללדת והוא חייב למצוא עבודה כדי להתקיים. כנותו מצאה חן בעיני יונה והוא הסכים לסייע לו. הוא נעל את דלתות המוסך ובמשך שעה ארוכה לימדו כיצד לבנות את המחיצות ואת המדפים. לאחר מכן השאיר אותו והלך להביא למקום את מפקד המסגרייה. כשהגיע בן-יעקב למקום, הציג את שנרך בפניו וסיפר לו, כי זהו העובד הראשון שהגיע לעבוד במסגרייה, הציג את עבודתו ואמר, כי ראוי לתת לו דרגה מקצועית. לאחר משא-ומתן קצר הוענקה לו דרגה מקצועית ב'. לאחר כמה ימים, כאשר גויסו עובדים נוספים, הצמיד אליו יונה את יוסף בוסק, שהיה עובד מקצועי והוא לימד אותו את סודות המקצוע. בהתאם לעצתו של יונה, ניצל שנרך את ההפסקות בעבודה ולמד ריתוך אוטוגני, ועד מהרה היה לאחד הרתכים הטובים בבסיס. תושייתו ויכולת האלתור שלו סייעו בשנים הבאות לפתור בעיות שונות. במשך הזמן מוּנה למפקד בית מלאכה.
באמצע יוני 1949 התקבל לעבודה בבמ"ב 684 עולה חדש נוסף. היה זה חיים גורוחובסקי. גורוחובסקי רכש את נסיונו המקצועי עוד בנעוריו והקושי היחיד שלו היה אי-ידיעת השפה העברית. הוא נשא דרך קבע בכיס חולצת העבודה מחברת ורשם בה מלים עבריות באותיות רוסיות. בעת הצורך הקריא הוראות מתוך מחברתו. גורוחובסקי השתלב במהירות בעבודה, ובתוך כמה חודשים מוּנה למנהל עבודה בבית המלאכה לשיקום מכללי רכב. 
  • חיים גורוחובסקי נולד ב1921- בעיירה בבסרביה. משפחתו היתה אמידה מאוד. הוא סיים את לימודיו בבית-ספר תיכון ב1939-, ולאחר מכן החל ללמוד הנדסת מכונות במכללה האזורית. בחופשות הקיץ עבד במוסך. ב1941-, עם פלישת הגרמנים לברית-המועצות גויס לצבא האדום בלי שניתן לו להיפרד מהוריו. הוא נשלח ליחידת תותחנים והשתתף בקרבות נגד הצבא הגרמני. בקרבות ליד סטלינגרד נפצע מרסיס ברגלו, ונשלח בשלהי 1942 להחלמה באוזבקיסטן. בבית-החולים הכיר את גניה, נערה יהודייה, שברחה מפולין לרוסיה ולמדה בקייב רוקחות. באביב 1943 התקבל לעבודה באחד הקולחוזים כמתקן קומביינים, והשניים נישאו. הוא הצליח לתקן מכונות קציר רבות, אך לבסוף הסתכסך עם מנהל הקולחוז ונשלח בחזרה לחזית הצפונית. הוא עבר קורס לרבי-חובשים ליד רוסטוב. בקרב ליד ריגה נפצע קשה שנית ואיבד את עינו השמאלית. למרות פציעתו הקשה צורף לכוחות הצבא האדום, שהתקדמו דרך פולין לגרמניה. יחידתו נכנסה לברלין ב6- במאי 1945. עם תום המלחמה מונה למנהל בית-חולים שדה בגרמניה. לאחר כמה חודשים ברח לאוזבקיסטן כדי להצטרף לאשתו. בראשית 1946 הם נסעו לבסרביה שם התברר לו, כי כל משפחתו הוכחדה. הם נמלטו מברית-המועצות דרך פולין ושם התברר, כי כל משפחת אשתו נשלחה למחנות ההשמדה. בנפרד, בדרך-לא-דרך, הם נמלטו לגרמניה ונפגשו שנית במחנה עקורים בברלין. בברלין הוא הרוויח כסף רב במסחר בשוק השחור, השתלם במכונאות ואף זכה לתעודת מכונאי סוג 2 מטעם ארגון הפליטים הבין-לאומי. בחורף 1949 עלו השניים ארצה והשתקעו בראשון-לציון בסיוע משפחתו. למרות שהביא עימו מגרמניה ציוד להקמת מוסך למנועי דיזל, ויתר על הקמתו, וביוני אותה שנה התקבל לעבודה בבמ"ב 684 בבית דגן. גורוחובסקי עבד בב"מ 2 בבית דגן ובצריפין במחלקת ההֶרְכּבים. ביולי 1951 מוּנה למנהל עבודה והקים את המחלקה לשיקום מכללים. בסוף מאי 1956 סיים קורס מנהלי עבודה של משרד העבודה, ולאחר מכן סיים קורס מכני מטעם הבסיס. בתום מלחמת סיני השתתף במבצע חילוץ רכבי שלל מאזור שארם א-שייח'. בינואר 1960 מונה לסגן מפקד ב"מ 2 למכללים בתל השומר. ב1962- מונה לממלא מקום מפקד בית המלאכה, וב1964- מונה למפקדו בתקן סרן. בשלהי 1969 יצא בשליחות חיל החימוש לבחון רכש של כלים וחלפים בבלגיה. ב1972- עבר ניתוח להסרת גידול בראשו. בשנים 1974, 1976 ו1982- יצא להשתלמויות מקצועיות בארצות-הברית. בנובמבר 1987 פרש לגמלאות, אך המשיך לעבוד בתפקידו בהתנדבות. באותה העת התעוור גם בעינו השנייה והמשיך לעבוד. ב1989- זכה בפרס ראש אג"א למפעל חיים. הוא המשיך לעבוד במש"א בהתנדבות ללא שכר. בסוף יוני 1993 נפטרה אשתו, וחודש לאחר מכן הוא נפטר מדום לב בעת ישיבת חילופי מפקדי המש"א.
במאי 1949 היה חיל התחבורה מאורגן באופן הבא:
  • במרחב חזית א' (הצפון) פעלו הסדנאות לתיקון רכב הבאות:
סדנת תחבורה 4 בכפר ילדים (מצפון לעפולה).
סדנת תחבורה 5 בכורדני (מצפון לחיפה).
סדנת תחבורה 6 בבת-גלים.
  • במרחב חזית ב' (השרון) פעלו הסדנאות לתיקון רכב הבאות:
סדנת תחבורה 7 במחנה דורה (מדרום לנתניה).
סדנת תחבורה 8 במחנה 22 (בית ליד).
  • במרחב תל-אביב פעלה סדנה במחנה חיל-האוויר בחולון.
  • במרחב חזית ג' (מרכז) פעלו הסדנאות הבאות:
סדנת תחבורה 10 לתיקון אופנועים בבית דגן.
סדנת תחבורה 16 של חיל התותחנים בצריפין.
סדנת תחבורה 19 בירושלים.
  • במרחב חזית ד' (דרום) פעלו הסדנאות הבאות:
סדנת תחבורה 20 בשדה תימן (ממערב לבאר-שבע).
סדנת תחבורה 21 בתחנת הרכבת של רחובות.
סדנת תחבורה 22 בבית דגן
  • בתי המלאכה הבסיסיים היו:
במ"ב 681 במחנה צריפין.
במ"ב 682 במחנה כיאט ביץ' (מדרום לחיפה).
במ"ב 683 (טנקים) במחנה תל השומר.
במ"ב 684 בבית דגן.
  • בסיסי חיל התחבורה שהיו עדיין פעילים: 671 בתל-אביב שירת את חזית המרכז, 672 בחיפה שירת את חזית הצפון, 673 בירושלים ו674- בבאר-שבע שירתו את חזית הדרום. בצריפין היה מחסן ראשי של
    החיל, בחיפה מחסן משנה 1, בבאר-שבע מחסן משנה 3.

בסוף יוני 1949 הועברה סדנת תחבורה 10 לבסיס אחר, ואילו סדנת תחבורה 22 הועברה לבסיס התחבורה 647 בבאר-שבע. ב1- ביולי 1949 סיים ברוך ליכטהויז את תפקידו, והוחלף על-ידי יוסף קריידן, שסיים את תפקידו כמפקד במ"ב 681. עם בואו של יוסף קריידן לבמ"ב 684 שינה הבסיס בבית דגן את ייעודו, והפך בעיקר לבסיס שיקום למכללים (בש"ם). בבית דגן שיפצו מכללים עבור יתר בתי המלאכה הבסיסיים של חיל התחבורה. במקום פורקו מצברים שיצאו מכלל שימוש ושופצו מחדש. שופצו שם חלקי בלמים וחודשו גלגלי מרכוב של זחל"מים; כמו כן שופצו מנועים ומכללים שלמים של ג'יפים, קומנדקרים וזחל"מים. זכרונו הטוב של קריידן והידע הטכני שרכש בצבא הבריטי סייעו לו לאתר חלפים ממקורות שונים ולהתאימם לכלי הרכב. באותם הימים מצבת כלי הרכב של צה"ל עמדה על 9,450 כלי רכב ורק 12% מהם היו חדשים. אחת הבעיות המרכזיות של משק הרכב של צה"ל היתה העדר סטנדרטיזציה מכיוון שהוא היה מורכב מ250- סוגים ומ95- תוצרים שונים, שעבור כולם היה צורך לספק חלפים מתאימים.

בקיץ 1949 אורגן מחדש מבנה השירותים הלוגיסטיים בצה"ל, כדי להתאימם לצרכים החדשים של צבא בתקופת רגיעה, או ברוח הסכמי שביתת-הנשק – צבא של תקופת שלום. הוחלט לצמצם את השירותים הלוגיסטיים ולאחדם במסגרת של חילות מתוך מגמה לחסוך במסגרות ובכוח-האדם. הדגם שלפיו ביקשו להקים את החילות היה המבנה של החילות הלוגיסטיים של הצבא הבריטי כפי שהתגבש בסוף מלחמת-העולם השנייה. בצבא הבריטי פעלו אז: חיל השירותים הצבאיים המלכותי ה-RASC, שהיה אחראי להספקת מזון, דלק ושירותי הובלה; חיל המהנדסים והחשמלאים המלכותי ה-REME, שהיה מופקד על נושאי אחזקה, פיתוח ובחינה של כל ציוד צבא היבשה, פרט לציוד קשר וציוד ייעודי; חיל הציוד המלכותי ה-RAOC, שעסק באחסנת אמצעי לחימה וחלפים. בהתאם לדגם הבריטי הוחלט להקים בצה"ל שלושה חילות לוגיסטיים: שירות הספקה (בהמשך שונה שמו לחיל הספקה והובלה), שירות תיקונים (בהמשך נקרא חיל טכנאים) וחיל ציוד וחימוש. חילוקי דעות קשים התגלעו בין מפקד חיל התחבורה, ישראל בוגנוב, וראשי אג"א. בוגנוב התנגד לשינוי הארגוני שעליו החליט המטכ"ל – העברת תפקידי חיל התחבורה לחילות החדשים. תביעותיו לא נענו והוא הגיש את התפטרותו. לפי החלטת המטכ"ל בוטל ב24- באוגוסט 1949 חיל התחבורה. פלוגות ההובלה הועברו לשירות ההספקה, שבראשו הועמד אל"ם עמנואל גלבר; השברת כלי רכב ורישומם הועברו לחיל ציוד וחימוש, שבראשו הועמד אל"ם אשר פלד, ותיקון כלי רכב הועבר החל מ1- בספטמבר 1949 לשירות התיקונים. סגנו של בוגנוב, סא"ל בר שמורק (דב שמר), מונה למפקד שירות התיקונים והועלה לדרגת אל"ם.

ב19- בספטמבר 1949 הפך שירות התיקונים לחיל הטכנאים. בהתאם לארגון-מחדש עברו במ"ב 681, במ"ב 682, במ"ב 683 ובמ"ב 684 לחיל הטכנאים. באותו היום הודיע מטה חיל הטכנאים על מיזוג במ"ב 681 עם במ"ב 684, תחת פיקודו של רס"ן יעקב וייס. מִפקדת במ"ב 681 הועברה לבסיס בבית דגן ושוכנה בבית האבן הסמוך לשער הבסיס – שבו שכנה קודם לכן הנהלת המטווייה הערבית. הפעילות העיקרית הועברה לבית דגן, בכלל זה בית מלאכה לפירוק ולהרכבה, בית מלאכה למנועים, בית מלאכה לעבודות חשמל ובית מלאכה לעבודות עזר, שנקראו כעת ב"מ 2. בתקופה זו הצליחו לשפץ שני כלי רכב ביום. במחנה צרפנד נותרו בית מלאכה למשוריינים, בית מלאכה לתיקון ציוד כבד, בית מלאכה להרכבים ובית מלאכה לדיזלים, שאוחדו תחת מפקד אחד ונקראו ב"מ 1. תקן כוח-האדם שנקבע לבמ"ב 681 במבנהו החדש, עמד על מאה ושישים אנשי צבא בסדיר ובקבע, מאה ותשעים אזרחים עובדי צבא, ועוד מאה ועשרה אזרחים, שהועסקו בשיקום כלי רכב ולעבודתם ניתן תקציב מטכ"לי מיוחד.

העברת בתי המלאכה מצריפין לבית דגן פגעה בשכרם של חלק מהעובדים. מעיד על כך מכתבו של סגן ראשון ארנסט בויאקובסקי, מפקד ב"מ 2, אל מפקד הבסיס מ31- אוקטובר 1949:


מפקד במ"ב 681
הנדון: פגישה דחופה עם ועד העובדים

1. ראש ועד העובדים העביר אלי היום תביעה בכתב, שבה הוא דורש להיפגש עימך בדחיפות לאחר שהורדו דרגות מקצועיות של חמישה עובדים, וכן לאחר שכל העובדים שהועברו מצריפין לבית דגן הורדו בדרגה מבלי שהתייעצו או הודיעו לוועד על כך.
2. ראש הוועד, יהודה בן-יהודה כתב לי בין השאר: "בינתיים אנו דורשים לעכב את ביצוע השינויים עד לאחר הברור, היות ואנו משוכנעים, כי פעולה זו היא בלתי מוצדקת והיא פוגעת קשה בפועלים העובדים כבר במקום מספר חודשים."
3. לטיפולך.
בהצדעה
ארנסט בויאקובסקי, סגן ראשון
מפקד ב"מ 2

בטרם הגיעה ההוראה הסופית להכפפת במ"ב 684 תחת פיקוד במ"ב 681, הורה מטה שירות התיקונים לרס"ן יעקב וייס לשלוח קבוצת עבודה מיוחדת לערבה למבצע 'תקן וחזור'. על המבצע הוכרז לאחר שבסדנה המרחבית בעין חוסוב הצטברו עשרות משאיות GMC 6X6 מושבתות מחמת הדרכים המשובשות, שקישרו בין באר-שבע דרך הערבה לכיוון אילת. רוב המשאיות התקלקלו כבר בעת מבצע 'עובדה', כאשר חטיבת הנגב וחטיבת גולני נעו בדרכי הנגב והערבה לעבר אילת והשאירו את המשאיות בשטח. למרות התנגדותו של וייס, שחשב כי עדיף לגרור את כלי הרכב ולהביאם לטיפול יסודי בצריפין, נשלח לבסוף סגנו, שמואל מילמן לעין חוסוב עם עשרים חיילים בשלושה כלי רכב עמוסי כלים ומנועים רזרביים. למרות שהוטל על יחידות שונות להקצות מכונאים למשימה, שלחו מפקדי היחידות למשימה ערב-רב של חיילים בעייתיים. כשריאיין מילמן את החיילים שנשלחו אליו התברר לו, כי לרובם לא היה כלל מושג במכונאות רכב. אחד מהם, למשל, היה מתקן פרימוסים (מכשיר בישול, שפעל על נפט). לפני היציאה הבטיח להם מילמן, שאם יתנהגו כהלכה יזכו ליחס טוב ולא יישלחו לכלא. ב6- בספטמבר 1949 הגיעה קבוצת העבודה לערבה, ואנשיה החלו לגרור את המשאיות התקועות בשטח ולתקן אותן. לחלק מהמשאיות הוחלפו בשטח מנועים. באחד הימים מצאו כמה חיילים עדר קטן של כבשים רועה לבדו בשטח, והחליטו לשמור עליו במכלאה קטנה עד למסיבת הסיום של המבצע. לאחר שתוקנו והוחזרו לכשירות רוב המשאיות בעבודה מאומצת בת חודש ימים, החליט סגן ראשון מילמן כאות הוקרה לחייליו לארגן להם טיול לים המלח ולעין גדי. בשובם לעת ערב התברר להם, כי עדר הכבשים שלהם נגנב. החיילים התמלאו חמת זעם, לקחו את נשקם האישי והכריזו בקול, כי אם לא יימצאו הכבשים יישפך דם. הם סרקו בחושך את המחנות הסמוכים עד שלאחר זמן-מה נשמעה מאחד מהם פעיית הכבשים. הם ירו באוויר והזהירו את חיילי אותה יחידה, שמוטב להם להשיב מייד את העדר. לאחר שהושבה הגזילה נערכה מסיבה עם משקאות חריפים ובשר צלוי, ויחידתו של מילמן שבה לצריפין לאחר שזכתה לשבחים רבים מפי מפקדי הגזרה.

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

(מוצג לפי התאריך העברי)
פיגנבאום יניב ז שירי בנימין ז

כניסת חברים

חברים online