מאת: מדור ניהול הידע אטל

תאריך עלייה לאתר: 26/05/2025

תאריך האירוע: 2025-05-26

מספר צפיות: 396

פתיח מאת ניסים – שובל, הנדסאית בניין – מנהלת פרוייקטים הנמצאת בלימודי הנדסה -   בלב האש

יש רגעים במלחמה שבהם הכול מתערבל – כאב, עשייה, פחד ושליחות. שובל, מנהלת פרוייקטים בניין בצה"ל, נכנסה אל תוך הרגעים האלה – לא רק עם קסדה ותוכנית עבודה, אלא עם לב פתוח ונפש שמסרבת לוותר.

בזמן שאחרים חיפשו מחסה, היא נכנסה (והצות )למוצבים חרבים, אספה שברים, ניקתה עקבות דם, ותכננה איך להחזיר את החיים.
היא ניהלה חמ"ל, שיקמה מבנים, תמכה בחיילים, וחיברה את הקצה המבצעי אל העורף שנשבר – ברגש, בתעוזה, ובאמונה שזה תלוי גם בה.

כשכל העולם רעד – שובל עמדה יציב. היא לא רק מנהלת פרוייקטים. היא עוצמה נשית.
וזה הסיפור שלה.

איך הכל התחיל? איפה המלחמה פגשה אותי?

המלחמה תפסה אותי בבית, ביום שבת שקט שהפך בן רגע למציאות סוריאליסטית – מציאות שלא דומה לשום דבר שהכרתי קודם. לא הייתה התרעה מוקדמת לנפש, לא היה שלב הסתגלות. הכל הגיע בבת אחת: ההלם, אי-הוודאות, הקולות, הדיווחים, ההודעות המבוהלות.

מהרגעים הראשונים הבנתי שמשהו חריג קורה, אבל ככל שעברו הדקות והשעות – התמונה הלכה והתבהרה והפכה לקשה פי כמה. שיחות התחילו לזרום מכל עבר – מהחיילים שלנו, מקולגות בשטח, מאנשים שאנחנו משרתים למענם. כל שיחה כזו העמיקה את תחושת הכאוס. כל הודעה נשאה איתה פיסה נוספת מהמציאות שנחשפה לעינינו – מציאות כאובה, מדממת, אכזרית.

כל אחד ואחת פנו אליי עם כאב אחר – היו אלה פחדים משותקים, שיתופים על אובדנים אישיים, התמודדות עם מראות קשים, בני משפחה שנותק הקשר איתם, דאגה עמוקה לחברים בשטח. התחושה הכללית הייתה של חוסר אונים, כמו לעמוד בלב סערה כשאין לך לאן לברוח ואין מה לאחוז בו.

ובתוך כל זה – גם לי היה פן אישי. חברים שנעדרו, שמות שהתחילו לרוץ בשמועות, חשש כבד מהגרוע מכל. כל שמועה הייתה כמו מכת פטיש בלב, וכל רגע ללא בשורה היה רגע של נשימה עצורה.

המציאות הפכה לסיוט מוחשי, כזה שמציף את כל החושים – הרעש ברקע, הזעקות בטלפון, החדשות המתגלגלות, המילים שנאמרות בלחישה – כל אלו עטפו אותי בתחושת מועקה. זה היה כמו ליפול לבור חשוך, בלי לדעת מתי תפגשי שוב את האור. חשתי חוסר אונים מוחלט, דאגה שלא מרפה, ואפילו אשמה – שאני בבית, במקום יחסית בטוח, כשאחרים נאבקים על חייהם בשטח. הייתי כלואה בין הרצון לפעול לבין הידיעה שכרגע אין לי יכולת ממשית לעזור.

אבל בתוך ההלם והכאב, בתוך הדמעות והחרדה – הייתה גם הבנה עמוקה: אין זמן להתפרק. המצב דורש יציבות, אחריות, התייצבות.

ידעתי שאני חייבת להתעשת. להחזיק את עצמי – רגשית, מנטלית ומקצועית – ולהיות שם עבור הצוות שלי. לא בשבילי, אלא בשבילם. בשביל כל אותם אנשים שעוד יפנו לעזרה, שיסמכו עליי, שיצפו למענה. זה הרגע שבו הובן לי לעומק תפקידי כמנהלת פרוייקטים בניין בשירות המדינה, לא רק כמי שמובילה פרויקטים, אלא כמי שמובילה אנשים – גם בזמנים הקשים ביותר.

בתקופה ההיא שירתתי במחוז נגב תחת אגף ההנדסה והבינוי במשרד הביטחון. עד לאותו יום, עיקר העיסוק שלנו היה בפרויקטי שגרה: תחזוקה, שיפוצים, פיתוח. כל מה שאופייני לעורף חזק, מתפקד ויציב. אבל מאותו רגע – הכל השתנה. הארץ בערה, וגם אנחנו נדרשנו להתייצב בחזית שלנו.

יום ראשון, 8 באוקטובר 2023 – יום א' למלחמה

חזרנו לבסיס. המציאות שידענו כבר לא הייתה קיימת. עלינו להערכת מצב עם מפקד המערך, וההנחיה הייתה חד-משמעית: לפתוח חמ"ל במחוז ולחכות להוראות. בלי הרבה מילים מיותרות, המפקדת הישירה שלי הביטה בי, ומיד מינתה אותי למפקדת החמ"ל. תפקיד שדרש כניסה מיידית לעשייה – בלי שום מרווח לנשום, בלי זמן לעבד את המצב או את הרגשות.

מהר מאוד התחילו לזרום משימות. מבצעיות, דחופות, מורכבות. שיגרנו קצינים, שילבנו עובדי משרד, נדרשנו לתכלל מערך מלא של תגובות, לוחות זמנים, ציודים, דוחות, תיאומים, הכל – בזמן אמת, מול מדינה בוערת וכואבת.

ואז ירדה משימה אחת כבדה במיוחד – שיקום מוצבי העוטף. לא פחות מ-12 מוצבים, שנפגעו בדרגות שונות. עליי הוטלה האחריות על שיקום שניים מהם: פגה ו-מארס. השמות שלהם חרוטים בי עד היום.

לא נכנסנו מיד – ההגעה לשטח התאפשרה רק כמה שבועות אחרי תחילת הלחימה. כשכבר נכנסנו, זו הייתה תנועה מבצעית לכל דבר: רכב סיור חמוש מקדימה, אחרינו אנחנו – כל אחד עם שכפ"צ, קסדה ונשק אישי, ורכב נוסף שסוגר את השיירה מאחור. מסביב – התרעות חוזרות ונשנות על חדירות, ירי, תנועה חשודה. הכל רועד. הכל דרוך. ובידיים? רק תצ"אות מתוך מערכת צבאית. לא מפת דרכים. לא מגעים. לא אנשים לחבור אליהם בשטח. הגענו אל הלא-נודע.

התחלנו בעבודה כמו במבצע – איפיון נזקים: לכל מבנה נכנסנו, סרטנו, הקראנו מספר מזהה, תיעדנו כל סדק, כל דלת שנפרצה, כל קיר מרוסק. התיעוד שלנו שימש בדיעבד את להב 433 – אבל בזמן אמת, הוא היה הכלי היחיד שלנו לייצר תמונת מצב. במקביל, קצין במשרד תיעד את כל הנתונים ובנה כרטסת ממוחשבת שתאפשר הוצאת הזמנות מהירה לקבלנים.

ואז – הגיע הרגע לעלות שלב. יצאנו שוב לשטח, הפעם עם הקבלן, צו ידני ביד, והנחיה אחת ברורה: להתחיל עכשיו. להביא שפכטל, גרניק, דלי צבע – ולעבוד. בלי טקסים. בלי תכנון מדוקדק. פשוט לשקם – מהר, מדויק, בלי פשרות.

בתוך כל הלהט הזה, היה רגע אחד שעצר אותי. כשהגענו לבית הכנסת שבמוצב, פגשנו קבוצת מילואימניקים. הם ישבו שם, שקטים, עם מבט אחר בעיניים. הם התחילו לספר – על הקרב שהתנהל שם באותה שבת נוראה, על הלחימה פנים אל פנים, על חיילים שסגרו שבת והפכו בין רגע ללוחמים שעמדו בפרץ, שמנעו חדירה עמוקה יותר, בגופם. המילים שלהם לא היו רק סיפור. הן היו עדות. כואבת. מצמררת. גאה.

באותו רגע, היה לי ברור: כאן נתחיל. לא רק לשפץ מבנה, אלא לשקם מקום שיש בו נשמה. מקום שספג, איבד – אך גם החזיק מעמד. ואכן, שבועיים לאחר מכן, קבענו מזוזה בבית הכנסת המשופץ. הבאנו ספר תורה. זה היה רגע של תחייה – של אור קטן בתוך האפלה הגדולה.

אבל ממש באותו רגע – הגיע הדיסוננס. עמדתי במוצב מארס, כשמסביבי מטחים של פצמ"רים, הסירנה צווחת, ואדמה רועדת. ואני על הקשר, עם רס"פ הגדוד, שמתקשר לברך אותי. הוא מספר לי שהחליטו לרשום את שמי על קלף ספר התורה, כהוקרה על העבודה והתרומה. אני שומעת את הברכה, מנסה לחייך – ובו זמנית תופסת מחסה, מוודאת שהצוות איתי בסדר, שהכלי כוסה, שאין נפגעים.

הפער היה בלתי נתפס. מצד אחד – רגע שיא, הכרה, כבוד. מצד שני – סכנה מוחשית, ריח של חומר נפץ באוויר, חשש תמידי. זה הרגיש כמו לעמוד על גשר בין שני עולמות: עולם הרוח וההכרה, מול עולם המלחמה והאיומים. וכמו גשר – נדרשתי לא ליפול. להחזיק את שניהם יחד. להמשיך.

אירוע משמעותי במלחמה ומה למדתי ממנו כקצינת לוגיסטיקה

רקע כללי: מוצב פגה – בין שבר לשיקום

אחד האירועים המכוננים עבורי במלחמה היה שיקום מוצב פגה – לא עוד משימה מבצעית, אלא מפגש ישיר עם כאב, אובדן, חוסר ודאות, וזירת קרב שהפכה בין רגע למוקד שיקום. כשנכנסנו לשטח, נחשפנו לתמונה קשה: מבנים שרופים, מכולות הרוסות, חפצים אישיים של חיילים שנרצחו, ציוד לחימה פזורים בכל עבר, אזורים שעדיין נסרקו ע"י יחידת אית"ן לאיסוף רקמות, ותחושת דממה רועמת שמילאה את האוויר.

ההתמודדות האנושית: כאב, מתח וחוסר אונים

מיד עם ההגעה, פגשנו את קצין הגדוד שתפס את הקו – מ"פ מילואים, כאוב, עצבני, קצר רוח. לידו ישבו מילואימניקים – עייפים, מותשים, ובעיקר – מופקרים. לא היה חשמל. לא מים. לא מזון ראוי. הם הוקפצו למוצב מבלי לקבל תנאים בסיסיים לקיום. התחושה הייתה של כאוס מוחלט. האדמה עדיין ספוגה מהטראומה. אף אחד לא ידע מאיפה להתחיל.

המורכבות הלוגיסטית: תשתיות, תיאומים, ומענה בשטח אויב

ברמה הלוגיסטית, זו הייתה אחת המשימות הקשות ביותר שידעתי:

• חוסר בתשתיות בסיסיות – לא הייתה תשתית חשמל זמינה, מיכלי מים ניזוקו, מערכות ביוב נפגעו.
• צורך בתיאומים רגישים עם גורמי הנדסה, אית"ן, ביטחון שדה וקציני מטה.
• לחימה פעילה מסביב – השטח היה בתווך מאוים, עם התרעות ביטחוניות שוטפות על ירי, חדירות ופעילות עוינת.

ולמרות כל זה – היינו שם. תחת איום, תחת מטחים, תחת עומס רגשי – עם מטרה אחת: להחזיר את המוצב לכשירות.

קבלת החלטות תחת אש: איך שומרים על שיקול דעת?

כקצינת לוגיסטיקה, עמדתי מול דילמה מורכבת: איך מקדמים תהליך שיקום במרחב כל כך רגיש נפשית ומבצעית? מצד אחד – צורך לתפקד במהירות, לדאוג לפינוי חפצים, לתחילת שיפוץ, להכנסת קבלנים. מצד שני – רגישות קיצונית למקום, לאנשים, לזיכרונות.

בחרתי לפעול בגישה שמאזנת בין שניהם. קודם כל – שיח עם הקצין, הכלה של הכאב שלו, הסבר רגיש על החשיבות שבהחזרת השליטה למרחב. בשלב הבא – הצגתי בפניו תכנית סדורה:

• פתחנו תצ"א.
• חילקנו את המוצב לפי אזורים.
• הקצינו אזור לכל סוג פעילות: ריכוז חפצים אישיים, עבודות שיקום, מגורי לוחמים, אזור סגור לפעילות אית"ן.
• הבאנו יחידה ייעודית שתפקידה היה לאסוף ולתעד את החפצים לפי שמות, כדי להעבירם לאוגדה באופן מרוכז ומכובד.

הממד הערכי: לשקם לא רק את המבנים – אלא גם את הרוח

באופן אישי, קיבלתי החלטה ברורה: המוצב הזה יהיה טוב יותר ממה שהיה לפני השביעי באוקטובר. לא רק במובן הפיזי – אלא גם בסמליות שלו, במה שהוא ישדר ללוחמים שיגיעו אליו בעתיד. רציתי להחזיר תחושת שליטה, משמעות וסדר – גם במקומות שבהם נדמה היה שאבד הכל.

שיעור בלוגיסטיקה מבצעית ובמנהיגות תחת אש

זה היה שיעור אמיתי – לא רק בלוגיסטיקה, אלא במנהיגות.

• למדתי שהעשייה הלוגיסטית נוגעת הרבה מעבר לציוד ותשתיות – היא נוגעת באנשים.
• נדרשתי לתכנון מדויק, אבל גם לגמישות רגשית.
• פעלתי תחת מטחים, תחת איום, בלב זירה פגועה – ובתוך כל זה, לא אפשרתי לעצמי להיסדק.
• הבנתי שבשעת קצה, כל הסחות הדעת מתפוגגות. נותרת מטרה אחת ברורה – להשיב שליטה, לבנות מחדש, ולתמוך בלוחמים שממשיכים להילחם.

תובנה אישית: אין משבר שאי אפשר לפתור

האירוע הזה השאיר בי חותם עמוק. הוא גרם לי להבין שבמצבים הקשים ביותר – אני לא קופאת. אני פועלת. גם כשנדמה שאין פתרון, גם כשהמציאות סבוכה וטעונה – יש תמיד דרך. תמיד מה לעשות. זה לא היה רק שיעור מקצועי – זו הייתה הגדרה מחדש של הזהות שלי כקצינה, כמפקדת, וכאדם.

עשייה מתמשכת תחת אש: בין משימות, חמ"ל ודאגה לאנשים

העבודה בשטח ובחמ"ל – לופ אינסופי של עשייה

לאורך כל הלחימה מצאנו את עצמנו בלופ אינסופי – יום ולילה של ניהול חמ"ל מחוזי, קליטה של משימות דחופות, עדכונים שוטפים מהשטח, תיאום מול כוחות מבצעיים, הפצת דוחות והעברת תמונת מצב למפקדות. נדרשנו לתמרן בין ניהול מקצועי מדויק לבין אחריות רגשית עמוקה על הצוות. זה דרש חלוקת משמרות, בקרה רציפה, מענה מיידי לכל שינוי, ולצד כל זה – שמירה על חוסן אישי וקבוצתי.

ריבוי משימות ותגובה דינמית

המשימות לא הפסיקו לזרום. חלקן קריטיות ודחופות – כמו תיאום קבלנים לשטח לוחמה, שיקום תשתיות קריטיות, או פתיחת מוצב לקליטת לוחמים חדשים. חלקן אחרות – כבדות נפשית או אדמיניסטרטיבית, אך לא פחות חשובות: סיוע בליווי משפחות שכולות, טיפול ברכוש חיילים שנפגעו, או דיוק דוחות לצורכי תחקור. בכל רגע היה צורך לדרג דחיפות, לקבל החלטות בתנאי לחץ, ולהשאיר מקום לשיקול דעת – גם כשהמציאות סוערת.

האנשים שמאחורי המערכת: לא שוכחים את החיילים שלנו

ההבנה ש"הבית" הוא גם זירה

לצד העשייה המבצעית, לא שכחתי לרגע שיש חיילים שלנו שנמצאים בבית – חלקם פצועי חרדה, חלקם אחרי חוויות קשות, חלקם פשוט מתמודדים עם שגרת מלחמה מהצד, והיא לא פחות מאתגרת. הבנתי שהם זקוקים למקום, לשייכות, למגע עם מה שקורה. אחרי חודשיים, הבאנו אותם לבסיס. נתנו להם מרחב לחזור לעשייה, הצגנו להם את תמונת המצב, חלקנו איתם את מה שעבר עלינו.

בחירה אישית של מחויבות

אני, באופן אישי, קיבלתי החלטה ברורה – שום קצין לא נשאר לבד. אם מישהו מהצוות שלי מקבל משימה מורכבת – אני נשארת איתו. תומכת, מלווה, מסייעת. גם אם זה אומר עוד לילה בלי שינה. גם אם זה גוזל ממני זמן יקר. כי בסוף – אנחנו צוות אחד. בעומס, בשחיקה, במבצעים – ובתחושת שליחות שמחברת בינינו.

סגירת מעגל: הפקת לקחים ובניית מוכנות

הכנס באגף – הפקת לקחים מערכתית

לאחר סיום שיקום המוצבים, קיימנו כנס סיכום והפקת לקחים באגף. זו הייתה הזדמנות לעצור, להסתכל אחורה – ולנסח איך ממשיכים קדימה, טוב יותר. המפקדת שלי הציגה את כלל המסקנות שהתגבשו – תוצרים של עשרות ימי עבודה אינטנסיביים, שיחות עם הכוחות, וסקירה יסודית של מה עבד ומה דרש שיפור.

דוגמאות לכלים שגובשו:

• קלסרים מוכנים מראש עם תצ"אות מעודכנות לכל מוצב – כדי שברגע שצוות יידרש לצאת, יהיו לו את כל הנתונים ביד.
• גאנט באקסל מפורט – כולל חלוקה לתכולות עבודה לפי אזורים, שלבים, ואחראים. כל מי שנכנס לתמונה יוכל להבין מיד מה המשימה ומה הסטטוס.
• ערכת כלים לפעולה מיידית – מסמכים, טפסים, נהלים ותבניות קבועות, שיאפשרו לנו להגיב מהר ובאופן מקצועי גם תחת לחץ.

תובנות אישיות ומקצועיות

• מנהיגות היא בראש ובראשונה נוכחות. לא רק קבלת החלטות – אלא להיות עם הצוות, לידם, איתם.
• לוגיסטיקה במלחמה היא לא רק אמצעים – אלא גם חיבורים אנושיים. הידיעה שמאחורי כל טופס, דוח או הזמנה – יש בן אדם שחייב את התמיכה שלך.
• אין תחליף להיערכות מוקדמת. מה שנבנה בשגרה – מציל חיים בחירום.
• השחיקה היא אמיתית – אבל כך גם השליחות. ובין השניים, צריך לדעת לתמרן, לשמור על עצמך, ועל מי שסביבך.

תובנות על שירות, פיקוד ומשמעות בזמן מלחמה

בקורס הקצינים דיברו איתנו לא מעט על תפיסת הפיקוד, על דמות המפקד, על אחריות, דוגמה אישית ומשמעות השירות. מושגים גדולים, ערכיים, נכונים – אבל לעיתים, במציאות של שגרה, הם מרגישים מרוחקים. התאוריה נשמעת יפה בכיתה, אבל קשה באמת לחוש את עוצמתה של כל החלטה, של כל שורה בפק"ל, של כל פעולה שמתחילה "מלמטה".

ואז מגיעה מלחמה. לא כתיאור, לא כתרחיש – אלא כמציאות.

ופתאום, כל סימני השאלה מתפוגגים. אין יותר "למה אני פה", אין "האם זה חשוב", אין מקום להתלבטות או להסס. הכל מקבל בהירות מוחלטת. כל פעולה, כל תיאום, כל בורג שמוחלף, כל חיבור מים – הופכים חיוניים. החיים תלויים בזה. הלחימה תלויה בזה.

הדיסוננס בין התאוריה למציאות – והתפכחות תחת אש

כשאת מגיעה לשטח אחרי קרב – למקום שבו נהרגו חיילים, שבו המבנים שרופים, שבו המים לא זורמים, והחשמל קרס – את עומדת מול כאוס. וזה לא כאוס שאפשר ללמד עליו. זה לא סימולציה. זה לא תרגיל. זה רגעי קצה.

ובתוך הכאוס הזה – אין נהלים מסודרים. אין הוראות הפעלה. אין זמן לקרוא חוברת. נשארת רק את. עם הידע שלך, עם השכל הישר, עם כושר האלתור, עם האינטואיציה המקצועית – ובעיקר עם תחושת השליחות שמובילה אותך.

הבנתי באותם רגעים כמה גדולה העוצמה של קצינת לוגיסטיקה, של מנהלת פרוייקטים בניין, של מפקדת בשטח. נדרשת להפעיל שיקול דעת ברמה גבוהה – אבל גם לפעול מיידית, בלי שיהיה לך כל המידע. לדעת לקרוא את הסיטואציה, לאלתר פתרון יצירתי, לשדר ביטחון לצוות – גם כשמבפנים את נסערת.

יכולת האלתור והחשיבה תחת לחץ

• כשהתשתית קרסה – בנינו מערך זמני עם מה שיש.
• כשלא היו מפות – הוצאנו תצ"אות, סרטטנו ביד, חלקנו אזורים.
• כשקצין בשטח איבד שליטה – עמדתי מולו בעיניים ואמרתי: "אנחנו נרים את זה. ביחד."
• כשחיילים ביקשו מים באמצע שיקום – עזבנו הכל, ופתרנו את זה מיידית.

המעבר בין עולמות – מהנדסה, לוגיסטיקה, פיקוד – התרחש בזמן אמת. זוהי העוצמה של הקצינה הלוגיסטית במערכה: שילוב של מקצוענות הנדסית, הבנה מערכתית, רגישות אנושית ויכולת ניהול מורכבות תחת אש.

משמעות חדשה למושג שליחות

כשנכנסתי לבית כנסת שרוף במוצב פגה – הבנתי שהשיקום הוא לא רק של מבנים, אלא של נשמה. כשחיברתי מחדש תא שירותים לחיילת שלא יכלה לתפקד – הבנתי שלפעמים הצורך הוא בסיסי, אך ההשפעה עמוקה. כשהגעתי למוצב תחת מטח פצמ"רים עם צו עבודה ביד – הבנתי שמה שאני עושה זה לחימה מהסוג שלי. לחימה על שגרת חיים, על כשירות, על אנושיות.

סולידריות ולכידות – לא מהפה ולחוץ

במלחמה, את לא "מפקדת" במובן הצר. את קודם כל אדם עם לב פתוח. ואני בחרתי – בלב שלם – שלא להשאיר קצין לבד. לא לשלוח פקודה ולהיעלם. אלא להישאר, להרים שרוולים, לעבוד יחד. כי בסוף, אין "אני" ו"אתם" – יש רק צוות אחד.

ההחלטה להישאר – כי זה הבית שלי

בתוך הלחימה, בתוך ההרס, בתוך המאמץ הבלתי נגמר – קרה דבר פשוט: מצאתי את עצמי. הבנתי את מקומי, את השליחות שלי, את הגאווה שבשירות. החלטתי שאני רוצה להישאר – לא כעוד תחנה, אלא כקריירה. כי המשמעות היא אמיתית. כי התרומה מורגשת. כי אני חלק ממשהו גדול, חיוני, שמאפשר לצה"ל – ולמדינה – להמשיך לחיות.

לוגיסטיקה היא ליבה של המערכה

מלחמת חרבות ברזל חשפה את מה שאנחנו בלוגיסטיקה יודעים כבר מזמן – אנחנו לא מאחור. אנחנו בלב.

• אנחנו שמביאים את הדלק.
• שמרימים את המתחם ללוחמים.
• שמתקנים את העמדות.
• שמאפשרים את הקרב הבא.

ההבנה שאנחנו זרוע אחת – שבונה, מספקת, מתמרנת, מובילה – היא עוצמתית. ובתוך הזרוע הזו – תפקידי כמנהלת פרוייקטים בניין מקבל משמעות של ממש. לא רק שרטוטים ותכנונים – אלא מענה בשטח, מתחת לאש, מתוך אחריות מלאה לעתיד.

המצב הרגשי בתקופת הלחימה – בין שליחות לכאב אישי

לצד כל העשייה, המשימות, הדחיפות, וההובלה המקצועית – פועם הלב. פועמת הנשמה.
והלב הזה – הלב שלי – עבר טלטלה שאין לה שם מדויק.

הימים הפכו לערבוביה. אין בוקר. אין לילה. אני יוצאת מהבית באור ראשון, חוזרת באחת, בשתיים, לפעמים בשלוש בלילה – מותשת פיזית, מרוקנת רגשית, אך עדיין מחזיקה.
הופכים לאוטומטיים. בלי אוויר לנשום. בלי מרווח לחשוב. בלי מקום להתפרק.
גם כשאת בבית – הראש לא באמת שם. והגוף? מתפקד. כי אין ברירה. כי מישהו צריך להמשיך.

המשפחה מנסה לחזק, לשלוח הודעות, לשאול לשלומי – אבל איך אפשר להסביר מה עובר עלייך?
איך מתארים מראה של חמ"ל שרוף, של ציוד קרבי זרוק, של חדרים מלאים בחפצים של מי שלא יחזור יותר?

בשלב מסוים, מתכנסים פנימה. סוגרים את הלב כדי לשרוד. מדחיקים. מתמקדים במשימה.
אבל הנשמה – רושמת הכל.

ובין כל זה – הצוות שלי. הם היחידים שהבינו באמת. כי הם היו שם. איתי. בכל רגע. זו לא הייתה סתם עבודת צוות – זו הייתה שותפות גורל. הביחד הזה, הידיעה שאת לא לבד – הוא זה שהחזיק אותנו. משהו חזק יותר מהכאב.

המפגש עם נחל עוז – ועם עצמי

אחד המוצבים ששיקמנו היה נחל עוז.
המפקדת שלי, סגן א.ד., אישה רגישה וחזקה, שאלה אותי אם ארצה להצטרף אליה לסיור בשטח.
משהו בטון שלה היה שונה – כאילו הבינה שאני צריכה את זה, מבלי שאגיד מילה.

נסענו יחד. כשהגענו למוצב, נכנסתי לחמ"ל. הסתובבתי בין המבנים.
ואז – זה הכה בי.

חפצים אישיים. שמות שאני מכירה. בגדים. מכתבים. תמונות.
תיק עם תג זיהוי. ספר עם הקדשה בכתב יד.
והשקט. שקט צורם, קפוא, שצועק את מה שכבר לא ייאמר לעולם.

עמדתי שם. ולא הצלחתי להוציא מילה. רק מבט. רק הלב שבפנים צעק.

רק כשחזרנו לרכב – התפרקתי.
בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם. בכי של גוף שלם. של נשמה.
כל מה שראיתי, הרחתי, הרגשתי – התפוצץ החוצה ברגע אחד.
זה לא משהו שאפשר להסביר. זה לא רק מראות – זה ריח, זה דם יבש, זה כאב שנספג בקירות.
זו מציאות שנשארת עלייך. גם כשאת חוזרת הביתה. גם כשאת מתקלחת. היא נשארת.

להיות אישה בתוך מדים – חזקה, אך גם כואבת

ואז את חוזרת לתפקיד. מרימה את הראש. נותנת הוראות. מקבלת החלטות.
מפקדת. אחראית. מובילה.

אבל הלב? הלב עדיין שם. מתכווץ. רועד.
כי את לא רק קצינה. את גם אישה. את גם בת. אחות. חברה.
את לא עשויה ברזל – אבל נדרשת להיראות ככה.
וזה המתח הכי קשה – כשליבך בוכה וסוער, ואת חייבת להיראות חזקה.
להכיל אחרים, להרים אותם – כשאת עצמך רק רוצה שיחבקו אותך לרגע ויגידו שזה בסדר.

אבל את לא עוצרת. כי זה לא התפקיד שלך.
התפקיד שלך הוא לשקם, להוביל, לאחות את מה שהתפרק.
והעוצמה הזו – דווקא מהמקום הכי פגיע – היא העוצמה האמיתית של הלוחמת הלוגיסטית. של המנהלת פרוייקטים. של האישה שבחזית.

ולמרות הכל – אני לא הייתי במקום אחר

כי ברגעים כאלה, את מגלה מי את באמת.
את מגלה שלמרות הדמעות, ולמרות הכאב – את מסוגלת.
להכיל. לפעול. ליזום. לשנות.
להפוך הריסות לתקווה.
ולמרות כל מה שראיתי – אני גאה.
לא רק בתפקיד. אלא במי שאני. ובמה שאני מייצגת.
ולא משנה כמה יישאר איתי מהמלחמה הזו – אני לא מצטערת לרגע שהייתי שם.

החזרה ללימודים – הדיסוננס שבשגרה

כשחזרתי ללימודים – זה לא הרגיש טבעי. זה לא הרגיש נכון.

ישבתי בכיתה, עטופה בעולם מסודר של שקפים, מצגות, תרגילים על הלוח, וחוקים הנדסיים – וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה: איך אני כאן, ולמה הם שם.
שם – זה מעבר רפיח. זה רצועת עזה. זה הכוחות שלנו שעובדים בלב הלחימה, שמקימים תשתיות קריטיות תחת איום, שנלחמים כל יום על כל פיר, כל עמדת תצפית, כל צינור מים.
ואני? עם עט ומחברת, שומעת על תכנון מבנה בשגרת שלום.

הפער היה בלתי נתפס.
מעין מעבר חד ממאה לאפס – מהילוך חמישי לאחורנית.
מהובלה של חמ"ל, משיקום מוצבים, מתיאום קבלנים בשטח אויב – לשבת בין קירות לבנים, לשמוע הרצאה, למלא מטלות.

דיסוננס שלא נותן מנוחה

הראש אמור להיות בלימודים, אבל הלב עדיין שם – בשטח, עם הצוות, עם החיילים.
יש משהו כמעט מתעתע ביכולת של השגרה להימשך – כשהמלחמה עוד לא באמת נגמרה.
במובן מסוים, המלחמה כבר לא בכותרות, אבל היא עדיין בתוכי.
היא שם בלילה, היא קופצת מכל צלצול לא מזוהה, היא עולה פתאום במחשבה באמצע הרצאה.

והיו גם רגשות אשם.
כי איך אני מרשה לעצמי לחזור לשגרה, כשהם – האנשים שעמדתי לצידם עד לפני רגע – עדיין בלב המערכה?
האם מותר לי לנשום? לעצור? להתעסק בעצמי?
השליחות שבעבודה לא פשוט נשכחת – היא חסרה. מורגשת. צורבת.

המורכבות של להיות גם קצינה וגם סטודנטית

להיות קצינה זה לא "תפקיד". זה מקום של אחריות מתמשכת. זה זהות.
וכשאת נכנסת לתוך עולם אחר – של לימודים, של משימות אקדמיות – את נדרשת לבצע עוד מעבר:
מעבר בין עשייה מתמדת לבין עיבוד. בין פעולה – לחשיבה. בין סערה – לשקט.

אבל השקט הזה לא תמיד נעים. לפעמים הוא צורם.
כי את לא שם באמת. את לא כאן באמת.
את נעה בין שני עולמות – שונה כל כך – ומנסה למצוא מקום לעצמך ביניהם.
ואף אחד בסביבה האקדמית לא באמת מבין.
לא את הסיפורים. לא את העומק. לא את מה שעברת.

קושי אמיתי בשחרור

גם עכשיו – אני לא בטוחה שהצלחתי לשחרר באמת.
אני יושבת בכיתה, אבל הראש עוד עובר על גאנטים של שיקום, על מסלולי שיירות, על תמונות של מבנים הרוסים.
כל תכנון מבנה בלימודים – מזכיר לי את מה שתכננתי תחת אש.
כל טבלה אקסלית – מזכירה לי את הלילות הארוכים בהם חישבתי תכולות למוצבים.

ובכל זאת – מנסה להכיל את שני העולמות

אני מבינה שזה חלק מהאתגר.
להיות קצינה וסטודנטית זו לא רק חלוקת זמן – זו חלוקת זהות.
ללמוד להכיל גם את הרצון להתפתח, וגם את הדחף לחזור ולפעול.
להבין שלפעמים, דווקא החזרה ללימודים – היא גם היא שליחות.
כי הידע שארכוש – ישוב איתי לשטח.
כי העוצמות שגיליתי – ילוו אותי הלאה.
כי אני לא עוזבת – אני רק צוברת עוד כלים, ליום שבו שוב אצטרך להיות שם.

לסיכום – תודה

כשאני עוצרת לרגע ומביטה לאחור – על כל מה שעברנו, על המקומות שהיינו בהם, על המשימות, על האנשים – אני מרגישה צורך עמוק לומר תודה.

תודה שאיפשרתם לנו לעבוד. תודה שנתתם לנו את הגב – את רכבי השטח, את גיוסי המילואים, את התקציבים שזרמו בדיוק ברגעים שבהם היינו צריכים אותם – כדי שנוכל להמשיך לשקם ולעשות את עבודתנו נאמנה. תודה שהאמנתם בנו, ששלחתם מילה טובה, שחיבקתם – גם מרחוק.

עברתי דרך לא פשוטה. מהרגע שבו נכנסתי לחמ"ל המחוזי ביום הראשון למלחמה, ועד לרגע שבו עמדתי באמצע מוצב שרוף, עם קסדה על הראש ודמעות בעיניים – הייתי שם. לא כצופה מהצד, אלא בלב העשייה. בלב הכאב. בלב המשמעות.

שיקמנו מוצבים, תיאמנו כוחות, בנינו תחת הפגזות, והחזקנו את עצמנו – ואת האחרים – כשהכול בער סביבנו. ראיתי חפצים אישיים של חברים שלא חזרו. נגעתי בידיים שלי במקומות שהפכו לזירת טבח. עבדתי בתוך כאוס מתמשך, אבל גם מתוך תחושת שליחות שלא עזבה לרגע.

היו רגעים של שבירה – אבל גם בהם בחרתי להישאר. להרים את הראש. להיות בשביל הצוות שלי. להיות בשביל החיילים.
ידעתי שבמקום שאין אנשים – אני אהיה. ומה שיכולתי לתת – נתתי. בלי לחשוב פעמיים.

גם כשחזרתי ללימודים – זה לא היה פשוט. ישבתי בכיתה והרגשתי שאני לא שייכת. שהלב שלי עוד שם – בשטח. במעבר רפיח. במוצבים.
הרגשתי שהשליחות עוד זורמת לי בעורקים. שהמעבר לעולם שקט ובטוח כל כך – לא טבעי עבורי. אבל גם הבנתי – שזה חלק מהמסע. שהכלים שאני צוברת עכשיו – ילוו אותי למשימות הבאות.

ולכן, מעל הכול – אני אומרת תודה שיש לי את הזכות ללבוש את מדי צה"ל.
תודה שיש לי את הזכות להיות חלק מחיל הלוגיסטיקה, בגאווה.
תודה שיש לי את האפשרות להשפיע, לפעול, להוביל – גם כשזה קשה, גם כשזה שוחק, גם כשזה כואב.

כי בסופו של דבר – זה מי שאני.
מנהלת פרוייקטים בניין. קצינה. מפקדת. אישה. לוחמת לוגיסטיקה.