משנת 1985 עד שנת 1995 - תיאור האתגרים המקצועיים שעמדו בפני המש"א לסיוע לכוחות הלוחמים

מאת: אתי מסיקה

תאריך עלייה לאתר: 07/07/2011

תאריך האירוע: 1995-01-09

מספר צפיות: 1916

מש"א 7100 בעידן השלום

לקריאת הפרק בגרסת PDF -לחץ כאן

ביולי 1985 החליטה ועדת פרס קפלן להעניק למפעל המרכבה את הפרס הממלכתי הגבוה לפריון העבודה והייצור לשנת 1985. במכתב ברכה ששלח שר הביטחון, יצחק רבין, למפקד מש"א, אל"ם נÊח ניצן, ולמפקד המפעל היוצא, אל"ם אליעזר בן-יעקב, שעמדו לקבל את הפרס בשם עובדי המפעל, הוא כתב:

במרס 1986 סיים אל"ם נÊח ניצן את תפקידו ומונה לראש מנת"ק בדרגת תא"ל. במקומו התמנה אל"ם יהודה אדמון למפקד מש"א. כשנכנס לתפקידו היתה שדירת המפקדים במש"א כדלקמן: סגן מפקד מש"א היה סא"ל זאב לאור; מפקד מפעל מרכבה היה סא"ל מוטי פאר; מפקד מפעל הטנקים היה סא"ל מנחם שדה; מפקד מפעל הייצור וההנצלה היה סא"ל יורם יפה; מפקד מפעל האופטרוניקה היה סא"ל אבינועם פורת; מפקד ב"מ 2 למכללים היה אע"צ חיים גורוחובסקי, מפקד ב"מ 3 לתיקון תותחים היה רס"ן אבי עובדיה; ומפקד ב"מ 6 היה אע"צ משה ירדני. קציני המטה הבכיר היו: רע"ן טכני, סא"ל ברוך מילוא; רע"ן הנדסת הייצור, סא"ל צבי פז; רע"ן ניהול הייצור, סא"ל יצחק ברוך; ורע"ן מנהלה, סא"ל יהודה מנור. נציגי העובדים היו: משה דין, יו"ר ועד מִפקדה, דן הרשקו, יו"ר ועד חצר תל השומר ויעקב אנדרי, יו"ר ועד חצר בית דגן. יו"ר ארגון עובדי צה"ל היה אריה יבין.
על תקופתו כמפקד מש"א סיפר אדמון:

• במרס 1986 נספה רס"ר בנימין גידו, מב"מ 9 של מפעל המרכבה, יחד עם אחותו בתאונת דרכים. התאונה אירעה ביום שבו עמד להינשא. בנימין החל את עבודתו במש"א ביולי 1978 כאזרח, ולאחר שנה גויס לשירות קבע.

עם התגברות פעילות החיזבאללה בדרום לבנון נגד כוחות צה"ל, פנה תא"ל יורם יאיר (יַיַה) מפקד עוצבת הגליל, בשלהי 1987, למקחש"ר בבקשה דחופה לפתח עבור מוצבי צה"ל חצובה מיוחדת למקלע רימונים, שעליה יותקנו התקן לראיית לילה ומד-טווח לייזר. סא"ל מרדכי דותן, רע"ן נשק במקחש"ר, שהיה לפני כן מפקד ב"מ 3 פנה לאע"צ חיים דגני, סגן מפקד הב"מ, וביקש ממנו לפתח חצובה מתאימה. ללא שרטוטים טכניים כלשהם, החל דגני לפתח בבית המלאכה את החצובה הדרושה. כבר לאחר כמה שבועות הסתיים פיתוח החצובה, ולאחר שנוסתה במתקן אימונים במרכז הארץ, הוכנסה לשימוש בפעילות הבט"ש בדרום לבנון, לשביעות רצונם המלאה של הלוחמים. על פעילותו זו זכה דגני למכתב הוקרה ממפקד העוצבה.
לנוכח ההחמרה בפעילוּת מחבלי החיזבאללה בדרום לבנון נגד כוחות צה"ל וצד"ל, הוחלט במטכ"ל לשפר את הנגמ"ש הכבד — ה"נגמשוט" — על ידי הוספת גחון מעובה, שיכול לתת מענה טוב נגד מטעני צד ונגד מוקשים. הנגמ"ש המשופר כוּנה "נגמחון". עבודת המטה שנעשתה באג"א העלתה, כי יידרשו 6-3 חודשים כדי להשלים את המשימה. ישראל טל, עוזר שר הביטחון, שמע על-כך והודיע לאלוף מנחם עינן, ראש אג"א, בזעם, שניתן לבצע זאת תוך שבועיים. כמו כן התקשר לאדמון, מפקד מש"א, ושאל אותו מדוע הוא טוען, שהעבודה תימשך כחצי שנה. אדמון השיב, שאם יעצור את כל עבודת מש"א ויעסקו רק במשימה הזאת, ניתן יהיה לבצע זאת תוך 4-3 שבועות. לאחר מכן הוחלט באג"א לרכז מאמץ בנושא. על-פי תכנון שנעשה במקחש"ר, החלה העבודה, שהתחלקה בעיקר בין מפעל המרכבה ומפעל הייצור וההנצלה. בשל הצורך לסיים את העבודה בזמן שהוקצב, נדרשו עובדי המפעלים לעבוד בכל שעות היממה, כולל בשבתות.
במסגרת מימושה של התוכנית לארגון-מחדש של מש"א, שהחלה בתקופתו של אל"ם בן-ציון בן-בשׂט ונמשכה בתקופתו של אל"ם טוביה מרגלית, תוכנית שעסקה בין היתר בהפיכת כל בתי המלאכה למפעלים, אוחדו בשלהי 1987 שלושת בתי המלאכה: ב"מ 2 למכללים, ב"מ 3 לתיקון תותחים וב"מ 6 לשיקום מנועים תחת מפעל אחד – מפעל המכללים – ולמפקדו מונה סא"ל ישראל שרייבמן.

ב9- בדצמבר 1987 נערכה במחנה הפליטים בג'בליה שברצועת עזה הלוויה המונית לארבעה הרוגי תאונת דרכים, שנפגעו על-ידי משאית ישראלית. בעקבות שמועות, כי התאונה נעשתה במזיד כנקמה על רצח ישראלי בעזה יומיים קודם לכן, התפתחה ההלוויה להתפרעות אלימה נגד חיילי צה"ל, והתפשטה עד מהרה לשאר ערי הרצועה ומשם לערי יהודה ושומרון, והפכה להתקוממות עממית, שכונתה בפי הפלסטינים "אינתיפאדה". ההתקוממות היתה ביטוי לייאוש העמוק מהסיכוי לממש השאיפות הלאומיות ונבעה מהמצוקה כלכלית ומתנאי החיים הבלתי-אנושיים במחנות הפליטים. הייאוש לווה בתחושת קיפוח, השפלה יום-יומית, האפליה ותסכול לנוכח רמת החיים הגבוהה בחברה הישראלית, של התושבים לאחר למעלה מ20- שנים של שלטון כיבוש ישראלי. בשטחים התהוותה תשתית ארגונית של כ25- אלף כלואים לשעבר, 600 מחבלים משוחררי עסקת ג'יבריל, איגודי פועלים, ארגוני נשים, תנועות נוער ואיגודי אקדמאים. זאת היתה גם נקודת מפגש עם תהליכי הקצנה דתית בחברה הפלסטינית ואובדן ההרתעה של צה"ל על הפלסטינים, שהחל בעקבות הצלחת צבאות מצרים וסוריה להפתיע את ישראל במלחמת יום הכיפורים ולכבוש מידיה שטחים שבהם החזיקה. הקרע שחל בחברה הישראלית בעקבות מחדלי המלחמה הצביע מבחינתם של הערבים על היחלשות החברה הישראלית. השלום שנחתם עם מצרים, החזרת שטחי סיני, ופינוי היישובים הישראליים והנסיגה החד-צדדית של ישראל מלבנון לאחר שלוש שנות מלחמה, הגבירו גם הם את התחושה, שלחץ על ישראל עשוי להביא לפלסטינים הישגים מדיניים. אירועים שונים כמו שחרור 1,150 מחבלים בעסקת ג'יבריל במאי 1985; רציחתו של ראש עיריית שכם וההלוויה הסוערת, שנערכה לו באפריל 1986; רציחתם של שני נהגי מוניות בעזה והשלכת רימונים על מסדר השבעה של חיילי חטיבת גבעתי בכותל על-ידי אנשי הג'יהאד האיסלמי באוקטובר 1986; בריחתם של שישה אנשי הג'יהאד האיסלמי מהכלא בעזה ורציחתו של קצין משטרה צבאית לאור היום בעזה באוגוסט 1987; חיסולם של הבורחים בעזה באוקטובר 1987, ורצח נהג משאית ישראלית בעזה ב6- בדצמבר 1987 — כל אלה הגבירו את אובדן ההרתעה של כוחות צה"ל כלפי הפלסטינים. "ליל הגלשונים", ב25- בנובמבר 1987 הלהיב אף הוא את הרוחות בקרב התושבים הפלסטינים בשטחי יהודה, שומרון ועזה. באותו הלילה חדר מחבל בודד באמצעות גלשון-אוויר לאזור אצבע הגליל. בדרכו למחנה מִפקדת חטיבת הנח"ל ממזרח לקריית-שמונה, פתח באש לעבר טנדר צבאי, הרג קצין שנהג ברכב ופצע חיילת, שישבה לידו. הוא הסתער באש דרך שער המחנה, שננטש על-ידי הש"ג, הרג חמישה חיילים ופצע שבעה אחרים, עד שחוסל בידי אחד החיילים. "ליל הגלשונים" וההתעלמות של מדינות ערב מהבעיה הפלסטינית בוועידת עמאן בנובמבר 1987, היו בין הגורמים העיקריים, שהאיצו את פרוץ ההתקוממות.
ההתקוממות באה לידי ביטוי בהפגנות של אלפי תושבים, רובם צעירים ונשים, שיידו אבנים, שרפו צמיגים, השליכו בקבוקי תבערה וחסמו כבישים. התקיימו שביתות כלליות, שביתות מסחר וימי מאבק כללי. ההתקוממות לובתה על-ידי קבוצת פעילים מרכזיים — המִפקדה הלאומית המאוחדת — שעסקה בתיאום הפעילות בין הארגונים הפלסטיניים המרכזיים, תוך תיאום עם מנגנוני אש"ף מבחוץ. המִפקדה הפיצה בשטח כרוזים עם הנחיות לפעילות. גורם חשוב נוסף שהחל לפעול בשטח היה תנועת ההתנגדות האסלאמית, החמאס, שבראשה עמד השייח' הנכה אחמד יאסין. בשטחים הוקמו ועדות עממיות לניהול ההתקוממות וּועדות ההלם, שעסקו בחיסול משתפי פעולה, מניעת יציאת פועלים לעבודה בישראל, הצתת יערות ושדות, שריפת משרדי המינהל האזרחי, פגיעות בתשתית החשמל וכדומה. צה"ל נאלץ להזרים כוחות צבא גדולים לשטחים ומצא את עצמו מנהל מאבק, שעד כה לא היה מורגל אליו. שימוש מושכל בתקשורת הישראלית והבין-לאומית זיכה את הפלסטינים באהדה גוברת והולכת של העולם וחלק מהציבור הישראלי. צה"ל שרצה להימנע משימוש בנשק חם ניפק לחייליו גז מדמיע ואלות. הוראות מבולבלות וסותרות של הפיקוד הבכיר לחיילים בשטח הולידו עד מהרה שימוש באלימות מופרזת, שהביאה מאות חיילים וקצינים לבתי הדין הצבאיים. בתחילת 1988 הוכנסו לשימוש בצה"ל כדורי גומי, חצציות, מסוקים לפיזור הפגנות ולאחר מכן גם כדורי פלסטיק. במהלך ההתקוממות אירעו גם כמה פיגועי טרור, שבהם נהרגו ונפצעו חיילי צה"ל ומתיישבים בשטחים. ב1991- התרבו מקרי דקירה של אזרחים ישראלים בשטחים ובתוך הקו הירוק. כחלק מהמאבק בטרור ובהפרות הסדר הוקמו יחידות מסתערבים בצה"ל ובמג"ב. האינתיפאדה גרמה לקיטוב פנימי חריף בחברה הישראלית ולביקורת חריפה כלפי צה"ל. על-פי נתוני דובר צה"ל, היה סיכום הנפגעים מפרוץ האינתיפאדה עד מרס 1994 כדלהלן: 1,028 פלסטינים נהרגו בידי כוחות הביטחון, מספר הפצועים לא ברור; 991 פלסטינים נהרגו בידי פלסטינים ו2,533- נפצעו; ארבעים וארבעה חיילי צה"ל נהרגו בידי פלסטינים ו4,673- נפצעו; חמישים ושמונה אזרחים ישראלים נהרגו ו1,854- נפצעו בידי פלסטינים.

במרס 1988 סיים אל"ם יהודה אדמון את תפקידו כמפקד מש"א ומוּנה לראש מנת"ק בדרגת תא"ל. במקומו מוּנה לתפקיד אל"ם עמיעז סגיס.

• עמיעז סגיס נולד ב1948- בנחלת יהודה. נעוריו עברו בראשון לציון, שם סיים את בית-הספר היסודי. ב1966- סיים ללמוד בבית-הספר המקצועי 'אורט רחובות' במגמת מכניקה כללית והתגייס לצה"ל. הוא החל את שירותו בקורס טיֵס, אך לא סיים אותו. לאחר מכן הועבר לחיל החימוש. הוא הוצב ביחידת החימוש של פיקוד המרכז, שבה שירת במלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה יצא לקורס קציני חימוש. ב1968- הוצב כקצין מדור נשק בענף הטכני של במ"ב 681 בדרגת סג"ם. לאחר כמה חודשים מונה לסגן מפקד ב"מ לדגמים במפעל הטנקים. בתפקיד הזה היה מעורב בהסבת טנקי הצנטוריון ל"שוט קל", בפיתוח טנק המפלצת, טנק פינוי רפואי ובהסבת טנקי הטירן. במסגרת התפקיד נשלח לגזרת התעלה וסייע שם בקליטת הכלים. ב1970- יצא ללמוד מטעם צה"ל הנדסת מכונות בטכניון שבחיפה. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים הוצב כקצין חימוש בסדנה החטיבתית של חטיבת טנקי הטירן 274, והשתתף בקרבות הבלימה בסיני. לאחר כשנה שב לטכניון להשלים את לימודיו. בשלהי 1974 הוצב כקצין חימוש באוגדת שריון, ולאחר מכן כקצין חימוש של חטיבת שריון בדרגת סרן. ב1978- הוצב במקחש"ר כראש מדור ניסוי טנק המרכבה בדרגת רס"ן. לאחר תקופה קצרה הוצב במש"א 7100 בתפקיד ראש מדור אחזקה. בשנים 1986-1980 היה ראש ענף ניסויים אוטומטיביים בחטיבת הניסויים ולאחר מכן ראש ענף רכב במקחש"ר. ב1986- מונה למפקד יחידת הניסויים והועלה לדרגת אל"ם. במרס 1988 מונה למפקד מש"א 7100. בספטמבר 1990 סיים את תפקידו ויצא ללמוד במכללה לביטחון לאומי. בשלהי 1991 מוּנה לקחש"ר והועלה לדרגת תא"ל. ב1995- סיים את תפקידו ומוּנה לראש אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה (אט"ל) במטכ"ל והועלה לדרגת אלוף.

עם כניסתו לתפקיד של סגיס היתה שדירת המפקדים במש"א כדלקמן: סגן מפקד מש"א, סא"ל אלכס זיו-אור; מפקד מפעל המרכבה, סא"ל מוטי פאר; מפקד מפעל הטנקים, סא"ל אריה בייזר; מפקד מפעל המכללים, סא"ל ישראל שרייבמן; מפקד מפעל הייצור וההנצלה, סא"ל טומי גיל; מפקד מפעל האופטרוניקה, סא"ל אבינועם פורת. קציני המטה הבכיר היו: ראש ענף טכני, סא"ל ישראל לוי; ראש ענף הנדסת תעשייה, סא"ל שלמה איציקובסקי; ראש ענף ניהול הייצור, סא"ל גדי לוי; ראש ענף מנהלה, סא"ל יהודה מנור; וראש מדור מערכות מידע, סא"ל מני אברס. נציגי העובדים היו: שבתאי רוזנצוויג, יו"ר ועד מִפקדה, דן הרשקו, יו"ר ועד חצר תל השומר ויעקב אנדרי, יו"ר ועד חצר בית דגן.
על תקופתו כמפקד מש"א מספר סגיס:
עם כניסתי לתפקיד הסברתי למטה ולמפקדי המפעלים בצורה חד-משמעית, שהחל מאותו הרגע לא יהיה דבר כזה שנקרא "אי-עמידה בתוכנית עבודה". הבהרתי שנעמוד באופן מלא בתוכנית העבודה של מש"א כפי שנדרשנו ולא יתקבלו בסוף השנה כל הסברים. ואכן לא היה מקרה אחד שבו היתה סטייה מתוכנית העבודה. נהפוך הוא, ניפקנו כלים רבים מעבר לתוכנית, ובאחד מדו"חות המפקדים, שבו הצגנו לראש אג"א, האלוף אילן בירן, את סיכום שנת העבודה, הוא אף נזף באחד מקציני המטה של אג"א על שהתלונן, כי עשינו יותר ממה שנדרשנו. הדרך היחידה להתייעלות היתה או לבצע את אותה העבודה בפחות כוח-אדם או לבצע עם אותו כוח-אדם יותר משימות.
תקופתי כמפקד מש"א אופיינה בשינוי כל הליינים העיקריים של מש"א והכנסת ליינים חדשים של מג"ח 7 ומג"ח 6 ב', שלוו בהרבה מאוד בעיות טכניות קשות מאוד, עד כדי כך שרבים הטילו ספק ביכולתנו לבצע את תוכניות העבודה. מדי ערב קיימנו במרכז דיונים עם אנשי מקחש"ר ונציגי חברת אלביט כדי לבדוק מה פוגע בליינים, על-מנת שבסוף השנה לא נצטרך לדווח על אי-ביצוע תוכנית העבודה. התחלנו לייצר את טנק המרכבה סימן 3 וראשוני הטנקים יצאו למערך השדה. ליין מרכבה סימן 2 הוסב לסימן 3, הסתיימה העבודה בליין שוט ד' ולמעשה הטנק האחרון מדגם זה סופק למערך השדה.
בגישה ובתפיסה שלנו בעבודה מול מערך השדה חל שינוי משמעותי, כלומר, הפכנו ממרכז, שעובד מול אגף האפסנאות, למרכז שעובד מול כל יחידות צה"ל, מתוך מגמה להוות עבורם משענת טכנולוגית, ייצורית ואחזקתית בכל פנייה שלהם. אם בעבר היה נהוג בצה"ל, שמש"א עובד מול גורמי המטכ"ל, והיחידות עובדות מול היחש"מים, הרי השתנתה הגישה ונענינו לכל פנייה של יחידות השדה. דוגמה לכך היתה בעיית טיפולי ג' לטנקי מרכבה סימן 1. הטנקים האלה פעלו בשדה זמן רב מאוד ללא טיפולים, לכן נוסף על תוכנית העבודה לקחנו על עצמנו לבצע משימה זו. ביקשתי אישור לכך מראש אג"א, האלוף מנחם עינן, וכל הטנקים הובאו למש"א וטופלו בו בהתאם.
בתקופה זו תרם מש"א 7100 תרומה משמעותית למערך הלוחם בעצם בניית ה"נגמחון" המשופר והכנסתו לאזור הביטחון בדרום לבנון. היתה זו עבודה מאומצת במשך כל שעות היממה של האזרחים עובדי צה"ל, מנהלי העבודה והקצינים בעיקר במפעל הטנקים, במפעל המרכבה שסייע לו וכמובן במפעל 4 שייצר חלקים שונים. כאשר הגיעו הכלים לשטח הם שימשו כמכפיל כוח במלחמה נגד מחבלי החיזבאללה.
בעת שפיקדתי על מש"א נכנסנו לתחום חדש: תחום המדדים ודו"חות מפקדים. היינו חלוצים בנושא מבין כל מרכזי אג"א. דו"חות המפקדים שהוגשו על-ידי מש"א 7100 היו מהמתקדמים ביותר. כל פעולה נמדדה והכול היה מתומחר ומתוקצב. המפעלים נוהלו כמפעלים כלכליים לכל דבר ונקבעו מדדים כלכליים לכלל פעולות מש"א החל ממחיר המוצרים, דרך התייעלות מתמדת, קביעת רמות מלאי וקביעת מחיר לשעת העבודה תוך שאיפה להורדתה. אחד הדברים המרכזיים היה קביעת מדד ברור, שכל קריאה מהשדה על טנק תקוע תיענה על-ידי מש"א תוך 24 שעות. במבט לאחור, ניתן לקבוע, כי המדדים שהוטמעו והתפיסה כולה הביאו למהפך באג"א כולו, שכן גם מפקדי המרכזים האחרים התעניינו בשיטה ואימצו אותה. התחלנו לטפל לעומק ברמות המלאים המתים ובמלאים העודפים. השקענו הרבה מאוד בתשתיות של המרכז, בבינוי עצמי ובשיפור האבטחה. במפעל המנועים ובמפעל 4 חלו שיפורים רבים הן מהבחינה הטכנולוגית והן בתחום התשתיות.
טיפחנו מאוד את כוח-האדם בעיקר את האזרחים עובדי צה"ל. את ציבור מנהלי העבודה ציינו כגוף מאוד ייחודי בכלל המרכז, והצבנו אותם לפני המחנה. כמובן שגם דרשנו מהם התייעלות ואחריות גדולה מאוד בתחומים שעליהם הם הופקדו. המרכז לא יכול להתקיים רק בזכות מפקדיו, וללא ספק שהתרומה האמיתית לכל היכולת האדירה הזאת של הצבא והגמישות וההתעצמות טמונה באזרחים עובדי צה"ל ובנגדים. כבר בראשית דרכי במרכז התחנכתי על ברכיהם של לא מעט מהעובדים הוותיקים שעדיין עובדים בו. כשחזרתי מדי פעם ומצאתי אותם בעמדות מפתח שונות הבנתי, שהמרכז נמצא בידיים טובות. יש בו שילוב נדיר של ותק וניסיון אדיר של אזרחים לאורך שנים רבות עם מיומנות מקצועית בלתי-רגילה לצד חדשנות, שמביאים איתם הקצינים-מהנדסים הצעירים המתחלפים מדי פעם. אין עוד ארגון דומה לו, שיש בו כאלה יחסי עבודה והבנה של העובדים, שאינם עובדים עבור מעסיק פרטי אלא רואים בעבודתם משימה לאומית, התורמת ישירות לעוצמתו של צה"ל.
תנופה רבה מאוד קיבל תחום האלקטרו-אופטיקה ותחום מערכות בקרת האש. בתחום הזה שולבנו בכל מערכי האחזקה והבאנו לקפיצת-מדרגה באמינות המערכות בשילוב עם מקחש"ר בשיפור ה-MTBF (הזמן הממוצע בין תקלות). דאגנו לאמינות גבוהה יותר של המערכות גם במערך החירום וגם במערך הסדיר. כאשר הגשתי את דו"ח המפקדים השנתי האחרון שלי כמפקד מש"א, החליט האלוף בירן להזמין את סגן הרמטכ"ל, האלוף אהוד ברק, כדי שיראה כיצד מנוהל המרכז, מהם מדדים, ולְמה מתכוונים כשמדברים על כלכליות. הדבר הוסיף כבוד רב למש"א ולאג"א בכלל. 

• ב19- באפריל 1988 נהרג חיים חסן, אזרח עובד צה"ל, מב"מ דגמים בתאונת עבודה. הדבר קרה כאשר הוא טיפל בטנק מרכבה, שמנגנון התותח שלו נתפס. בעת התיקון השתחרר לפתע המנגנון ונרתע לאחור, סדן התותח מחץ אותו למוות.

חקירת המקרה העלתה, שהתאונה אירעה בשל הנחיות טכניות שגויות ולא בשל אשמה של אחד מאנשי מש"א. בעקבות התאונה הקשה הוכנסו, בהוראתו של סגיס, שינויים מהפכניים בתחום הבטיחוּת בכל מש"א. האחריות על תחום הבטיחוּת הוטלה על כל העובדים החל מהעובד הפשוט, שמונה על הבטיחוּת בסביבתו הקרובה, עבור דרך אחריותו של מנהל העבודה על מחלקתו וכלה באחריותם של המפקדים הבכירים. כל המפקדים והעובדים עברו השתלמויות וקורסים בנושאי בטיחוּת. מנהלי העבודה ומחלקותיהם נבחנו בקפדנות בתחום הבטיחוּת בעבודה.

אחד המאבקים שניהל סגיס כמפקד מש"א, היה הכנסתם של הכרטיסים המגנטיים לרישום מועדי הכניסה והיציאה של העובדים. ועד העובדים, בתמיכתו של סגן מזכיר ארגון עובדי צה"ל, יהושע מיימון, התנגד לכך ואף הושמעו איומים בהשבתת מש"א. לאחר שנכשל המשא-ומתן עם הוועד, החליט סגיס לפעול בדרך אחרת: הוא הורה לכל מפקדי מש"א הבכירים להשתמש בכרטיסים מגנטיים. הדוגמה האישית הועילה יותר מכל השיחות, ולאחר כמה שבועות השתכנעו כל העובדים להשתמש בכרטיסים האלה.
בשל אירועי האינתיפאדה שופרה בהוראתו של סגיס כל מערכת האבטחה של הבסיס בתקופה הזאת. מסביב לשלוחת בית דגן, שעליה היה אחראי סא"ל טומי גיל, בהיותו מפקד מפעל הייצור וההנצלה, הוקמה בעבודה עצמית בניהולו של אע"צ משה עוגב גדר היקפית גבוהה עם עמודי תאורה. נבנו מגדלי שמירה וג'יפ סיור סבב בלילה לאורך הגדר הפנימית.

באוגוסט 1989 סיים סא"ל מוטי פאר את תפקידו כמפקד מפעל המרכבה, ובמקומו מוּנה לתפקיד סא"ל שלום קורן.

• שלום קורן נולד ב1951- בבאר-שבע. הוריו עלו מאיראן שנה קודם לכן. קורן גדל והתחנך ברעננה עד גיל 14 ולאחר מכן למד בפנימייה תיכונית 'בויאר' בירושלים. ב1969- התגייס לצה"ל והתקבל לקורס טיִס אך לא סיים אותו. לאחר מכן עבר לסיירת חרוב, שבה שירת כמפקד מחלקה וכמפקד פלוגה. במלחמת יום הכיפורים נלחם בראש פלוגתו בגזרת העיר סואץ. ב1974- השתחרר מצה"ל בדרגת סרן ועבד כשנה במערך האבטחה של אל-על. ב1975- החל ללמוד הנדסת מכונות בטכניון שבחיפה. בעת לימודיו שירת כמ"פ בחטיבת חי"ר במילואים. עם סיום לימודיו בשלהי 1979 התגייס לקבע והוצב כמהנדס בענף מערכות כלליות במקחש"ר בדרגת רס"ן. ב1981- מונה לרמ"ד תכנון בענף טנקים במקחש"ר, ועסק בתכנון מערכות עתידיות ובפיתוח טנק המג"ח 7. ב1984- עבר לרפ"ט בתפקיד רע"ן תובה והועלה לדרגת סא"ל. בתפקיד הזה השתתף בפיתוח המרכבה סימן 3. באוגוסט 1989 מוּנה למפקד מפעל המרכבה. ב1991- מונה לראש רפ"ט והועלה לדרגת אל"ם. ב1994- יצא ללימודים במכללה לביטחון לאומי, ובשלהי 1995 מונה לראש מנת"ק בדרגת תא"ל.

על התקדמות ייצור טנק המרכבה מספר קורן:

באוקטובר 1986 נעשה במש"א החיתוך של מרכבה סימן 3 הסדרתי הראשון. היה זה טקס פנימי של מש"א. באותה העת היה נÊח ניצן מפקד מש"א, ומוטי פאר היה מפקד מפעל המרכבה. היו לי אז כמה לילות שלא ישנתי טוב, כי ידעתי שבמש"א מתחילים לחתוך. חשבתי שזה נעשה מוקדם מדי. מוטי פאר אמר לי: "תפסיק לבלבל את המוח, אני מתחיל לחתוך, אין לי ברירה, יש לי תוכנית עבודה ואני צריך לספק בתאריך מסוים טנקים. אם לא אתחיל לחתוך, לא יהיה שום דבר." הוא צדק, אבל היו לי פרפורים בבטן וקיוויתי מאוד, שהוא יתעכב וייתן לי עוד קצת זמן. במקביל המשכנו בפיתוח. בפברואר 1987 החלטנו, שטנק מרכבה סימן 3 יֵצא עם מזקו"ם של מרכבה סימן 2, שפותח ותוכנן בישראל על בסיס רעיונות מחוץ-לארץ, מפני שלא היתה בארץ מסורת של ייצור טנקים. המזקו"ם הוא מערכת קריטית מאוד במרכבה, כי הטנק מצטיין בין היתר בניידות, ולמזקו"ם יש תרומה נכבדת מאוד לניידות הזאת. בד בבד החלו לפתח ברפ"ט מזקו"ם עתידי. במפעל המרכבה כבר חתכו לוחות פלדה, אבל עוד לא התחילו לרתך. אז יצא אב-טיפוס של טנק מרכבה כלשהו, שעשינו לו הסבה והרכבנו עליו את התפיסה הבסיסית של המזקו"ם העתידי. זו היתה מערכת בוסרית לגמרי, שרצינו לבדוק את הביצועים שלה. יחד עם יחידת הניסויים עשינו במשך שבוע ניסוי בשטח חולי, על מסלולי אדנים מיוחדים מפלדה, שנבנה במרחקים מסוימים, כדי שהטנק ייסע בצורה גלית. על ציר הרוחב בנינו שיפועי צד. בחלק מהמסלול האדנים היו שונים כך שהצד השמאלי של הטנק יהיה גבוה יותר מהימני כדי לבדוק את הביצועים. את כל זה עשינו תוך כדי תנועה. תפקידו של המסלול הוא לנענע את הטנק בכל הצירים שלו, כי הוא חייב להיות סטנדרטי. זה היה מסלול קשה מאוד. הטנק נסע במהירות נמוכה, והקשינו עליו על-ידי הגברת המהירות. מדדנו תאוצות, מאמצים, מהלכים וכדומה. לידו נסע קרון, שחובר אליו עם מחשב. הניסוי הצליח בצורה מדהימה. הנחנו מטבע של שקל על הטנק, וכשסיימנו את המסלול, התברר, שהמטבע לא נפל. הטנק לא התנדנד הודות ליציבות גלגלי המרכוב. הדבר חשוב, שכן ככל שיש פחות זעזועים הצוות נהנה מנוחות רבה יותר, ואז הוא יכול לפתח מהירויות גבוהות יותר. זו תרומה גדולה מאוד לניידות של הטנק ולירי בתנועה. בתום הניסוי הראשון התקיים דיון רב-משתתפים אצל "טליק". השאלה שעמדה על הפרק היתה, האם לקחת סיכון ולהכניס למרכבה סימן 3 את המזקו"ם הזה, למרות שכבר החלטנו שמרכבה סימן 3 תצא עם מזקו"ם סימן 2, וכבר התחלנו לבנות אותם, ובמפעל כבר חתכו פחים. לפני הדיון עשינו ברפ"ט מאמץ גדול מאוד, ובדקנו בדיוק את המצב במש"א. בדקנו כמה חתכו ומה המשמעויות, ובדקנו גם, האם ניתן להסב את מה שעשו כבר לקליטת המזקו"ם החדש. בדקנו, האם ניתן להשתמש בלוחות שחתכו, כי הם יקרים מאוד. השאלה הקשה ביותר היתה, מתי נמסור את התיק הטכני, אם נחליט להכניס את המזקו"ם החדש, כך שלא יהיה צורך לעכב את מש"א. ברפ"ט עבדו עשרות אנשים סביב השעון כדי להגיע מוכנים לדיון.
לזכותו של "טליק" ייאמר, שהוא קיבל החלטה אמיצה מאוד, שהיתה מנוגדת לדעה שרווחה סביב לשולחן, כולל אנשי מנת"ק, שגרסו כי אסור להסתכן. היינו רק שני אנשים מרפ"ט, שאמרו כי כדאי לקחת את הסיכון. "טליק" החליט שהולכים על זה, על כל ההשלכות וכל הסיכונים. כשהודענו זאת לאנשי מפעל המרכבה הם קיבלו את זה קשה. אנשי צוות הריתוך, שעבדו הכי קשה, ממש מרטו את שערותיהם. הודות לעובדים, שעבדו יומם ולילה עבר התהליך הזה באופן חלק. השתמשנו באותם לוחות, אבל לא לטנקים הראשונים. לאחר בדיקה מהירה הם הגיעו למסקנה, שעדיף להתחיל לבנות לוחות מהתחלה, וכך הם עשו. את הלוחות החתוכים הם הניחו בצד, וכשהתהליך התייצב לאחר מכן הם עשו הסבה ללוחות האלה, כך שלא היה בזבוז של כסף. שינוי כזה לא ניתן לבצע עם מפעל תעשייתי-אזרחי. בשלב הבא שיפרנו את התיק הטכני ואת הנחיות הייצור.
גם את שיקום טנקי המרכבה סימן 1 וסימן 2 עשו במפעל המרכבה עד 1988 במקביל לליין של הבנייה. בשלב מסוים החלו להעביר טנקים לשיקום למפעל הטנקים, כי טנק המרכבה החל להיות הטנק העיקרי של צה"ל. למערכת הביטחון אין ולא היה אינטרס לנוון את מפעל הטנקים, כי היה עוד הרבה מה לעשות. אז באופן טבעי החלו להזרים טנקי מרכבה למפעל הטנקים לצורך פרויקט שיקום, כשמפעל המרכבה התעסק יותר ויותר בליין החדש. לאחר מכן הוכנסו טנקים לליין לשיקום ולהשבחה, או כפי שמכנים זאת בעגה המקצועית, רטרופיט – תסגול. ביקשנו לסגל לטנק את הטכנולוגיה והמערכות המעודכנות ביותר.
התהליך היה לא פשוט, כי בשני מפעלים עבדו על אותו נושא, עם שתי מערכות שונות. גם במפעל הטנקים וגם במפעל המרכבה עשו רטרופיט למרכבה סימן 1 במקביל. בשלבים הראשונים נעשתה חלוקת עבודה רוחבית. הטנק הגיע למש"א. במפעל הטנקים נעשו בו כמה פעולות, העבירו אותו למפעל המרכבה, שם עשו לו כל מיני השלמות, העבירו אותו חזרה למפעל הטנקים וזה הריץ אותו – כל אחד בתחום שלו. ניהול הייצור במש"א פיקח שלא יישכחו כל מיני דברים. זה היה פתח להרבה בעיות אנושיות. לכל אחד יש את האמוציות שלו ואת הרצונות שלו, כל אחד רוצה להוכיח, שהוא הכי טוב בעולם וזה טבעי. היו בעיות טכניות אמיתיות, כי לא תמיד תהליכי העבודה שעושה מפעל אחד מתאימים לתהליכי העבודה של המפעל השני.

על תקופתו כמפקד מפעל מרכבה מספר קורן:
קציני המטה של המפעל, הרגישו שהגיע האויב, האיש ששיגע להם את השכל והפריע להם לעבוד. כל פעם שבאתי למפעל עם שינוי והוריתי להכניסו היו ויכוחים גדולים. כעת הם שמחו לאידי, ואמרו לי: "עכשיו נראה אותך, אמרת שאין בעיה להכניס את השינוי, הנה עכשיו החבר'ה שלך מרפ"ט יתחילו להזרים לפה שינויים ונראה אותך בולע אותם." אז ראיתי כמפקד המפעל את הבעייתיות שלא רואים מבחוץ. את השינויים עושים העובדים הפשוטים – המסגרים והרתכים – והם אינם רואים את המערכת בכללותה. אין להם השכלה רחבה ולא חזון. הם אנשי מקצוע יוצאים מהכלל ועושים את העבודה מצוין. הפועל לא קורא את השרטוט שלך, הוא קורא תיק ייצור מפורט, שמישהו בצוות הטכנולוגי של המפעל הכין לו. אם זה קשור לבנייה ולריתוך, אז זה צוות הריתוך. אם זה קשור לעיבוד שבבי, אז צוות עיבוד שבבי קשור לזה. מישהו צריך להכין את הסרטים למכונת העיבוד השבבי הממוחשב, להזין למחשב את כל הפקודות, המידות, הגיאומטריה ואת הדרישות של הדיוקים. יש פה שרשרת ארוכה למדי עד שההוראה מגיעה לפועל, לכן התהליך כה קשה. את זה מתכנן מבחוץ לא רואה עד הסוף עם כל הדקויות. ברגע שאתה מפקד מפעל, אתה צריך לפתע להתמודד עם בעיות של יעילוּת ואיכות העבודה. לא מעניין אותך רק הפתרון הטכני הטוב ביותר, או הפתרון לבעיה שהתגלתה בשדה, או לקח שהופק. סדר העדיפויות משתנה. היתה לי בעיה קשה, כי אני קיבלתי לעבודה דברים, שאני הנחיתי לעבוד עליהם, תיקים שהורדתי כשהייתי ברפ"ט. כשהגעתי למפעל המרכבה, הם הגיעו לבשלוּת ייצורית, עברו את התהליך של הכנות לייצור והגיעו לרצפת הייצור, והיה צריך להתמודד עם הדרכת הפועלים בקשר אליהם. ראיתי את זה ממש בשלבים הקשים ביותר שלהם. מש"א, הוא מפעל עם אינרציה חזקה מאוד, וקשה להסיט אותו מהמסלול שלו. אני נכנסתי לתקופה של שינויים גדולים במפעל המרכבה; הוא היה במעבר מייצור טנק סימן 2 לטנק סימן 3. נכנסתי למפעל בזמן שהתובות והצריחים המרותכים והמעובדים של הטנקים הראשונים סימן 3 עמדו כבר במגרש מוכנים להרכבה בב"מ 10. היו לי הרבה פחדים. אחרי שמתחילים להרכיב אין דרך חזרה. היה לזה היבט נוסף: גם חיל השריון היה צריך להיערך לקליטת הטנק החדש. היה צריך להכין צוותים, תוכנית אימונים, תורות לחימה ותשתית טכנית. התעוררה אז שאלה מאוד קשה: מתי יספק המערך האג"אי לצבא את הטנקים הראשונים. היה לוח זמנים, אבל לא היה ברור אם המערכת מסוגלת לעמוד בו, והיו ויכוחים נוקבים. הרכבת הטנק מותנית בקבלת ערכות שונות מהתעשייה האזרחית, וגם שם היו בעיות עם קבלני משנה בארץ, או בחו"ל, שלא עמדו בקצב הכנסת השינויים.
לי כמפקד המפעל היה יתרון, כי הכרתי מרפ"ט את כל המושגים והשמות וידעתי עקרונית מדוע המכללים האלה לא הגיעו ומתי הם צפויים להגיע. אין לי ספק, שלוּ הייתי גדל במש"א אז הייתי מכניס תהליכי התייעלות טובים יותר. אני באתי מבחוץ, לא הבנתי בזה, וזה לא עיניין אותי, לכן הרשיתי לעצמי לבוא למחלקה מסוימת, ולומר: "חבר'ה, המכלל הזה לא הגיע, אז קחו את הצריח בלי המכלל הזה, תעבירו אותו לתחנה הבאה, נחזיר אותו אחר-כך." אם המפקד הקודם של המפעל היה שומע דבר כזה הוא היה מתעלף, זה בניגוד לרוח מש"א ולתהליך ייצור נכון. על-פי התוכנית המקורית היה צריך לצאת הטנק הראשון למעשה בסוף 1989. כיוון שהוא לא יצא, לקחו את 14 הטנקים, שייצרו ב1989- וב1990-, והחליטו להוציא את הטנק הראשון באפריל 1990.
בתחילת 1990 התקיימו דיונים אינטנסיביים אצל ראש אג"א, האלוף אילן בירן, כדי לקבוע מתי יסופקו עשרת הטנקים הראשונים לשריון. היינו חייבים להודיע לשריון מתי הוא יכול להיערך לתחילת האימונים. למרות שחלק מהאנשים, שהשתתפו בדיונים היו פסימיים ואמרו, שלא נוכל לעמוד בלוח-הזמנים, נופקו עשרת הטנקים הראשונים באפריל 1990 בטקס צנוע במועדון של מש"א.
אחד היעדים שקבעתי לעצמי היה לסיים את בנייתם של הטנקים הנותרים תוך שנה. היה לי לא מעט מזל בעניין הזה, כי מלחמת המפרץ עזרה לי בדיעבד. התארגנו למלחמה לפי ההנחיות של צה"ל. העבודה בקווי השיקום והייצור הופסקה ובוצע קיפול ליינים. כשהחלה הכוננות והמתח עלה, ובעיקר כשפרצה המלחמה, אספתי את כל העובדים פעמיים-שלוש והגברתי את המוטיבציה שלהם באמצעות נאומים ציוניים. היתה לכך תרומה עצומה; הם התחילו לעבוד כמו שדים. נראה לי, שבזכות התנופה הזאת הגענו ליעד. הם עבדו הרבה יותר שעות גם על משימות אחרות, כי מש"א קיבל מטלות כחלק מההכנות של הצבא למלחמה: הכנת חטיבות-כוח, שיקום מגובי טרקטורים ועוד. זו היתה שנה קשה מאוד, אבל עמדנו גם במשימה הזאת.
אירוע טראומטי היה כאשר טנק מרכבה עלה באש בסיום יום העבודה באחת התחנות של ליין הרטרופיט, ונגרם נזק של מאות אלפי שקלים לתחנת העבודה. השריפה נגרמה, ככל הנראה, בשל גיצים, שעפו מפעולת התכה של ברגים באמצעות אלקטרודות פחם, ונפלו בתוך הטנק, שיש בו סולר, ריפודים, שמן וכדומה, או מחמת קצר חשמלי בטנק עצמו. באותה העת קיימנו דיון במשרדי המפעל. כשהודיעו לנו רצנו למקום, אך האולם היה נעול. העובדים כבר הלכו הביתה. במאמצים משותפים כיבינו בעצמנו את האש. בכלל נושא הנפגעים במפעל מפחיד מאוד. טונות של ברזל נוסעות על מנופים ואנשים מסתובבים מלמטה. אני זוכר מקרה, שבו עובד מבוגר, שהיה קרוב לפרישה, הרים סיפון של טנק שמשקלו טון וחצי. בשל הפיתול של הכבלים, וגם כתוצאה מהכנסת הכבלים מהכיוון הלא נכון, השתחררה אחת הטבעות ממקומה. העובד עמד קרוב מדי. הסיפון נפל ונשאר תלוי על שני מתלים בלבד. הסיפון נחבט על הרצפה, ניתק מהטבעת הנוספת ונפל תוך כדי סיבוב כשהוא פוגע ברגלו של העובד. הייתי במִפתח אחר ושמעתי את הנפילה, רצתי לשם והתמונה שראיתי היתה קשה. איש כבן 60 שוכב מדמם, חיוור והמום לגמרי. הפציעה היתה לא קשה, וכעבור כמה ימים הוא חזר לעבודה. לאחר מכן בכל בוקר בדרך לעבודה הייתי עוצם את העין לשנייה ואומר, שאני מקווה שהכול יעבור היום בשלום.

בספטמבר 1990 סיים אל"ם עמיעז סגיס את תפקידו, ובמקומו מוּנה אל"ם מיכאל דיין למפקד מש"א. עם כניסתו לתפקיד היתה שדירת המפקדים במש"א כדלקמן: סגן מפקד מש"א, סא"ל דותן מרדכי; מפקד מפעל המרכבה, סא"ל שלום קורן; מפקד מפעל הטנקים, סא"ל שלמה רז; מפקד מפעל המכללים, סא"ל ישראל שרייבמן; מפקד מפעל הייצור וההנצלה, סא"ל טומי גיל ומפקד מפעל האופטרוניקה, סא"ל אבינועם פורת. קציני המטה הבכיר היו: ראש ענף טכני, סא"ל דורון עומר, ראש ענף הנדסת תעשייה, סא"ל אברהם לוי, ראש ענף ניהול הייצור, סא"ל שאול ניסים, ראש מדור מערכות מידע סא"ל מני אברס וראש ענף מנהלה, סא"ל מימי שיינהורן, שהיתה הקצינה הבכירה ביותר במש"א בתולדותיו. נציגי העובדים היו: שבתאי רונזצוייג, יו"ר ועד מִפקדה, חיים רוטקוף, יו"ר ועד חצר תל השומר ויעקב אלימלך, יו"ר ועד חצר בית דגן.

על תקופתו כמפקד מש"א מספר דיין:

על התקופה הזאת מספר דיין:

בשלהי יולי 1993 סיים אל"ם מיכאל דיין את תפקידו ובמקומו מוּנה למפקד מש"א אל"ם אלי פישמן. עם כניסתו לתפקיד היתה שדירת המפקדים במש"א כדלקמן: מפקד מפעל מרכבה היה סא"ל עדי אליהו; מפקד מפעל הטנקים היה סא"ל אלי דוד-פור; מפקד מפעל המכללים היה סא"ל מיכאל דוד; מפקד מפעל הייצור וההנצלה היה סא"ל דני פסוצ'ינסקי ומפקד מפעל האופטרוניקה היה סא"ל יעקב וכטל. תפקיד סגן מפקד מש"א בוטל, וחלק ממשימותיו הועברו לראש ענף מאו"ן (ארגון ומשאבי אנוש), סא"ל יוסי שרייבר. קציני המטה הבכיר האחרים היו: ראש ענף טכני, סא"ל צבי הדס; ראש ענף הנדסת תעשייה, רס"ן אשר אוליאמפרל, שהוחלף לאחר מכן על-ידי רס"ן צבי אינדיק; ראש ענף ניהול הייצור, סא"ל שאול ניסים, שהוחלף לאחר מכן על-ידי סא"ל גלעד רז; וראש מדור מערכות מידע, סא"ל מני אברס. נציגי העובדים היו: שבתאי רוזנצווייג, יו"ר ועד מִפקדה, חיים רוטקוף, יו"ר ועד חצר תל השומר ויעקב אלימלך, יו"ר חצר בית דגן.

ב28- ביולי 1993 נפטר אע"צ חיים גורוחובסקי מדום לב בעיצומה של ישיבת חילופי המפקדים, שהתקיימה במשרד מפקד מש"א. גורוחובסקי עבד במש"א ארבעים וארבע שנים, מהן שש שנים בהתנדבות ללא שכר, למרות עיוורונו. גורוחובסקי נפטר בגיל 72. למעלה ממחצית חייו בילה בב"מ 2 למכללים, שעליו פיקד מ1964- בתקן סרן. בספטמבר 1988 העניק לו הקחש"ר, תא"ל משה קידר, את פרס קחש"ר על מפעל חייו. בנימוקים להענקת הפרס, כתב מפקד מש"א דאז, אל"ם עמיעז סגיס: "במשך למעלה מארבעים שנה ליווה חיים במו ידיו ובכשרונו את התקדמותו של מערך צה"ל בכלל, ומערך השריון בפרט, והיה אחד מעמודי התווך של מש"א, והנני מוצא סמליות בכך, שהפרס יוענק לו בשנת הארבעים למדינה."
בריאיון שהתקיים עם פישמן סמוך לסיום תפקידו כמפקד מש"א אמר:
כשבאתי למש"א הוא היה כבר בשלב מתקדם ביותר בעיקר בתחום הניהולי. זאת הודות ליהודה אדמון, נÊח ניצן, עמי סגיס ומיכאל דיין, קודמי בתפקיד. מערכת הניהול היתה מושתתת על אבני היסוד הבאות: מטרות ויעדים, TQM, ביזור, ומשק סגור. היו אלה תפיסות חדשות, שהתגבשו במש"א ובאג"א בכלל, בעיקר בתקופתו של האלוף אילן בירן ומחליפו, האלוף חגי שלום. מש"א כאחד הבסיסים המרכזיים של אג"א היה מטבע הדברים המוביל בתחומים האלה. מש"א הוא גוף מודרני גם במונחים תעשייתיים, המנוהל במובנים רבים על-פי מדדים תעשייתיים מתקדמים, וכוח-האדם שלו ברמה גבוהה. המנהלים, שהם כולם קצינים מהנדסים, שצמחו בחיל הטכני ובמרכזים הטכניים, לא נתנו לנו אפילו את האפשרות לסגת. המשכנו את הקו, שגובש שנים קודם לכן, ואנחנו מוסיפים להעמיק אותו.
ב1982- החלו טוביה מרגלית וצביקה אורן את נושא הביזור ברמת המפעלים. בסוף 1993 וגם בתקופתו של מיכאל דיין החלו לבזר את פונקציות משאבי אנוש. אבל אנחנו פעלנו נמרצות בתחום הביזור לרמת הב"מים החל ממעתדים, שאותם הוצאנו מהמפעלים, והשארנו ברמת המפעל רק גרעין בנושא העיתוד. בנושא השליטה על המחסנים, הם תמיד היו כפופים לפונקציה מרכזית, שהיתה כפופה למפקד המפעל. החל מינואר 1994 המחסנאים כפופים למפקדי הב"מים. מטרת הביזור של העיתוד והאחסנה לרמת מפקדי הב"מים היא להביא את המעתד קרוב לרצפת האירועים ולהביא למפעל רק את מה שנחוץ. בעבר, כשלא היה משק סגור והמושג של תקציב לא היה קיים, התפיסה היתה לאגור כדי שיהיה. נפח אחסון לא היה דומיננטי בשיקולים. מה שהיה חשוב זה שיהיו הרבה חלפים כדי לא להיתקע חלילה בחוסר. בעבר הרחוק לא הובאו בחשבון השיקולים הכלכליים. כיום התמונה שונה לחלוטין. היום נבדקים גורמים כמו: מלאי עודף, מלאי מת, מספר חודשי הצריכה שיש על המדף, איכות שכלול המפרטים, יישום המלצות המחשב ומאזנים כספיים. יש תקציב לחלפים ואסור לחרוג ממנו. תקציב מש"א כיום הוא בהיקף של 275 מיליון ש"ח ישיר ועוד כ50- מיליון ש"ח לא ישיר. מרכיב השכר הישיר הינו כ160- מיליון ש"ח, המרכיב של האפסניה הוא כ75- מיליון ש"ח. לכן מטבע הדברים, אם דוּבר בעבר במונחים של שעות עבודה ועובדים במש"א, היום כשמנהלים את מש"א כמשק סגור אי-אפשר לדבר רק על הפרמטרים של כוח-אדם, אלא יש לדבר גם על אפסניה וייצור חוץ, וצריך לדבר גם במונחים של עלוּת משימה בכסף. כיום אנו נמצאים גם בשלבים של ביזור כל הנושא הטכני. בתחילה נוהל הנושא הטכני רק על-ידי ענף הטכני, שהיה חלק מהמטה, לאחר מכן, ירדו פונקציות טכניות לרמת המפעלים, ומאמצע 1994 צימצמנו עוד את פונקציית הענף הטכני. כיום הענף הטכני עוסק בעיקר בקליטת טכנולוגיות חדשות ובקליטת פרויקטים ברמה העקרונית. הוא עוסק פחות בשוטף, כיוון שמבזרים פונקציות טכניות לרמת המפעל, שנועדו להיות לעזר למפקד הב"מ בכל התקלות הטכניות ובכל הבעיות השוטפות של היום-יום. דבר נוסף שניסינו ליישם הוא, שמנהל עבודה ינהל לא פחות משנים-עשר-שלושה-עשר עובדים.
כיום אנחנו הולכים בכיוון שכר עידוד רב-גורמי, שמשולבים בו גם החלפים, האיכות, איכות הדיווח במערכת הממוכנת – עובדים מגיעים בבוקר ומעבירים כרטיס נוכחות מגנטי וכן מדווחים על תחילתה של כל עבודה וסיומה – והרחבנו גם את העמידה הכוללת בתוכנית העבודה. ייתכן שהכנסת השינויים נמשכה זמן רב יותר ממה שהערכנו לפני חמש-עשרה שנה, אבל על ציר הזמן זה עדיין לא נצח. הכנסנו במשך הזמן כמה שינויים קרדינליים: הראשון, חישוב שכר העידוד נעשה ברמה המפעלית. כיום שיטת שכר העידוד היא, שמשלמים למסגרת מחלקתית, היינו, לפי קבוצה של מנהל עבודה, ועשרה-ארבעה-עשר עובדים. כיום יש 124 יחידות תשלום שונות. המכנה המשותף לעובד היא המסגרת הקרובה אליו, לרוב זהו המפעל. גם כיום שיטת חישוב שכר העידוד מוּכרת לבודדים בלבד. התשלום הוא רבעוני ומקבלים תשלום בגין התפוקה לתקופה הספציפית. לעיתים ההפרשים בין המשכורות יכולים להיות עד 12%-10% בין רבעון לרבעון. לאחר כל רבעון מבצע מדור ארגון ושיטות את חישובי שכר העידוד ומציגם לאישור מפקד מש"א. הוא שולח אותם לוועדת שכר העידוד העליונה, בראשותו של אוריאל תמיר, שקיימת מזה שנים רבות, ובמקביל אנו מציגים אותה למפקדי המפעלים ולוועדי העובדים. ועדי העובדים מתעניינים בעיקר כששכר העידוד יורד, והם מצפים ממני ששכר העידוד יהיה גבוה, כלומר, שתהיה עבודה ושהעובדים לא ייפגעו. השכר אינו מותנה בהשתלמויות של העובדים. שכר העידוד מיועד להגברת התפוקה ולהעלאת האיכות. ניהול כושל גורם בעקיפין, או ישירות, לירידה בשכר העידוד. ניהול המפעלים מתאפיין כיום בעצמאות רבה. התפיסה הניהולית כיום מושתתת על כמה מרכיבים, שאחד מהם הוא הביזור. המפעלים כיום יותר עצמאיים, ועם זאת תוכנית-האב השנתית היא נגזרת של מה שעושים במטה, ותפוקת העבודה או היקף העבודה הם כאלה, שאם אתה יודע לנהל אותם, אתה צריך להיות מנהל גרוע כדי לא להתייעל. כמות העבודה היא כזאת שיש לך את כל הסיבות להצליח ולהגיע לשכר גבוה. יש בעיות מקומיות אך הן לא בהיקף גדול. כיום אנו נמצאים עם יד על הדופק. לאחרונה הבחנו באמצעות תוצאות שכר העידוד, כי אחת המחלקות אינה יעילה. ביטלנו את המחלקה וחילקנו אותה בין המחלקות האחרות; כבר ברבעון שלאחר מכן היו תוצאות חיוביות לשינוי.
ביום העצמאות קיימנו יום פתוח לעובדי מש"א עם משפחותיהם. החלטנו לאפשר למשפחות העובדים והמפקדים להכיר את מקום העבודה של בני המשפחה. כשקיימנו דיון על התוכנית, התלבטנו בשאלה, האם להביא אמנים, אני התנגדתי משום שחשבתי שאפשר לראות הופעות של אמנים בחוץ. בדיעבד מתברר שטעיתי. פתיחת הבסיס היתה הצלחה גדולה מאוד. היינו כאן כאלפיים וחמש-מאות איש. פתחנו את מפעל המרכבה, שאינו שגרתי אפילו במונחים של התעשייה האמריקנית, עשינו תערוכת רק"ם וחלפים, והכנו סרטים על מש"א. ההתעניינות היתה עצומה, הארגון היה למופת, וראיתי עובדים שלנו, שהסתובבו גאים עם משפחותיהם. היו בתערוכה תשעה סוגי רק"ם שונים: מרכבה סימן 2, מרכבה סימן 3, מג"ח 7, מג"ח גל, "שוט", "פומה", נגמ"ש -113M, נגמחון ואכזרית. הילדים טיפסו על הכלים ופתחו את הצריחים בחדווה רבה. היה זה ציון דרך עבורי ועבור החיים הקהילתיים של מש"א. למשפחות זה דבר לא שגרתי להגיע לכאן. אני יכול לציין, כי אנשים שבאים לביקור במפעל המרכבה יוצאים מכאן יותר ציוניים.

• ביוני 1994 נהרג העובד יפת טרנקקפר ממפעל הטנקים בתאונת עבודה במחנה פלוגות. העובד נמחץ בין שני טנקים, בשעה שניסה להניע טנק שחובר אליו כבל חשמלי מטנק אחר.

ב13- בספטמבר 1993 נחתם על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון הסכם העקרונות בין ממשלת ישראל לאש"ף לכינון רשות ממשל עצמי. על ההסכם חתמו ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, יושב-ראש אש"ף, יאסר ערפאת, ונשיא ארצות-הברית, ביל קלינטון. בהסכם נקבע, כי בשלב הראשון למימושו של הסכם הביניים יגיעו הצדדים להסכם נסיגת כוחות צה"ל מרצועת עזה ומיריחו. לאחר שבעה חודשי דיונים נחתם בקאהיר ב4- במאי 1994 הסכם "עזה ויריחו תחילה", ולאחר זמן קצר פינו כוחות צה"ל את האזורים האלה וכוחות משטרה פלסטיניים נערכו במקומם. לאחר סדרת מגעים חשאיים בין ישראל לירדן, נחתמה ב25- ביולי 1994 בוושינגטון הצהרה ישראלית-ירדנית על סיום מצב הלוחמה בין שתי המדינות והכרה הדדית בריבונותן ובשלמותן הטריטוריאלית. ב26- באוקטובר 1994 נחתם בערבה חוזה שלום בין מדינת ישראל לבין הממלכה הירדנית ההאשמית.

בשלהי 1994 זכה אע"צ לוי סול, מנהל מחלקת ההדמיה התרמית במפעל האופטרוניקה, במקום הראשון בתחרות ארצית של העובד המצטיין לשנת 1994. לקבלת הפרס הוזמן סול לנשיא המדינה.

•  לוי סול נולד ב1948- בהודו. ב1962- עלה לארץ עם משפחתו. אביו עבד בב"מ 5 במש"א בשנים 1985-1969. ב1967- סיים סול את לימודיו התיכוניים במכללה האלקטרונית בתל-אביב. בשל נכות מלידה נבצר ממנו לשרת בצה"ל. ב1968- התקבל לעבודה במש"א 681 כאזרח עובד צבא. הוא הוצב כמכשירן במעבדה של מחלקת אמצעי ראיית לילה בב"מ 5. ב1970- מונה למנהל עבודה במחלקה. ב1987- נשלח להשתלמות בארצות-הברית. כאשר רכש צה"ל ב1982- מערכות תרמיות לראיית לילה, הוטל על סול לרכז את אחזקתן הטכנית. ב1983- יצא לארצות-הברית כקצין פרויקט להשתלמות בת שנתיים וחצי בנושא, וכדי לרכוש מעבדה לתיקון המערכות ולשיקומן. עם שובו ב1985- מונה למנהל המחלקה להדמיה תרמית, תפקיד אותו הוא ממלא עד היום. את השכלתו בתחום האלקטרוניקה והאלקטרו-אופטיקה רכש סול בלימודים באוניברסיטה הפתוחה, בבית-הספר להנדסאים, בהשתלמויות ובקורסים רבים, שאליהם נשלח במהלך עבודתו ובלימוד עצמי. הוא עבר קורס מנהלי עבודה במכון לפריון עבודה.

בעת רכישת המעבדה בארצות-הברית, למד סול את כל התהליכים המבוצעים בה, ותיעד אותם שלב אחר שלב בסדרת צילומים. הוא תירגם את הספרות המקצועית מאנגלית לעברית והכין קלסר עב-כרס עם הנחיות מקצועיות לשימוש עובדי המעבדה, שהוקמה במפעל. תחת הנהלתו כארבעים עובדים מיומנים, המחולקים לשישה צוותי תיקון ושיקום של מגוון אמצעים מתקדמים לראיית לילה, המשרתים את היחידות הלוחמות. בשל הימצאותם של רכיבים עדינים ומתוחכמים במערכות האלה, נעשית העבודה במעבדה בתנאים סטריליים. העובדים נדרשים ללבוש חלוקים לבנים ולהשתמש בכיסויי ראש ובכיסויי נעליים מיוחדים. המעבדה בהנהלתו של סול היא מן המשוכללות בארץ, והיא המעבדה הראשונה של אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה, שהוסמכה לבחינה עצמית. זו אחת המעבדות הבודדות בעולם, שבה מצליחים לשקם אצבעות קירור של מכשירי ההדמיה התרמית. אצבעות הקירור הן לב-ליבו של המכשיר ושיקומן חוסך סכומי כסף גדולים. בזכות הצעות ייעול, שהגיש סול בשנים האחרונות השתפרו תהליכי עבודה רבים, פותחו מכשירים חדישים והוארכו חייו של המכשור הישן. אחת מהצעות הייעול של סול היתה הסבה של פריטלסקופ קיים, והיא חסכה תכנון פריטלסקופ חדש ופיתוחו בעלוּת של כ2- מיליון דולר. פיתוחה של משקפת מיוחדת לשימוש יחידות מיוחדות, הנחשבת כיום לאחת הטובות בעולם, חסכה לצה"ל מאות אלפי דולרים. כמו כן פיתחו סול והצוות הטכני של מפעל האופטרוניקה תנור ממוחשב לשאיבת סורקים, הקשור לאחזקתן של המערכות התרמיות, אשר חסך מיליוני שקלים; על הפיתוח הזה הם זכו בפרס קחש"ר לשנת 1992. לוי וצוותו זכו במקום שלישי בתחרות ארצית למצוינות ולאיכות של מקומות עבודה.

בדצמבר 1995 הוענק פרס הרמטכ"ל לאזרחים עובדי צה"ל מצטיינים לשנת 1995 ביניהם לאזרחית עובדת צה"ל שולמית מזרחי,  המשמשת כאחראית על צוות כיול ואחזקה של ציוד בתי מלאכה במפעל האופטרוניקה. 

• שולמית מזרחי נולדה ב1962- בקריית אונו, ובה גדלה והתחנכה. לאחר שסיימה בית-ספר תיכון במגמה הביולוגית, עברה במסגרת חיל-האוויר קורס קדם צבאי באלקטרואופטיקה. ב1981- התגייסה לצה"ל ושירתה בסדיר ובקבע בבסיס חיל-האוויר בעובדה. בקיץ 1983 סיימה את שירותה בצה"ל, ולאחר כחודש החלה לעבוד במפעל האופטרוניקה של מש"א 7100 כאזרחית עובדת צבא. ב1984- נשלחה להשתלמות בת חודש וחצי בנושא ההדמיה התרמית בבוסטון שבארצות-הברית. כיום משמשת כראש צוות כיול ואחזקת ציוד אלקטרואופטי של כל חיל החימוש. במסגרת עבודתה היא אחראית על תיקון המוח האלקטרוני במערכת בקרת האש של הטנקים. עבודתה נעשית בעיקר במפעל עצמו, אך לעיתים קרובות היא יוצאת עם אנשי צוותה ליחידות החימוש הקדמיות והעורפיות, כדי לסייע בתיקון הציוד האלקטרוני בטנקים.

באזור הביטחון בדרום לבנון פועל מאז נסיגת צה"ל לגבול הבין-לאומי, ביוני 1985, ועד היום צבא דרום לבנון (צד"ל) בסיוע ובגיבוי צה"ל. ישראל שומרת לעצמה את הזכות לפעול בכל מקום בלבנון, ביבשה, בים ובאוויר כנגד כל פעילות טרור המאיימת עליה כאשר הפעילות לאורך גדר המערכת ופעילות צד"ל אינם מספיקים לעצירת פעילות המחבלים. כיום, אחת-עשרה שנים לאחר נסיגת צה"ל מלבנון מתנהלת למעשה מלחמת התשה בין צה"ל וצד"ל ובין ארגון החיזבאללה, מלחמה הגובה אבידות כבדות בקרב לוחמי צה"ל וצד"ל. בשל פעילות הטנקים והירי הארטילרי המסיבי של תותחי צה"ל על מטרות מחבלים בדרום לבנון, נשחקות מערכות הירי של התותחים הכבדים, ומערכות אחרות יוצאות מכלל פעולה. מדי פעם יוצאות לאצבע הגליל ולרצועת הביטחון בדרום לבנון חוליות תיקון ממש"א, כשכל אחת מורכבת מכמה בעלי מקצוע, כדי להחזיר את הכלים לכשירות מבצעית. חוליות כאלה יוצאות מדי יום גם לגזרות אחרות ברחבי הארץ כדי לתקן טנקים, תותחים, אמצעי גישור וסער. כדי לעמוד בנורמת השירות שנקבעה – החזרה לכשירות של כלי שיצא מכלל פעולה תוך 48 שעות – פועלות החוליות בכל תנאי מזג האוויר, ביום ובלילה. לעיתים נשארים העובדים בשטח במשך כל השבוע. הם נקראים למשימות בכל שעה, בחופשות ובחגים, והם ממלאים את משימותיהם באחריות ובגאווה.

ב31- בדצמבר 1995 סיים אל"ם אלי פישמן את תפקידו כמפקד מש"א ומוּנה לעוזר ראש אט"ל בדרגת תת-אלוף. במקומו מוּנה לתפקיד אל"ם אבי עובדיה. 

•  אבי עובדיה נולד ב1954- בתורכיה. ב1959- עלתה משפחתו ארצה והתגוררה בתחילה ברמת אליהו; לאחר מכן עברה משפחתו לאור יהודה שם גדל והתחנך. לאחר שסיים בית-ספר ממלכתי-דתי, למד בבית-ספר התיכון במגמה ריאלית-פיזיקלית. בתום לימודיו ב1972- החל ללמוד בטכניון שבחיפה הנדסת תעשייה וניהול במסגרת העתודה האקדמאית. בנובמבר 1976 סיים את לימודיו ונשלח לקורס קצינים בבה"ד 1. לאחר הקורס הוצב במחלקת בקרה של אגף כוח-אדם במטכ"ל בדרגת סג"ם. לאחר השלמה חילית בבית-ספר לשלישוּת, שירת במשך שנתיים וחצי כמגדיר מקצועות צבאיים במדור חקר מקצועות של ענף סיווג וקידום. באוגוסט 1979 הוצב על-פי בקשתו במש"א 7100, ומוּנה למנהל הייצור של מפעל הטנקים בדרגת סגן. בתפקיד הזה הועלה לדרגת סרן. ב1982- מונה לראש מדור הנדסת ייצור בענף הנדסת תעשייה. בתפקיד הזה עסק גם בנושא שכר העידוד וגם באשרור תוכנית-האב של מש"א. באותה תקופה הועלה לדרגת רס"ן. בראשית 1986 מוּנה למפקד ב"מ 3 לתיקון תותחים. בשלהי 1987 מוּנה לראש מדור תכנון ופיקוח. בקיץ 1988 יצא ללמוד במכללה לפיקוד ומטה, ובשלהי 1989 שב למש"א ומונה לראש ענף ניהול הייצור בדרגת סא"ל. בקיץ 1991 עבר למטכ"ל/אג"א לתפקיד ראש ענף תוכניות עבודה במחלקת ייצור ופיתוח. במרס 1994 מונה למפקד מש"א 7200 והועלה לדרגת אל"ם. מאז דצמבר 1995 משמש כמפקד מש"א 7100.

עם כניסתו לתפקיד היתה שדירת המפקדים במש"א כדלקמן: מפקד מפעל מרכבה – סא"ל עדי אליהו; מפקד מפעל הטנקים – סא"ל מוטי ברקוביץ'; מפקד מפעל המכללים – סא"ל אילן כרמית; מפקד מפעל הייצור וההנצלה – סא"ל משה דומב ומפקד מפעל האופטרוניקה – סא"ל מיכאל להט. קציני המטה הבכיר היו: ראש ענף טכני – סא"ל בועז חייק; ראש ענף הנדסת תעשייה – סא"ל צבי אינדיק; ראש ענף ניהול הייצור – סא"ל רז גלעד; וראש ענף מאו"ן – סא"ל יוסי שרייבר. נציגי העובדים היו: שבתאי רוזנצווייג, יו"ר ועד מִפקדה, חיים רוטקוף, יו"ר ועד חצר תל השומר ויעקב אלימלך, יו"ר ועד חצר בית דגן.
נוסף על המשימות השוטפות של מש"א 7100, שעל ביצוען מופקד אבי עובדיה, הוא רואה כמשימתו העיקרית לממש את הפרויקט רחב-ההיקף של אט"ל בנושא ארגונם-מחדש של מרכזי השיקום והאחזקה ולאחדם למש"א אחד. על-פי התכנון, יועבר הטיפול בנגמ"שים לתל השומר, ובצפון תישאר שלוחה, שתעסוק ברכב ובנשק קל. שלוחת בית דגן תבוטל כאשר המנועייה ומפעל הייצור וההנצלה יועברו לתל השומר. מִפקדת מש"א תישאר במקומה ותפקד גם על השלוחה הצפונית. התוכנית כוללת פעולות בינוי והכנת תשתיות בהיקף אדיר, והיא טומנת בחוּבה שינויים ארגוניים גדולים מאוד, שינויי תהליכי עבודה ודפוסי חשיבה, המתחייבים מאיחוד המרכזים. הארגון-מחדש אמור להסתיים עד לשנת 2000. התוכנית תאפשר לצה"ל לשמור על הידע המקצועי והתשתית הקיימת לטיפול ברק"ם, למרות הצמצומים המתחייבים לאור תהליך השלום.