מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 04/03/2021

תאריך האירוע:

מספר צפיות: 8045

רקע

בשנת 1959 רכש צה"ל מבריטניה 400 טנקי שוט שנחשבו למתקדמים מאוד.חיל החימוש נערך לקליטה ואחזקה של הטנקים בפעילויות הבאות :

• כתיבת תפיסת אחזקה
• הקמת מערכי אחזקה בדרג השדה , דרג ב' ותיקונם בדרג ג' במש"א
• הכשרת בעלי מקצוע לאחזקת הטנקים בדרגים השונים
• רכישת חלקי חילוף , הגדרת מחסנים משנה בהתאםלדרגי התיקון והכגדרת רמות מלאי חלפים מכל סוג
• רכש תחמושת מתאימה לטנק , למידת הטיפול בה, אחסנה ושינוע ליחידות המבצעיות, אחסון וטיפול בתחמושת לשעת חירום

שדרוג הטנק לאורך השנים

• שוט קל (שוט א') - לאור לקחי מלחמת ששת הימים נדרש להשביח את הטנק ולאפשר טווח נסיעה ארוך יותר ושימוש במנועי דיזל 
  נדרש להשלים את כל סיפור הפיתוח , הניסויים , הייצור , ההדרכה , הטהמעה ביחידות , היערכות מצלח ומרתח לתמוך באחזקה והקמת מערכי אחזקה תואמים.ראשוני הטנקים המשודרגים הגיעו בתחילות שנות השבעים לצה"ל ובמלחמת יום הכיפורים נחלו הטנקים הצלחה רבה והיו בעלי הכרעה משפיעה על הקרובת ברמת הגולן.
• שוט קל דגם ב' - הסבת מערכת בקרת הצריח המיושנת והבעייתית לאחזקה למערכת הידראולית המבוססת על טנק המג"ח, ללא מערכת הייצוב - נדרש להשלים את הסיפור.
• שוט קל דגם ג' - הסבת טנקי השוט ב' למערכות חשמל מתקדמות , הוספת מערכת ייצוב לבקרת צריח , הוספת מיגון ריאקטיבי.נדרש להשלים את כל סיפור הפיתוח , הניסויים , הייצור , ההדרכה , הטהמעה ביחידות , היערכות מצלח ומרתח לתמוך באחזקה והקמת מערכי אחזקה תואמים
• שוט דגם ד' - הסבת טנקי השוט ג' לטנקים מדוייקים יותר באמצעות הוספת מיגון ריאקטיבי מסוג בלייזר, שרוול תרמי, הוספת עמוד מטרולוגי ומחשב ירי.נדרש להשלים את כל סיפור הפיתוח , הניסויים , הייצור , ההדרכה , הטהמעה ביחידות , היערכות מצלח ומרתח לתמוך באחזקה והקמת מערכי אחזקה תואמים

טנקי השוט יצאו משירות בחטיבות השריון הסדירות בשנת 2002 וממערכי המילואים בשנת 2002.

מתוך ויקיפדיה

צנטוריון הוא טנק בריטי, שפותח בסוף מלחמת העולם השנייה, אך יצורו החל מאוחר מכדי שיכנס לשירות במהלכה. הצנטוריון יועד להיות טנק שיוט, אך למעשה היווה את אבן הדרך לתפיסת שריון חדשה לפיה הצנטוריון סווג כטנק מערכה.

הצנטוריונים שירתו במספר צבאות בעולם במהלך שנות המלחמה הקרה ולאחריה, גם כיום הטנק משמש מספר מדינות כמו גם כלים המבוססים עליו. בצה"ל שירת הצנטוריון בשם שוט משנות ה־50 של המאה ה־20 ועד שאחרוני הכלים הוצאו משירות בשנת 2002, נגמ"שים המבוססים עליו נמצאים בשירות גם כיום. השוט על גרסאותיו השונות שירת בחיל השריון במלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה והיה לאחד הטנקים החשובים והמוצלחים שידע צה"ל.

לאורך שנות מלחמת העולם השנייה מערך פיתוח הטנקים הבריטים סבל מתפיסת העולם הבעייתית שתפקיד השריון מחולק לשלושה סוגי טנקים בשדה הקרב; הטנק הקל אשר מסייר בשדה הקרב, טנק החי"ר בעל מיגון וחימוש רב לסיוע חיל רגלים, וטנק השיוט לפריצה ואיגוף כוחות האויב. הבעיה המרכזית עם תפיסה זו הייתה שאף אחד מסוגי הטנקים האלו לא נועד להילחם כנגד כוחות השריון של האויב, כך שלבריטים היו קשיים רבים במירוץ החימוש של לוחמת השריון ולא נמצאו מענים מספקים להתמודד עם פיתוח הטנקים הגרמניים שלרוב נועד לקרבות כנגד שריון.

לאחר המערכה הכושלת בצרפת ב־1940, איבד הצבא הבריטי כלים משוריינים רבים והיה מעט זמן לבחון מחדש את העיצוב והפיתוח של טנקים חדשים. טנקי השיוט היו מהירים ובעלי עבירות גבוהה, אך היו בעלי אמינות נמוכה מאוד ורבים מהר אבדו בשדה הקרב כתוצאה מכשלים מכניים, במהלך הלחימה בצפון אפריקה לעיתים חצי מהטנקים שנשלחו לקרב אבדו מסיבות טכניות. במהלך 1942 החל הצבא הבריטי לקבל טנקים אמריקאים ובמיוחד טנקי M4 שרמן בעלי אמינות גבוהה ותותח בקוטר 75 מ"מ שהיה מסוגל להתמודד עם רוב השריון הגרמני בתקופה. הופעת הפאנצר סימן 5 (פנתר) בשדה הקרב בחזית המזרחית ביולי 1943 הפתיעה את בעלות הברית, שנדרשו לייצר חימוש ומיגון מתאים כדי להתמודד עם טנק זה. כתגובה פיתחו הבריטים את תותח 17 ליטראות 76.2 מ"מ, אך לא היה טנק בריטי שניתן היה להרכיב לו את התותח החדש. כאמצעי ביניים, הרכיבו הבריטים את התותח על משחיתי טנקים כגון M10 וולברין, שגרסתו בעלת תותח זה נקראה "אכילס", ועל M4 שרמן שגרסתו עם התותח החדש נודעה בשם "שרמן פיירפלי".

בתקופה זו החל להיות ברור שישנה עדיפות רבה לטנקים "אוניברסליים" במקום החלוקה המורכבת לשלושה סוגים שונים. בסוף שנת 1943 החלו הבריטים לפתח ולבחון אופציות לטנק שכזה, שיהיה בעל חימוש, מיגון ומהירות המספיקים כדי להתמודד עם השריון של האויב. ב־7 באוקטובר 1943, בפגישה של הדירקטוריון של חיל השריון המלכותי, הוחלט ליישם צרכים אלו בצורת טנק שנקרא בשלב זה טנק השיוט A41, כלומר ממשיך דרכו של הקרומוול שהיה טנק השיוט האחרון בסדרה. בפגישה הוחלט על מפרט עתידי לטנק זה: מנוע בנזין 650 כ"ס, שריון קדמי בעובי 3 אינץ', משקל כולל של 45 טון ותותח 76.2 מ"מ - מפרט שהיה דומה מאוד לזה של הפנתר הגרמני בתקופה.

המנוע שנבחר ל־A41 היה מנוע הבנזין "רולס־רויס מטאור", שהיה התאמה לשימוש בטנקים של מנוע "מרלין" המוצלח של רולס־רויס, אשר שימש במטוסי ספיטפייר, במפציץ אוורו לנקסטר ובהוקר הוריקן. נבחנו מספר סוגי מערכות זחלים, נמצא כי מערכת זחלים מסוג 'קריסטי' שטנקי שיוט קודמים השתמשו בה, לא התאימה לטנק במשקל רב כל כך, ולבסוף נבחרה מערכת "גלגלי הבוגי הכפולים הורסטמן" (Horstmann) שהעניקה עבירות טובה בשטח ופשטות לטיפול. אלמנט חדשני שהוכנס לפיתוח הטנק היה השימוש במנוע רכב משני מסוג "מוריס" (8 כ"ס) כדי לשמש גנרטור להפעלת ציוד הקשר והתותח מבלי להפעיל את המנוע הראשי. המפרט הסופי של ה־A41 הוצג בפגישת הדירקטוריון ב־23 בפברואר 1944; המפרט אושר והוחלט לייצר 20 אבות טיפוס. במהלך המחצית השנייה של 1944, החלו בתהליך הייצור של אבות הטיפוס דרך המפעלים השונים, אך האבדות בכלים במהלך הפלישה לנורמנדי והצורך לייצר טנקים במהירות לשדה הקרב, עיכבה את הרכבת הטנק הניסיוני החדש והעבודה עליו החלה רק בינואר 1945. בזמן זה, המשיכו עבודות העיצוב והתכנון בעיקר בחלקי הצריח, והטנק הוגדר בשם טנק שיוט כבד A41A.

באפריל 1945, הורכבו הטנקים הראשונים והם נשלחו לשטחי האימונים לבחינה כללית. בשלב זה ה־A41 כבר קיבל את השם צנטוריון (Centurion), בהתאם לשמות טנקי השיוט האחרים המתחילים באות "C" לסימון "Cruiser" (שיוט). הניסוים הראשונים היו כל כך מוצלחים שהוחלט לשלוח 6 אבות טיפוס לבחינה קרבית עם היחידות הלוחמות באירופה במבצע שקיבל את הכינוי "מבצע זקיף", אלו הגיעו מספר ימים לאחר הניצחון באירופה אך זכו לתגובות אוהדות מאוד בקרב צוותי הטנקים של רגימנט האינסקילינג (הדרגונים ה־6) ורגימנט הטנקים החמישי המלכותי.

הצנטוריון שקל מעל 40 טון בשל השריון העבה למדי (17–118 מ"מ). החימוש הראשי היה תותח 17 ליטראות (76.2 מ"מ), שהוכיח את עצמו כמסוגל לחדור כל טנק גרמני בעת המלחמה (פרט לטיגר 2) מטווח מרבי של קילומטר. נקודת התורפה העיקרית הייתה המהירות הנמוכה, שנגרמה משילוב של משקל כבד יחסית ומנוע חלש. כמו כן טווח הפעולה היה קצר מאד.

צנטוריון של רגימנט הטנקים ה־6 המלכותי ליד פורט סעיד, במהלך מלחמת סיני, 1956.

בשנת 1949 נכנס הטנק לשרות וכ־4,000 צנטוריונים יוצרו, הנמנים עם 13 גרסאות מרכזיות. השיפורים לאורך השנים כללו שינוי התותח לתותח 20 ליטראות (83.4 מ"מ), ולאחר מכן לתותח L7; הוספת מערכות ראיית לילה וזרקורי תת־אדום; והוספת מערכות מיגון נגד אב"כ ומערכת בקרת אש משופרת. האחרון בדגמי הצנטוריון שיוצר היה הצנטוריון סימן 13. הצנטוריונים שירתו בצבאות רבים בעולם, כולל צבא ירדן, צבא סינגפור, צבא דרום אפריקה וצה"ל (ראה פירוט בהמשך). רוב המדינות המפעילות את הצנטוריונים היום מחזיקות בטנקים שעברו הסבה למנוע דיזל, ומערכות בקרת האש שלהם שופרו.

מלחמת קוריאה שהחלה ביוני 1950, הייתה טבילת האש הראשונה של טנקי הצנטוריון כאשר אלו שירתו בשלוש פלוגות ברגימנט ההוסרים האירי ה־8 המלכותי של המלך בצבא הבריטי. לקראת סוף המלחמה טנקים אלו שירתו גם כחלק מרגימנט הטנקים ה־3 המלכותי, הטנקים הוכיחו את עמידותם לתנאי מזג האוויר הקשים ואת יכולות הלחימה וכוח האש שלהם. טנקי צנטוריון נשלחו גם כחלק מכוח המשימה הבריטי לחצי האי סיני בשנת 1956 במהלך מבצע קדש ובהמשך, במהלך מלחמת וייטנאם שירתו צנטוריונים גם בצבא האוסטרלי.

בצבא הבריטי המשיכו דגמים המבוססים על הצנטוריון לשרת עד לשנות ה־90 של המאה ה־20, כשהם לוקחים חלק במלחמת המפרץ. בדרום אפריקה נמצאים שדרוגים מקומיים של הצנטוריון ("אוליפנט"; פיל) בשירות הצבא עד היום. בצה"ל, אף על פי שטנקי השוט (ראה בהמשך) כבר לא משרתים ביחידות השריון, נגמ"שים רבים המבוססים עליו עדיין משרתים ביחידות השונות, בהם הפומ"ה, הנגמ"חון והנקפדון.

השוט בשירות צה"ל

שוט הוא השם שניתן לצנטוריון כשנכנס לשירות בחיל השריון של צה"ל בשנת 1959. השם בא מן הפסוק:

"קוֹל שוֹט וְקוֹל רַעַשׁ אוֹפָן וְסוּס דוֹהֵר וּמֶרְכָּבָה מְרַקֵדָה."

— ספר נחום, פרק ג', פסוק ב'

'שוט מטאור' מוצג במצעד יום העצמאות שהתקיים בתל אביב ב־1965. ניתן לראות את המדוכות הבריטיות משני צידי התותח, הפנס הקדמי הבודד והאגזוזים המעוגלים על גג סיפון המנוע מאחור.

טנקי שוט מטאור בנגב בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, 1967.

שוט קל (סימן א') במהלך הלחימה בחזית הדרומית, מלחמת יום הכיפורים.

שוט מטאור

צה"ל רכש צנטוריונים מדגמי סימן 3 וסימן 5. השם שוט מטאור ניתן לשוט בעל מנוע הבנזין עם קירור מים^{[דרושה הבהרה]}. לשוט זה היה מנוע נוסף (שהיה מורכב במקורו במכונית מוריס), וזה שימש להפעלת גנרטור לטעינת מצברים כשהמנוע הראשי לא עבד. הטנק נטל חלק במלחמת ששת הימים (כ־400 טנקים^[1]), במהלכה גם נלקחו שלל כמה עשרות צנטוריונים ירדניים.

טנק שוט קל (א')

לאחר מלחמת ששת הימים, הובהר הצורך להשביח ולהתאים את הטנק לצורכי צה"ל, בעיקר בשל טווח נסיעה לא מספיק ומנוע המטאור מיושן. ישראל בחנה מספר חלופות למנוע השוט ולבסוף נבחר מנוע הסולר AVD-S-1790-2A של טלדיין קונטיננטל, בעיקר משום שמנוע זה התאים גם לטנק M48A2 (מגח) שהיה גם הוא בתהליך של השבחה והתאמה לצורכי צה"ל. החלפת המנוע, שלמעשה הייתה החלפת חטיבת הכח כולה, הצריכה גם שינוי מבני של תא המנוע בהגדלה והגבהה של סיפון המנוע. חטיבת הכוח החדשה, בעלת קירור האוויר, כללה גם תיבת הילוכים אוטומטית מסוג "אליסון CD-850-6" מה שהקל מאוד על הנהיגה בטנק למרחקים גדולים. חטיבת הכח החדשה והמנוע שבה, שיפרו את מהירות הטנק, טווח הנסיעה שלו ומשום שהיה מנוע סולר, גם פחת סיכויי הדליקה במנוע ובכך השתפרה שרידות הצוות.

במאי 1970, לאחר כשלוש שנות פיתוח, יצאו ראשוני השוטים המשודרגים אשר נקראו בכינוי "שוט קל" משום שהורכב מהאות הראשונה והאחרונה בשם יצרן המנוע החדש "קונטיננטל". החלפת חטיבת הכח הובילה להסרה של צינורות הפליטה (אגזוז) והחלפתם בבתי מסנן וכאמור הגדלה של סיפון המנוע, בנוסף הורכב מכל דלק נוסף להארכת טווח הנסיעה.^[2] מספר שינויים שהחלו להתבצע על השוט מטאור הופיעו באופן מלא בשוט קל, בהם שדרוג כל הכלים לתותח L7‏ 105 מ"מ והסרתם של הזרקור והמדוכות המקוריות (משגרי מדוכות עשן). בנוסף הוחלפו הפנסים הקידמיים המקורים בכאלו שהיו בשימוש כלי רכב אחרים בצה"ל.

שדרוג התותח התברר כמכריע ומשפיע. קצב האש של צוות מיומן בעזרת התותח הזה היה גבוה, ועמד על מעל ל־15 פגזים בדקה, בעוד הטנקים הסובייטים, דוגמת הT-54/55, שהיה טנק מקביל לצנטוריון, היה קצב אש אשר עמד על 4–5 פגזים בדקה. יתרון זה של טנקי הצנטוריון המשודרגים, היה בעל הכרעה משפיעה ומכרעת בקרבות ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, בהם הצליח חיל השריון שהיה מצויד בטנקי שוט קל לבלום כוחות שריון סורי בעלי עדיפות מספרית ניכרת.^[3]

לאחר פיתוח השוט קל (סימן א'), פותחו הסימן ב' והסימן ג' במהלך שנות ה־70 של המאה ה־20. אלו כללו שדרוגים למערכות האש ובקרת הצריח ושיפור נוסף למנוע כולל הוספת פתחי פליטה על גבי סיפון המנוע בחלק האחורי של הטנק. דגם ב' הוסב לצידוד הידראולי במקום מערכת הצידוד החשמלית המקורית, אך ללא מערכת ייצוב לתותח המאפשרת ירי בתנועה, בשונה מדגם א' שכלל מערכת ייצוב גזרתית. בדגם ג' הותקנה מערכת ייצוב חדשה^{[דרוש מקור]}.

לקראת סוף שנות ה־70, שודרגו חלק מהטנקים למפרט "ברק־אור" (שוט קל סימן ד' ). זהו שוט קל שנוסף לו מיגון ריאקטיבי מסוג בלייזר, שרוול תרמי, הוספת עמוד מטרולוגי על גג הצריח והוספת משגרי מדוכות בצורת "קסטה" (קופסה מלבנית המכילה את המדוכות במצב מוכן לשיגור). המיגון הריאקטיבי שגם הורכב על טנקי המגח, התבסס על מסקנות בעיקר ממלחמת יום הכיפורים על איומי נשק הנ"ט בשדה הקרב. כאשר טנקי הסימן ד' היו בשימוש בלחימה במלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982, הוכיח מיגון זה את עצמו נגד נשק הנ"ט (בעיקר סאגר ו־RPG) שלא כמו במלחמת יום הכיפורים בה לא היה מענה מספק לנשק זה.

טנקי השוט יצאו משרות בחטיבות השריון הסדירות בשנת 1992. בעת ,שחטיבה 188 שהייתה החטיבה הסדירה האחרונה שהייתה מצוידת בטנקי שוט, הוסבה למרכבה סימן 3. בחטיבות המילואים נמשך השימוש בשוט עד שנת 2002 אז יצאו אחרוני השוטים משרות צה"ל. עם זאת, עד היום מצויים בצה"ל כלים מסוגים שונים המתבססים על התובה של טנק השוט, בהם נגמ"שים ונגמ"שי הנדסה שונים.

צנטוריון סימן 3 בשירות הצבא השווייצרי, 2006.

צנטוריון סימן 12 במוזיאון השריון במונסטר, צפון גרמניה.

אוליפנט סימן 1B בשירות דרום אפריקה.

סטרידסווגן 102 שוודי באימון.

    ישראל

• שוט מטאור: השם הניתן לדגמים הבסיסיים שרכשה ישראל, בעלי מנוע בנזין מסוג מטאור.
• שוט קל: התאמה של הצנטוריון המקורי לצורכי צה"ל; החלפת הממסרת והמנוע למנוע סולר, שדרוג לתותח L7 בקליבר 105 מ"מ ושינויים נוספים.
• שוט ברק-אור: שוט קל סימן ד', הדגם המתקדם ביותר של הצנטוריון בצה"ל. כלל מספר שיפורים בהם תוספת מיגון ריאקטיבי בלייזר, שרוול תרמי לתותח ועמוד מטאורולוגי על גג הצריח.
• נגמשוט, נגמחון ונקפדון: דגמים של נגמ"שים כבדים המבוססים על התובה של השוט קל.
• פומ"ה: רכב הנדסה קרבית המבוסס על התובה של השוט קל ובפרט על הנגמשוט.

הדיזליזציה של צינטוריון - 'שוט-קל'

ממתוך ספר החימוש

אחד המבצעים הגדולים של חיל החימוש, בשיתוף עם אג"א ומש"א 681 ,(7100) היה מה שנקרא: 'הדיזליזציה של השוט,' הלא הוא הצנטוריון. הימים היו תחילת שנות הששים ועוד טרם מלחמת ששת הימים, אז הוחל בתהליך תכנון ההסבה והשיפורים ובניית אב-טיפוס לטנק המשופר. בחיל החימוש הבינו כי אם לא ישפרו את טנקי הצנטוריון הקיימים, הם לא יוכלו לעמוד מול טנקי הT-54- T-55 הסובייטים ולא יתאימו עוד לתנאי הלחימה של צה"ל. השם שניתן לטנק המשופר היה 'שוט-קל,' שנוצר משילוב שמו הצה"לי של צינטוריון, שוט, עם קיצור השם 'קונטיננטל' של חברת 'קונטיננטל מוטורס,' ממנה נרכשו מנועי הדיזל להסבה.

הפעולה המרכזית הייתה החלפת מנועי הבנזין של הטנקים, מתוצרת 'מטאור' הבריטי במנועי דיזל מתוצרת אמריקנית, של חברת 'קונטיננטל.' בנוסף, הוחלפו תיבות ההילוכים בממסרת חצי אוטומטית וההינעים הסופיים הוסבו והותאמו לחטיבת הכוח החדשה. בהקשר זה התברר כי סיבובי המנוע היו הפוכים, בגלל מבנה גלגלי השיניים והיה זה אתגר טכני רציני להפוך את כיוון התנועה, מבלי לפגוע במומנט הסופי. התותח המקורי בקוטר 83 מ"מ   20) ליטראות( הוחלף בתותח 105 מ"מ, תוצרת הארץ, שנקרא 'שריר' והוגדלה כמות הפגזים שניתן לאחסן בטנק. קיבולת הדלק הוכפלה, צריכת הדלק קטנה ומהירות תנועתו עלתה ל- 45 קמ"ש. כל אלה הגדילו את אמינות הטנק ומערכותיו ובכך גם את שרידותו.

הצורך להסב את מנועי הבנזין בטנקים למנועי דיזל נבע ממספר סיבות: מנועי הבנזין צרכו יותר דלק מאשר מנועי הדיזל, דבר שהקטין את סך שעות המנוע בין תדלוק לתדלוק. בעצם החלפת המנוע, גדל מהותית, טווח הנסיעה והפעילות של הטנק. הבעיה הבטיחותית היוותה אף היא זרז להסבה, עקב נטייתם של מנועי הבנזין להתלקח, בקלות יחסית, לעומת שיעור ההתלקחות הנמוך של הסולר, בו משתמשים במנועי הדיזל. מבחינה כלכלית הושג חסכון כספי שנבע ממחירו הזול יותר של הסולר, לעומת הבנזין, חסכון בשעות עבודה לצורכי אחזקה שוטפת ויזומה והצורך לשפץ, לעתים קרובות יותר, את מנוע הבנזין בשל חיי מנוע קצרים יותר לעומת הדיזל. ולבסוף, קיצור תהליך החלפת המנוע בשדה שארך 24 שעות קוצר במנוע החדש לשעתיים בלבד.

הצנטוריונים הראשונים נרכשו עבור צה"ל בתחילת שנות הששים. היו אלה הצנטוריונים 'מארק ,'5 ומספר טנקים מדגם 'מארק ,'8 בעלי תותח של 20 ליטראות. לאחר מכן נכנס לשירות צינטוריון משופר, 'שוט,' שתותחו הוסב ל105- מ"מ וקיבולת מיכלי הדלק שלו הוגדלה, לצורך הגדלת טווח/שעות המנוע. בראש ועדת הפיתוח של השוט עמד סא"ל ישראל טילן, ראש ענף הטנקים במקחש"ר. ראשית דבר נעשתה השוואה בין שוט עם מנוע קמינס, לבין שוט קונטיננטל, לבחירת המנוע הכדאי ובמטרה להגיע לסטנדרטיזציה עם יתר הטנקים שבמערך הצה"לי. לשם לימוד שיטות תיקון מנועים במעגל קצר, מיון חלקי החילוף ותת - מכללים לשמישות בעת תיקון מנוע ועוד, יצאה משלחת ממקחש"ר ומש"א 681 לאנגליה, בראשות מפקד המש"א, סא"ל דוד )דוקי( סלע. בעקבות ההשתלמות הוכנסו שינויים בתהליך ההסבה, שהביאו לחסכון בשעות העבודה, בעלות ובהחזרה לשימוש של חלקי החילוף שהיו מאוחסנים במש"א במשך שנים.

בשל צפי לעלות גבוהה של ההסבה, לא חדלו בחיל החימוש לחפש חלופות למנועי הקונטיננטל. באיטליה מצאו אנשי חיל החימוש כי הצבא האיטלקי עשה שימוש במנועי ,GM מנוע דיזל מקורר מים, לדיזליזציה של טנקי הצבא האיטלקי. זו בוצעה על ידי חברת 'אסטרה' האיטלקית, זכיינית .GM בעקבות כך העלה ענף הטנקים במקחש"ר את רעיון הסבת מנועי השוט למנועי .GM הקחש"ר המליץ לבצע במקביל, בניית דגמים של שני המנועים. בדיעבד הסתבר, כי, לפחות עד מחצית 1968 לא הייתה כל התקדמות בפיתוח הדגם המוצע. בסופו של דבר ולאחר ביצוע ניסויים בארץ, לא מומש הרעיון. באפריל 1968 אמור היה מש"א 681 להתחיל בהסבת המנועים בטנקי הצנטוריון. לצורך ההסבה היה צורך לרכוש בארצות הברית ערכות הסבה למכללים לטנק. מתוך כ2,000- חלקים שהוכנסו לטנק המשופר, אלף הוזמנו בארצות הברית ואלה היו זהים לחלקים של טנק ה'פטון' )מגח( האמריקני, שהיה אף הוא בשירות צה"ל. אלא, שארצות הברית עיכבה באותה עת הזמנות ציוד צבאי לישראל והגעת המנועים להסבה נדחתה. הבעיה הועלתה על שולחנו של שר הביטחון, משה דיין, ונושא ההסבה הוקפא זמנית. עקב ההשהיה היה חשש שגם רכש 250 טנקי שוט, עליו הוחלט, לא ימומש, אך אלה החלו להגיע בשנת 1969 ונועדו אף הם להסבה. למרות זאת המשיכו במש"א בניסויים בטנקים, בבניית אב-טיפוס ובהתאמת מערכות נוספות לטנק, כמו מערכת התגוננות אב"כ.

בהקשר לעיכוב ציין האלוף טל, בישיבת מטכ"ל ב,1969- כי אמנם כ800- מנועי דיזל לצנטוריונים המיוצרים בארצות הברית, הוזמנו על ידי צה"ל, אך נכון לתחילת אותה שנה לא היה לצה"ל רישיון יצוא עבורם. טל חשש כי האמריקנים לא יאפשרו לייצא אותם ב,1970- בשל נסיבות פוליטיות כאלה או אחרות. לכן הוא המליץ לעבוד בשני מישורים: גם מנועי דיזל וגם מנועי בנזין.

בניסיון למצוא פתרון לבעיה יצאו אל"ם דב לאור, מפקד מצל"ח וסא"ל בן ציון בן בשט, מענף הטנקים במקחש"ר, לארצות הברית, כדי לבדוק אפשרות של רכישת ערכות הסבה לטנקים אצל יצרנים אמריקניים שונים. השניים הצליחו במשימתם, ניהלו מו"מ עם חברת 'קונטיננטל מוטורס' והזמינו 550 ערכות כוח )מנוע ותמסורת,( במחיר של כ34,000- דולר, 150 מנועים רזרביים, במחיר של כ20,000- דולר וערכות חיבור המנוע עם התמסורת, במחיר של כ900- דולר. המנוע שנרכש היה מדגם AVDS-1790-2A בו עשו שימוש בטנקים של צבא ארצות הברית. במנוע הוכנסו שינויים על מנת להתאימו לתובה של ה'שוט430.' במהלך רכש זה עלה החשש שמא יזמינו חלפים שאינם דרושים או שהכמויות יהיו גדולות מידי, עובדה שתגרום להוצאות מיותרות. סוגייה זו ליוותה את התהליך כולו.

בעקבות הצלחת משימת הרכש מסר ראש אג"א, האלוף עמוס חורב, בישיבת מטכ"ל ב10- בפברואר ,1969 כי תהליך ההסבה יתחיל באוקטובר אותה שנה. ואכן, בעיכוב של כשנתיים, החלו להגיע לארץ כמויות של מכללים וחלפים וקווי הסבת טנקי השוט נכנסו לפעולה. חשוב לציין כי להסבת הטנק יוצרו חלפים רבים גם בארץ במפעלים שונים כמו התעשייה האווירית, אורדן ומפעל P של התעשייה הצבאית. לא תמיד תאמו הפריטים את הצרכים והיה צורך לתקן את השרטוטים בענף הטנקים ולהחזירם ליצרנים. תהליך זה גרם ל'צוואר בקבוק " לעיכוב ולהאטת קו היצור, במקום טנק ביום לטנק ביומיים.

במקחש"ר ובמש"א עשו ימים ולילות בעבודת ההסבה. מהנדסים וטכנאים, קצינים, חיילים ואזרחים. הפיתוח ארך שלוש שנים כאשר חלק מהשיפורים נבעו מלקחי מלחמת ששת הימים וקרבות שריון בשריון בהם השתתפו טנקי השוט. הטנק עבר שלבים רבים של ניסויים ומבחנים בשטח. עם הכנסת חלקים רבים מטנק הפטון, הושגה גם אחידות מערכות, שהקלה על התפעול והאחזקה ופישוט המערך הלוגיסטי. בסופו של דבר העמיד חיל החימוש טנק מודרני וחדיש לרשות צה"ל, שנקלט בהדרגה, החל מ1970- במערך השדה. טכס הוצאת ה'שוט-קל' למערך נערך ב5- במאי ,1970 במש"א ,681 בהשתתפות קצינים בכירים ואורחים נכבדים. מאז יצאו השוטים למערך השדה באופן שוטף, מידי חודש. בעקבות זאת הוסבו, באותה שנה, חטיבות 7 ו188- לחטיבות 'שוט-קל על הטנק המשופר סיפר הקחש"ר בנצי בן בשט, כי באחד הימים החליט צה"ל לחשוף את ה'שוט-קל' בפני הנספחים הצבאיים הזרים. אלה הוזמנו להצגת הטנק על מסלול הטנקים של המש"א. הטנק ביצע מספר תרגילים והקחש"ר, בגאווה בלתי מוסווית אמר כי, הפכנו טנק ישן לחדיש, תוך הכנסת שיפורים רבים. הנספח הצבאי הבריטי, שנפגע משהו מהדברים הגיב: world" the in tank modifiable most the build to proud are ."we )אנחנו גאים לבנות את הטנק הניתן ביותר לשיפור בעולם .(ביום העצמאות 1970 זכה צוות פיתוח ה'שוט-קל' בפרס ביטחון ישראל, אותו קיבלו מידי שר הביטחון משה דיין. ערב קבלת הפרס כתב עוזר שר הביטחון, רב אלוף )מיל(' צבי צור, לאלוף עמוס חורב, ראש אג"א כי: "פתיחת קו היצור ל'שוט-קל' הינו סימן דרך לכושר ההמצאה ויכולת הביצוע, אשר בהם נחונו קציני, מהנדסי, טכנאי וחיילי חיל החימוש434." מקבלי הפרס היו אל"ם ישראל טילן, שעמד בראש הצוות, בן-ציון בן-בשט, אז רס"ן, לימים הקחש"ר, משה קידר, אף הוא רס"ן ולימים קחש"ר, רס"ן אריה רמון ואורי יכין, אזרח עובד צה"ל. שלוש שנים מאוחר יותר הסביר טילן כי פיתוח הטנק נעשה לא על מנת לזכות בתהילה מקצועית, אלא בשל מצבה של ישראל בזירה הבינלאומית. לדבריו, "לישראל אין אפשרות לבחור באורח חופשי את ספקי הנשק שלה. אנו קונים מכל הבא ליד ושומה עלינו להתאים כלים מיושנים לצורכי המדינה ולאופי הזירה ה'שוט-קל,' שנקרא גם 'צנטוריון משופר' עבר שלוש הסבות. הראשונה, שוט א, שהחלה ב,1969- וכללה כ700- טנקים, השנייה, שוט ב, ב1975- והשלישית שוט ג, ב,1979- סך הכל כ 1,300- טנקים. ההסבה השנייה כללה החלפת מערכת בקרת הצריח במערכת הידרו- מכנית והשלישית כללה הכנסת שיפורים שתוכננו ופותחו בחיל החימוש כמו: אמצעי ראיית לילה, מערכת טעינה חשמלית חדישה, מערכת מיסוך עשן, שיפורים במזקו"ם, חיזוק הגחון, שיפורים במדף הנהג והגדלת כוח האש של הטנק כנגד חי"ר. ב1984- נפתח במש"א 7100 קו יצור לשוט ד. בסופו של דבר הפך ה'שוט-קל' לאחד מעמודי התווך של כוחות השריון בצה"ל, תרם רבות להתעצמות הצבאית של צה"ל ואפשר הפעלה מבצעית ברמה הגבוהה ביותר במלחמת יום הכיפורים ושל"ג. יש אומרים, כי טנקים אלה היו היחידים באותה תקופה, שיכלו להתמודד עם טנקי המערכה המודרניים שהיו בידי צבאות ערב ובזכותם יצא צה"ל מהמלחמות כשידו על העליונה.