מאת: מדור ניהול הידע אטל

תאריך עלייה לאתר: 13/05/2025

תאריך האירוע: 2025-05-13

מספר צפיות: 77

"מהשטח אל ההובלה – סא"ל במיל' שי ונטורה בונה את עמוד השדרה של הלחימה הלוגיסטית בצה"ל"
מאת ניסים קלו

"מי שהיה שם – יודע מה צריך": סא"ל שי ונטורה, מהלוחמה בשטח לעיצוב שדרת הלוגיסטיקה של צה"ל

סא"ל שי ונטורה, בן 44 מהרצליה, נשוי לליטל ואב לשלושה – עומר, עדי וניר – כיהן עד לא מכבר כראש ענף סיוע מנהלתי וכראש מדור תורה ותפיסות במפקדת קצין הלוגיסטיקה הראשי בצה"ל. תפקיד כפול ומרכזי, שבמסגרתו היה אחראי על עיצוב תפיסות בניין הכוח של מערך הסיוע המנהלי ביבשה, כתיבת הוראות וטכניקות והובלת פיתוח הידע הלוגיסטי של צה"ל – הן בשגרה והן בלחימה.

אבל הדרך של שי לפיקוד הבכיר של צה"ל לא התחילה מאחורי שולחן ומחשב. היא התחילה בקו, בעפר, באבק – בשנים ארוכות של שירות קרבי מאתגר כלוחם בחטיבת גבעתי.

הוא התגייס ביולי 1998 לגדוד צבר – אחת מהיחידות הלוחמות של החטיבה – ושירת במשך חמש שנים מלאות כלוחם, סמל מחלקה, ולבסוף רס"פ (רב סמל פלוגתי). אלו היו שנים טעונות, רוויות תקריות מבצעיות, שהתרחשו בשיא תקופת האינתיפאדה השנייה ובזמן שמערכת הביטחון ניסתה לבלום את גלי הטרור שבקעו מרצועת עזה.
את מרבית תפקידו ביצע בגזרות השונות באוגדת עזה, ציר פילדלפי ויישובי גוש קטיף – אזור שדרש מענה לוגיסטי מדויק ומיידי לכל כוחות הלחימה שפעלו בו. שם הוא חווה מה קורה כשאין דלק בזמן, כשציוד אישי חסר, כשפינוי מתעכב או כשאין תחמושת בקו הראשון.

אבל בניגוד לרבים, שי לא רק ראה את הבעיות – הוא הפנים את עומקן והחליט להפוך לחלק מהפתרון.
כשהיה נגד בדרגת רס"ל, ועם ניסיון מבצעי עמוק בלב הלחימה, הוא בחר לעזוב את המסלול הקרבי ולצאת לקורס קציני לוגיסטיקה. לא כמפלט, אלא כבחירה עמוקה של אדם שמבין – שלוחם בלי לוגיסטיקה, הוא לוחם מוגבל.

"בשבילי," הוא מספר, "המשמעות של קצין לוגיסטיקה לא הייתה בפקודות – אלא בלב. רציתי להיות זה שמוודא שהכוח לעולם לא יישאר לבד. שלמפקד הפלוגה יהיה על מי לסמוך. שהלוחם בקצה ידע – שמישהו חושב עליו, דואג לו, ורואה את התמונה הכוללת."

המעבר הזה – מלוחם לקצין לוגיסטיקה – היה מהלך לא שגרתי, אבל עבור שי הוא הרגיש טבעי. לא רק בגלל שידע את השטח – אלא כי היה מחובר אליו רגשית. הוא המשיך לחיות את הצרכים של הלוחמים, גם כשהחל לכתוב נהלים, לתכנן אוגדנים, ולהוביל תרגילים באט"ל. הוא לא כתב הנחיות – הוא תרגם מציאות למילים.

מאז ועד היום, שי מילא שורה של תפקידי ליבה: סמ"פ ומ"פ מפקדה (כיום פלס"ם) בגדודי גבעתי, קצין לוגיסטיקה חטיבתי במבצעים "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן", קצין הספקה בחטיבת הנח"ל ובאוגדה 98 ותפקיד ראש מדור תודה ותפיסות סיוע מנהלתי בחיל הלוגיסטיקה, תפקיד שבו הוגדר כמוקד ידע מטכ"לי. תמיד קרוב לשטח, תמיד מנסה לגשר בין הצרכים המבצעיים לבין המענה הארגוני.

והיום? כשהמלחמה האחרונה – מלחמת חרבות ברזל – פרצה בעוצמה חסרת תקדים, שי לא היסס לרגע. הוא שהה בעבודה 100% מהזמן, לא נח אפילו לרגע אחד, ניהל צוותי חשיבה, הפיץ לקחים תוך כדי תנועה, ערך סיורים במפקדות ובחזיתות השונות, ודאג שכל פער מקצועי ייקבל מענה.

וכששואלים אותו מה היה הרגע המרגש ביותר שלו במלחמה, הוא לא מספר על נאום פיקודי ולא על טקס. הוא מספר בפשטות על קצינת לוגיסטיקה שפגש בשטח, שאמרה לו:
"קראנו בלילה את האוגדן ששלחת. הוא עזר לנו מאוד. בזכותו כבר סידרנו את זה הבוקר."

הרגעים האלה – הם שמזכירים לו למה התחיל. כי כשמי שכותב – היה שם, הוא כותב אחרת.

"החייל שראה את השטח – והבין את הפקודות": שי ונטורה בקורס הקצינים

עבור רוב הצוערים, קורס הקצינים הוא התחנה הראשונה שבה הם נדרשים לקחת אחריות – לפקד, להוביל, להבין מערכות גדולות מהם. אבל שי ונטורה הגיע לשם ממקום אחר.

כשנכנס בשערי בה"ד 1, הוא כבר היה רב-סמל לוחם עם חמש שנות שירות קרבי מאחוריו, סמל מחלקה, רס"פ בגדוד צבר של גבעתי, לוחם רציני שצמח מתוך המציאות המורכבת של האינתיפאדה השנייה. כל אתגר, כל ניווט, כל משימת לילה – כבר היו חלק ממנו.

ובדיוק בגלל זה, קורס הקצינים עבורו היה לא רק שלב הבא – אלא סגירת מעגל.

"אני זוכר שהסתכלתי על הצוערים סביבי," הוא מספר. "רובם היו בני 19–20, חיילים עם פחות משנה בצבא. אני הייתי כמעט בן 24, עם תרמיל של חוויות מבצעיות אמיתיות. כשכולם התקשו בניווטי לילה, אני חייכתי – זה הזכיר לי תקופות הרבה יותר קשות. כשנלחצו מהצגה מול מדריך – אני חשבתי על לוחמים שפיקדתי עליהם תחת אש. קורס הקצינים לא הפחיד אותי – הוא ריגש ואתגר אותי."

אבל היתרון האמיתי של שי לא היה בניסיון המבצעי, אלא בפרשנות שנתן למה שלמד. כל נוהל שהוסבר בכיתה – הוא כבר ידע מה קורה כשהוא לא מתבצע. כל פקודה – הוא ידע איך תיתפס בשטח. כל תרשים – קיבל אצלו הקשר מציאותי.

"הקורס כולו היה עבורי כמו תרגום של החיים שהכרתי לשפה מסודרת," הוא מתאר. "אני לא הייתי צריך לדמיין תרחיש – אני הייתי שם. ידעתי מה קורה כשאין מים בלילה, כשקצין לוגיסטיקה לא מוודא פינוי, כשגדוד יוצא לשטח בלי גיבוי לוגיסטי. זה לא היה לי 'עקרוני' – זה היה ממשי."

בתוך הכיתה, הוא הפך במהרה לדמות משמעותית – כזה שלא רק מקשיב, אלא מוסיף שכבה של מציאות לכל דיון. מדריכים נעזרו בו, חברים התייעצו איתו. לפעמים, כשהייתה תחושת ניתוק בין התוכן לבין השטח – הוא היה זה שמגשר, שמביא את הקול של השטח לתוך הלימוד.

אבל לצד כל זה – הוא לא שכח לרגע למה בא.
הוא לא בא "להתברגן" או למצוא נוחות – הוא בא כדי להפוך לאיש לוגיסטיקה שמבין את הלוחמים מבפנים. הוא בא כדי להיות שם בשבילם – מתוך ידע, לא מתוך ניחוש.

במובנים רבים, קורס הקצינים היה הרגע שבו עבר מלחימה מול אויב ללחימה על כל פרט עבור הלוחמים.
לא פחות חשוב. לפעמים אפילו יותר.

תפקידיו בשירות

ש: מה היה התפקיד הראשון שלך בצה"ל לאחר קורס הקצינים?
ת: סמ"פ מפקדה בגדוד רותם בחטיבת גבעתי. הייתי אחראי על כל תחומי ההספקה בגדוד, ממלא מקום מפקד הפלוגה והובלתי את שגרת הפלוגה.

ש: מה אפיין את התפקיד הראשון שלך כקצין צעיר ?

 ת: לאחר שסיימתי את קורס הקצינים, שובצתי כסגן מפקד פלוגת מפקדה (סמ"פ מפקדה) בגדוד רותם של חטיבת גבעתי. בתפקיד הזה נשאתי באחריות מלאה על כלל תחומי ההספקה בגדוד – החל מניהול תחום המזון, המים, הדלק, הסוללות והתחמושת, דרך בקרה על ציוד רפואי, ועד לתיאום ושינוע ציוד ליחידות השונות בשטח. דאגתי שהלוחמים יקבלו מענה מהיר, זמין ומדויק, גם במהלך אימונים ובט"ש וגם תוך כדי פעילות מבצעית אינטנסיבית.
בנוסף, שימשתי כממלא מקום מפקד הפלוגה בעת הצורך, ובתוך כך הובלתי את שגרת הפלוגה שכללה ניהול סד"כ לוגיסטי, הכשרות, שמירה על כשירות כוחות הספקה, פיקוח על סדרי הכניסות והיציאות של רכבים וציוד, גיבוש הצוות ושמירה על מוסר גבוה תחת עומס מבצעי. הפלוגה שימשה כעורק החיים של הגדוד, ואני ראיתי בתפקידי שליחות – לדאוג שלוחמים יקבלו את כל שנדרש להם כדי להילחם בראש שקט.

ש: אילו תפקידים נוספים מילאת במהלך השירות?

ת: לאורך השנים מילאתי שורה של תפקידים לוגיסטיים משמעותיים, כל אחד מהם בתנאים מבצעיים שונים ובלחצים משתנים. הנה סקירה על המרכזיים שבהם:

• מפקד פלוגת מפקדה (פלס"ם) בסיירת גבעתי במהלך מבצע "עופרת יצוקה":
  בתפקיד זה הובלתי את כלל תחומי הלוגיסטיקה של היחידה, תוך כדי לחימה אינטנסיבית בשטחי עזה. נדרשתי להבטיח אספקה רציפה של מים, מזון, תחמושת, ציוד רפואי וחלפים – לעיתים בתוך זמן קצר מאוד, ובתוך שטח מאוים. עבדתי ישירות מול מפקדים ולוחמים תחת אש, ודאגתי שהכוח לעולם לא יישאר ללא ציוד קריטי. מעבר לאספקה, ניהלתי את תחום פינוי הנפגעים, תיאומי שינוע, והחזרת ציוד לטיפולים. הלוגיסטיקה הייתה חיונית לשמירה על כושר הלחימה של הסיירת, והיה לי ברור שהצלחת כל משימה תלויה גם בעבודה שלנו מאחורי הקלעים.
• קצין לוגיסטיקה של החטיבה הצפונית ברצועת עזה במהלך מבצע "עמוד ענן" ובמהלך תקופה מבצעית מאתגרת:
  בתפקיד זה הייתי אחראי על ניהול המענה הלוגיסטי לכלל הכוחות שפעלו תחת החטיבה – תיאום בין גדודים, שליטה על תשתיות אחסון והובלה, טיפול בתקלות תשתית, וניהול צוותים תחת עומסים כבדים. דאגתי שכל יחידה בשטח תקבל את הציוד הדרוש, בזמנים מדויקים ועם גמישות תפעולית בהתאם לשינויים בשטח. ההבנה שכל פער לוגיסטי משפיע על הרעיון המבצעי החטיבתי והאוגדתי בהגנה על יישובי עוטף עזה – הפכה אותי לרגיש במיוחד לכל פריט ולכל משאית.
• קצין הספקה חטיבתי בחטיבת הנח"ל ובהמשך באוגדה 98:
  בתפקידים אלו עבדתי כבר ברמה המרחבית, ותפקידי כלל ראייה מערכתית כוללת על כלל המענה הלוגיסטי לפעילות החטיבתית והאוגדתית. נדרשתי להבטיח זמינות אמצעים לא רק בהיבטים שוטפים, אלא גם בתכנון עתידי, שמירה על כשירות מלאי, תקצוב וניהול קשרים עם גופים תומכים חיצוניים. עסקתי בבניית תוכניות הספקה מורכבות לתרגילים ולמבצעים, בליווי שיירות ובקרת תהליכים.

בכל התפקידים האלו למדתי שמערך הלוגיסטיקה הוא הרבה יותר מ"מאחורי הקלעים" – הוא תשתית קריטית להצלחת הלחימה, מקור של עוצמה לכוחות, ועוגן למפקדים בשטח. לוגיסטיקה מתפקדת, מתוכננת וגמישה היא תנאי יסוד לניצחון.

מלחמת חרבות ברזל

 בלב שדה הקרב המתהווה – ענף סיוע מנהלתי במלחמה

בשעות הראשונות למלחמת חרבות ברזל, עוד כשהתמונה המבצעית הייתה מעורפלת ומטה הקרקע רעד מתחת לרגליים, היינו כבר בעשייה. תפסנו עמדות בליבת קבלת ההחלטות של אט"ל – לא כמשקיפים, אלא ככוח פועל, מכוון ומעצב.

כראש מדור ותיק ובהמשך כעומד בראש ענף סיוע מנהלתי, האחריות שלי הייתה כפולה: מצד אחד – להפעיל את כלל הידע, התפיסות, הנהלים והמודלים שפיתחנו לאורך השנים – ומנגד, להתמודד עם מציאות בלתי צפויה, מתפתחת, לפעמים כאוטית, שדורשת הסתגלות מתמדת.

העבודה התנהלה לפי שעון לחימה צפוף ומורכב. לא היו ימים ולא היו לילות – הייתה רק המערכה. ביצענו סיורים תכופים במפקדות וביחידות, כולל חטיבות לוחמות ויחידות עורפיות, כדי לזהות מקרוב את הפערים, הצרכים והאתגרים בשטח. החיילים והמפקדים שפגשנו לא חיכו לתיאוריה – הם ביקשו פתרונות, כאן ועכשיו.

מול הלחץ הזה, הפעלנו את צותת התחקור והלמידה שפעל בזמן אמת: קצינים בכירים במילואים בדרגות סא"ל עד תא"ל – חלקם רמ"חים, קל"פים ומפקדי מרכזים לשעבר – כולם התגייסו לתוך החדר. הניסיון שלהם הפך למטבע עובר לסוחר, והיכולת שלהם לזקק תובנות בתוך שעות – הייתה הבסיס לעבודה שלנו.

טרם המלחמה, הובלתי את תכנון וניהול תרגילי אט"ל וגם את משחקי המלחמה של הסגל הבכיר בשנים שקדמו ללחימה. המודלים שתרגלנו שם הפכו, כמעט מילה במילה, למענה שאותו פיתחנו בשטח. זה הרגע שבו התפיסה שעמלנו עליה – "קשת דרוכה" – עברה מהלוח המחיק למציאות, מהשקף לשדה הקרב.

המענה שלנו כלל כתיבה ועדכון מיידי של נהלים ופקודות הפעלה, בהתאם לצרכים החדשים שעלו בלחימה – מענה לוגיסטי בשטח רווי הריסות, הקמה והפעלת מגננים בשדה הקרב, מבצעים לוגיסטיים וטכניקות להפעלת גדוד ההספקה של בה"ד 6 כעתודה מטכ"לית.

במקביל, פעלנו במאמץ ייחודי של תחקור שוטף תוך כדי לחימה – ריכוז לקחים ישירות מהכוחות, ניתוחם ברמה מערכתית, ופיתוח ידע חי המוזרם חזרה לשטח ולבסיסי ההדרכה. לא המתנו לסוף המערכה – התאמנו כלים ותהליכים תוך כדי תנועה.

עבדנו בתיאום הדוק עם קציני חיל ראשיים, רמ"חים, רע"נים ורמ"דים, והיינו חלק בלתי נפרד מצוותי התכנון האסטרטגיים של אט"ל והפיקודים המרחביים. הקשר הזה – שנבנה לאורך שנים בשגרה – הפך לקריטי בזמן חירום.

אבל לא הכול הלך חלק. היו גם קשיים עמוקים – מתח עצום, ריבוי דרישות, פערים בין רצוי למצוי, ותסכול שלפעמים גבל בתחושת חוסר אונים. מנגד – עמד גאווה אדירה באנשים. אנשי מערך הסיוע המנהלתי הוכיחו עמידות, מסירות ויוזמה – לילה אחרי לילה, אתגר אחרי אתגר.

רגע השיא האישי שלי כרמ"ד ורע"ן היה כאשר ראינו את תפיסת "קשת דרוכה" קורמת עור וגידים – לא כרעיון תיאורטי, אלא כמודל פועל שהציל חיים, קידם משימות, ושמר על קצב הלחימה של צה"ל.

ולבסוף – אולי אחד ההיבטים המרגשים ביותר היה לראות את שילוב הנשים לצד הגברים במערך הלוגיסטי – שכם לשכם, בכל התפקידים, תמיד בחזית, תמיד בעשייה.

עיניים שמבינות – על גיבוש, חוסן ותפקיד המפקד במלחמה

בתוך הקצב האינטנסיבי של המלחמה, בין דיון פיקודי לתחקיר מבצעי, הבנתי מהר מאוד שהאתגר הגדול ביותר – הוא לא רק לנהל את המשימות, אלא להחזיק את האנשים.

הצוות שלי מורכב מקציני מילואים ותיקים ומנוסים – אנשים שעברו דבר או שניים בשירות הצבאי ובחיים. אבל גם הוותיקים ביותר אינם חסינים לשחיקה הנפשית של לחימה מתמשכת. זה לא רק העומס – זה גם הידיעה המתמדת מה קורה בחזית, העדכונים השוטפים על הנפגעים, האובדן של חברים ועמיתים, התחושה שאתה אחראי, אבל גם מוגבל.

לכן הקפדתי, לאורך כל המלחמה, לקיים מפגש צוותי פנים אל פנים לפחות פעם בשבוע. לא מפגש עבודה, אלא מפגש של בני אדם. מקום לשתף, לפרוק, להקשיב. אנשים סיפרו על התחושות, על החששות מהבית, על הקושי לישון בלילה, על הילדים הבוגרים בצבא או אלו ששואלים שאלות שקשה לענות עליהן.

במקביל, דאגתי שהצוות יהיה מעודכן כל הזמן במתרחש בשטח – לא רק מבחינה מקצועית, אלא גם רגשית. כשהיה מקרה של נפגע, התכנסנו. כשעלה קושי מתמשך באחת היחידות, דיברנו. לא השארנו את הדברים באוויר – התמודדנו מולם, ביחד.

כמפקד, ראיתי חובה אישית להסתכל לכל אחד בעיניים, להרגיש את המתח הפנימי, לזהות מבעוד מועד סימני שחיקה, להציף את הדברים ולאפשר שיח פתוח – בגובה העיניים, בלי מסכות. למדתי שכאשר פקוד, בכל גיל ודרגה, מרגיש שרואים אותו באמת – הוא מסוגל להחזיק מעמד גם ברגעים הכי קשים.

במלחמה, יותר מבשגרה, המפקד מייצר את האווירה. היא לא נוצרת מאליה. אווירה בונה, אנושית, מתחשבת – אבל גם כזו שמובילה קדימה, שומרת על ריכוז במשימה. השתדלתי לחבר בין אנשים, להצחיק ברגע הנכון, להרגיע כשצריך, לגעת בנפש בלי דרמה – וליצור מרחב שבו כולם רוצים להישאר, גם כשהעולם בחוץ רועש וסוער.

·לא הבטחנו קל, הבטחנו אמת – הסיכום האישי של שי ונטורה למלחמה

• במהלך כל תקופת המלחמה – לילה אחר לילה, שבוע אחר שבוע – לא עצרנו. לא בגלל שלא רציתי, לא בגלל שלא התעייפתי – אלא כי הבנתי היטב מה מונח על הכף.

• דווקא ברגעים של כאוס, של חוסר ודאות, של קריאות חירום מהחזית – המערך הלוגיסטי עובר לקדמת הבמה. אם ביום שגרה הוא פועל ברקע, ביום קרב הוא זה שמחזיק את החזית.
• היו גם רגעים קשים. המשפחה הרגישה היטב את המחיר. השיחות המאוחרות בלילה, מבטים של דאגה מהמסך, הילדים שרוצים חיבוק, ובת הזוג שתוהה מתי חוזרים להיות ביחד באמת. היו לי דילמות אמיתיות, לפעמים כואבות – בין החובה למקצוע ולמשימה, לבין המחויבות האנושית למשפחה שלי, אבל זמן מלחמה הוא לא זמן רגיל.
• אבל בתוך כל זה – היו גם רגעים של אור.
• הרגע הכי מרגש שחוויתי? זה קרה כשפגשתי קצינת לוגיסטיקה צעירה בשטח, והיא אמרה לי בעיניים בורקות:
  "קראנו בלילה את האוגדן ששלחת. הוא עזר לנו מאוד. בזכותו כבר הבוקר סידרנו את הכול".
• זה היה הרגע שבו הרגשתי שמישהו באמת קיבל את הכלים לפעול, בזכות העשייה שלנו. לא ניירות. לא מצגות. מצפן בשטח.
• והמוטו שלי, לכל אורך הדרך?
  "יוזמה, יוזמה, יוזמה – והבנה שאחריות היא מקצה לקצה, תמיד."
  לא לחכות. לא לדחות. לזהות צורך, ליזום פתרון, לדחוף עד שהוא קורה בלי להסתכל על מי שמעליי, הבעיה אצלי – אני אפתור את זה.
• אני לא מוותר. לא לעצמי, ולא לפקודים שלי – לא על כושר הלחימה שלהם, לא על הערכים שלהם, ולא על מה שהם מסוגלים להיות.
• בסוף כל יום – גם הקשה ביותר – ידעתי שעשינו כל מה שיכולנו כדי לאפשר ללוחמים לנצח. וזה שווה את הכול.

 סיכום השיחה

 מן השטח אל המפה – סיכום דרכו של שי ונטורה

"הצלחנו – בעל כורחנו." במשפט אחד, שי ונטורה מסכם את אחת התקופות המטלטלות והמרכזיות בחייו – תקופת מלחמת חרבות ברזל. לא בחרנו להצליח, לא בחרנו לצאת למלחמה הזאת, הצלחנו מתוך מאבק מתמיד ומחויבות בלתי מתפשרת של אנשים שעמדו בחזית, גם אם לא אחזו בנשק.

שי לא התחיל כאיש לוגיסטיקה. הוא היה לוחם. את תפקידו הראשון עשה בגזרת כיסופים בתקופת גוש קטיף והאינתיפאדה השנייה – תקופה שבה השטח בער יום ולילה. הוא חווה על בשרו מה המשמעות של פעולה מוצלחת, ומה קורה כשציוד מתעכב, כשאספקה לא מגיעה, כשמענה רפואי לא מתואם, כשחוסר תכנון לוגיסטי פוגע במבצע.

וכששי עבר לעולמות הלוגיסטיקה – הוא לא השאיר את המדים ואפוד הקרב מאחור. הם המשיכו ללוות אותו בכל דיון, כל מסמך, כל תרגיל וכל ישיבת מטה. הוא לא נזקק לדו"חות כדי להבין מה הלוחמים צריכים. הוא היה שם. הוא נשם את אותו אבק, חיכה לאותו ג'ריקן דלק, ראה חיילים נשברים כשאין פתרון.

כראש ענף סיוע מנהלתי, וכמי שהוביל בשנים האחרונות את פיתוח תפיסות הסיוע המנהלתי ביבשה, שי עמד על עקרון פשוט: "לוגיסטיקה טובה היא עוצמה קרבית." לא רק תשתית – אלא ממש זרוע תומכת לחימה. בעיניו, כל החלטה לוגיסטית צריכה להימדד דרך עיניו של לוחם בשטח – לא רק דרך טבלאות וגרפים.

במהלך המלחמה, ובשנים שלפניה, שי עיצב וכתב ספרות הדרכה, תפיסות, הוראות, טכניקות ונהלים שעליהם נשען צה"ל בשטח הלחימה. אבל הוא לא כתב מהראש – הוא כתב מהלב ומהזיכרון. מתוך שיחות אמיתיות עם לוחמים, מתוך סיורים בגדודים, מתוך זיעה של מבצעים בשטח, ומתוך שיחות לילה עם קצינים שמחפשים פתרון – לא בעוד חודש, אלא למחר בבוקר.

הוא לא ניחש מה הצרכים – הוא פגש אותם. ולכן גם כשהלחימה פרצה – הפתרונות שהוא הציע היו זמינים, נכונים, מציאותיים. הוא לא נזקק "ללמוד את השטח" – כי השטח כבר היה בתוכו.

את תפקידו האחרון עשה כראש ענף סיוע מנהלתי בחיל הלוגיסטיקה – תפקיד שבו הפך את הניסיון המצטבר למנוף למערכת כולה. הוא הניע תהליכים, ניתח לקחים, ועזר לארגון שלם להבין איך נכון לפעול טוב יותר מחר. לאורך הדרך ליוו אותו מפקדים ומפקדות מהשורה הראשונה, אנשים בעלי ערכים ומשימתיות, שידעו להקשיב, להתייעץ, וגם לאתגר אותו כשצריך. לצידם – קצינים וקצינות ממערך הסיוע המנהלתי: שותפים אמיתיים לדרך, אנשי מקצוע שמוטרדים תמיד מהשאלה: האם נהיה מוכנים למלחמה שתבוא פתאום.

שי רואה בחיל הלוגיסטיקה משפחה. לא עוד ענף תומך – אלא חבורה של גברים ונשים, יוזמים, אחראים, משימתיים, שמבינים שהלוחם הוא במרכז – וכל היתר קיים כדי לתמוך בו.

והמשפחה הזו, בראייתו, הוכיחה את עצמה. גם כשהיה קשה. גם כשהיו לילות בלי שינה, גם כשהלב נקרע בין החזית לעורף המשפחתי. דווקא אז נבנתה המשמעות.

אם יש דבר אחד ששי לא מוותר עליו – זו האחריות. אחריות על כל פרט, על כל חייל, על כל משימה. אחריות שלא נגמרת כשהיום מסתיים, ולא נעלמת גם כשהמלחמה נגמרת.