מאת: מדור ניהול הידע אטל

תאריך עלייה לאתר: 28/05/2025

תאריך האירוע:

מספר צפיות: 114

חותמת זמן      5/21/2025 23:58:53

מראיין :רמ"ד ניהול הידע אט"ל ניסים קלו

בכתבה מרגשת ומטלטלת זו אנו מביאים את סיפורו של סא"ל צח – איש לוגיסטיקה, מפקד ולוחם בלב המערכה. מתוך חורבות עזה, תחת אש בלתי פוסקת ובתנאים בלתי אפשריים, צח הוביל מערך לוגיסטי עיקש שלא נח לרגע – כדי שללוחמים בקו הראשון לא יחסר דבר. דרך החלטות ניהוליות נועזות, מסירות לחייליו, והובלה אישית מהשטח, הוא הצליח להפוך את הלוגיסטיקה לכלי קריטי בניצחון.

הכתבה חושפת את האתגרים, הלבטים, הרגעים הקשים וגם ההצלחות – לצד סיפורו האישי של קצין שראה במנהיגות שליחות ובחייליו שליחות כפולה: מקצועית ואנושית.

לוגיסטיקה ומנהיגות במיטבם – סיפורו של סא"ל צח
כך נראית מסירות. כך נראית מנהיגות. כך נראית מלחמה.

סא"ל צח יצחק– האיש שמזיז חטיבה שלמה קדימה

בשקט, בצניעות ועם חיוך מרגיע, סא"ל צח יצחק הוא אחד מאותם אנשים שלא תראו בכותרות – אבל בלעדיהם, שום תמרון של חטיבת גולני לא היה זז. נשוי לחופית ואב לשלושה – בניה, הילל ורפאל – צח משרת כיום כסטודנט בתואר שני למדיניות ציבורית באוניברסיטת חיפה, אך את רוב שנותיו הבוגרות הקדיש לצה"ל ולמערך הלוגיסטי של החטיבה הכי לוחמת בצה"ל.

מאחוריו מסלול צבאי מרשים שהחל כלוחם בגולני, נמשך בפיקוד על כיתה, עבר דרך שירות משמעותי כרס"פ לוחמים – ונבנה צעד אחר צעד עד שהפך לקצין לוגיסטיקה ראשי (קל"ח) של חטיבת גולני. שם, בלב ההתרחשות המבצעית, תחת אש כבדה, עם מחסור ועם עומס בלתי נתפס – הוא לא נרתע, לא התרסק, אלא דווקא עמד והוביל.

יותר מכל, צח מגלם את הדמות של הקצין הלוגיסטי החדש – כזה שלא רק מוביל אספקה, אלא מבין אנשים, רואה רחוק, חושב יצירתי ומפקד מהלב. חוויותיו ממלחמת חרבות ברזל, ההתמודדות עם אובדן אישי, הפינוי מהצפון, האתגרים של ניהול שיירות אספקה תחת אש, וכל זה תוך שמירה על חוסן המשפחה – כל אלה הופכים את סיפורו לסיפור של שליחות, נחישות ותקווה.

באיזה תפקיד אתה כעת?        לימודים אקדמאיים

כמה שנים אתה בתפקיד?       עשרה חודשים

ספר על התפקיד שלך ?          סטודנט לתואר שני במדינות ציבורית באונ' חיפה

מלחמת חרבות ברזל

   מצב החטיבה בפתיחת המלחמה

המלחמה החלה כשהחטיבה פרוסה עם שני גדודים ביהודה ושומרון (631, 12) ושני גדודים בגזרת ההגנה (13, 51).
בבוקר של שבת, עם תחילת המתקפה, הופעלה החטיבה באופן מיידי. הנחיית המח"ט הייתה להגיע לשרגא, לפתוח מחסנים ולרדת דרומה כדי להתחיל לסייע לגדודים שכבר היו בפריסה. במקביל, הוחלט לבצע מעמ"ל (מעבר מיידי ללחימה) לסיירת ולגדוד 12 מאיו"ש – חלקם בהובלה מוסקת – לטובת סיוע בחבל עזה.

  פריסת הפעולה הלוגיסטית

אנשיי עבדו במקביל במספר מאמצים:

• חלקם עסקו בריכוז הסד"כ והעברתו דרומה.
• חלקם פתחו את משל"ט החטיבתי (מרכז שליטה לוגיסטי) וגייסו כוחות מילואים, כולל זיווד וציוד.
• אחרים גיבשו תמונת מצב לוגיסטית בגזרת הדרום.
• במקביל פעלו צוותים להשבת המצב לקדמותו, שכן ביום הראשון איבדה החטיבה 73 חללים וחטוף – שחזר לאחרונה. בין הנופלים גם אנשי לוגיסטיקה בכירים:
  • זיו דדו, ז"ל  מנהל עבודה לוגיסטיקה בגדוד 51
  • רז פרץ, ז"ל  מפקד פלס"ם 51

  ניהול כאוס ותמונת מצב לוגיסטית

היה נדרש מאנשיי המדהימים – בכלל מערכי המלכ"א – לייצר תמונת מצב מלאה של:

• כוח האדם
• אמצעים שנפגעו
• פינוי דרוש
• תכנון תמנ"צ בתוך הכאוס.
  תוך כדי: משפחות מתקשרות ישירות אלינו, חלקן אף מגיעות פיזית לבסיס שרגא העורפי כדי לברר מה עלה בגורל יקיריהן – בזמן שמטחי אש נופלים סביבנו.

  פינוי, כינוס, שיקום ומעבר להתקפה

במהלך ימים אלו:

• ביצענו פינוי חללים ופצועים מהמוצבים בעזה.
• ריכזנו את הנמרים (נגמ"שים מרכבה) של החטיבה בשטחי הכינוס.
• ביצענו הגברת כשירות לכלים ולגדודים שנפגעו.
• ליווינו את הלוויות וניהלנו את תהליך ההשלמה של כוח האדם בתפקידים הקריטיים.
• לאחר נוהל קרב קצר – יצאנו להתקפה, כעבור כ-10 ימים.

 התמרון הלוגיסטי – הצלחה חסרת תקדים

התמרון עצמו היה מצוין מבחינה לוגיסטית:

• לא חסר ליטר דלק או בורג לטנק לאורך כל הלחימה.
• פיתחנו שיטות לוגיסטיות ייחודיות לניהול רצף לחימה:
  • פתיחת מנגננים
  • ביצוע מבצעים לוגיסטיים מורכבים
• פינוי הפצועים היה הטוב ביותר בעולם – לפי מדדי הרפואה.
• כל המערכת הלוגיסטית התומכת עבדה בצורה מופלאה.

 המעבר לצפון – התארגנות לקרב הגנה

עם סיום התמרון ברצועה:

• עברנו מיידית לגזרת לבנון, לקרב הגנה.
• נדרש מאיתנו להקים מחנות, מוצבים ובסיסים חדשים בגזרת אוגדה 91.
• הכנו את כלל חטיבת גולני ללחימה בגזרה זו – במהירות ובאפקטיביות.

איך משתנה העבודה שלך בזמן מלחמה או פעילות מבצעית אינטנסיבית?

בזמן מלחמה – אין זמן למחשבות, רגשות או עיבוד של מה שעובר עליך. עובדים על אוטומט. התודעה מתכווננת לביצוע בלבד. אתה לא מתעכב, לא נעצר, לא עוצר לנשום – כי אין מתי.
הכול עובר למצב הישרדותי־פיקודי. אתה קם בבוקר – אם בכלל הלכת לישון – ויודע שאתה חייב להוביל, חייב להניע, חייב להחזיק את הכול.

אבל המציאות לא עושה הנחות.
במהלך הלחימה איבדתי פקודים, חברים, ומפקדים. לא באופן מרוחק, אלא כאלה שעמדו לצידי – אנשים שהיו עבורי עוגן מקצועי ואישי כאחד.
שני פקודים ישירים שלי, שהיו מוקדי ידע מרכזיים במחלקה הלוגיסטית של גדוד 51, נהרגו. אלה היו לא רק חיילים, אלא חברים קרובים, אנשים שבניתי איתם את כל המערך מתוך אמון, דרך ושותפות.

בתוך כל זה – נדרשנו למלא את החסר.
לא היה זמן לשבת עם עצמך, לעכל, להתאבל. הייתי חייב להיות שם עבור הגדוד – בשעה הקשה ביותר שלו.
כשהגדוד מתמודד עם אובדן, עם הלוויות, עם פצועים, עם לחץ אדיר מהלחימה ומהמשפחות – אתה כמפקד לוגיסטיקה לא יכול לקרוס. אתה חייב להיות אבן יסוד.
גם אם בפנים אתה מתפרק.

המנהיגות בזמן מלחמה היא סוג אחר של פיקוד.
אתה לא רק מתפעל שיירות, מתאם ציוד ודלק – אתה הופך להיות עוגן אנושי. לא רק עבור חייליך, אלא גם עבור המג"ד, הקצינים, החטיבה, ולעיתים גם עבור משפחות שכולות שפונות ישירות אליך.
הכל עובר דרכך – וכל דבר קטן יכול להפוך למשבר.

ומעבר להיבט האנושי – יש גם את הקושי המקצועי.
אתה מאבד שניים מהאנשים הכי מקצועיים שלך, ובו־זמן צריך להפעיל את המערכת על מאה אחוז – בלי לגמגם.
אתה צריך לייצר וודאות בתוך כאוס, לפתור בעיות שאין להן מענה כתוב, להמציא שיטות, להוביל מבצעים תחת אש, ולהישאר קר רוח גם כשמסביב הכול בוער – לפעמים, פשוטו כמשמעו.

ובתווך – גם הבית.
אתה לא זמין. אתה לא מדבר. אתה בקושי חי.
הילדים לא יודעים איפה אתה, אשתך נושאת לבד את כל נטל הפינוי, הדאגה, החרדות.
ואתה יודע את זה – אבל אין לך פריבילגיה להתמוטט.

תכנון וביצוע מבצע לוגיסטי תחת אש – כך זה נראה מהשטח

במהלך מלחמת חרבות ברזל, נדרשנו – פעם אחר פעם – לבצע מבצעים לוגיסטיים בתנאים שהצבא לא הכיר עשרות שנים. אלה לא היו משלוחים "על פי נוהל", אלא מבצעים תחת אש חיה, בתוך שטח אויב פעיל, כשהאחריות מונחת כולה על כתפי מפקדי הלוגיסטיקה – ואני בראשם.

הכנות מדוקדקות – אבל בלי ביטחון

כל מבצע לוגיסטי התחיל בתכנון מדוקדק. כל נסיעה דרשה הבנה לעומק של תנאי השטח, תיאום עם הכוחות הלוחמים, בחינת הצירים מבחינה מבצעית, וחשיבה על פתרונות במקרה של תקלה או פגיעה באמצע הדרך.
אבל גם עם כל ההכנות – לא היה ביטחון. כל תנועה בשטח לוותה באי ודאות קיצונית.
ידענו שאנחנו יכולים לצאת עם שיירה – ולא לחזור.

לא סמכתי על אף אחד – רק על אנשי

ידעתי שאני יכול לסמוך רק על אנשי. לא על נהגים חיצוניים, לא על בלנ"מים, לא על "קבלני תנועה". רק על לוחמים לוגיסטיים, כאלה שאני מכיר אישית – כאלה שכשהם יכנסו תחת אש, הם לא ישברו.
זו לא קלישאה – זו אמת מבצעית: ברגע האמת, אין תחליף למקצועיות ואומץ.

הקמת מגנן לוגיסטי בעומק האויב

החטיבה תמרנה לעומק של 15 קילומטרים בשטח האויב. כדי לתמוך בלחימה, הקמנו מגנן לוגיסטי אדיר – ממש "עיר תפעולית" בתוך שטח עוין. בתוך המגנן בנינו מתחמי אספקה, אחזקה, פיקוד ושליטה. כל הלילה היינו שוהים בו, מארגנים כוחות, ממלאים ציוד, ומכינים את הגזרה למחר.

נסיעה בצירים מוכי אש – כל לילה מחדש

כל לילה הובלנו שיירות: תחמושת, דלק, מים, מזון, חלפים, ציוד רפואי. היינו נכנסים בצירים שהאויב מכיר – צירים חשופים לאיומים של מארבים, מטענים, נ"ט וירי ישיר.
בתחילת המלחמה, היה לוקח לנו שעות להגיע מנקודת הכינוס בגבול לעומק השטח – והכל תחת אש. בכל כמה דקות – עצירה. או בגלל כלי רכב שנפגע, או חילוץ שצריך לבצע, או התקפה על שיירה שקדמה לנו. לפעמים פשוט עצרנו כדי לנשום.

פיקוד מקדימה – לא ממשרד

אני לא ניהלתי את זה מאחור. אני עמדתי בראש השיירה. כל לילה, עם אפוד וקסדה, על רכב משוריין, עם אנשיי. לא יכולתי לדרוש מהם דבר שאני לא מוכן לעשות בעצמי.
הם ראו אותי שם, איתם, ולפעמים – זה מה ששמר על המערכת רצה.

מה למדתי מזה?

למדתי שמלחמה היא לא רק על לחימה. היא על רציפות. על זה שפלוגה לא תיתקע בלי תחמושת. על זה שטנק לא יעמוד מושבת בשטח אויב בגלל בורג.
למדתי שההבדל בין הצלחה לכישלון – הוא האנשים שאתה שם בקצה.
ולמדתי שכאשר המפקדים הלוגיסטיים עושים את מה שצריך, בלי לפחד, בלי תירוצים – כל החטיבה יכולה להתקדם.

התהליכים הלוגיסטיים במלחמה – מזון, ציוד, תחמושת ודלק בשטח אויב

המציאות המבצעית – לחימה בקנה מידה היסטורי

צה"ל לא תמרן בהיקף כזה מאז מלחמת לבנון הראשונה ב-1982.
מדובר בלחימה רחבת היקף, אינטנסיבית, עמוקה בשטח האויב – כזו שהציבה אתגר לוגיסטי חסר תקדים.
לא היה ניתן להסתמך על שגרה, על נהלים כתובים, או על תשתיות קיימות – נדרשנו לאלתר, להתאים, וליצור תשתיות לוגיסטיות חדשות מתוך השטח, בזמן אמת.

מגבלות ראשוניות – חוסר אפשרות להכניס משאיות

בתחילת הדרך, בשל האיומים המבצעיים (תמנ"צ – תמרון נ"ט של האויב), הוטל איסור להכניס לשטח האויב משאיות אזרחיות או צבאיות שאינן משאיות דלק.
המשמעות: לא ניתן היה להכניס אספקה של מים, תחמושת, מזון או ציוד בסיסי – בדיוק כשזה הכי נדרש.

פתרון יצירתי – מל"מ על בסיס נמ"רים

כדי להתמודד עם המצב, יזמנו מל"מ (מרכז לוגיסטי מוביל) על בסיס נמ"רים – נגמ"שי מרכבה משוריינים, שבעזרתם הובלנו ציוד לוגיסטי ראשוני אל תוך השטח.
המהלך הזה דרש שיתוף פעולה עם לוחמים, הנעה של נגמ"שים עם עומס לוגיסטי שלא תוכנן לכך מראש, ובחירה מדויקת של הצירים כדי לא להיחשף לאיומים.

שינוי במצב – קידום גופים לוגיסטיים לשטחי גבול

לאחר מספר ימים, כשהמצב הביטחוני אפשר זאת, קידמתי גופים לוגיסטיים שלמים לגבול הרצועה (גב"ל) – שם הקמנו מרכזי אספקה מתקדמים, מהם יצאו שיירות מהירות לתוך השטח המתמרן.

מעבר פנימה – הקמת מגנן לוגיסטי בעומק האויב

בהמשך הדרך, נכנסו כלל הגופים הלוגיסטיים לתוך השטח הלוחם עצמו.
הקמנו מתחם ענק – מגנן לוגיסטי – בתוך שטח האויב, ששימש כמרכז פיקוד, אחזקה, אספקה, רפואה וחידוש כשירויות.
מתוך המגנן הזה פעלנו כמעט ללא הפסקה – וסיפקנו מענה מיידי לכל צורך שעליו דיווחו מהשטח.

רוח הדברים – כל חתך לוגיסטי טופל מיידית

היכולת שלנו לפעול מהמגנן אפשרה תגובה מהירה בזמן אמת:

• חידוש תחמושת לכלים הנלחמים
• תדלוק מסיבי בשטח אויב
• תיקוני חירום לכלים פגועים
• שינוע ציוד רפואי וחילוץ פצועים
• אספקת מים ואוכל – גם במצבים בהם נתקעו כוחות לוחמים ימים ארוכים בעומק השטח

במרכז העשייה עמד עיקרון אחד – הכל צריך להגיע, בזמן, וללא תירוצים.

 
איך מתמודדים עם מצבים שבהם אין את כל הצרכים הנדרשים וצריך למצוא פתרונות יצירתיים?

"הראש הגולנציקי מתחיל לעבוד. 

אין את כל הצרכים? אין דבר כזה. רק פתרונות.

בזמן מלחמה – אתה מגלה מהר מאוד שאין דבר כזה "תנאים אופטימליים". כמעט תמיד חסר משהו: כלי רכב, ציוד, כוח אדם, מענה הנדסי, או פשוט מישהו שיסכים לקחת אחריות ולבצע.
אבל כשאתה במרכז האירועים, אתה מבין שזה לא תירוץ. כשהגדוד שלך תקוע, כשחיילים מחכים לאספקה או לפינוי, כשמשפחה מחכה לגופה של יקירם – אתה לא יכול להגיד "אין". אתה צריך לייצר פתרון. עכשיו.

פינוי חללים מנחל עוז – דוגמה חיה לחשיבה יצירתית תחת אש

אחד המקרים החריפים והבלתי נשכחים התרחש בימים הראשונים ללחימה.
לאחר השביעי באוקטובר, התקבל דיווח על חללים במוצב נחל עוז – חלקם לוחמים שלנו, שנפלו בקרב קשה מאוד.
היינו צריכים לפנות את הגופות מהזירה. פעלנו בשיתוף רבנות צה"ל, אך נתקענו. אף גורם ברבנות לא הסכים להיכנס לפנות את הגופות – לאור האיום הביטחוני החריף שהיה באותו אזור.

וכאן, הראש הגולנצ'יקי מתחיל לעבוד.
לא חיכיתי לאישור, לא פניתי ל"מענה חיצוני". לקחתי אחריות. בניתי צוות לוחמים מתוך החטיבה, תיאמתי עם היחס"ם (יחידת סיוע מבצעי), ושילבנו כוחות.
העמסנו את הגופות על גבי משאית טטרה של היחידה – וביצענו את הפינוי בעצמנו. תחת סיכון, בלב שטח קרב.

זה לא היה רק פתרון לוגיסטי – זה היה מסר ערכי:
לא נשאיר את אנשינו מאחור. לא ניתן למערכת "להיתקע" בגלל פחד או בירוקרטיה.

הגישה שלי: אין דבר כזה "אין" – יש אחריות

אני לא מאמין בגישה שאומרת "אין את כל הצרכים".
יש תמיד – אבל זה דורש אומץ, אלתור, תושייה ומחויבות.
ברגע שאתה משדר לפקודים שלך שאתה מוכן להיכנס בעצמך תחת אש, שאתה לא מחפש אשמים אלא פתרונות – הם באים איתך עד הסוף.

לא כל בעיה נפתרת עם עוד ציוד.
לפעמים הפתרון הוא בהובלה נכונה, בהסרת חסמים, ביצירתיות מבצעית ובאמון הדדי עם השטח.

מה היה האירוע הכי מאתגר שחווית בתפקידך, ואיך התמודדת איתו?

במהלך המלחמה חוויתי רצף של אירועים קשים – רגשית, מבצעית, משפחתית ומנהיגותית. כל אחד מהם לבד היה יכול לשבור מפקד, אבל כשהם מגיעים בזה אחר זה – האתגר הופך להיות מערכתי.

רז פרץ (מפקד פלס"ם 51) וזיו דדו (מנהל עבודה לוגיסטי בגדוד 51) היו לא רק אנשי מפתח אלא חברים קרובים, אנשים שבניתי איתם מערכת.
כשנפלו, לא היה לי אפילו רגע לעכל.
המערכת דרשה פעולה מיידית: סיוע לגדוד בפינוי פצועים וחללים, בניית תמונת מצב, גיוס חלופות, וכל זאת בלי קצה מקצועי.
הייתי צריך למלא את החלל שהם השאירו – גם בלב, גם בתפקיד – ולהמשיך להוביל.

בזמן שהגדוד שלו היה בקריסה תפקודית, נדרשתי לבשר למפקד פלס"ם 13 שאחיו נהרג.
זו לא הייתה רק שיחת מוות – זו הייתה שיחה שנאמרה בין שני מפקדים שעדיין "בתוך הקרב".
הוא נאלץ לעזוב הכול ולנסוע הביתה – ואני נשארתי לייצר עבורו תמנ"צ חדש, לתכנן נוהל קרב, כשאין מי שיחליף אותו בפועל.
שילוב בלתי אפשרי של כאב אישי וניהול מערכתי.

אירוע מורכב ומתוח, שיש עליו תחקיר שלם.
במארב זה התמודדו הכוחות עם ירי מפתיע, הסתבכות תנועה, ועיכובים לוגיסטיים.
נדרשתי לייצר תגובת נגד מיידית, תוך סיוע לקו הקדמי בפינוי ותחזוקה, בזמן שכל הכוחות דרוכים, מבולבלים וחלקם תחת אש ישירה.

הסיירת של גולני נתקעה ללא דלק בלב השטח הלוחם.
האיום היה מוחשי: ללא תדלוק – הם נותרים חשופים, חסרי תנועה.
שלחתי את סמפמ הסיירת בהנחייתי, לבצע את התדלוק בעומק האויב ותחת אש חיה.
זאת לא החלטה קלה – אבל חובה. לא היה זמן להתלבט. רק לפעול.

בזמן שאני מוביל את החטיבה בשטח אויב, הבית שלי פונה מצפון הארץ.
המשפחה שלי הייתה בלי קורת גג, בלי פתרון, ואני – ראש המשפחה – אפילו לא זמין טלפונית.
תחושת חוסר האונים הזו, כשלוח הזמנים שלי לא מאפשר לטפל בדבר החשוב ביותר לי בעולם – זה אכזרי.
זה שובר אותך בשקט, בלב, בזמן שאתה ממשיך לתפקד כאילו כלום.

בין הנופלים באירוע הקשה הזה – תומר גרינברג ובנבה.
עוד חיילים, עוד חברים, עוד לבבות שנשברו.
זה כבר לא "אירוע אחד קשה" – זו שרשרת של מכות.
ואתה חייב להחזיק חזק, עבור כל מי שעדיין שם – ועבורך.

איך מתמודדים עם כל זה?

אולי הדבר היחיד ששמר עליי – זו ההבנה שאין לי את הפריבילגיה להישבר.
החיילים שלי מסתכלים עליי. הגדודים מסתמכים עליי.
בתוך כל כאב, כל שיחה עם משפחה, כל לילה של דילמות – למדתי להפעיל את הרגש בצורה מבוקרת.
להיות אנושי, אבל לא לקרוס.
לדבר – גם כשכואב.
ולזכור – שכל רגע שאתה לא מתפקד, מישהו בקצה לא מקבל את מה שהוא צריך כדי לחיות.

ספר לי על רגע שבו הרגשת גאווה גדולה בעבודה שלך  

רגע של גאווה – בלב הכאוס המבצעי

האמת היא, שבמלחמה הזו – לא היה רגע אחד של גאווה.
היו אינספור.
עם כל האובדנים, עם כל הקושי, דווקא במקומות הכי חשוכים – שם הרגשתי את האור הכי גדול.

כל פעם שצעקו בקשר "נגמר התחמושת", "יש פצועים", "הטנק נתקע", וראיתי את האנשים שלי יוצאים – לא מדברים, פועלים – ידעתי שאני נמצא במקום הנכון.

גאווה שקטה – בתוך עין הסערה

אפילו כשהיינו צריכים לפנות חללים ופצועים, כשמסביב מטחי אש, כוחות מותשים, שיירות נתקעות, והמערכת צורחת מכל כיוון – אנשיי עבדו בשקט, במקצועיות, בנחישות שאין לה תחליף.

הם לא ביקשו תודה. הם לא חיפשו מחיאות כפיים.
הם פשוט עשו. והם עשו את זה בצורה יוצאת דופן.

כשהמערכת קורסת – והלוגיסטיקה מרימה אותה

היו רגעים שבהם הכל נראה אבוד – גדוד מתפורר, מפקדים פצועים, אמצעים חסרים, משפחות על הקו שדורשות תשובות.
ובתוך כל זה – הלוגיסטיקה החזיקה את הקו.
הבאנו דלק כשנראה שאין מאיפה, תחמושת כשלא נשאר כלום, והחזרנו כשירות לכלים בלב שטח אויב.

ראיתי את החיילים שלי יוצאים שוב ושוב לשטח, נכנסים לצירים מוכי אש, לוקחים על עצמם את האחריות לחיים של אחרים.
לא בגלל פקודה – בגלל תחושת שליחות.

ואז מגיע הרגע

זה לא רגע אחד נוצץ.
זה אולי דווקא רגע שבו אתה מתיישב על מיכל מים באמצע הלילה, כולך מאובק, שומע בקשר שמחלקה הצליחה לתמרן – כי הספקת להם בדיוק בזמן – ואתה אומר לעצמך בשקט:
"עשינו את זה. החטיבה נלחמת – בזכותנו."

זו לא גאווה של אגו. זו גאווה של אמת.
גאווה שאתה חלק ממשהו גדול ממך – מערכת שפועלת כמו גוף אחד, שבשעה האפלה ביותר – נתנה אור.

ספר על ההרגשה שלך במלחמה?

ההרגשה שלי במלחמה – הצלחה מקצועית אדירה, בשילוב משבר אישי עמוק

המלחמה הזו הייתה בשבילי כמו רכבת הרים רגשית – בקצה העליון, עמדתי על הצלחה מקצועית שאין לה אח ורע; ובקצה התחתון – משבר אישי שחתך עמוק פנימה, והשפיע על כל תחום בחיי.

הפסגה – הצלחה לוגיסטית שאין לה תחליף

מבחינה מקצועית, הובלת המערך הלוגיסטי של חטיבת גולני בעומק הלחימה הייתה שיא של עשרות שנות שירות.
לא היה ליטר דלק שחסר, לא הייתה חוליה שנשארה בלי תחמושת, לא היה טנק אחד שנשאר מושבת בגלל בורג.
פיתחנו שיטות חדשות, הקמנו מגננים בתוך שטח אויב, ניהלנו שיירות תחת אש, הקמנו מתחמי אספקה בשטח עוין – ופשוט לא אפשרנו לחטיבה להפסיק לתמרן.
כל זה, בתוך תנאים של כאוס, לחצים בלתי נתפסים, ומציאות שהשתנתה מדי שעה.

התהום – המשבר בבית

אבל כל הזמן הזה – הלב שלי היה חצוי.
המשפחה שלי פונתה מהבית.
אשתי, חופית, נאלצה לעבור שלוש ערים, לעקור את הילדים ממסגרות, להתארח אצל קרובי משפחה – לבד, בלי עוגן, בלי אופק.
ואני? לא זמין. לא נוכח. לא מסוגל לעזור.
אני, שיכול לנהל מערך ענק של מאות חיילים וציוד בשווי מיליונים – לא הצלחתי להחזיק את הבית שלי יציב.
זה כאב בלתי נסבל.

שבר של מערכת זוגית ומשפחתית

בתוך כל העוצמה של השטח, הרגשתי איך בבית – משהו נשבר.
חופית, שהיא ציונית אדוקה, שותפה מלאה לדרך – נשחקה.
הילדים, שראו בי גיבור, התחילו ליפול נפשית.
ובלי שהרגשתי – הזוגיות שלנו כמעט התפרקה, המשפחה כמעט התרסקה.
ואני עם מדים ודרגות – אבל בלילה, כשהיה שקט רגע – זה היה הרעש הכי חזק.

איך חיים עם הפער הזה?

זה לשאת שני עולמות.
מצד אחד – אתה יודע שאתה עושה את הדבר הכי חשוב שיש: מאפשר לצה"ל לנצח.
מצד שני – אתה מאבד שליטה על הדבר הכי יקר לך – המשפחה.
ואתה חי כל רגע עם השאלה – האם המחיר שווה את זה?
והתשובה... לא תמיד ברורה.

מה החזיק אותי?

האמת? הלוחמים בשטח.
החיילים שלי.
הידיעה שאם אני קורס – הם נופלים.
האמונה שהעשייה הזו היא לא רק טכנית – היא ערכית. היא שליחות.
ושיום יבוא – ואוכל להסתכל אחורה ולהגיד: "עשיתי את המוטל עליי – גם כשזה כמעט שבר אותי."

איך אתה מנהל את כוח האדם במסגרת שלך? איך אתה דואג לשמר את החוסן המנטלי  שלהם ?  

ניהול כוח האדם ושמירה על החוסן המנטלי – חתירה למגע גם עם הלב של האנשים שלך

הדרך שלי לנהל כוח אדם – לא מתחילה בטבלאות אקסל, לא ברשימות תורנויות ולא בפקודות ממסדיות.
היא מתחילה בחתירה – חתירה למגע אנושי, דווקא ברגעים הקשים ביותר.

כמו שלוחם חותר למגע עם האויב, אני כמפקד חותר למגע עם האנשים שלי.

ניהול בשטח – לא מהחמ"ל, אלא מהקצה

אני לא מאמין בפיקוד מרחוק.
בכל פעם שהכוחות יצאו לשטח – הייתי שם.
לפעמים זה היה להגיע בלילה למגנן ולחלק מים בעצמי, לפעמים זה לשבת עם נגד שהתמוטט רגשית אחרי חילוץ מורכב, לפעמים זה פשוט לעצור רגע, לשים יד על כתף של חייל צעיר ולהגיד לו: "ראיתי אותך. כל הכבוד."

המגע האנושי הזה – עושה את כל ההבדל.

הקשבה אמיתית – גם כשאין זמן

יש פער עצום בין "לשאול מה נשמע" לבין לרצות באמת לשמוע את התשובה.
אני מקפיד לפתוח כל בוקר בתדריך עם האנשים שלי – לא רק על המשימות, אלא גם על איך הם מרגישים.
בערב, אני עובר ביניהם – שואל מי דיבר עם הבית, מי לא ישן, מי צריך שנחזיק לו את הגב.

בזמן תמרון – זו לא קלישאה.
זו חמצן.

דוגמה: החייל שעמד לקרוס – והפך לעוגן

באחד הלילות העמוסים, קיבלתי דיווח על חייל שנשבר – התחיל לבכות, סירב להמשיך בנסיעה.
כולם אמרו: "תוריד אותו".
אני הגעתי אליו אישית.
שיחה של עשר דקות, בלי דרגות, בלי מסכות. רק אמת.
לא רק שהוא חזר לנסיעה – הוא הפך להיות מפקד שיירה בעצמו שבועיים לאחר מכן.

שגרות יומיות – גם בתוך מלחמה

• פתיחת שבוע עם עידכונים ותשומת לב אישית
• ישיבות יומיות קצרות בשטח – ליישור קו ותמונת מצב
• סגירת שבוע עם מילות הערכה, שיתוף ופרגון
• חגיגות מצטיינים גם אם זה רק ממתק ושיחה – אבל עם כבוד.

החוסן לא נולד לבד – הוא מטופח

אני דואג שהחיילים שלי יחוו משמעות.
הם יודעים למה הם קמים בבוקר.
הם מבינים שהלחימה של גולני מתאפשרת בזכותם.
וכשאתה מבין את זה – יש לך כוחות על.

איך מתמודדים עם שחיקה ועייפות של חיילים ונגדים שעובדים ימים ארוכים ולילות ללא שינה?   

להתמודד עם השחיקה? מייצרים משמעות – ודואגים גם לרגע לנשום

במלחמה, אתה מגלה מהר מאוד שהגוף מתעייף הרבה לפני שהלב מתעייף – אבל גם שהלב עלול להישבר אם אתה לא שומר עליו.
אנחנו מדברים על חיילים ונגדים שעובדים 20 שעות ביממה, במשך שבועות, לפעמים חודשים.
הם לא על הקו – הם מתחתיו. בלי תנאים, בלי הפסקה, בלי לדעת מתי נגמר.
וכדי שהם לא יישברו – אתה, המפקד, חייב לתת להם משהו שיחזיק אותם.

הדרך הראשונה והחזקה ביותר להתמודד עם השחיקה, היא לתת לחיילים תחושת משמעות.
לא "אתם רק מביאים דלק" – אלא:
"אתם אלו שמאפשרים לחטיבה להילחם. בלעדיכם – אין תמרון."

אני כל הזמן מזכיר להם:

• כשהטנק נוסע – זה בזכותך.
• כשהלוחם מקבל מים, תחמושת או פינוי – זה אתה.
• כשמחלצים פצוע – זה כי היית שם.

הם צריכים לדעת שמה שהם עושים – משנה חיים.

בשיא התמרון, אין הפסקות.
אין שינה, אין יום ואין לילה.
אבל דווקא שם – אתה כמפקד צריך לשים לב למי שקט מדי, למי חיוור, למי שעדיין עובד אבל גמור מבפנים.

לפעמים כל מה שצריך זה לעצור לשיחה, להביא משהו מתוק, להחליף תפקידים, או פשוט לומר:
"אני רואה אותך. אתה לא לבד."

ברגע שמתאפשר – אפילו ל-24 שעות – אני דואג שכל חייל או נגד ייצא לנשום אוויר.
לראות את הילדים, לדבר עם האישה, לישון לילה שקט.
אלו לא "הטבות" – אלו חמצן לנשמה.
בזמן שהייה – החובה שלנו היא לחדש להם את הכוחות, לא רק לתחזק את הכלים – אלא את האנשים.

יש רגעים שהעייפות פשוט מכריעה.
אבל כשאתה יוצר מסגרת תומכת, קשובה, שמכירה באדם מאחורי החייל –
גם השעות הקשות הופכות לנסבלות.

הם לא נשברים – כי הם יודעים שיש מי שרואה אותם.
וזה כל ההבדל.

 איך מגייסים חיילים ונגדים צעירים לתפקיד ומצליחים לשכנע אותם להישאר בקבע?

איך שומרים על הצעירים? חושפים אותם לעשייה המטורפת – ונותנים להם סיבה להישאר

הדרך הכי אפקטיבית לגייס חיילים ונגדים צעירים ולהפוך אותם לאנשי קבע – היא לא במילים.
לא במצגות, לא בהבטחות שכר, ולא בתנאים.
הדרך היחידה באמת לשכנע מישהו שזה המקום בשבילו – היא לקחת אותו עמוק לתוך העשייה המטורפת.

אני משתדל כבר מהרגע הראשון לא להציב את הצעירים בצד.
נותן להם תפקיד אמיתי, אחריות בשטח, שותפות בהחלטות.
כשחייל בן 19 רואה שכלי רכב יוצא לקרב בגלל התיקון שהוא הוביל, כשנגד צעיר מבין שהוא זה שהחזיר טנק לשדה הקרב – הוא מרגיש שהוא חלק ממשהו עצום.

אני לא מצייר להם גן עדן.
אני אומר להם את האמת: "אתה הולך להזיע, לישון פחות, לעבוד קשה – אבל אתה תעשה את זה עם משמעות שאין באף מקום אחר."

אנחנו עובדים קשה – אבל גם קוצרים פירות שאי אפשר להסביר.
הם מרגישים גאווה שמקפלת את כל הקושי.

אני יוצר אחווה, הוקרה, וחיבור אישי.
קורא להם בשם, מכיר את הסיפור האישי שלהם, דואג שירגישו בית.
כשנגד צעיר מרגיש שרואים אותו – הוא לא רוצה לעזוב.

הדרך להדליק בעיניים היא פשוטה:
תן להם להיות שותפים לניצחון.
כשהם נוסעים בלילה עם שיירה שמביאה תחמושת ללוחמים תחת אש, כשהם מרימים את החטיבה על הכתפיים שלהם – הם מבינים שהם לא טכנאים – הם לוחמים מסוג אחר.

לא בגלל שאתה משכנע, אלא בגלל שהם מרגישים.
שיש להם מקום. ערך. תפקיד עם משמעות.
הם נשארים – כי הם לא רוצים לוותר על זה.

איך שומרים על מורל גבוה במסגרת שלך, במיוחד בתקופות קשות של לחץ ולחימה?  

 איך שומרים על מורל גבוה? לא שומרים – פשוט נלחמים. כי כאן גולני.

כשהשאלה הזו נשאלת – אני בדרך כלל מחייך.
כי אצלנו, זה לא עניין של "שימור מורל".
זה עניין של מהות. של זהות. של תרבות שנבנתה במשך דורות.

אנחנו לא צריכים סיסמאות כדי להרים את הראש –
מספיק להזכיר איפה אנחנו נמצאים, עם מי אנחנו עובדים, ואיזו אחריות יש לנו.

המורל לא תלוי בתנאים – הוא נטוע בזהות

הנגדים, החיילים, הקצינים – יודעים שהם חלק ממשהו הרבה יותר גדול מעצמם.
הם חלק מגולני.
והמשמעות הזו – היא המנוע הכי חזק שיש.

גם כשיש אבק בעיניים, גם כשאין שינה, גם כשמגיעים לשטח בפעם השלושים – כולם קמים. כולם פועלים.

לא דיבורים – דוגמה אישית

במקום לנאום על מורל – אני פשוט נמצא איתם.
לא מפקד מאחורה. מפקד מלפנים.
משתתף בתדלוק, בטעינה, בפריקה, בהקמה.
כשחייל רואה את המפקד שלו מעמיס איתו תחת גשם או אש – המורל שלו לא עולה. הוא מתפוצץ.

צוות מנצח – לא בגלל הסיסמאות, אלא בגלל הלב

מה שמחזיק אותנו זו האחווה.
היכולת לצחוק גם בלילה הכי קשה.
לחבק לוחם שחוזר מתמרון.
להביא לחייל קפה חם באמצע התורנות.
להגיד למישהו "תלך תישן, אני פה במקומך".

דברים קטנים – שעושים את ההבדל הכי גדול.

כי בסוף – לא צריך להרים את המורל כשאתה יודע בשביל מה אתה קם בבוקר.

אנחנו יודעים למה אנחנו כאן.
אנחנו יודעים מי אנחנו.
וכאן זה גולני. גולני לוחם.

 האם יש לך שיטה מיוחדת לנהל ולשפר את המוטיבציה של האנשים שלך?

 השיטה לשמור על מוטיבציה? תן להם לראות את הברק בעיניים של הלוחמים.

אם יש דבר אחד שלמדתי לאורך השנים, במיוחד במלחמה האחרונה – זה שהמוטיבציה לא מגיעה מדיבורים.
לא מנאומים. לא ממסרים רשמיים.
המוטיבציה נולדת ונבנית דרך החוויה עצמה – דרך המגע הישיר עם המשמעות.

העיקרון הכי פשוט – תכניס את האנשים שלך למבצעים אמיתיים

אני לא משאיר את הנגדים שלי מאחור.
אני דואג שהם יהיו שם – בלב הפעולה.
שהם יהיו אלה שמביאים את המדים הנקיים, את התחמושת הטרייה, את האוכל החם.
שהם יראו את הלוחמים מחייכים כשהם מגיעים.
שהם ירגישו בעצמם שהם עשו משהו משמעותי.

וכשזה קורה – לא צריך לדבר יותר מדי.

נגדים שלי חזרו משיירות לוגיסטיות תחת אש – עם ניצוץ בעיניים.
"עשיתי שינוי", "גרמתי לזה לקרות", "אני חלק מהניצחון" – אלה דברים שאף טבלת יעדים לא תחליף.

המוטיבציה שלהם? זה דלק ל-20 שנה קדימה.

אחרי מבצע מוצלח, כשהם רואים את התודה בשטח, את החיילים מחייכים עם הציוד החדש, את הגדוד יוצא קדימה בזכותם –
אי אפשר לעצור אותם.
גם כשעייפים, גם כשכבר קשה, הם באים לטרוף את העבודה.

**אז מה השיטה שלי? פשוטה מאוד:

אל תשאיר אותם מאחור. תן להם להיות הגיבורים מאחורי הקלעים – והם יפרחו.**

כמה לילות בשבוע אתה ישן בבסיס(בשגרה) ? כמה פעמים אתה מצליח להגיע הביתה? 

כיום, במסגרת לימודיי לתואר שני, אני לא משרת בתפקיד פיקודי ולכן רוב זמני מחוץ לבסיס.
אבל כאשר שימשתי כקצין הלוגיסטיקה החטיבתי (קל"ח) של גולני – כמעט כל סופ"ש מצאתי את הדרך להגיע הביתה.

זו לא הייתה "זכות" או "מותרות" – זו הייתה החלטה פיקודית וערכית.
ידעתי שאם אני לא טוען את עצמי בבית, עם המשפחה, עם הילדים, עם השקט של מעיין ברוך –  לא אוכל לחזור ולתת את כל כולי לחיילים ולמערכת.

במהלך השבוע, הייתי בבסיס כמעט ברצף – יומם וליל, בשטח, בתנועה, עם המחסנים, עם הכלים ועם כל מערך הלוגיסטיקה.
אבל ברגע שהתאפשר – הייתי חוזר הביתה, כדי לחזור מוכן יותר לשבוע הבא.

בסופו של דבר, זה לא רק עניין של נוחות –
זה עניין של איזון נפשי, משפחתי ומקצועי.

 איך העבודה הזו משפיעה על המשפחה שלך ועל החיים האישיים שלך?

ואיך הילדים שלך מתמודדים עם זה שאתה כמעט לא בבית?**

עד פרוץ מלחמת חרבות ברזל, הצלחנו לשמור על איזון סביר.
השירות שלי היה תובעני, תמיד מסביב לשעון, אבל המשפחה החזיקה מעמד – הרבה בזכות התמיכה האינסופית של חופית, אשתי, שהייתה עבורי עוגן, גב חזק, ושותפה אמיתית לדרך.
הילדים – בניה, הילל ורפאל – ידעו שאבא חייל, אבל הרגישו נוכחות, ידעו שאבא חוזר בסוף השבוע.
היינו יחד, ויצרנו שגרה שהחזיקה אותנו.

אבל אז באה המלחמה – ושברה את הכול.

מאז השביעי באוקטובר – המציאות בבית פשוט התרסקה.

פתאום לא הייתי. לא יום, לא יומיים – חודשים.
המשפחה נאלצה להתפנות מהצפון, לעבור בין שלוש ערים שונות, בלי מסגרת קבועה, בלי בית.
הילדים עברו בין מסגרות לימודים, כל אחד נאלץ להתמודד עם זרות, חוסר ודאות, עם געגועים – ועם אבא שנמצא במקומות מסוכנים ולא זמין לדבר איתם.

רפאל הקטן, שהיה אז בן שנתיים, הפסיק לישון לילות שלמים.
הילדים הבוגרים יותר – סחבו על הגב דאגה כבדה.
התגובות הרגשיות שלהם החריפו, והחלו להופיע סימנים של מצוקה –
כעס, בכי פתאומי, הסתגרות, חוסר שקט.

חופית נשארה שם לבד – עם שלושה ילדים קטנים ועולם שקרס מסביב.

ואני? אני בשטח.
מפקד, מתמרן, מציל, מתפעל – אבל לא מצליח להחזיק את הבית שלי.
זה קרע פנימי שאי אפשר להסביר במילים.
להיות שם עבור החיילים שלך – ולדעת שבדיוק באותו רגע – הילדים שלך צריכים אותך ולא תקבל מהם טלפון אחד.

הלימודים – קרש ההצלה הנפשי שלי

המעבר ללימודים האקדמיים, כמעט שנה אחרי תחילת המלחמה, היה בשבילי לא פחות ממסע שיקום.
פתאום חזרתי לראות את הילדים שלי בבוקר.
פתאום יכולתי לקחת נשימה, להתבונן פנימה, ולהתחיל לאחות את מה שנשבר.

אבל האמת הפשוטה היא כזו:
עד היום – המשפחה לא התאוששה לגמרי.
הצלקות איתנו.
אנחנו לומדים מחדש לחיות.

האם יש לך רגעים שאתה חושב שאולי היית צריך לבחור במסלול אחר? מה משאיר אותך בתפקיד?    

האמת?
לא. לא לרגע.
גם כשקשה, גם כשאתה קורס מעייפות, גם כשאתה שומע את הילדים בוכים בטלפון –
אני יודע, בלב שלם, שאני במסלול שלי.
ואני לא מתחרט על אף צעד בו.

לא בחרתי במסלול קל.
בחרתי במסלול משמעותי.
בדרך שבה אתה לא רק עד למציאות – אתה מעצב אותה.

מה משאיר אותי? הידיעה שאני עושה את הדבר הכי חשוב בעולם

אני כאן כדי לאפשר לצה"ל להילחם.
אני כאן כדי שהלוחמים יוכלו להגיע לקצה גבול היכולת – ולדעת שמישהו מחזיק להם את הגב.
אני כאן כדי לאשר תנועה ואש, לוודא שיש דלק בטנק, מים בקסדה, תחמושת במחסנית, תקשורת, שליטה, עוגן.

וברגעים הכי קשים, כשמתחיל לחלחל הספק, אני מזכיר לעצמי:
אם אני לא אהיה כאן – אולי משהו לא יגיע בזמן. אולי חייל לא יחזור.

זה לא "רק לוגיסטיקה".
זו נשמת החיים של כל פעולה מבצעית.
וכשאתה מחזיק את זה – אין שום מסלול אחר שמתקרב בכלל.

מה הדבר שהכי קשה לך בתפקיד הזה?

הקושי שלי אף פעם לא היה מקצועי.
אני יודע לנהל משאבים, להוביל מבצעים לוגיסטיים, לפעול תחת לחץ – זה תחום ההתמחות שלי.
אבל כשהבית מתערער, כשהמשפחה לא מחזיקה – שם מתחיל הקושי האמיתי.
ברגעים בהם אתה יודע שהכול עובד בשטח – אבל מרגיש שהעורף שלך, הילדים שלך, אשתך – קורסים.
וזה משהו ששום הכשרה לא מכין אותך אליו.

ומה הדבר הכי מספק בתפקיד הזה, זה שגורם לך להישאר ולעשות את העבודה יום אחרי יום?

הסיפוק הכי עמוק שלי – הוא הלוחם בקצה.
לדעת שהנגדים שלי, החיילים שלי – מאפשרים לו להילחם.
שהם תומכים בו, מגבים אותו, משיבים לו את הכוח.
וגם הם – האנשים המסורים שלצדי, שעובדים לילות וימים מתוך שליחות, לא מתוך חובה.
זה מה שמחזיק אותי – האנשים.

לאן אתה רואה את עצמך מתפתח בהמשך הקריירה שלך?

אני רואה את עצמי ממשיך בתפקידי הליבה של חיל הלוגיסטיקה.
מעמיק, משפיע, בונה דור עתיד, מפתח שיטות, מלווה חטיבות.
לא מחפש קידום לשם הקידום – מחפש עשייה שיש לה משמעות.

מהם הקשיים שלך בשגרת המלחמה?

העורף.
לא שטח האויב – הבית.
כל עוד אני בשטח – אני מתפקד.
אבל כשאתה יודע שהמשפחה שלך מנותקת, מפונה, לא יציבה –
זה גובה מחיר.
ושם, במרחק, נמצאת החזית השנייה שלי.

מהם העוצמות שלך במלחמה?

במהלך מלחמת חרבות ברזל, העוצמות שלי לא נמדדו בדרגות או בסמכויות – אלא באיך פעלתי כשזה באמת היה חשוב.
כשמסביב הכול רעד – בלטו ארבעה דברים שאיפשרו לי להחזיק את המסגרת, את הלחימה, ואת האנשים:

ברגעי אמת, כשהכאוס שולט, כשיש אש בצירים ופצועים בשטח –
אני לא מרים קול. לא מתבלבל.
שומר על שקט פנימי. על שיקול דעת. על יציבות.
וכשאני רגוע – כולם סביבי רגועים.
הקור-רוח הזה הציל לא פעם את הלוגיסטיקה מקריסה, ואת החיילים מהיסחפות רגשית מסוכנת.

לא הייתה משימה אחת שהתבצעה כמו בספר.
כמעט כל פעולה דרשה אילתור, תעוזה, פתרונות מחוץ לקופסה.
החל מתדלוק בעומק שטח אויב בניגוד לשגרה, ועד לפינוי חללים כשלרבנות אין מענה.
בכל מקום בו נדרשה דרך – מצאתי אותה.
גם אם היא לא הייתה קיימת קודם.

אני לא שולח חיילים למקום שאני לא מוכן ללכת אליו בעצמי.
נכנסתי לשיירות תחת אש, עמדתי עם הכוחות בשטח, התייצבתי ליד הלוחמים.
לא ניהלתי – הובלתי.
וההבדל הזה, בין פקודה מהשולחן לבין נוכחות בשטח –
הוא מה שיצר אמון בלתי מתפשר בין מפקד לפקוד.

לא הסתכלתי רק על מה שכתוב תחת "תחום אחריותי".
כשהיה חור – כיסיתי אותו.
כשהיה פער – סגרתי אותו.
גם כשלא מדובר בלוגיסטיקה, גם כשלא מדובר ביחידה שלי –
לקחתי אחריות, כי אף אחד אחר לא עשה זאת.
ולפעמים, זו בדיוק הייתה הסיבה שהמערכת המשיכה לנוע קדימה.

מהם האתגרים שלך במלחמה?

 האתגר המרכזי שלי היה לאפשר לחטיבת גולני לנצח.
וזה אולי נשמע פשוט – אבל מדובר במשימה מורכבת, חובקת-כול, שאין לה הפסקה.

המשימה שלי הייתה לדאוג שגולני תמשיך לנוע, לתמרן, להילחם – בלי לחכות ללוגיסטיקה.
שהלוחם בקצה ירגיש שהגב שלו שמור.
שהטנק לא יחסר בורג, שהכוח לא יחכה למים, שהסיירת תדלק גם בלב אויב.

באירוע שבו הקרקע נשמטת, אין זמן להסס.
אני נדרשתי להרכיב מחדש את המערך, תוך כדי תנועה, עם חללים, עם חוסרים, תחת אש.
והכול – כדי שלמעלה לא יצטרכו לשאול פעמיים: "מתי יגיע האספקה?"

אחד האתגרים הכי קשים – הוא לשמר את החוסן של אנשי הלוגיסטיקה עצמם.
הם עובדים לילות כימים, בלי הכרה, בלי מנוחה, במציאות של מתח תמידי.
התפקיד שלי היה לשמור עליהם – כדי שהם יוכלו לשמור על גולני.

אני לא נושא נשק – אבל כל פעולה שלי מכריעה את שדה הקרב.
ואת זה הייתי צריך להזכיר לעצמי ולצוותים שלי –
שגם אם אנחנו מאחורי הקלעים, אנחנו הכוח שמזיז את ההצגה כולה.

איך היית רוצה שיזכרו את העבודה שלך?

מה המורשת שאתה רוצה להשאיר?
ואיך היית מסכם את מהות התפקיד שלך במשפט אחד?**

קל"ח גולני במלחמת חרבות הברזל – זו המורשת הכי אדירה שיכולתי לחלום לה.
לא תיאוריה, לא כותרת – אלא מציאות חיה, מדויקת, נוכחת, מתפקדת – בלב הקרב, תחת אש, עם הגב ללוחם ועם הפנים קדימה.
זה לא רק תפקיד. זו שליחות.
זו הייתה ההזדמנות לממש את כל מה שחלמתי עליו כל חיי כמפקד לוגיסטיקה.

אני לא מחפש שיזכרו את השם שלי –  אבל אני כן רוצה שיזכרו את הרוח, את היכולת, את הנוכחות, את המקצועיות בלי פשרות, ואת האנשים שנתנו את הלב והנשמה בלי לקבל כותרות.
שיזכרו שהייתה חטיבה אחת – גולני  –שהצליחה לתמרן לעומק עזה בלי שחסר לה ליטר דלק או בורג לטנק. וזה קרה כי הייתה שם לוגיסטיקה שעבדה כמו נשק מדויק.

ואם צריך לסכם את מהות התפקיד שלי במשפט אחד?
אני הגנראטור של החטיבה.
אני לא רק מדליק את האור – אני זה שמוודא שהוא לא ייכבה אף פעם.

סיכום שלך למלחמה

עוד לא מסכמים.
כי אנחנו עדיין בתוך המשימה.
עדיין בתוך ההגנה. בתוך השיקום. בתוך השליחות.
אבל כשיגיע היום – נדע לומר בגאווה:
היינו שם, ועמדנו בכל מבחן.

מה הדבר הכי חשוב שהיית רוצה שהמפקדים ידעו על העבודה שלך ועל החשיבות שלה?

אם יש רגע אחד שהמחיש לכולם את מהות הלוגיסטיקה, זה היה הלילה הראשון במלחמה.
הלילה שבו לא הצלחנו לפנות את סלמאן חבקה ז"ל.
זה היה רגע מטלטל – גם מבצעית, גם מוסרית, גם אנושית.
לא כי לא רצינו. לא כי לא ניסינו.
אלא כי פשוט לא הייתה דרך, לא אישרו תנועה, לא היה פתרון.

ומיד אחר כך – הגיעו ההגבלות.
"אין תדלוק", "אין כניסה עם משאיות", "תמתינו להוראות".
אבל לא חיכינו.
ברגע שקיבלנו אישור – נכנסנו פנימה, לתוך האש, עם שיירה לוגיסטית שהבינה את גודל השעה.

מאותו רגע – כולם הבינו.
מפקדים, לוחמים, מטה, מפקדות עורפיות –
הבינו מה זו לוגיסטיקה.
הבינו שבלי מישהו שיכנס תחת אש עם דלק, עם מזון, עם מדים, עם תחמושת –
הצבא פשוט נעצר.

מה שאני רוצה שהמפקדים יבינו  –
זה שלא מדובר רק בלוגיסטיקה.
מדובר בחיים. בהתקדמות. בניצחון.

וזה קורה – בזכות אנשים שנכנסים פנימה, בלי היסוס, עם שרוולים מקופלים ולב פתוח.
כי אם הלוגיסטיקה לא תזוז – שום דבר לא יזוז.

בוודאי. הנה ניסוח מורחב, רגשי ומעורר השראה לתשובתך:

מהו חיל הלוגיסטיקה עבורך?

חיל הלוגיסטיקה הוא הבית שלי.
לא רק מקום שירות – מקום שייכות.

זו המשפחה השנייה שלי.
המפקדים, הנגדים, החיילים – אנשים שאני סומך עליהם בעיניים עצומות,
אנשים שמזכירים לי כל יום למה אני כאן – כי יש למי ולמה.

זה עוגן.
כשהכול סוער – חיל הלוגיסטיקה שומר על יציבות.
כשיש לחימה, פגיעות, לחץ, תסכול –
אנחנו אלה שמחזיקים את כל המערכת מלמטה.
בלי רעש, בלי דרמה – עם גב ישר וכתפיים חזקות.

וזו גאווה עצומה.
גאווה להיות זה שמניע את המערכת,
שמאפשר תנועה ואש,
שנותן ללוחם בקצה את האפשרות להילחם – ולחזור.

חיל הלוגיסטיקה בשבילי הוא לא רק מה שאני עושה.
זה מי שאני.

ספר על התמודדות המשפחה עם היעדרותך לתקופות ארוכות, החשש לשלומך, התחושות שלך – ההצלחות והקשיים

קצרה היריעה, באמת קצרה –
כדי להכיל את עוצמת הטלטלה שעברה משפחתי מאז ה-7 באוקטובר.
מאותו בוקר שבת שבו הכל התהפך – לא ראיתי אותם כמעט עד סוף פברואר.
אבל האתגר לא היה רק בעובדה שלא נפגשנו.
האתגר היה בעובדה שהבית – פשוט התפרק.

הפינוי מהצפון – קרע בשורשים

אנחנו גרים בקיבוץ מעיין ברוך כבר עשור.
שם הבית, השגרה, החברים, הקהילה, הגן של הילד הקטן, בית הספר של הגדולים.
אבל עם התגברות האיומים בצפון – המשפחה פונתה בעל כורחה.
בהתחלה לבית מלון, אחר כך לאירוח אצל משפחת הק. אג"ם בהרצליה –
בלי ודאות, בלי מסגרת, עם שלושה ילדים קטנים שמאבדים את הקרקע מתחת לרגליים.

הילדים – ונפש שלא יודעת להסביר מה כואב

הילדים שלי – בניה (8), הילל (6), רפאל (2) –
פתאום לא בגן שלהם, לא בבית שלהם, לא עם אבא שלהם.
הם לא מבינים מה קורה – רק מרגישים.
והם הרגישו חזק.
חרדות, תסמינים פיזיים, רגרסיה –
היינו צריכים להכניס אותם לטיפולים רגשיים.
ואני? אני בשטח. לא זמין. לא נגיש.
אבא נוכח-נפקד.

חיים בתוך מזוודה – שלוש ערים בשלושה חודשים

המשפחה נדדה בין שלוש ערים, עם שלוש מערכות חינוך שונות,
תוך ניסיונות אינסופיים לייצב את השגרה,
בעוד אני – בתוך עומק הלחימה, בתמרון,
צריך למצוא רגעים כדי לטפל מרחוק בלוגיסטיקה של הבית:
מי ייקח את הציוד מבית סגור בצפון?
מי יביא להם בגדים חמים?
איך משיגים מיטות לילדים בדירה זמנית?

האישה – משענת שנשברה

אשתי חופית – כל חיי בצה"ל הייתה עמוד תווך.
תמיד חיזקה, תמיד החזיקה.
ציונית בנשמה, אוהבת את הצבא,
הרגישה שייכת לעשייה בדיוק כמוני.

אבל האירוע הזה שבר אותה.
פינוי, חרדות, ניתוק ממני, הטלטלה של הילדים –
השפיעו עליה נפשית, רפואית, זוגית.
הקשר התערער. האמון במערכת נחלש.
והמשפחה, שהייתה פעם עוגן –
הפכה להיות החזית הכי כואבת שלי.

וגם היום – אין חזרה לשגרה

נכון להיום, גם כשאני בלימודים –
הבית עדיין לא חזר הביתה.
אין אופק ברור, אין מועד חזרה, אין ודאות.
וההבנה הקשה מכל היא שייתכן שגם כשנחזור – זה כבר לא יהיה אותו דבר.

ובכל זאת – לא עוזב, לא מפסיק

אני מתמלא גאווה מכל רגע שבו הצלחתי לא לאבד שליטה.
לנהל מלחמה, להחזיק מערך לוגיסטי ענק,
ובו בזמן, לנסות לשמור על משפחה בקצה קריסה.

ואם שואלים אותי מה ההצלחה הכי גדולה שלי –
זה לא רק אספקה תחת אש.
זה גם ילדים שממשיכים לקום כל בוקר, למרות הכל.
וזה, בשבילי, לא פחות חשוב מהניצחון בשטח.