חיל החימוש במלחמת לבנון השנייה -התקפת טילים על שיירת חילוץ, סיפורו של סרן מרטין טרני קח''ש במילואים

מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 10/12/2018

תאריך האירוע: 2006-01-01

מספר צפיות: 2438

במלחמת לבנון השנייה הייתי קח"ש גדוד בחטיבה 2 (כרמלי). אחת המשימות שקיבל הגדוד בתחילת המלחמה היה חישוף המוצב בנבי עלוואדי. כיוון שהגדוד הוא גדוד חי"ר כ"א שלי היה מתאים לטיפול בנגמ"שים, אבל היינו צריכים להרכיב למשימה לבנה כבדה וקיבלנו לטובת זה אכזריות (תודה לחברה מחטיבה 9 שבאו כשהיו בעיות),פומות, D9 וטנקי מרכבה 4.

במשך 4 ימי המשימה הזו ישנתי שעה וחצי פה שעה וחצי שם על מזרונים וקרעי מזרונים זרוקים (מילולית) כדי להצליח להעמיד ולהחזיק את המשימה הזו.

בכול לילה הייתה יוצאת לבנה עם כל הכלים ממעבר הגבול ועולה למוצב לעבוד. בלילה השני או השלישי פגע רסיס פצמ"ר בצבר של אחד מחיילי הסדיר של ההנדסה והוא נהרג. אני כיוונתי את הכלים שירדו ואני זוכר איך הורידו אותו חיוור ועם בד מכסה את הפצע וחשבתי על כל הילדים החברים שלו בפומה שנסעו עד אלינו (לא מרחק רב) עם גופת החבר שלהם. מזל שמפקד המשימה (שהיה באותו כלי) היה מ"פ ותיק שלנו שכבר היה בבית הלורדים, אז הוא שמר על קור הרוח.

חילוץ פומ"ה תקועה

בלילה למחרת מודיע לי הסמג"ד שאחת הפומות נתקעה עם פריסה פנימית בירידה וצריך לחלץ אותה. הממח"ג שלי, מכונאי נגמ"ש מאוד מנוסה ובכלל איש חימוש מאוד מוכשר, מבקש ממני ומהסמג"ד לעשות את החילוץ. כיוון שהיה מדובר על פריסה פנימית בכלי כבד החלטתי שאין לא הרבה מה לעזור שם ואני אצא לשם בעצמי. גם כיוון שידעתי מה הסיכון והיו לו כבר ילדים אז ולי עוד לא היו. אני חושב שאני קח"ש הגדוד המילואימניק היחיד שעבר גבול במלחמה הזו. הכוונה הייתה לעשות חילוץ לילי ולחזור לפני הזריחה כדי לא להיחשף, אבל הייתה הרבה תנועה במעבר והחטיבה (769) אישרו את מעבר הכוחות אט אט כדי שלו יהיה פקק במעבר שיאפשר פגיעה בהרבה כוחות, או יווצר ירי כוחתינו על כוחתינו.

התוצאה הייתה שקיבלתי אישור יציאה רק לקראת סוף הלילה. עליתי לשם בתוך D9 עם טנק מאחורי. הגענו עד הכפר בצד הדרומי שלו במעלה הכביש. ראיתי את הפומה תקועה במין משטח עפר, עם זחל אחד תקין ואחד פרוס. לא הייתה שום פריסה פנימית, סתם הזחל נפל קצת בפנים. אני לא זוכר עם היו על הפומה חוליות רזרביות. אבל כן כעסתי שלא ניסו לתקן ולא הודיעו לי שאביא חוליות נוספות והיינו חוסכים סיכונים של גרירה. לא אמרתי לצוות הפומה (שכלל מ"מ) כלום. הבנתי שהם עדיין בפחד מאירועי הלילה הקודם. ראיתי שאנחנו גולשים לזריחה ועליתי מול החמ"ל להוראות. שאלו להמלצתי ואמרתי שהמלצתי המקצועית היא לבנות מגנן ולהישאר שם עד הלילה. אמרו שיחזרו אלי.

בינתיים הורתי לD9 להתחיל לבנות מגנן. חזרו אלי מהחמ"ל והוראו לי להמשיך במשימה. בדיעבד גיליתי שהם לא התייעצו עם מג"ד/סמג"ד אלה החליטו לבד. אם הייתי יודע את זה באותו רגע הייתי אומר להם שאין להם סמכות החלטה ואני ממשיך עם בניית המגנן עד הוראה מגבוה. הודעתי לכולם שמחלצים. הפומה הייתה עם הפנים פנימה והגב לכביש. ביקשתי מהצוות בפנים שיתפסו משהו כמו בתרגולת התהפכות.  ביקשתי מהD9 שייתן לו מכות עד שהוא יסתובב 180 מעלות. כמובן שזה פגע בזחל הנותר שנפל לאחר מכן בהמשך הדרך. כשניגשתי  לחבר את החלק הקדמי לD9 (את האחורי חיברתי לטנק לאיזון) גיליתי שזו פומה עם כף. בחיים לא פגשתי דבר כזה (קח"ש חי"ר אמרתי כבר...) והרסתי תוך חיבור לא נכון שני כבלי גרירה. עם האחרון שנישאר לי, ראיתי שיש חיבור מתחת לכף, ואז הצלחתי לחבר נוסף לD9.

כיוון שנגמרו כבלי הגרירה הטנק התחבר מאחורה עם שרשרת הגרירה שלו. התחלנו לרדת במדרון שיורד ממזרח לגבעה, מדרום לצפון. המדרון נצפה מכפר קילא  מצפון והוא כזה שמצד שמאל לנו (מערב) יש את הצוק המטפס למעלה ובצד ימין (מזרח) צוק יורד למטה ולכביש רוחב שמספיק בקלות לכלי השיירה, אבל לא יותר מזה. באיזה שהוא שלב בירידה אני רואה את הצריח של הטנק מאחורי נפגע מטיל נ"ט (לאחר מכן סמח"ט 769 אמר לנו שאלה היו קורנטים).

שאלתי את מפקד הטנק אם הוא בסדר והוא אמר שכן, אז החלטתי שממשיכים בירידה, בתקווה לעוף משם כמה שיותר מהר.

בדיעבד גיליתי שמערכת הבק"ש נפגעה והוא לא יכול לכוון כרואי בשביל להחזיר אש. הפגיעות המשיכו מסביבנו ואני המשכתי להוביל את השיירה למטה. הירי הגיעה ככל הנראה מהכפר צפונית לנו, שהוא אומנם בטווח הטילים, אבל עדיין בטווח די רחוק (משהו כמו 3 קילומטר) מה שהקשה על הפגיעה בנו. אני מדווח על המשך הפגיעות מסביב.

אני שומע בקשר את מ"מ ההנדסה הסדיר נשבר. "תוציאו אותנו מכאן, אנחנו בתוך קופסת סרדינים עם מלא חומרי נפץ". הוא צדק, אבל הוא לא היה צריך להישבר כך מול החיילים שלו. גם אם לילה לפני הוא ראה את חבר שלו יורד מת מכלי אחר. המשכתי לדבר בטון רגוע בקשר כדי שהוא לא ילחץ עוד יותר. למטה היה טנק נוסף ופלוגת חי"ר שלנו שהיו שם ככוננות לעזרה לכל יתר הגדוד (שהיה בכפר) והם היו  אמורים לתת חיפוי, אבל הבנתי שלטנק היא בעיות. פתאום הרגשנו פגיעה בכלי שלנו (הייתי בD9 בראש השיירה). לא היה משהו רציני, אבל הקשר הפסיק לעבוד. ניחשתי שהמפ"מ שלנו כבר בחמ"ל מתצפת עלי והרמתי אליו טלפון. כמובן שהוא היה שם. כך תקשרתי עם החמ"ל. כיוון שידעתי שהם רואים הכול, מהכפר ועד כל מסלול הירידה שלנו ואת הפלוגה למתה והמעבר, שאלתי אותם אם המיקום שלי על המסלול הוא כזה שעדיף לי לעלות חזרה או להמשיך לרדת. לאחר כדקה ענו לי שעדיף להמשיך לרדת.

ביקשתי מהם להורות לכולם בקשר על המשך ירידה וכך עשינו. כל הזמן הפגיעות סביבנו ממשיכות. לדעתי חלקם היו פצמ"רים. פתאום פגיעה נוספת. הפעם הכף נפלה, ההידראוליקה נפרצה ועשן של שמן מילאה את הקבינה. בנוסף הנהג נפצע מרסיסי זכוכית של החלון הקדמי התחתון.

לא נראה שזו הייתה פגיעה משמעותית אבל הוא נכנס להלם. אמרתי למש"ק שיפתח את הפתח העליון שייצא העשן ושהוא עצמו יצא לנשום. הנהג לא הפסיק לצעוק שהוא פצועה. צעקתי עליו שהוא בסדר ושיעלה לנשום עם חבר שלו. ההלם מהצעקה שלי החזירה אותו והוא עלה למעלה ,הוציא את הראש לנשום ונתן לי שקט לחשוב מה עושים.

דיוותי לחמ"ל, ניראה לי שהצעתי שנצא רגלית וביקשתי הוראות. אמרתי שלא בטוח שנצליח לעמוד בפגיע נוספת (זלזול בD9 שהוכיח לאחר מכן שהוא בהחלט יכול לספוג עוד). בקשתי שהפלוגה למטה יעלו עם האכזריות לחלץ אותנו.

זה התמהמהה. לא נדנדתי עם זה כי הבנתי, בלי שזה נאמר, שהאכזריות פשוט לא ממוגנות מספיק וזה יהיה די התאבדותי. פתאום עלה לי רעיון. ביקשתי מהחמ"ל שיגידו לטנק לפתוח את הדלת חי"ר וצעקתי לחברה לרוץ לטנק. וכך עשינו. רצנו לטנק מצד הצוק העולה ברווח בין הצוק לכלים וניסינו לפתוח את הדלת חי"ר. לא ממש הצלחנו אבל בסוף פתחו מבפנים. בפנים, כבר במקום יחסית מוגן ובטוח, נהג הD9 וחברו נשברו. הנהג ביקש לטפל בפצעים שלו והמש"ק התחיל ממש לרעוד. גם אני פעם ראשונה הרגשתי את הפחד (עד אז הייתי עסוק מדי) הנהג ביקש לטפל בפצעיו, אז ביקשתי מהטען שימצא תחבושות ויחבשו אותו. תוך כדי מפקד הטנק, שהיה הסמ"פ, תיאם את היציאה הרגלית. הוא היה סמ"פ של פלוגה סדירה והתנהג לכל אורך האירוע למופת. שומר על קור רוח מדהים ומנהל את חייליו במקצועיות. הוא יצא עם התותחן שלו (ניראה לי) וניתקו את הפומה מהD9 (מה שאני שכחתי לעשות).

שאלתי אותו לפני זה עם הם צריכים עזרה שלי לזה, אבל הוא אמר שזה שטויות והם יסתדרו לבד. חדשות טובות במצב שלי באותו רגע. לאחר הניתוק הם משכו אחורה את הפומה למעלה למקום קצת יותר מוגן. בשלב הזה הגיע כבר סמח"ט 769 והשתלט על אירוע. הצוות של ההנדסה הוציא את הנהג (שטען שלא יהיה מסוגל ללכת את זה) באלונקה, פרץ את הגדר  והמש"ק יצא איתם גם. אני נשארתי בטנק עד שהם הגיעו בשלום ואז יצאתי, ראיתי את הסמח"ט כבר שם, חזרתי איתו דרך הפריצה בגדר שפתח צוות ההנדסה. לאחר מכן יצאה צוות סמ"פ השיריון, לאחר שנעל את הטנק. יצאנו החוצה וחיכתה שם פלוגה נוספת שלנו. חבקתי את המ"פ שיצא לקראתי. דיברנו קצת ומאז ועד הלילה שיצאנו לסיים את החילוץ אני לא זוכר כלום, רק שהייתי צריך להמשיך לעשות דברים במקום לישון.

בלילה התארגנו לחזור לחילוץ. הפעם הוגדר במקומי סוף סוף מפקד אג"מי למשימה, אחד המ"פים שלנו. טנק הגור שהיה לנו למטה (הטנק השני עדיין היה בחוץ מחובר לפומה) עשה סריקת שטח עם אמצעי ראיית הלילה שלו לפני שיצאנו וטען בביטחון שהוא רואה יד באחד מחלונות הבתים שצופים על מסלול הירידה. הוא ירה לתוך החלון, פגע ובזה נגמר העסק. אני יצאתי עם D9 נוסף עם נהג ונגד חימוש צמ"ה, לחלץ את יתר הכילים. זה היה הרבה יותר מפחיד עכשיו שהרגשתי על בשרי מה יכול לקרות. בינתיים צוות הסמ"פ עלה רגלית לטנק שלו. הגענו לD9, יצא הנגד לבדוק את הD9 הפגוע וגילה שהוא עדיין מניע ונוסע (למרות שהוא חטף עוד פגיע נוספת אחרי שעזבנו אותו)כלי מדהים.

סמ"פ ההנדסה שהביא את הנגד אמר לי לאחר מכן שהכלי יצא בנסיעה עם חור במנוע. אני כבר לא ממש זוכר את הפרטים מכאן, הייתי מאוד עייף. נירא לי שחיברנו חזרה את הפומה והמשכנו לרדת. תוך כדי ירידה הרגשתי שאני נרדם בלי הפסקה (4 ימים כמעט ללא שינה התחילו להשפיע עלי). חשבתי שאני אצליח לשמור על ערנות מעצם הפחד, אבל לא עמדתי בזה. ביקשתי שהממח"ג שלי יחליף אותי ויסיים את חילוץ הכלים.

אני יצאתי ונשכבתי מתחת לאיזה עץ. כשהתעוררתי כבר היה כמעט צהריים והייתי לבד בשטח. מרוב עייפות לא הרגשתי את כל הלבנה הכבדה שיצא משם עם שני הD9, הפומה, הטנקים והאכזריות. כ"כ עייף הייתי. לשמחתי לא היו יותר לבנות כבדות בהמשך המלחמה לגדוד שלי ויכולתי להירגע. זה הסיפור שלי ממלחמת לבנון השנייה.

מרטין טרני