[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

פרק א' - בסערת המלחמה

@alt@

פרק ראשון  -  בסערת המלחמה

לקריאת הפרק בגרסת PDF - לחץ כאן


בשעה 5:15, ב-15 במאי 1948, כאשר תושבי תל-אביב נמו עדיין את שנתם, הגיחו בגובה נמוך מכיוון הים 4 מטוסי ספיטפייר מצריים. הם צללו בזה אחר זה לעבר מסלול ההמראה של שדה דב – שדה התעופה הראשי של חיל-האוויר. תותחי ה-20 מ"מ ומקלעי ה-12.7 מ"מ של המטוסים המטירו אש תופת על 18 המטוסים הקלים בשדה והטילו 8 פצצות. לעבר המטוסים נורתה אש דלילה מ-4 תותחי 20 מ"מ וממקלעי הבֶּזה (BZ-37) של הסוללה נ"מ מגדוד ה"ס (הגנה סבילה), שנפרסה במקום כמה שעות קודם לכן; האש היתה חלשה ולא יעילה. כשהסתלקו המטוסים בתום התקיפה התגלו חמישה הרוגים ותשעה פצועים. צריף הנשקייה בער, ובמסלול נפערו מכתשי פצצות. באותה השעה החלו צבאות ערב לפלוש לארץ-ישראל. המלחמה בין היישוב היהודי ובין היישוב הערבי, שהתנהלה מאז התקבלה באו"ם ב-29 בנובמבר 1947 ההחלטה על חלוקת ארץ-ישראל, הפכה באחת למלחמה בין מדינת ישראל ובין מדינות ערב המקיפות אותה.
בשעה 7:30 הופיע מעל שדה דֺב מבנה נוסף של מטוסי ספיטפייר מצריים ותקף את השדה ואת תחנת הכוח רידינג דרומית לו. הפעם המתינו להם בדריכות תותחנים נ"מ, ובאש מדויקת שירו לעברם נפגע אחד המטוסים במנועו ונאלץ לבצע נחיתת אונס על שפת הים בהרצליה. גם מגגו של אחד המבנים במגרשי תערוכת 'יריד המזרח' נורתה לעבר המטוסים המצריים אש נ"מ מצמד מקלעי מ"ג 34. את המקלעים הפעיל לבדו שמשון רזניק,  שהיה מאז מרס 1948 מפקד בית מלאכה בסיסי 1 של שירות התחבורה של ה'הגנה'.

  • שמשון רזניק נולד ב-1913 בבסרביה, ועלה ארצה עם משפחתו ב-1931. ב-1933 הצטרף ל'הגנה'. עם פרוץ מאורעות הדמים ב-1936 פעל במסגרת ה"נודדת", יחידת הסיור של ה'הגנה'. לאחר פירוקה של ה"נודדת" הוקמו פלוגות השדה (פו"ש), ורזניק מונה ב-1938 למפקד מחלקה בגוש דן. באותם הימים עבד גם באחד מבתי המלאכה המחתרתיים של תעש בתל-אביב. מספטמבר 1939 ועד מרס 1940 שירת כנוטר במשטרת היישובים העברית. ביוני 1941 התגייס לצבא הבריטי והוצב בפלוגת חיל הרגלים הארץ-ישראלית של רג'ימנט הבאפס המלכותי. כאשר הוקם באמצע 1942 חיל החימוש הבריטי (REME) הועבר אליו, ולאחר הכשרה מקצועית שירת כסגן מנהל עבודה ראשי בבית מלאכה בסיסי במחנה תל אל-כביר שבמצרים. באפריל 1946 השתחרר מהצבא, שב לקיבוץ עין השופט, והחל לעבוד בקואופרטיב התחבורה חבר (לימים אגד). כמו כן עסק בתפקידי ניהול בשכר במנגנון הקבע של ה'הגנה'. במרס 1948 נקרא להקים את בית המלאכה הראשון של שירות התחבורה של ה'הגנה' במגרשי 'יריד המזרח'. בספטמבר 1948 מוּנה למפקד בית מלאכה בסיסי 682 בחיפה, שעליו פיקד עד שחרורו מצה"ל ביוני 1949 בדרגת רס"ן. בשירות המילואים שימש כקצין חימוש בחטיבת שריון 37, שבמסגרתה נלחם במלחמת סיני. היה ממקימי מספנות ישראל. במלחמת יום הכיפורים היה אחראי על התחבורה בפיקוד הצפון במסגרת המשק לשעת חירום. נפטר בפברואר 1974.


שירות התחבורה של ה'הגנה' הוקם באמצע דצמבר 1947 על-ידי קבוצת אנשי 'הגנה', יוצאי הצבא הבריטי, ששירתו כקצינים ביחידות התובלה שלו ורכשו בהן ניסיון רב. שירות זה היה אמנם הראשון, מבין השירותים הלוגיסטיים, שהתארגן כשירות עצמאי בנפרד מאגף החימוש, הכספים והמשק של ה'הגנה', אך היה מתואם על-ידו.
בראש שירות התחבורה הועמד ישראל בוגנוב (ברנע) (לימים אלוף), איש 'הגנה' ותיק, מראשי קואופרטיב אגד, שהתגייס ב1940- כנהג לצבא הבריטי, ומאוחר יותר מונה למפקד יחידת ההובלה 179, שפעלה במדבר המערבי ובאיטליה. בתום מלחמת-העולם השנייה השתחרר בדרגת מייג'ור. בוגנוב היה אחד מיוצאי הצבא הבריטי, שנקראו באוקטובר 1947 על-ידי בן-גוריון לסייע בתכנון הפיכת ארגון ה'הגנה' – על כל הכוחות שיגויסו ביישוב – לכוח צבאי סדיר.
בן-גוריון, היה יושב-ראש הסוכנות היהודית והחזיק בתיק הביטחון שלה. החל מקיץ 1947 עסק בהכנת ה'הגנה' ללחימה בצבאות ערב ובהפיכתה לצבא סדיר. הוא הבין עד מהרה, כי אנשי מחלקות החימוש והמשק של ה'הגנה' לא יוכלו להתמודד עם כובד המשימה של הקמת מערך לוגיסטי לצבא סדיר. לאחר סדרת דיונים שהתקיימו במפקדה הארצית של ה'הגנה', הוחלט ביולי 1947 לאחד את שתי המחלקות לאגף אחד – אגף חימוש ומשק, בראשותו של יוסף רוכל (אבידר), ששימש שנה קודם לכן כסגן רמטכ"ל ה'הגנה' לענייני ארגון ומִנהלה.
הידרדרות מצב הביטחון בדרכים לאחר 29 בנובמבר 1947 והקשיים בארגון שיירות אספקה ליישובים המנותקים, ובעיקר לירושלים (על 100 אלף תושביה היהודים), עוררו את הצורך בארגון מהיר של משק ההובלה בארץ ובהתאמתו לצרכים הצבאיים. אחד מסגניו של אבידר, פנחס קוזלובסקי (ספיר) (לימים שר המסחר והתעשייה ושר האוצר), שהיה סגן מנהל חברת 'מקורות', הטיל על ישראל בוגנוב לעסוק תחילה בארגון מערך ההובלה, ומאוחר יותר לטפל בריכוז רכב לשיירות האספקה והציוד, שנשלחו אל הנגב, כדי לתגבר את היישובים המבודדים.
בוגנוב פנה לקצינים ולמש"קים מיוצאי הצבא הבריטי, שאותם הכיר אישית ביניהם: יקותיאל קרן, צבי טמיר, דב שמר, יוסף (ג'ו) קריידן ואחרים, ובעזרתם החל לבנות את שירות התחבורה. תחילה פעלו בוגנוב ואנשיו ממשרדיה של חברת 'מקורות', ששכנו בבית ניר שבשדרות רוטשילד בתל-אביב, ולאחר מכן, משצר המקום לפעילותם, עברו למחסן חלפים ברחוב הגר"א 1 בתל-אביב. המחסן, שנתרם על-ידי היבואן של חברת פורד בארץ-ישראל, הד"ר שאול ליפשיץ, רוקן מתוכנו, נוקה על-ידי צוותו של בוגנוב ושימש כמקום משכנו של מטה השירות, שהלך והתגבש, תחילה במחתרת ומאוחר יותר בגלוי.
בחודשים הראשונים הופקד שירות התחבורה על התחומים הבאים:

  1. רכישת כלי רכב חדשים, רישומם, הרצתם וחלוקתם ליחידות ה'הגנה'.
  2. רכישת כלי רכב מושבתים, או משומשים, מהצבא הבריטי ושיקומם במוסכים אזרחיים.
  3. הקמת בתי מלאכה בסיסיים ובסיסי משנה לצורך אחזקה שוטפת של כלי הרכב.
  4. הקמת מחסני בסיס ומחסני משנה לחלקי חילוף ולציוד ואספקתם ליחידות.
  5. תכנון שריוּן כלי רכב, רכישת חומרי גלם לשריוּן כלי הרכב התובלתיים (שריון מלא, או שריון של תאי
    הנהג), מסירת העבודה למוסכים אזרחיים ופיקוח על ביצוע העבודה.
  6.  הכשרת נהגים ליחידות.
  7. רכישת דלק, אגירתו ואספקתו ליחידות.
  8. אחריות לנושא ההובלה הארצית. לשם כך הופעלו פלוגת הובלה כללית ומחלקת הובלת דלק.

לצורך תכנון שריוּן כלי הרכב, ביצוע העבודה במוסכים אזרחיים ופיקוח על העבודה, הוקמה מחלקה הנדסית בשירות התחבורה, בראשותו של המהנדס יוסף קריידן, ששירת אף הוא בחיל החימוש של הצבא הבריטי. המחלקה ההנדסית ישבה במשרד קטן בבית רומנו, שבדרום תל-אביב.
זמן קצר לאחר ההתקפה השנייה של המטוסים המצריים, הגיע לשער בית המלאכה הבסיסי 1, במגרשי 'יריד המזרח', מוביל טנקים מסוג דיימונד-טי כשעל גבו טנק שרמן מדגם 2A4M , שאותו השיגו ערב קודם לכן אנשי הרכש של ה'הגנה'. טנק השרמן, שהיה מעודפי הצבא הבריטי, היה מיועד להריסה על-ידי הבריטים, כמו עשרות רבות של טנקים מסוג זה, במסגרת הכנותיהם לפינוי כוחותיהם מארץ-ישראל. הטנקים האלה יוצרו על-ידי האמריקנים וסופקו לצבא הבריטי במסגרת מבצע "החכר והשאל" ב1943-. הטנקים היו מצוידים בזוג מנועי דיזל 6046 GM ובתותח 75 מ"מ. הטנקים המיושנים, שהיו מאוחסנים מתום המלחמה במחנה 142 של חיל הציוד הבריטי בטירה, הוסעו על-ידי הבריטים במובילים במעלה כביש בית אורן-עתלית, ושם דורדרו משפת הכביש אל הערוץ העמוק של ואדי פלאח (כיום נחל אורן). לאחר מכן פוצצו חלקים חיוניים בטנקים כדי למנוע את שיקומם. הודות לקשרים של אנשי הרכש של ה'הגנה' בחיפה עם חיילים בריטים, שעסקו במלאכת ההשמדה, הוסכם, שטנק אחד יועמס ב14- במאי 1948, על מוביל טנקים שה'הגנה' תביא לאזור בית אורן, ומשם יוברח לתל-אביב. מוביל טנקים, שעמד נטוש במגרש גרוטאות בתל-אביב בשל מחסור בצמיגים מתאימים, הוכשר במיוחד למשימה הזאת על-ידי אנשי ה'הגנה', עובדי 'המגפר' ועובדי 'סולל בונה'. לאחר מסע רב תלאות, שבמהלכו התפוצצו צמיגי המוביל בזה אחר זה, הגיע הטנק ב15- במאי (שבת) בבוקר למגרשי התערוכה; תושבי היישובים היהודיים שבדרך קידמו אותו בתשואות שמחה. שומר השער של הבסיס, שהופתע מהופעתו הפתאומית של מוביל הטנקים, זינק למרכז הכביש, כיוון את תת-המקלע סטן שבידו וסימן לנהג לעצור. רק מששוכנע על-ידי אנשי הרכש, שזה טנק שנרכש עבור ה'הגנה', התרצה ופתח לו את שער הבסיס. בתוך הבסיס עצמו עמלו המכונאים שעות רבות עד שהצליחו להניעו. מכיוון שלאיש לא היה ניסיון בנהיגת טנקים, התנדב המכונאי בן-ציון ליבר, שהיה טרקטוריסט בחייו האזרחיים, להורידו מן המוביל. בניסיון הראשון הטנק כמעט התהפך מן המוביל. מכיוון שבאותו היום ממש נולד בקיבוץ עין השופט מאיר, בנו הראשון של שמשון רזניק, הוחלט לקרוא לטנק על-שם הרך הנולד.
המהנדס יוסף קריידן משירות התחבורה וארקדי ספרות, המהנדס והמתכנן ראשי של שירות המשוריינים של ה'הגנה' (שמ"ש), שבדקו ב16- במאי את הטנק קבעו, לאכזבת מפקדי ה'הגנה', כי הטנק אינו ראוי לשימוש מהסיבות הבאות:
  1. גם אם אפשר יהיה לתקן את מנועו, יחסרו חלקים לאחזקתו השוטפת.
  2. מנגנון הצריח אינו פועל מכיוון שחסרה טבעת צריח.
  3. חלפים רבים חסרים.
למרות המלצתם הנחה מטכ"ל ה'הגנה' לעשות ככל שניתן כדי להכשיר את הטנק ללחימה. בשבועות הבאים עשו המכונאים ככל שביכולתם כדי להכשיר את הטנק ללחימה. במקומו של התותח הפגום הותקן בצריח, תוך אלתורים רבים, תותח נ"מ בקוטר 20 מ"מ מתוצרת היספנו סוויסה, שהושחל בצינור בקוטר גדול והיה דומה לתותח של טנק. את נסיעות המבחן לטנק ערכו המכונאים ברחובות דיזנגוף ובן-יהודה, כדי להעלות את מורל התושבים. כשבועיים לאחר מכן נשלח הטנק במוביל, כדי לסייע לחטיבת כרמלי בהתקפתה על העיר ג'נין ב3- ביוני בבוקר. אולם עם תחילת התנועה חל קלקול במצמד הטנק, הוא לא השתתף בקרב והוחזר לתל-אביב לאחר כמה ימים.
בית המלאכה הבסיסי 1 הוקם על-פי הוראתו של מפקד שירות התחבורה, ישראל בוגנוב, כדי לעמוד באחת מהמטלות הרבות, שהשירות קיבל על עצמו: הקמת בתי מלאכה בסיסיים ובסיסי משנה לצורך ביצוע אחזקה שוטפת של כלי הרכב של ה'הגנה'. בשנה הראשונה להקמתו של שירות התחבורה הוא טיפל בקליטתם, בשיפוצם ובתיקונם של כ6,000- כלי רכב מסוגים שונים. כ800- מהם שוריינו באופן מלא, או חלקי, לצורך העברת שיירות המזון לירושלים, לגליל, לנגב וליתר האזורים, שהיו נתונים במצור, או לצורך שילובם ביחידות המשוריינות, שהוקמו תוך כדי הלחימה. כלי הרכב הגיעו ממקורות שונים. חלק מהם נרכשו כעודפי ציוד צבאי, או כגרוטאות, ממחסני הצבא הבריטי והצבא האמריקני באירופה, והובאו ארצה באוניות הרכש; חלק מהם נרכשו בארץ במגרשי הגרוטאות של הצבא הבריטי ערב פינויו מן הארץ. כ1,900- כלי רכב נחכרו על-ידי גורמים אזרחיים, בעיקר חברות הובלה. מאות רבות גויסו בתוקף צווי חירום, ומאות רבות גויסו על-ידי החטיבות הלוחמות באופן עצמאי. בתחילה שופצו ותוקנו כלי הרכב שעמדו לרשות ה'הגנה' במוסכים אזרחיים, בחלקם מוסכי השירות של חברות גדולות כמו: 'פורד', 'שברולט', 'סולל בונה', ומפעלי מתכת בהם: 'צ'טווד', 'הארגז', 'חרש', 'המבורגר', ו'קדמה'. ככל שעלה מספר כלי הרכב שעמדו לרשות כוחות ה'הגנה' וככל שהחמיר המצב הבטחוני בכבישים, ניכר הצורך בסדנאות, שיעמדו לפקודת שירות התחבורה, ויבצעו במהירות את משימות התיקון, השיפוץ, או השיקום, של מאות כלי הרכב.
מובן מאליו, שבוגנוב ועוזריו, כולם יוצאי הצבא הבריטי, הקימו את שירות התחבורה על בסיס הניסיון והידע שרכשו בצבא הבריטי, ולכן סדנאות הרכב הוקמו כבתי מלאכה בסיסיים (במ"ב) על-פי המתכונת שהיתה נהוגה בחיל החימוש הבריטי. בדצמבר 1947 החלו הבריטים לפנות את בסיסיהם מאזור תל-אביב בהם בית המלאכה הבסיסי במגרשי התערוכה בתל-אביב. אנשי שירות התחבורה השתלטו מייד על המקום והשתמשו בו לקליטת כלי הרכב שנרכשו ולאחסנתם הזמנית.
בתחילת מרס 1948 הזעיק בוגנוב למשרדו את אחיו החורג, שמשון רזניק, ששירת בחיל החימוש של הצבא הבריטי. הוא שימש כסגן מנהל עבודה ראשי בבמ"ב משני במחנה תל אל-כביר, שבמצרים. בוגנוב הטיל על רזניק לאסוף מייד מכונאים, חשמלאים ובעלי מקצוע נוספים, יוצאי הצבא הבריטי ששירתו עימו, ולהקים עימם במגרשי התערוכה את בית המלאכה הבסיסי הראשון של שירות התחבורה.

במהלך מלחמת-העולם השנייה, בדצמבר 1942, כשהוקם חיל החימוש הבריטי, הקימו הבריטים מערך של בתי מלאכה בסיסיים (BWS). המפקדה הראשית של המערך הזה במזרח-התיכון היתה בקאהיר. למפקדה הזאת היו כפופים מערך בתי המלאכה בעיראק (במ"ב 1), מערך בתי המלאכה במצרים (במ"ב 2) מערך בתי המלאכה בארץ-ישראל (במ"ב 3). בתי המלאכה המרכזיים בארץ היו: דרומית לחיפה, בכיאט ביץ', הוקם במ"ב משני 1 להרכבה של רכב ב', בטירה הוקם במ"ב משני 2 להרכבה של טנקים ומשוריינים, ובשטח מגרשי התערוכה בצפון תל-אביב, שהופקע מחברת 'יריד המזרח', הוקם במ"ב משני 3. במקום בוצע שיפוץ של מנועים ומכללי רכב. במסגרת זו נבחנו כלי רכב ב' ומשוריינים, שפורקו קודם לכן בטירה ובכיאט ביץ'. בבית מלאכה זה עבדו כשמונה-מאות עובדים, רובם יהודים וערבים, תחת פיקודם של קצינים ונגדים בריטים, שהפעילו שמונה בתי מלאכה (ב"מ) בהם: ב"מ לפירוק, ב"מ למנועים, ב"מ לשיפוץ ולהרכבה, ב"מ לבחינה, ב"מ לאופנועים ועוד. כאשר פינו הבריטים את המקום הם השאירו בו סככות ושולחנות עבודה בלבד. על שמשון רזניק הוטל לארגן את המקום כבית מלאכה בסיסי במתכונת בריטית, ולהפעילו מהר ככל האפשר. כפיפותו הפיקודית והמנהלתית של בית המלאכה הבסיסי היתה לבסיס שירות התחבורה, שהוקם במחנה בן-עמי, בפיקודו של ברוך יצהר.

ב11- במרס 1948 התמקם שמשון רזניק בסככות הנטושות, קבע את אחד החדרים כמשרדו, התקין בו טלפון שדה, שהיה מחובר למטה שירות התחבורה, וכתב בהתרגשות את פקודת השגרה מס' 1 של הבסיס. רזניק הסתובב במרכזי הגיוס, שהוקמו במרחב תל-אביב, וגייס מכונאים וחשמלאים שאותם הכיר משירותו בצבא הבריטי. אחד מראשוני המגויסים היה שמואל מילמן, שמוּנה לסגנו. לתפקיד מנהל מחלקת השריון גויס הלל מונין. הוא גייס עשרות מיוצאי חיל החימוש הבריטי בהם: יעקב מירקין, אליעזר לובינסקי, חגי שטרן, יוסף כרמי, וילי טפר, בן-ציון ליבר, נתן טיגרשטרום, דוד מילשטיין, צבי ליבהרט, פנחס בן-שחר, יוסף נמירובסקי, משה ראב, דן פירסט, הלל בייזמן, פרנקל, קליכמן, סידיס, ליבאי והאחים חצרוני. לפני שנופקו מדים אחידים למגויסים, הם לבשו בגדים אזרחיים. חלק מהם לבשו חלקי מדים שנותרו ברשותם מהשירות בצבא הבריטי. חלקם אף ענדו דרגות בריטיות, או סרטי שרוול של ה'הגנה'. את האוכל הביאו המגויסים מבתיהם, ובתום יום העבודה שבו אליהם ללינת הלילה. מגויסים, שבתיהם היו מרוחקים, לנו באוהלים בבסיס שירות התחבורה במחנה בן-עמי, שהוקם בשדה פתוח בין רחוב ארלוזורוב ורחוב ז'בוטינסקי שבצפון תל-אביב.
שמואל מילמן נולד ב-1918 ברוסיה ועלה לארץ ב-1929. במשך חמש שנים התחנך בכפר הנוער בן-שמן, ולאחר מכן למד מכניקה בבית-הספר המקצועי 'מקס פיין' בתל-אביב. בתחילת מלחמת-העולם השנייה עבד במשך שנתיים כאזרח בסדנת חיל הציוד של הצבא הבריטי (RAOC). ב-1942 התגייס לצבא הבריטי כחייל בחיל החרושת (REME) ושירת במסגרתו כשלוש שנים בבתי מלאכה בסיסיים בארץ, במצרים ובלוב. במהלך שירותו התקדם לדרגת רס"ר. עם שחרורו מהצבא הבריטי עבד בקואופרטיב התחבורה 'דרום יהודה' עד לפרוץ מלחמת העצמאות. גויס לשירות התחבורה של ה'הגנה', ושירת כסגן מפקד במ"ב 681 עד 1950. השתחרר בדרגת סרן ועסק מאז בפרדסנות.
  •  הלל מונין נולד ב-1924 בירושלים, גדל והתחנך בשכונת בורוכוב שבגבעתיים. בגיל 15 התקבל כחבר ב'הגנה', ועסק בהסלקת נשק בשכונתו. ב-1941 התגייס לצבא הבריטי ושירת כמכונאי טנקים בדיוויזיה ה-10 הבריטית במצרים. לאחר זמן קצר שוחרר משהתברר כי הינו בן 17 בלבד. לאחר שחרורו התקבל לעבודה כאזרח עובד הצבא הבריטי בבית מלאכה בסיסי בצרפנד (כיום צריפין), שבו שיפצו זחליליות נושאות ברן, והתקדם לדרגת מנהל עבודה. לאחר שחרורו פתח מוסך פרטי בדרום תל-אביב, ולאחר מכן ניהל מוסך שירות של חברת אמפא. בד בבד למד הנדסת רכב בהתכתבות במכון הבריטי להנדסה. כאשר התייצב במרכז הגיוס של ה'הגנה' בשרונה, במרס 1948, גויס על-ידי שמשון רזניק לבמ"ב 1 במגרשי התערוכה. לאחר שלוש שנות שירות בבמ"ב 681 בתפקידי פיקוד יצא בנובמבר 1951 במשלחת רכש של משרד הביטחון לבריטניה. ב-1952 הקים את המדור לחשמלאות ולמכונאות רכב בבה"ד 6, ולאחר מכן היה בבסיס זה מפקד מדור רכב בענף מקצועות חימוש. ב-1953 הקים את סדנת גיסות השריון. ב1955- יצא לצרפת להשתלמות טכנית לצורך קליטתם של טנקי ה-13AMX- בצה"ל. לאחר מלחמת סיני יצא להשתלמות במקצועות השריון בבריטניה. ב-1959 מוּנה לקצין החימוש של חטיבה 10. ב1962- מוּנה למפקד ב"מ 1 להרכבת טנקים בבמ"ב 681. ב-1964 למד כלכלת ביטחון לאומי בקולג' תעשייתי של הצבא האמריקני בפורט לנגלי שבארצות-הברית. ב-1965 מונה למפקד קורס טכני מתקדם בבה"ד 20, ושנה לאחר מכן מונה למפקד הבסיס. ב-1970 יצא בשליחות צה"ל כיועץ לנושאי חימוש לאוגנדה, לאתיופיה ולסינגפור. ב-1973 פרש לגמלאות ומאז משמש כיועץ מקצועי בשוק הרכב הפרטי.

המחסור בכלי עבודה, במכשירי הרמה, בציוד לבדיקה ובכלים אחרים, שהיו נחוצים לעבודה השוטפת של הבסיס, תיסכל מאוד את מפקדיו. הסאה הוגדשה כאשר החמיר המצב בכבישים, ושיירות המזון לירושלים הותקפו ועשרות חללים נפלו בניסיון להבקיע את המצור אליה. יום אחד הגיעה לבסיס קבוצה של לוחמי פלמ"ח ממלווי השיירות עם כלי רכב שנפגעו בקרבות. בצעקות זעם הם התנפלו על אנשי הבסיס ותבעו לתקן את כלי הרכב שלהם ולקבל כלי נהג, כדי שיוכלו לטפל בכלי רכב שנפגעים תוך כדי פעולה. שמואל מילמן שמע את זעקתם וחש אובד עצות. בליבו גמלה ההחלטה להשיג כלי עבודה ויהי מה. בלי לשתף את מפקדו בדבר, הורה להלל בייזמן המחסנאי, למכונאי משה רבינוביץ ולארבעה חיילים נוספים לקחת את הנשק האישי שלהם ולעלות עימו על קומנדקר שעמד לרשותו. כשרוחם נסערת נסעו השבעה לחנות גדולה לכלי עבודה וחלפים ברחוב אלנבי. לירושלמי, בעל החנות, הודיע מילמן, שהוא נשלח מטעם ה'הגנה' כדי לקבל כלי עבודה וחלפים הדרושים למאמץ המלחמתי. הוא ביקש ממנו לרשום את כל הציוד שיילקח והבטיח כי יקבל לאחר מכן את תמורתו ממִפקדת ה'הגנה'. בעל החנות סירב לתת להם את הציוד. על-פי הוראתו של מילמן, דרכו ארבעת החיילים את נשקם ודחקו את בעל החנות לפינה. כלי עבודה רבים וחלפים, שהיו דרושים, הונחו על הדלפקים ונרשמו בצורה מסודרת. כשסיימו לאסוף את הציוד, הוכנה רשימה, מילמן חתם עליה ומסר אותה לבעל החנות. הציוד הועמס על הקומנדקר, והחבורה שבה לבסיס. כששמע שמשון רזניק על מעשי סגנו השתולל מזעם. כבר באותו הלילה זומנו רזניק ומילמן למפקד שירות התחבורה לבירור. בוגנוב שאל מי ביצע את מעשה השוד, וכשהודה מילמן במעשה, איים עליו בוגנוב, כי יעמידו למשפט צבאי וישלול ממנו את דרגותיו. מילמן קם בזעם והסביר, כי נהג כך משום שמדי יום נהרגים בחורים צעירים בדרכים משום שכלי הרכב שלהם אינם תקינים ולו חסרים כלי עבודה. הוא האשים את בוגנוב בכך שבהתנהגותו הוא מחבל במאמץ המלחמתי. בוגנוב נדהם מהדברים הקשים שהוטחו בו, נזף קשות במילמן והורה לו לעזוב את החדר. בסופו של דבר נותרו הכלים בבית המלאכה. כלים וציוד חיוני נוסף הופקעו על-ידי אנשי ה'הגנה' מסוכנויות לרכב ולטרקטורים ומבתי מסחר לכלי עבודה ונמסרו לידי רזניק. ציוד רב הוחרם גם מבתי מסחר וממוסכים של ערבים על-ידי המפקח על הרכוש בוועדה לענייני הערבים במחוז חיפה. מחסני חלפים של אחד מיבואני הרכב הגדולים בירושלים, שנותרו ללא דרישה – כאשר הוּדק המצור על העיר והשימוש ברכב הוגבל בשל המחסור בדלק – הוחרמו והועברו לבמ"ב 1 לשמחתם הרבה של אנשי הבסיס. בסוף אפריל כבר פעלו בו ב"מ להרכבים, מנועייה, חשמלייה, פחחייה, נפחייה, מסגרייה ומחסן חלפים, ובהם הועסקו מאות מגויסים. מאות טנדרים, משאיות ואוטובוסים, ששוריינו במפעלי מתכת ובמסגריות ברחבי הארץ, על-פי הוראות טכניות של אנשי המחלקה ההנדסית של שירות התחבורה, הועברו לבמ"ב 1 לצורך ביצוע השלמות אוטומטיביות. עשרות משאיות, מובילי טנקים מסוג דיאמונד-טי, זחל"מים, שריוניות, מכליות מים מסוג בדפורד, מכליות בנזין, רכבי סדנה, אמבולנסים ואופנועים, שנרכשו במגרשי הגרוטאות של הצבא הבריטי הועברו לשיפוצים, או לשיקום בבסיס. בשל המחסור בחלקי חילוף שוקם לעיתים כלי רכב אחד מחלקיהם של שניים או שלושה כלי רכב.
בתחילת אפריל 1948 קיבלה כוכבה לוי, חברת ה'הגנה', הוראה להתייצב לריאיון בפני מפקד במ"ב 1. היא סיפרה לו על שירותה ב-ATS, יחידת הנשים של הצבא הבריטי, והיא התמנתה למזכירת הבסיס. באמצעות טלפון השדה, שהותקן במשרד המפקד, ניהלה כוכבה לוי את ענייני כוח-האדם והמנהלה של הבסיס.
על שמשון רזניק הוטל תפקיד נוסף במסגרת תפקידו כמפקד במ"ב 1: היה עליו למסור ליחידות ה'הגנה' השונות, על-פי הוראות שירות התחבורה, ג'יפים וזחל"מים, שהגיעו מחו"ל באוניות במסווה של ציוד חקלאי, והוסתרו בחצרות ובפרדסים של שכונת בורוכוב, כדי למנוע את החרמתם על-ידי השלטונות הבריטיים. ב22- באפריל 1948 מסר רזניק את הזחל"ם הראשון מאלה, שהיו מוסתרים בשכונת בורוכוב, לידיו של ישראל כרמי, איש השמ"ש, לצורך הקמתו של גדוד השריון הראשון – גדוד 73. ארבעה ימים לאחר מכן נכבש מחנה תל ליטווינסקי במהלך מבצע 'חמץ'. במחנה הזה רוכזו הציוד והאנשים שנדרשו להקמת הגדוד.
בסוף מרס 1948 הגיעה היוזמה ההתקפית של היישוב הערבי נגד היישוב היהודי בארץ-ישראל לשיאה. הערבים השתלטו על צירי תחבורה רבים, ויישובים יהודיים רבים בגליל העליון המזרחי, בגליל המערבי, במרחב ירושלים ובנגב נותקו מתחומי ההתיישבות היהודית. גם הדרך הראשית בין תל-אביב וחיפה נחסמה על-ידי קבוצת הכפרים, ששכנו במורדות המערביים של הכרמל – טירה, איג'זים, ג'בע ועין ע'זאל. יישובי גוש עציון, עטרות, נווה יעקב והר-טוב, נותקו מירושלים; יישובי צפון ים המלח, בית אשל ונבטים, בן שמן, יחיעם, רמות נפתלי, מנרה, משגב עם, אילון, מצובה וחניתה מצאו עצמם מבודדים ומנותקים. שיירות אספקה, שניסו להבקיע את המצור עם כלי רכב משוריינים, נחסמו בדרכן והושמדו. ב-27 במרס נפלו ארבעים ושישה לוחמים ואלחוטנית אחת בקרב שיירת יחיעם. למחרת הותקפה שיירת מזון, שיצאה מירושלים לגוש עציון, וארבעה-עשר לוחמים נהרגו. ארבעים לוחמים נפצעו וחולצו יחד עם מאה ושמונים נוספים על-ידי הצבא הבריטי. ב-31 במארס הותקפה שיירת אספקה, שהיתה בדרכה לירושלים ליד חולדה, ושבעה-עשר מאנשיה נפלו. כדי להיחלץ מהמצב הקשה נאלץ היישוב היהודי לנקוט אסטרטגיה התקפית חדשה: להשתלט דרך קבע על נקודות מפתח טריטוריאליות ועל אזורים שלמים, שהיו מיושבים בצפיפות על-ידי יישובים ערביים.
מנהיגות היישוב היהודי נתנה את דעתה על הצורך האסטרטגי לכבוש חלקים מארץ-ישראל, שלא היו מיושבים עד אז ביישובים יהודיים, עוד לפני שהתקבלה ההחלטה על חלוקת ארץ-ישראל בעצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947. בן-גוריון – יו"ר הסוכנות היהודית, שהחזיק מאז 1946 את תיק הביטחון שלה – צפה את המלחמה הממשמשת ובאה, וביקש להקים אגף מיוחד לתכנון אסטרטגי. ב-6 באוקטובר 1947 הוא פנה לאפרים בן-ארצי, מפקד ותיק ב'הגנה', ששירת בבריגדה, וביקש ממנו לעבד תוכנית להפיכת כל הכוחות שיגויסו ביישוב לכוח צבאי סדיר.
בן-גוריון דיבר על כיבוש הארץ כולה, או חלקהּ הגדול, אולם קבע, כי חלק מן השטחים הכבושים יהוו קלף מיקוח, והם יימסרו לערבים תמורת הסדר מדיני. האסטרטגיה של השתלטות יהודית על מקומות מפתח טריטוריאליים באה לידי ביטוי לראשונה ב-21 בינואר 1948, בפקודת המטכ"ל, שנשלחה למפקדי החטיבות המרחביות ונקראה תוכנית "ש". על-פי התוכנית, נדרשו החטיבות המרחביות להשתלט על תחנות משטרה שיינטשו על-ידי הבריטים במהלך פינוי כוחותיהם מן הארץ. ב-10 במארס 1948 נשלחה על-ידי המטכ"ל לחטיבות פקודת-אב לתכנונים אופרטיביים, שעוּבדה מתוך התוכנית האסטרטגית הראשונה, אשר עסקה בכיבוש ובהשתלטות על שטחים ברמה הארצית, ונקראה "תוכנית ד' ".
הפעולות המבצעיות, שנועדו להתבצע על-פי תוכנית ד', כללו את שמונת הנושאים הבאים: א. שיפור מערכת ההגנה המרחבית על-ידי ביצור היישובים, תפיסת משלטים לידם והכפפת כמה יישובים למִפקדת חבל; ב. חסימת דרכי הגישה של האויב על-ידי תפיסת משלטים על הדרכים, פיצוצי גשרים ומיקוש שטחים פתוחים; ג. טיהור הכפרים הערביים הקרובים יחסית ליישובים היהודיים והשתלטות עליהם, זאת כדי למנוע שימושם כבסיסים לכוח האויב; ד. התבססות בערים המעורבות; ה. תפיסת תחנות המשטרה ובסיסים בריטיים; ו. תפיסת משלטים וכיבוש כפרים ערביים, כדי להשתלט על עורקי התחבורה הראשיים בארץ; ז. הטלת מצור על ערים ערביות במטרה לשבור את רוח האוכלוסייה וכאמצעי לחץ על האויב להפסיק את פעולות המצור שלו על הערים היהודיות; ח. פעילות כיבוש בשטח האויב.
לא כל המשימות שהותוו ב"תוכנית ד' " בוצעו במלואן באפריל-מאי 1948; חלק מהן בוצעו מאוחר יותר בהמשך המלחמה, אך חלק נכבד מיעדיה הושגו לפני פלישת צבאות ערב ב-15 במאי 1948. המשימות בוצעו בהדרגה תוך העתקת המאמצים הצבאיים מגזרה לגזרה – בהתאם ליכולתם של הכוחות, שעמדו לרשות ה'הגנה', ובעקבות שלבי הפינוי הבריטי. למבצעי תוכנית ד' קדמה סדרה של מבצעים יזומים, כמו מבצע 'נחשון' שהתנהל ב-5-16 באפריל 1948, ויעדו היה פריצה זמנית של המצור על ירושלים היהודית והעברת כמה שיירות משפלת החוף לירושלים, תוך כדי כיבוש כמה כפרים ערביים בדרך לירושלים; מבצעים נוספים לפריצת הדרך לירושלים היו מבצע 'הראל' (15-21 באפריל) ומבצע 'מכבי' (8-18 במאי); והמערכה על קיבוץ משמר העמק (4-12 באפריל). במבצעים להגשמת תוכנית ד' נכבשה טבריה (16-18 באפריל); נכבשה משטרת ראש פינה (28 באפריל); טוהר השטח הערבי שבין צפון הכנרת לראש פינה במבצע 'מטאטא' (4 במאי); ונכבשה צפת הערבית (11 במאי) – כל אלה בוצעו על-ידי חטיבת יפתח. כמו כן נכבשו על-ידי חטיבת גולני משטרות צמח וגשר והעיירה בית שאן (23 באפריל-13 במאי); מרחב הגליל התחתון הערבי, מהתבור ועד בקעת הירדן (6-16 במאי), כפרים בגזרת הרי מנשה (13-16 במאי), כפרים על הגלבוע ומשטרת מגידו (27-30 באפריל). חטיבת כרמלי כבשה את חיפה הערבית והכפר בלד אל-שייח' (22-23 באפריל) ואת עכו והכפרים שמצפון לה במבצע 'בן-עמי' (13-17 במאי). חטיבת הנגב כבשה כפרים, שהפריעו לרצף הטריטוריאלי עם שפלת יהודה. בירושלים התנהלו בסוף אפריל מבצע 'יבוסי' להשתלטות על המבואות הצפוניים של העיר, ומבצע 'קלשון', שהביא להשתלטות על האזורים הבריטיים במרכז השטח העירוני (14-15 במאי). חטיבת גבעתי, שהתפצלה בין משימות מבצעיות בשלוש חזיתות שונות (תל-אביב, ירושלים ושפלת הדרום), הצליחה להשתלט בימים 4-15 במאי על כמה כפרים שבין רחובות וגדרה, וב-4-15 במאי על מחנה ג'וליס והכפרים הסמוכים לו ועל מחנה צרפנד (צריפין).
בגזרת מרכז הארץ בוצע מבצע מרכזי אחד – מבצע 'חמץ' – שבו השתתפו כוחות מחטיבות גבעתי, קרייתי ואלכסנדרוני. מטרת המבצע היתה לכבוש את יפו, לטהר את השטח הערבי ממזרח לתל-אביב ולפתוח את הדרך לשדה התעופה לוד. במבצע שהחל בליל 27-28 באפריל נכבשו בשלוש יממות המחנה הצבאי בתל ליטווינסקי, הכפרים אל-ח'יריה, סקיה, סלמה ויאזור. כך הושג כיתור מלא של יפו הערבית והיא נכנעה ב-13 במאי. לאחר מכן השתלטו כוחות חטיבת קרייתי על משטרת בית דג'ן והכפר הסמוך לה. בעקבות פעולת כוחות ה'הגנה' והאצ"ל ביפו ברחו אלפים מתושביה הערבים לערים רמלה ולוד, לעזה, ללבנון ולשטחים שבשליטת ממלכת ירדן. הידיעות על הפלישה המתוכננת של צבאות ערב לארץ-ישראל הועברו לכל יחידות ה'הגנה', ודרך מטה שירות התחבורה הגיעו גם לבמ"ב 1. בשער הבסיס הוצב שומר חמוש, ועל גג משרדו של רזניק הוצבו בתוך עמדות משקי חול שני מקלעי בֶּזה על כנה מיוחדת, שנבנתה בבסיס לצורך הגנה בפני מטוסי האויב.
ביום ו', 14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח), בשעה 16:00 התכנסה מועצת העם באולם המוזיאון בתל-אביב, ודוד בן-גוריון הכריז על הקמתה של מדינת ישראל. ב15- במאי 1948 בשעות הבוקר המוקדמות החלה הפלישה של צבאות ערב הסדירים לארץ-ישראל. לאחר כחודש של קרבות מרים ברחבי הארץ נכנסה לתוקף ב11- ביוני 1948 ההפוגה הראשונה בקרבות. כוחות ה'הגנה' ניצלו את תקופת ההפוגה להתארגנות, להצטיידות מחדש ולאימונים. בתקופה זו פעל במ"ב 1 במלוא המרץ כדי לסייע בשיקום כלי הרכב שנשחקו בקרבות הבלימה ובקליטת כלי רכב חדשים, שהגיעו בקצב גובר והולך. מדי יום נוספו עשרות מגויסים חדשים לבסיס, והם נקלטו במחלקות השונות על-פי מקצועותיהם. אחד המתגייסים בסוף יוני 1948 היה צבי מינצברג.
  • צבי מינצברג נולד בפולין ב-1920 ועלה ארצה עם הוריו ב-1925. בנעוריו התגורר והתחנך בבני ברק. למד מכונאות רכב בבית-הספר המקצועי 'מקס פיין' בתל-אביב. היה חניך בתנועת בית"ר. בהיותו בן 16 הצטרף לאצ"ל. ב-1940, בעת שהשתתף בקורס מפקדים של האצ"ל במשמר הירדן, נעצר על-ידי הבריטים, ונכלא לשנתיים וחצי במחנה המעצר במזרעה. ב-1942 התגייס לצבא הבריטי ושירת בסדנת הטנקים בטירה. לאחר שסיים קורס טכנאי שריון בתל אל-כביר שבמצרים, הוצב שם בבמ"ב לשיפוץ משאיות דרג א' תחת פיקודו של שמשון רזניק. לאחר מכן מוּנה למנהל עבודה ראשי של במ"ב 122, ומילא את התפקיד הזה עד שחרורו ב-1946 מהצבא הבריטי. לאחר מכן עבד כשכיר במוסך שירות של חברת אמפא. בדצמבר 1947 נקרא על-ידי מִפקדת האצ"ל להקים ולנהל בית מלאכה לתיקון כלי רכב במוסך שהאצ"ל החרים בדרום תל-אביב. לאחר פרשת אלטלנה ביוני 1948 התגייס לצה"ל והוצב בבמ"ב 1 כרב-סמל בסיסי. בסוף 1949 מונה למפקד מוסך 5 בבית מלאכה 1 של במ"ב 681 בבית דגן והועלה לדרגת סגן. מאוחר יותר מונה למפקד בית המלאכה. בסוף 1950 יצא לאירופה עם משלחת רכש של משרד הביטחון לצורך רכישת רכבי גרר כבדים. ב-1956 השתחרר מצה"ל בדרגת רס"ן. עד ליציאתו לגמלאות ב-1985 שימש כמנהל מרכז להכשרה מקצועית של שירות המדינה.

ב26- ביוני 1948 אישרה הממשלה הזמנית את הנוסח שהציע ראש הממשלה לפקודה להקמת צבא הגנה לישראל. יומיים לאחר מכן התקיימו בכל המחנות והיחידות טקסי ההשבעה לצה"ל. במהלך הטקס שהתקיים במגרשי התערוכה הוקרא נוסח השבועה, כל חייל חתם על מגילת ההשבעה, ולאחר מכן בעוברם לדום הכריזו כל החיילים והמפקדים, על-פי קריאתו של שמשון רזניק, "אני נשבע." בתום הטקס צולמו כל החיילים בשלשות וקיבלו מספרים אישיים.

בלחצו של יצחק שדה, ראש שירות המשוריינים (שמ"ש) מאז 22 בפברואר 1948, הצליחו אנשי הרכש של ה'הגנה' לשכנע ארבעה חיילים בריטים לערוק עם 4 טנקי קרומוול על כל זיוודם; היו אלה הטנקים האחרונים שנותרו במחנה גדוד הטנקים שבשדה התעופה של חיפה . בליל 30/29 ביוני 1948, ליל עזיבת הבריטים את הארץ, חדרו שני אנשי ה'הגנה', יעקב זניוק ואברהם ברושי, לשדה התעופה בחיפה, נפגשו עם ארבעת החיילים הבריטים, אך הצליחו להניע רק שלושה טנקים, שהוכנו לקראת העמסה על אוניות הצי הבריטי. בטנק השלישי נהג איש 'הגנה', שהוכשר לנהיגה בידי החיילים הבריטים על-ידי הסברים בכתב. שלושת הטנקים פרצו את שער הבסיס ודהרו לעבר קיבוץ יגור, שבו תוכנן להעמיסם על מובילים. בסיבוב הראשון סטה הטנק מהכביש והתחפר בחול משום שנהגו לא שלט כראוי בתיבת ההילוכים; טנק זה ננטש לאחר שנפתחה לעברו אש. שני הטנקים הנותרים דהרו בעקבות ג'יפ של אנשי הרכש לעבר קיבוץ יגור. משבוששו להגיע המובילים, הוחלט להסיעם על השרשרות, ולאחר כשעתיים הם הגיעו לבמ"ב 1 במגרשי התערוכה וחוילו לצה"ל. שני הטנקים (אחד מהם היה מדגם Mark 3 עם תותח 57 מ"מ [6 ליטראות] והשני מדגם Mark 4 עם תותח 75 מ"מ) הועמסו כעבור שעתיים על שני מובילי טנקים. שמואל מילמן נסע בג'יפ בראש השיירה לעבר שכונת בורוכוב בגבעתיים, כדי להסתירם בחצרו של איש 'הגנה'. ליד מחנה בן-עמי עקף את השיירה ג'יפ, שבו ישב איש מבוגר ושאל את מילמן לאן הוא נוסע. מילמן ענה לו בכעס, שאין זה עניינו. אז הציג עצמו האיש המבוגר כיצחק שדה, מפקד חטיבה 8 המשוריינת. מילמן התנצל, ויצחק שדה טפח לו בחמימות על כתפו והורה לו לנסוע אחריו. כשהגיעו לשכונת בורוכוב הוסתרו הטנקים בין עצי הפרי והוסוו ביריעות בד, שכן הצבא הבריטי פתח במבצע חיפושים נואש כדי להציל את יוקרתו. לאחר כשבוע הועברו הטנקים לרשות חטיבה 8, שהיתה בשלבי הקמה במחנה תל ליטווינסקי ועסקה בקדחתנות בהכנות למבצע 'דני'.

בעקבות כיבוש לוד ורמלה (במסגרת מבצע 'דני' ב13-12- ביולי 1948) התאפשרה העברת במ"ב 1 למחנה צרפנד הסמוך אליהן, שנכבש, כאמור, בסוף מאי 1948. את ההכנות להעברת הבסיס הטיל רזניק על צבי מינצברג. מינצברג נסע בג'יפ למחנה הענקי, סייר בו עד שאיתר אזור ובו סככות נטושות, ששימש את הבריטים כבסיסן של שתי פלוגות הובלה, אשר השתייכו לחיל הציוד (לימים הוקם במקום בה"ד 20). כשחזר למגרשי התערוכה החל לטפל באריזת הציוד ובהעמסתו על משאיות ועל מוביל הטנקים שעמד לרשות הבסיס. ב15- באוגוסט 1948 פעל במ"ב 1 באינטנסיביות רבה במחנהו החדש. מצבת כוח-האדם שלו עמדה על כשלוש-מאות חיילים. פעלו בו מחלקת בוחנים, ב"מ לשיקום מנועים, ב"מ לתיקוני רכב, חשמלייה, פחחייה, נפחייה, מסגרייה, מחסן כלים, מחלקת חלוקת רכב, מחסן ראשי ומשרד המפקד. בפקודת שגרה יומית מס' 167 ב25- באוגוסט 1948 פורסמו לראשונה דרגות קצונה צה"ליות: לשמשון רזניק הוענקה דרגת סרן, לשמואל מילמן, יוסף כרמי, וחגי שטרן הוענקה דרגת סגן, ולמשה סויאצקי הוענקה דרגת סגן ראשון.
ב20- בספטמבר 1948 סיים רזניק את תפקידו ועבר לפקד על במ"ב 2, שהוקם בתחילת יוני 1948 במחנה כיאט ביץ' מדרום לחיפה, במקום שבו שכן עד אז בית מלאכה בסיסי של חיל החימוש הבריטי. למפקד במ"ב 1 התמנה יוסף קריידן.
  • יוסף (ג'ו) קריידן נולד ב-1916 בבופלו שבמדינת ניו-יורק למשפחה ציונית ענפה. בילדותו עבד במוסך של אביו, ולאחר מכן היה נהג בחברת התובלה שלו. בהיותו בן 16 הצטרף לתנועת 'החלוץ'. למד הנדסת מכונות במכון ללימודי טכנולוגיה קליוטֶק בקליפורניה. ב-1939 עלה ארצה והיה חבר בגרעין ההקמה של קיבוץ כפר בלום. ב1940- התגייס לצבא הבריטי, הוצב בפלוגת חימוש של חיל הציוד (RAOC) והוענקה לו דרגת סגן. לאחר שהוקם חיל החרושת הבריטי הוצב כמפקד יחידת חילוץ טנקים של המחנה השמיני, תחת פיקודו של הגנרל מונטגומרי במדבר המערבי. כשהוקמה הבריגדה היהודית הועבר אליה ומונה למפקד פלוגת חימוש, שפעלה במחנה תל אל-כביר שבמצרים. במשך כשנה היה מפקד בית-הספר למקצועות צבאיים במחנה זה. בשלהי 1946 השתחרר מהצבא בדרגת סא"ל ושב לקיבוצו. בתחילת 1947 נשלח על-ידי ה'הגנה' לקנדה, כדי לרכוש מפעל שלם לייצור נשק. בנובמבר 1947 שב ארצה לקיבוצו ומייד גויס לשירות התחבורה כמהנדס ראשי ועסק בתכנון משוריינים ובבנייתם. בספטמבר 1948 מוּנה למפקד במ"ב 681 בצריפין, וביולי 1949 עבר לפקד על במ"ב 684 בבית דגן. בתחילת 1950 השתחרר בדרגת רס"ן. ב-1953 חזר לשנת קבע למפקדת קצין חימוש ראשי, ועסק בתפקידים מיוחדים. ב-1954 למד בארצות-הברית ובשובו עבד בטכניון בחיפה. ב-1956 חזר לשירות הקבע כאחראי על איסוף השלל בסיני, וב-1957 השתחרר בדרגת אל"ם. בשנים 1961-1958 שירת כקצין החינוך של הנח"ל. בשנים 1969-1961 עבד בטכניון, והקים את מפעלי התובלה של קיבוצי הגליל העליון. בשנים 1973-1969 עבד בתעשייה האווירית. במלחמת יום הכיפורים מונה למהנדס הראשי של המטה הארצי של מל"ח. בשנים 1985-1975 היה ראש המכון למחקר ולפיתוח של התעשייה הקיבוצית. כיום משמש כיועץ לחברות רכב מהגדולות בעולם, חבר בוועדות ממשלתיות שונות, כותב מאמרים לעיתונים בנושאי תחבורה, ומשמש כחבר בוועדה טכנית של האו"ם.

ביום שבו החל את תפקידו, החליט קריידן לשאת דברים בפני חיילי היחידה, וביקש מסגנו מילמן להעמיד את כל אנשי היחידה למסדר חגיגי מול משרד המפקד. כפי שחונך בצבא הבריטי, לבש קריידן את מדי הייצוג שנשארו לו מהשירות בצבא הוד מלכותו, חבש כומתה והבריק את נעליו. אחרי זמן-מה נכנס מילמן למשרדו ובדחילו ורחימו אמר לו: "אם לחץ הדם שלך גבוה, אולי כדאי שלא תצא החוצה." קריידן יצא למרות עצתו של סגנו. על המגרש מול משרדו ניצבו כשלוש-מאות חיילים, שנראו לו כאספסוף. הם לבשו בגדים אזרחיים וחלקי מדים. על ראשיהם הם חבשו כובעים מסוגים שונים. קריידן וסגנו החלו במשימת ארגון הבסיס מחדש על בסיס הניסיון שרכשו בצבא הבריטי. בפקודת היום שפירסם קריידן נמסר לחיילי הבסיס: "החל ממחר שעות העבודה בבסיס הן: 12:00-07:00 ו18:30-13:00-." בבסיס תוקנו כל סוגי הרכב שהיו בשירות צה"ל: ממכונית נוסעים מסוג טופולינו ועד למשאיות כבדות מסוג מק דיזל, בכלל זה ג'יפים, זחל"מים ומשוריינים. יחידות נהגו לגנוב זו מזו כלי רכב ולהכין להם מספרי רישוי חדשים. מנהג זה גרם לא פעם לכך, ששלושה כלי רכב הגיעו לטיפול עם אותו מספר רישוי. כדי להילחם בתאונות הדרכים הרבות בצה"ל החליט קריידן להציב בכניסה לבסיס כלי רכב מרוסקים במגמה לזעזע את הנהגים. קציני הרכב של היחידות זעמו עליו וטענו, כי שלחו את כלי הרכב שלהם לתיקון ולא כמוצג בתערוכה. קריידן דרש מחיל התחבורה לקבל קצינים, ששירתו עימו בחיל החימוש הבריטי, אך ראש ענף הנדסת חימוש, מנס פרת (פרנסקי), גם הוא יוצא חיל החימוש הבריטי, סירב לוותר עליהם. כמו כן פרצו סכסוכים על רקע מקצועי עם שירות החימוש, שפעל במקביל לחיל התחבורה.
על צבי ויינברג, גם הוא מיוצאי חיל החימוש הבריטי, הוטל מדי בוקר לקיים התעמלות בוקר לכל חיילי הבסיס. הוקם מועדון בבסיס, והתנהלו בו ערבי האזנה למוזיקה קלסית. במחנה צרפנד הוקם שיכון למשפחות הקצינים. ב24- באוקטובר 1948 הוענקה לג'ו קריידן דרגת סרן. בנובמבר 1948 הוענקה דרגת סגן לקצינים הבאים: צבי ויינברג, ארנסט בויאקובסקי, יעקב מירקין, מיכאל קוצ'וק. לצבי מינצברג הוענקה דרגת רס"ר. בשלהי דצמבר הועלה קריידן לדרגת רס"ן. על-פי הוראת המחלקה לתפקידים מיוחדים במטכ"ל, שונה שם היחידה ב20- בינואר 1949 מבמ"ב 1 לבמ"ב 681. שמו של במ"ב 2 בטירה שונה לבמ"ב 682, ושמו של במ"ב 3 בתל ליטווינסקי שונה לבמ"ב 683. שמה של סדנת התחבורה בבית דגן שונה לבמ"ב 684.
במסמך שהתפרסם ב12- במרס 1949 הוצגה המתכונת החדשה של הבסיס:
רס"ן יוסף קריידן - מפקד הבסיס.
סגן שמואל מילמן - סגן מפקד הבסיס, קב"ט ומנהל המחלקה למקצועות כלליים.
סגן צבי ויינברג - מנהל המחלקה לתיקוני רכב, קצין קישור עם שירות האכסון ואחראי קנטינה.
סגן מיכאל קוצ'וק - קצין משמעת ומנהלה, אחראי כלפי מטכ"ל/מת"ש, קצין תזונה ובא-כוח המפקד
בוועדת התרבות.
רס"ר צבי מינצברג - אחראי על התחבורה הפנימית, על מחסן הכלים, מחלקת הבוחנים, חלוקת
הרכב לתיקון, חצרנות, רכב הגרר ומגרשי החנייה.
רס"ל וילי טפר - מפקד המסגרייה והפחחייה.
רס"ל הלל בייזמן - מחסנאי ראשי.

ב1- ביולי 1949 מונה במקום קריידן רס"ן יעקב וייס  למפקד במ"ב 681.
  • יעקב וייס (ורד) נולד ב-1911 במנהיים שבגרמניה. ב1933- סיים לימודי הנדסת מכונות, ושנה לאחר מכן עלה ארצה עם קבוצת נוער ציוני ונקלט בקיבוץ יגור. לאחר זמן קצר החל לעבוד כמהנדס במוסך של סוכנות רכב בריטית בחיפה וכסגן מנהל מוסך בקואופרטיב 'המעביר' בתל-אביב. ב-1936החל לעבוד כנהג בקואופרטיב 'השחר' בחיפה, הצטרף ל'הגנה' ועבר קורס מ"כים ביערות הכרמל. שנה לאחר מכן היה אחראי על בטחון האוטובוסים מטעם ה'הגנה'. ב-1938 מוּנה למנהל המשק ולמנהל המוסך של החברה בחיפה. בדצמבר 1941 התגייס, בהוראת ה'הגנה', לצבא הבריטי והוצב בחיל התותחנים. במשך כשנה שירת בסוללה נ"מ שהיתה מוצבת בחיפה, ולאחר מכן בירדן ובעיראק. כשהוקם חיל החרושת הבריטי הועבר אליו ונשלח לקורס קצינים בצרפנד. בקיץ 1943 הוסמך כקצין חימוש במחנה תל אל-כביר במצרים והוצב בבית מלאכה משני 3 במגרשי התערוכה בתל-אביב כמפקד ב"מ להרכבה. בתחילת 1944 הועלה לדרגת קפטן. לפני הפלישה לאיטליה שירת לסירוגין במצרים ובמחנה טירה כמפקד ב"מ להרכבת טנקים. בעת הפלישה לאיטליה שירת כסגן מפקד פלוגת סדנה 319 של הבריגדה היהודית. באוקטובר 1946 השתחרר מהצבא ונשאר באירופה כדי לעסוק מטעם ה'הגנה' ברכש של עודפי ציוד צבאי ונשק מהצבא האמריקני. בפברואר 1948 מונה לאחראי הטכני של ארגון שיירות המזון והציוד ליישובי הגליל הנצורים. באפריל 1948 הוטל עליו להשתלט על הבסיסים שפינה הצבא הבריטי במפרץ חיפה. חודש לאחר מכן הקים במחנה הבריטי הנטוש בחוף כיאט את במ"ב 2 של שירות התחבורה, ופיקד עליו עד נובמבר 1948. תפקידו הבא היה מפקד פלוגת הסדנאות במטה חזית הצפון, ולאחר מכן היה מפקד סדנת התחבורה של חזית הדרום ברביבים. בתפקידו זה הקים מערך סדנאות ברחבי הדרום. בסוף מרס 1949 מונה למפקד בסיס תחבורה דרום בצריפין בדרגת רס"ן. ביולי 1949 מונה למפקד במ"ב 681 בצריפין, ושירת בתפקיד זה עד דצמבר 1951. בינואר 1951 הועלה לדרגת סא"ל. במרס 1952 מונה לתפקיד ראש ענף צל"ם במִפקדת קצין חימוש ראשי. את התפקיד הזה מילא עד שחרורו מצה"ל בסוף 1953. ב-1955 יצא בשליחות בטחונית לתורכיה. בשירות המילואים שימש כמפקד במ"ב נייד, שהיה מאוחסן בבמ"ב 681, ועם היחידה הזאת יצא למלחמת סיני. ב-1959 פורקה היחידה. בשנים 1958-1953 הקים את מפעל כריית הפוספטים במכתש אורון. ב-1959 יצא לארצות-הברית ולמד במשך שנה הנדסת כרייה. בשנים 1971-1960 היה מנהל מכרות תמנע. בשנים 1973-1971 ניהל את הסניף של חברת הבנייה ורד באוגנדה. בשנים 1985-1976 שימש כסמנכ"ל וכמהנדס ראשי של חברת שירותי נפט עד יציאתו לגמלאות. כיום משמש כיועץ לחברות שונות בעולם.

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

(מוצג לפי התאריך העברי)
פיגנבאום יניב ז שירי בנימין ז

כניסת חברים

חברים online