[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

שנת 1954- אוגדת המפץ 146 (319) - סיפורם של אנשי הטנ"א

@alt@

הנדון: מסמך מורשת עוצבת "המפץ" - אוגדה 146 מאת סא"ל ,אור מוסקוביץ'

סיפורם של אנשי החימוש בעוצבת המפץ (אוגדה 146, לשעבר אוגדה 319), היא אוגדת מילואים בחיל השריון הכפופה לפיקוד הצפון.האוגדה נודעה גם בשמות אוגדה 38, אוגדת האלוף שרון במלחמת ששת הימים, אוגדה 319 ואוגדת משה פלד.

רקע האוגדה :

הקמה  (1954)

כבר בסוף מלחמת העצמאות החל צה"ל לנהל קרבות שלוקחות בו חלק כמה חטיבות במקביל ועלה צורך בהקמת מפקדה מקבילה לדרג הדיוויזיה בצבאות אחרים, המפקדות הראשונות שהוקמו נקראו בתחילה, מפקדה משימתית על חטיבתית ולאחר כן אוגדה משימתית, במסגרת מהלך זה הקים אל"ם מישאל שחם בשנת 1954 את המפקדה המשימתית שהפכה לאוגדה משימתית 38 בפיקוד מרכז.

במבצע קדש הופעלה האוגדה בפיקוד הדרום בפיקודו של אל"ם ואלך והוטל עליה לפרוץ בציר המרכזי ולכבוש את מתחמי אום כתף ואבו עגילה, האוגדה נכנסה לקרב בלא ידיעת המטרה האסטרטגית של המבצע (שנשמרה בסוד מהדרג הלוחם), בצורה חפוזה ובכוחות שאינם מאומנים, פיקוד האוגדה נעקף על ידי דרג הפיקוד והמטכ"ל ובקרב שהתפתח לא הצליחה האוגדה לכבוש את המערך המצרי וספגה אבדות קשות ובכללם אחד המח"טים שהסתער בראש כוחותיו (אל"ם שמואל גלינקא), רק החלטת אלוף הפיקוד להטיל את חטיבה 7 הביאה לפריצת הציר ולעמידת האוגדה במשימתה.

לאחר מלחמת ששת הימים החל צה"ל בתהליך מואץ של בניית חטיבות משוריינות ואיגודם באוגדות קבועות, חטיבת אגרוף הברזל (200) שינתה את מספרה לחטיבה 205 ועוצבת הסוס הדוהר (520) שינתה את מספרה לחטיבה 217 והפכו לחטיבות שכולן טנקי שוט, וחטיבה ממוכנת עוצבת מרכבות הברזל 670 נבנתה על בסיס יחידות המילואים של חטיבה 14, היחידה האחרונה של האוגדה (גדוד סיור משוריין 288 עם טנקי שוט) הוקמה ממש ערב המלחמה בכוננות כחול לבן במאי 1973. כל הכוחות האלו אוגדו תחת מפקדת אוגדה 146 ששכנה במחנות מצפון לירושלים.

לאור הניסיון המוצלח בהפעלת אוגדות, שנצבר במלחמת "ששת-הימים", התקיימו לאחר המלחמה מספר תרגילים אוגדתיים. הלקח המרכזי של המטה הכללי, בעקבות כך, היה, כי ריכוז כוחות תחת מפקדות-על, נותן מענה טוב לצרכים הטקטיים המרכזיים של הצבא. בראשית שנות ה-70', הוחלט, אפוא, להפוך את האוגדה לעוצבת היסוד הקבועה בצה"ל. 

במלחמת ששת הימים הופעלה שוב האוגדה כלפי מתחמי אום כתף ואבו עגילה בפקודו של האלוף אריאל שרון, בקרב שנחשב לקרב מופת אוגדתי נכבשו המתחמים והאוגדה המשיכה במרדף אחרי הצבא המצרי המתמוטט עד לתעלת סואץ. לאחר המלחמה הוטלה על האוגדה האחריות על כלל מרחב סיני וזאת עד להקמת אוגדת סיני.

באוגדות קבועות, חטיבת אגרוף הברזל (200) שינתה את מספרה לחטיבה 205 ועוצבת הסוס הדוהר (520) שינתה את מספרה לחטיבה 217 והפכו לחטיבות שכולן טנקי שוט, וחטיבה ממוכנת עוצבת מרכבות הברזל 670 נבנתה על בסיס יחידות המילואים של חטיבה 14, היחידה האחרונה של האוגדה (גדוד סיור משוריין 288 עם טנקי שוט) הוקמה ממש ערב המלחמה בכוננות כחול לבן במאי 1973. כל הכוחות האלו אוגדו תחת מפקדת אוגדה 146 ששכנה במחנות מצפון לירושלים.

לאור הניסיון המוצלח בהפעלת אוגדות, שנצבר במלחמת "ששת-הימים", התקיימו לאחר המלחמה מספר תרגילים אוגדתיים. הלקח המרכזי של המטה הכללי, בעקבות כך, היה, כי ריכוז כוחות תחת מפקדות-על, נותן מענה טוב לצרכים הטקטיים המרכזיים של הצבא. בראשית שנות ה-70', הוחלט, אפוא, להפוך את האוגדה לעוצבת היסוד הקבועה בצה"ל. בשלב זה הפכה "עוצבת המפץ", הכפופה לפיקוד המרכז לאוגדה קבועה. הוכפפו לה: חטיבות הטנקים, החטיבה הממוכנת, אגד ארטילרי, אגד תחזוקה וכן יחידות אוגדתיות, שחלקן הוקם על בסיס היחידות החטיבתיות שפורקו.  בתחילת פברואר 1973, קיימה האוגדה על כל יחידותיה, תרגיל רחב היקף בסיני. הלקחים היו חיוביים ביותר. מפקדיה קבעו, כי האוגדה ערוכה ומוכנה להפעלה בשדה הקרב. ב-4 ביולי, 1973, התכנסו בבית החייל בת"א כל קציני האוגדה. מעל הבמה הכריז המפקד, מוסה פלד, על מוכנותה של האוגדה הקבועה החדשה להשתלב במסגרת המערך הלוחם של צה"ל, והוסיף כי האוגדה תוכל לבצע כל משימה שתוטל עליה.

חודשיים מאוחר יותר, עקב ראש-השנה תשל"ד, 1973, הושלמו עם הקמתו ואימונו של גדוד הסיור האוגדתי, שהצטרף ככוח לוחם לסד"כ האוגדה.

בפרוץ מלחמת יום הכיפורים (6 אוקטובר 1973) עמד בראש האוגדה משה פלד, והיא שכנה בפיקוד המרכז, האוגדה הוטלה לרמת הגולן, ביצעה את התקפת הנגד בדרום הרמה אשר נחשבת לאחד המהלכים המכריעים במלחמה והמשיכה בכיבוש המובלעת הסורית.

לאחר החתימה על הסכמי הפרדת הכוחות עם מצרים ב-18 ינואר 1974 והסכם הפרדת הכוחות עם סוריה ב-31 מאי 1974 הועברה האוגדה לסיני ולאחר מכן הוכפפה לפיקוד הצפון ומספרה שונה ל146.  האוגדה ממוקמת כיום ב-3 אתרים: מחנות חוות השומר, מחנה ציפורית ומחנה נפתלי.

תחת פיקוד הצפון לקחה האוגדה חלק במלחמת לבנון הראשונה ומלחמת לבנון השנייה.

ציר הזמן האוגדתי

  1. תרשים ציר הזמן:

  1. פתיחה וסגירה של מסגרות לאורך השנים
  • בתחילת שנות ה-70 החל צה"ל בבניית דרג האוגדה כמפקדה קבועה שלה יחידות קבועות והעוצבה הפכה לאוגדה קבועה שמחנותיה באזור ירושלים, בתחילה מספרה היה 146 והיא שימשה כעתודה מטכ"לית.
  • לאחר מלחמת יום הכיפורים ולאחר הסכמי הפרדת הכוחות עם מצרים ועם סוריה הועברה האוגדה למרחב לסיני ושונה שמה מאוגדה 146 לאוגדה 131. לאחר מכן הוכפפה לפיקוד הצפון.
  • באמצע שנות ה-80 שונה שוב שם האוגדה מאוגדה 131 לאוגדה 146 והאוגדה הוכפפה לפיקוד צפון.

 

  1. סמלי יחידות מאז ועד היום אוגדה 146
        

מפץ הינו נשק של האבירים בימי הביניים שכלל כדור ברזל עם זיזים מחודדים מחובר לשרשרת אשר נועד לפצח את שריון אבירי האויב במכה מחושבת אחת.כדור הברזל עם הזיזים מופיע בסמל האוגדה - אלא שהפעם בשונה מימי הביניים, על טנק כמסר של שריון המנפץ את מערכי האויב ובשב"ש מתגבר על שריונו.

5.מלחמות ומבצעים מאז ועד היום

מבצע קדש/ מלחמת סיני (1956)

מבצע קדש היה הפעם הראשונה שבה הופעלו האוגדות המשימתיות, חוסר הבנת המטרות האסטרטגיות של המבצע (שנשמרו בסוד מהדרג הלוחם), חוסר האורגניות של הכוחות, חוסר הניסיון בניהול עוצבות גדולות ורב חיליות בקרב משולב והרגלם של הפיקוד והמטכ"ל להפעיל ישירותו כוחות קטנים תוך עקיפת רמת האוגדה הביא כמעט לכישלון האוגדה.

ערב מבצע סיני, עזב חפ"ק האוגדה את שטח ההיערכות והתמקם בקרבת הגבול, באזור כתף ניצנה. תכניתו של מפקד האוגדה, שבגלל הסודיות העמוקה לא היה מודע לכלל מטרות המלחמה, הייתה לתקוף ולהתקדם צעד אחר צעד אל תוך סיני. ראשונים נועדו לתקוף כוחות הרגלים. לאחר התגברות על מוצבי החוץ, נועדו לבוא בעקבותיהם יחידות ממונעות נוספות, כולל רגלים, חרמ"ש וטנקים; כוח זה נועד לתקיפת היעדים העמוקים יותר. עם מתן האות לפתיחת "מבצע קדש", החלה חטיבת הרגלים "הראל" בביצוע התכנית.

התקדמותה של חטיבת הראל, לאחר כיבוש המוצבים הקדמיים של המצרים, הייתה איטית מהמתוכנן. כדי לתגבר את עוצמת ההתקפה הוטלה לקרב גם חטיבת השריון החדשה 37. יחידותיה הסתערו חזיתית על מערכי המצרים באום-כתף ונפגעו קשות ממוקשים ומאש נ"ט. מפקד החטיבה, גלינקא, נהרג. ההתקדמות נבלמה. בשלב זה החליט אלוף פיקוד הדרום, אסף שמחוני, להטיל למערכת את חטיבה 7. החטיבה הופעלה מהאגף, דרך מיצר הדייקה אל צומת אבו-עגילה וסכר הרואייפה, המצוי בעורף המערכים. ההתקפה של חטיבה 7 הביאה לפריצת הציר. מפקדת האוגדה דילגה לאזור אבו- עגילה ושם סיימה את משימותיה. תמה המלחמה. עם סיום "מבצע קדש" שבו יחידות האוגדה לבסיסיהן. מפקדת האוגדה עלתה להתארגנות בבסיסה החדש ברמלה. פיתוח נושא האוגדות לא היכה שורש בצה"ל.

נושא פיתוח האוגדות חזר ועלה רק בתחילת שנות ה-60', כאשר במה"ד החלו בחיפוש מענה התקפי למערכי המגננה המצרים, שנבנו על פי תורת ההגנה הסובייטית. במהלך החשיבה, שב ועלה הצורך בהכנתן של אוגדות משימתיות לקראת המלחמות הבאות, עוצבת "המפץ" שבה, על כן, להתאמן לקראת משימות עתידיות.

מלחמת ששת הימים (1967)

האוגדה בפיקודו של אריאל שרון, פעלה בחזית המצרית ולחמה בציר המרכזי בכיבוש חצי האי סיני. הקרב שבו הבקיעה את החזית המצרית באום כתף נחשב אחד מקרבות המופת של צה"ל.

עם כניסת כוחות מצריים לסיני, בתחילת חודש מאי 1967, החלו להתגלגל במהירות האירועים שהביאו את "מלחמת ששת הימים". המדבר "הרדום", ראה עתה על אדמתו ריכוזי צבא מן הגדולים ביותר בהיסטוריה. בצבא המצרי רווחה התחושה, כי הפעם אכן, יצליחו לשבור את ישראל.   ב-19 במאי 1967, גייסה אוגדה "המפץ" את כל יחידותיה.                                                                                             מפקד האוגדה היה אריאל שרון. גזרת האחריות המרכזית שלה, הייתה פריסה במרחב שבטה, קציעות ובארותיים. משימתה הצפויה, במקרה של תקיפת אויב: בלימת הכוחות המצריים ומניעת פריצתם מסיני אל מרחב הנגב. במקרה שצה"ל יתקוף ראשון, הוטל על האוגדה להבקיע את מערכי הצבא המצרי החוסמים את הציר המרכזי ללב סיני, לפרוץ פנימה ולהתקדם תוך השמדתו של הצבא המצרי והדיפת שאריותיו מסיני אל מעבר לתעלה.

אין דרך חזרה - עם סגירת מיצרי-טיראן על ידי הנשיא המצרי, ג'מאל עבד אל נאצר במאי 67', ידעו לוחמי האוגדה כי "אין דרך חזרה והמלחמה כבר כאן", כלשונם. ואכן, בבוקרו של ה-5 ביוני הועברה ברשתות הקשר הסיסמה "סדין-אדום". למשמע סיסמת הקרב, הופשלו רשתות הסוואה מעל הטנקים והזחל"מים. יחידות האוגדה, לצד יחידות צה"ל האחרות פרצו קדימה. החלה מלחמת ששת הימים. בשל אופיים של כוחות האויב באום-כתף וריחוקם מקו הגבול, תכננה האוגדה להבקיע את המערכים המבוצרים, במקביל, כמעט מכל עבר. התכנון היה מורכב מאוד. על פי התכנית, הסתערו ראשונים הטנקים של חטיבה 14 וכוחות רגלים. מטרת ההתקפה בקטע זה הייתה: כיבוש מוצבי החוץ, שבקדמת המתחם, מבעוד יום, כדי לאפשר קידומה של הארטילריה- האוגדתית, שרוכזה, לראשונה, תחת פיקוד אגד ארטילרי. הטנקים תקפו, אפוא , חזיתית בעוד חטיבת הרגלים אוגפת את המערך המצרי מצפונו, מכיוון השטח שנחשב בלתי עביר. תוך ניצול ההפתעה, נכנס החי"ר לתעלות הלחימה של המצרים וטיהר אותן, עד להשלמת כיבושן.

במקביל, פעלו מול המערך המצרי כוחות נוספים של האוגדה: גדוד טנקים מבית הספר לשריון חדר בנתיב קשה לעבירות מצפון והגיע, תוך לחימה ונפגעים, לעורף המערך, באזור אבו-עגילה. כוח של גדוד הסיור האוגדתי אבטח את אגף אזור הלחימה. כוח צנחנים מחטיבה 80 הועבר במסוקים לעורף מערך אום-כתף, שם פשט על סוללות ארטילריות ודרגים לוגיסטיים.

עם אור ראשון, בבוקר ה-6 ביוני, נשמעה ברשת הקשר האוגדתית ההודעה: "כל היעדים בידנו", שמשמעה: אום-כתף, אום-שיחאן ואבו-עגילה בידי לוחמי האוגדה. משימותיה הבאות של האוגדה היו כיבוש קסמייה, וירידה דרומה מהגזרה שבין קסמייה וביר-חסנה, אל מרחב תמד-נח'ל. בשלב זה, נשלחה חטיבת החי"ר בפיקודו של קותי לטיהור מרחב אל-עריש. עקב התמוטטות הצבא המצרי, היו שאר הקרבות של האוגדה בעיקר "קרבות זינוב ומאסף". באזור נח'ל, הניחו יחידות האוגדה מארב, והשמידו כוחות שריון מצרי, שנסוגו מערבה, לעבר התעלה. עם הגעת הכוחות לתעלת סואץ, סיימה האוגדה את חלקה במלחמת "ששת-הימים" וקיבלה את האחריות לכל מרחב החזית בסיני. מפקדתה התמקמה בביר-גפגפה, במרכז סיני. המחנה המצרי הגדול הפך לבסיס המרכזי של צה"ל בסיני. שמו שונה ל"רפידים". כאן חנתה האוגדה, עד להקמת מפקדת הכוחות המשוריינים של סיני.

               
                           זחל"מ קשר אוגדתי

מלחמת יום הכיפורים (1973)

בפרוץ מלחמת יום הכיפורים הייתה אוגדת המפץ עתודה מטכ"לית בפיקוד המרכז והורכבה מחטיבה משוריינת חט' אגרוף הברזל (205), חטיבה משוריינת הסוס הדוהר (217), חטיבה ממוכנת חטיבת מרכבות הברזל (670), גד' סיור משוריין 228, אגד ארטילרי התקומה 213 וגש"ח 794, בפיקוד סא"ל יעקב אידן (בוצ'ו), במסגרת אגד התחזוקה 850.

משה פלד – מאו"ג 146 במלחמת יום הכיפורים

עקב התמוטטות המערך בדרום רמת הגולן הועברה רוב האוגדה בבוקר ה-7 באוקטובר לחזית הצפון. חטיבה 217 הופנתה כתגבורת לחזית סיני ואילו גדוד השרמנים של חט' 670 נשאר כמגננה בבקעת הירדן. כוונתו המקורית של אלוף פקוד צפון הייתה לערוך אותה לאורך גשרי הירדן תוך וויתור על דרום רמת הגולן, אולם מפקד האוגדה האלוף משה פלד הצליח לשכנע את אלוף הפקוד להטיל את האוגדה בדרום רמת הגולן ולבצע על ידה את התקפת נגד.ביום שני ה-8 באוקטובר ביצעה האוגדה את התקפת הנגד בדרום רמת-הגולן שבסיומה גורשו  הכוחות הסוריים מרמת הגולן.לאחר הצלחת התקפת הנגד נוצרה בפיקוד הצפון ההרגשה כי האויב מתמוטט וכי ניתן להמשיך במתקפה מזרחה לתוך השטח הסורי למרות העייפות והשחיקה הרבה בכוחותינו. על האוגדה הוטל לכבוש את מרחב תל כודנה. התקפה זו נכשלה. בהמשך הלחימה הועברו כוחות מהאוגדה צפונה לשטח "המובלעת" והשתתפו בבלימת כוחות המשלוח העיראקים והירדנים. מספר ימים לפני הפסקת האש ירד האגד הארטילרי של האוגדה לסיני ושאר האוגדה עברה לדרום ב-6 בנובמבר 1973, כשבועיים לאחר הפסקת האש.לאחר מלחמת יום הכיפורים ופריסת הכוחות מחדש הוחלט שאוגדה 146 תעלה לפיקוד הצפון ותפרוס מחנות במחנה דוד, נפתלי, מנסורה וכורדאני.

על הזחלים ה-7 באוקטובר, היום השני למלחמה, מצא את יחידות האוגדה פרוסות על פני קילומטרים רבים של כבישים. יחידות האוגדה נעו בדרך חתחתים צפונה. צירי הבקעה והגדה המערבית היו עמוסים לעייפה והדרכים משובשות. כוחות רבים נעו בצפיפות לכיוונים שונים. התקלות הטכניות היו רבות. צצו בעיות חימושיות ותחזוקתיות כבדות ובהן: מחסור בתחמושת, בדלק ובציוד. התעוררו בעיות באיוש צוותים.
                                  

 עם זאת, התחושה הכללית באוגדה הייתה, כי יש לעשות מאמץ עליון כדי לבצע את הוראת מוסה פלד, המפקד, להגיע במהירות המרבית למרחב ההיערכות האוגדתי באזור צמח. לאחר התארגנות קצרה, עלה הכוח הראשון עם בוקר ה-8 באוקטובר לרמת-הגולן בשני צירים עיקריים: עין גב ומעלה-גמלא. בשלב זה, העניק פיקוד הצפון למפקד האוגדה את האחריות לכלל כוחות צה"ל, שנמצאו באותה עת בצירי דרום רמת-הגולן. דובר על חטיבה אחת בציר מעלה-גמלא וחטיבה אחרת שכבר לחמה באותה עת בציר אל-על. התקפת הנגד החלה ב-8 באוקטובר, בשעה 08:30. האוגדה תקפה בשני מאמצים. המאמץ העיקרי, בו פעלו חטיבות "אגרוף ברזל" ו"ומרכבות הברזל" וגדוד הסיור האוגדתי, התקדם על ציר עין-גב-אל-על-ג'וחדר. בתנועה מזרחה הצטרפה אליהם גם חטיבה מאוגדה אחרת. במאמץ המשני, בפיקודו של סגן מפקד האוגדה אברהם רותם במעלה ציר גמלא התקדמה חטיבה נוספת שתוגברה בעוד גדוד טנקים מחטיבת "אגרוף הברזל". ההתקדמות צפונה ומזרחה התנהלה תוך קרבות קשים עם כוחות שריון וחי"ר סוריים. הללו, כך הסתבר למפקדי היחידות, כבר חצו את ציר הנפט מזרחה, וכבשו את הישובים נוב, אל-על ורמת-מגשימים.

הצלת לוחמי תל-סאקי - לא כל כוחות האוגדה עלו לדרום רמת-הגולן. מספר יחידות הושארו פרוסות למרגלות רמת-הגולן ובעמק-הירדן, כדי לתפוס "קו הגנה אחורי" ולתת סיוע ותגבור בעת הצורך. כל אותו יום התנהלו קרבות כבדים. כוחותינו שבו וכבשו את הישובים נוב, רמת מגשימים, אל-על וכן את ציר הנפט. עם ערב, כבר שלטו הכוחות הקדמיים של האוגדה על כל מרחב ציר הנפט מ"הקו הסגול" ועד כשלושה קילומטר דרומית לחושנייה. בדרכם מזרחה, הצליחו הכוחות לחבור ללוחמי גדוד הנח"ל המוצנח, שהיו מכותרים במספר מוצבים קדמיים ובהם תל סקי ומוצב 116. לוחמי הצנחנים עמדו במצור בגבורה, עד הגעת כוחות האוגדה. למחרת השלימו כוחות האוגדה את יבושם של המוצבים, תל סקי ג'וחדר, תל פארס. כמו כן כבשו והשמידו בקרב עיקש מגנן נ"ט שנפרס בגזרה וטנקים בדרום מתחם חושנייה. עם ערב עיצבו כוחות האוגדה "קו", הנושק לצומת  רפיד- כודנה. בצהרי ה-10 באוקטובר הודיע מפקד אוגדת "המפץ" מוסה פלד, לאלוף הפיקוד, כי דרום רמת הגולן עד " הקו הסגול", שוחררה ונשלטת על ידי כוחותינו. בכך הסתיים למעשה, שלב קרב הבלימה של "המפץ".        

המצב בתחומי רמת-הגולן הושב לקדמותו כפי שהיה לפני הפריצה הסורית. בשלב זה, החליט אלוף הפיקוד לנצל הצלחה ולהמשיך במתקפה מזרחה, אל מעבר לקווי ההגנה הסורים. האוגדה נערכה, על כן, למספר מאמצים, כדי לתקוף בחזית רחבה. בניסיונות הראשונים נתקלו הכוחות בשדות מוקשים ובמערכי נ"ט והמתקפות נקטעו באיבן. ב-11 באוקטובר, החלה המתקפה הפיקודית מזרחה, אל תוך השטח הסורי, בצפונה של רמת הגולן. במתקפה זו קיבלו יחידות האוגדה משימות שונות. במרחב הדרומי נשארו כוחות מהחטיבה הממוכנת של האוגדה, בפיקודה של גדעון גורדון, אשר המשיכו לטהר ולאבטח את השטחים שנכבשו בחזרה. במקביל הועברה חטיבת השריון האוגדתית בפיקודו של יוסי פלד, לאוגדת דן לנר (אוגדה 210). החטיבה לקחה חלק פעיל ומכריע בהשתלטות על השטח, שעתיד להיקרא לימים ה" מובלעת הסורית", בואך פתחת-דמשק. החטיבה פעלה במרחב הדרומי של הגזרה, כבשה את תל מסחרה ואת תל-אל-מל ואבטחה של האגף הדרומי של אזור המובלעת. בהמשך כבשה החטיבה של יוסי פלד גם את התלים ענתר ועלקיה בחלקה הדרום-מזרחי של המובלעת. לאחר מספר ימים הורחב תחום אחריותה של אוגדת "המפץ" באזור הדרומי של המובלעת. האוגדה שבה וקיבלה לפיקודה את יחידותיה בשטח שנכבש.

נחישות והקרבה – ב-19 באוקטובר, פתחו הסורים במתקפת נגד רחבת היקף, מול כוחות צה"ל במובלעת. במתקפה השתתפו יחידות מצבאות המשלוח העירקים והירדנים. בסיוע מסיבי של אש ארטילרית, סורית, יצאו הכוחות הללו במתקפות מצח על איזור התלים ענתר ועלקיה ממזרח, ועל אזור תל מסחרה מדרום. בקרבות אלה ריכז והפעיל האויב את כל עוצמתו, בניסיון אחרון לכבוש את התלים, בעוד יחידות האוגדה נאחזות בהם "בציפורניהן", תוך גילוי גבורה, עיקשות והקרבה הרואיים. עם ערב, נשברו כוחות האויב באופן מוחלט ונסוגו מזרחה ודרומה. הם הותירו אחריהם עשרות טנקים ונגמ"שים עשנים ודוממים. גופות לוחמיהם נמצאו פזורות בכל מרחב הלחימה. היה זה היום האחרון לקרבות הרמה ברמת הגולן, שכן כוחות האויב נשברו, כאמור, ולא שבו לתקוף. בניתוח מאוחר יותר, הסתבר כי כמעט בכל הקרבות, בהם לקחה חלק האוגדה עמדו יחידותיה בנחיתות מספרית לעומת האויב. לסורים ולעירקים הייתה עדיפות גדולה בתחום האש הארטילרית וכן בתקיפות אוויר. מול כל אלה, גילו כוחותינו, עקשנות, מקצועיות ומוטיבציה. תכונות אלה, הן שהביאו בסופה של המערכה, את לוחמי אוגדת "המפץ" להכרעת המלחמה הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל. לאחר הפסקת האש, ב6 בנובמבר 1973, עברה מפקדת האוגדה עם חלק מחטיבותיה ויחידותיה, דרומה למרחב סיני. משימתה: אבטחת הפרוזדור המוביל לתעלת סואץ ולכוחות צה"ל הנמצאים בגדה המערבית שלה. האוגדה אכן ירדה דרומה והחלה במשימה, שעה שבין הצבאות, הנצבים זה מול זה עדין התנהלו ימי קרב מקומיים. לאחר מספר חודשים, עם שוב הקרבות וחתימת הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל ומצרים, בקילומטר ה-101 שבו השבויים לארצותיהם ולוחמי יחידות האוגדה חזרו לבתיהם ופשטו מדים.

מלחמת לבנון הראשונה/ מלחמת שלום הגליל (1982)

אחרי מלחמת יום הכיפורים, התמקמה מפקדת אוגדת " המפץ" במחנה " דוד", במבואות הדרומיים של חיפה. היחידות שהוכפפו לפיקודה אחרי המלחמה היו: חטיבת "מרכבות הברזל", חטיבת "אגרוף הברזל", חטיבת הראל", אגד ארטילרי, שכינויו "התקומה", אגד תחזוקה, גדוד סיור וגדוד הנדסה. עד 1982 התאימו עצמן יחידות "המפץ" למשימותיהם הצפויות. הן אף יישמו את לקחי מלחמת יום הכיפורים בסדרת אימונים אינטנסיבית. האימונים בוצעו לאורך כל המסגרות הלוחמות, מאימון הטנק הבודד וצוות הנגמ"ש ועד אימוני חטיבות האוגדה קיבלו לרשותן טנקי "שוט קל -קונטיננטל" משוכללים. הזחל"מים הישנים "יצאו לפנסיה" ופינו מקומם לנגמ"שים נוחים ומהירים, נמשכה באופן נמרץ ההצטיידות באמצעים לראיית לילה, במערכות כינון - ירי חדישות ומשוכללות, וכל תחום החימוש קיבל עדיפות עליונה. ביוני 1982 פרצה מלחמת של"ג. במלחמה זו פיקד על האוגדה תא"ל גיורא חזון. עוצבת "המפץ" קיבלה אחריות על מרחב דרום רמת הגולן מתוך כוונה למנוע התקפה סורית בלתי צפויה. העוצבות "הראל ומרכבות הברזל" וחלק מעוצבת "התקומה" עשו את הדרך מבסיסן שבאזור צומת גולני, "לנקודות הכינוס" במרחב הבטחה, שמצפון מזרח לכינרת, על הזחלים. משם, עלו לרמת הגולן ונפרשו בדרומה. הסורים, מסתבר, הבינו היטב את המסר ובחרו שלא להיכנס שוב לאימות צבאי במרחב. גזרת רמת - הגולן נותרה שקטה על אף שבמרחק קצר מאוד מהגבול הסורי התנהלה מלחמת "שלום הגליל", בה לקחו חלק ואף נפגעו בקרב גם יחידות סוריות. בלבנון עצמה, לקחה חלק פעיל בקרבות החטיבה האוגדתית " אגרוף הברזל". היא נעה ב"ציר ההר", תחת פיקודו של הגייס, הוכנסה לקרב והספיקה להתמודד עם טנקי T-77 הראשונים שהגיעו למרחב הבקעא. בקרבות השתתפו גם יחידות מאגדי הארטילריה והתחזוקה של האוגדה. תסכולם של לוחמי חטיבות השריון אשר נותרו "חסרי מעש" בדרום רמת -הגולן, בעוד חבריהם נלחמים בתוך לבנון התפוגג ונעלם בהמשך, כאשר הוטלו עליהם משימות קשות במסגרת התעסוקה המרכזית במרחב דרום לבנון.

מלחמת לבנון השנייה (2006)

בתחילת מלחמת לבנון השנייה גויסה חטיבת הנשר (226), הוכפפה לאוגדה 162 ופעלה בגזרת רכס רמים. חטיבת כרמלי (חטיבה 2) נטלה חלק בלחימה בגזרות המרכזית והמערבית בדרום לבנון ובקרב עייתא א-שעב.

כניסת כוחות רגליים ללבנון חטיבה 226

לקראת סוף הלחימה הוחלט לגייס את מפקדת האוגדה וחלק מיחידותיה ולהטיל עליהן את האחריות על גזרת רמת הגולן במקומה של אוגדה 36, הלחימה הסתיימה לפני שההחלטה בוצעה.

פתיחת אוגדת המפץ במלחמת לבנון השנייה, מספר תא"ל מישל ינקו ששימש כקצין חימוש אוגדת ה"מפץ" במלחמת לבנון השנייה: "היה זה מחזה מרהיב לראות את כלל אמצעי הלחימה שנמצאים במצב של תרדמה עמוקה כל ימות השנה מתחת לכיסויי הברזנט, מגיחים החוצה ממעמד האחסנה היבשה ברמת כשירות מרשימה ויוצאת דופן ומוכנים ליציאה למערכה.

העבודה הסזיפית והשוחקת של אנשי החימוש בימ"חים לאורך כל ימות השנה הייתה מקצועית מאוד והביאה לידי ביטוי את ההקפדה הרבה ואת הדגשים האחזקתיים שתרמו רבות למצב הכשירות של כלל אמצעי הלחימה באוגדה. כשראיתי את כלל כלי הרק"ם והרכב ערוכים ומוכנים לתנועה לכיוון המערכה בלבנון עלתה בי תחושת גאווה על יכולתו של מערך האחזקה להכין את הכלים ליום פקודה בכל נקודת זמן ותחושת הערכה לאנשי החימוש שעשו מעל ומעבר להצלחת המשימה."

מחיר המלחמה לא פסח על החיל ועל עוצבת המפץ במלחמה זו, בלחימה איבדה האוגדה מגדוד 9225 (גדוד מילואים מחטיבה 226) שניים עשר מחייליה ב-6 באוגוסט 2006 ב"אירוע כפר גלעדי". מתוך 12 החיילים איבדה האוגדה 2 קצינים השייכים לחיל החימוש: סגן שמואל חלפון ז"ל ורס"ן אליהו אלקריף ז"ל. האירוע נגרם כתוצאה מפגיעת קטיושה שנורתה משטח לבנון אל עבר קיבוץ כפר גלעדי שבגליל העליון.

תעודת זהות האוגדה

  1. שנים

עוצבת המפץ (אוגדה 146) היא אוגדת מילואים משוריינת הכפופה לפיקוד הצפון.האוגדה הוקמה בשנת 1954 כמפקדה משימתית על חטיבתית של פיקוד המרכז  ונקראה אוגדה 38. הצורך בהקמת מפקדות על חטיבתיות בצה"ל בין דרג החטיבה לדרג הפיקוד עלה כבר במבצעים הנרחבים בסוף מלחמת העצמאות כמבצע עובדה, מפקדה הראשון היה אל"ם מישאל שחם.בתחילת שנות ה-70 (לאחר מלחמת ששת הימים)  הוחלף שם האוגדה מאוגדה 38 לאוגדה 146 והאוגדה התמקמה במפקדה קבועה באזור ירושלים. בין השנים 1976-1977 הוחלף שם האוגדה מאוגדה 146 לאוגדה 131. במהלך מרץ 1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוכפפה האוגדה לפיקוד צפון- מפקדת האוגדה התמקמה בטירה, החטיבות התמקמו במחנה נפתלי והגש"ח התמקם בבסיס ליד יקנעם.בין השנים 1984-1985 הוחלף שם האוגדה מאוגדה 131 לאוגדה 146. 

לאוגדה כיום שלושה בסיסים:

  • מחנה חוות השומר,
  • מחנה ציפורית
  • מחנה נפתלי.

עץ מבנה אוגדתי

חטיבת כרמלי (חטיבה 2) – בעבר נקראה חטיבה 165, המכונה חטיבת כרמלי. הוקמה בפברואר 1948 בתור חטיבת הגנה בגליל המערבי ובחיפה. מפקדה הראשון היה משה כרמל.

עוצבת אלון (חטיבה 228) – חטיבת אלון, המכונה גם "חטיבת הנח"ל הצפונית", בשל היותה כפופה לפיקוד הצפון, היא חטיבת חי"ר במילואים, המורכבת מחיילים היוצאים מחטיבת הנח"ל. בעבר הייתה חטיבת אלון חטיבת המילואים של חטמ"ר צמח (228) והשתייכה לאוגדת יהודה בפיקוד המרכז, לאחר פירוק האוגדה והחטמ"ר הוסבה החטיבה מחטיבת חי"ר קלה לחיר"ם והוכפפה לאוגדה 146.

עוצבת התקומה (חטיבת האש 213) – אגד ארטילריה של האוגדה, הוסב לאחרונה לחטיבת האש. האגד הוקם בשנת 1970 כא.א 213 והיה לאגד חת"ם הראשון בצה"ל במתכונת האגדים העוצבתיים. לאורך השנים לחם האגד במלחמת יום הכיפורים, מלחמת שלום הגליל והאינתיפאדה הראשונה.

חטיבת אגרוף הברזל (חטיבה 205) - חטיבת שריון שהוקמה באוגוסט 1961 כחטיבה 200. לחמה במלחמת ששת הימים בחזית המצרית. במלחמת יום כיפור נלחמה בחזית הצפון, ובתוספת גדוד הסיור האוגדתי הובילה את התקפת הנגד ברמה"ג. במלחמה לבנון הראשונה שימשה כוח עתודה גייסי.

אגד לוגיסטי אוגדתי 146 (אלו"ג) – אחראי על נושאי הלוגיסטיקה השונים ליצירת רציפות והמשכיות לפעילות האוגדה. אחראי על תחומי ההספקה, רפואה, אחזקה ושיטור באוגדה. עד 2006 היה לאוגדות אגד תחזוקה, אז הוחלט לצמצם אותם ולהחליפם באגד לוגיסטי מרחבי (אלמ"ר). כחלק מלקחי מלחמת לבנון השנייה הוקמו אגדים לוגיסטיים אוגדתיים אם כי במתכונת מצומצמת יותר.

עוצבת הנשר (חטיבה 226) – חטיבת הצנחנים הצפונית, הוכפפה לאוגדה 146 עם ההחלטה להכפיף את חטיבות החי"ר הפיקודיות לאוגדות השונות. במלחמת לבנון השנייה פעלה החטיבה בגזרת רכס רמים, מוכנות החטיבה למלחמה הייתה גבוהה מאוד בהשוואה לרמת המוכנות הירודה של יחידות רבות אחרות. בהפגזה על קיבוץ כפר גלעדי נפגעה פלוגת המפקדה של אחד הגדודים, שמדרך הטבע כללה חיילים מבוגרים ובעלי משפחות. באירוע נהרגו 12 חיילים. המקרה נודע בשם "אסון כפר גלעדי".

חטיבת קרייתי (חטיבה 4) – חטיבת שריון במילואים, הוקמה בשנת 1948. ב-1972 עברה החטיבה הסבה לחטיבה ממוכנת. במלחמת יום הכיפורים לחמה תחת אוגדה 210 והשתתפה בקרבות הבלימה והתקפת הנגד הישראלית ברמת הגולן. החל מ-2009 החטיבה מפעילה טנקים מסוג מרכבה ס' 4.

 

 מורשת טנ"א באוגדה :

ציר הזמן 

1956 - השתתפות במלחמת קדש/ סיני.1967 - השתתפות במלחמת ששת הימים.1973 - השתתפות במלחמת יום הכיפורים – גש"ח 146מערך הלחימה של האוגדה בגזרת דרום הרמה, התבסס בעיקרו על טנקי שוט – מטאור של חטיבת "מרכבות הברזל". עם זאת, היו בו גם מספר טנקים, חדישים יותר. הללו היו שייכים לגדוד הסיור וליחידות אחרות, שצורפו לכוחות האוגדה. עם הימשכות הלחימה, הלך והצטמצם מספרם של הטנקים הכשירים. המצב הגיע לידי כך, שבמפקדת האוגדה נוצר חשש כבד כי עשרות הכלים הכשירים שנותרו, לא יוכלו לבצע את משימות האוגדה. עם קבלת נתון קשה זה, פיתח הגש"ח מאמץ כמעט עצמאי, כדי להחזיר לכשירות עשרות טנקים פגועים. מדובר היה על טנקים נטושים של יחידות השריון הסדירות. הטנקים הללו יצאו מזרחה, לבלום את גלי ההסתערות הסורים, נפגעו וננטשו. כמו כן דובר על טנקים ש"נתקעו" בצירים התלולים בהם עלו כוחות המילואים לרמה. כל הכלים הללו, אכן נאספו במאמץ אדיר על ידי סדנאות הגש"ח. מנועים חדשים הועברו לגזרת הלחימה במסוקים. צוותי חימוש עבדו שעות על גבי שעות, בלא שינה ומנוחה.

36 טנקים תוקנו תוך זמן קצר. הכלים הללו אפשרו לחטיבת "מרכבות הברזל" להמשיך ולשמש כוח מוביל של האוגדה. הטנקים המחודשים, העניקו לקרב כולו תנופה מחודשת.

יעדי חטיבת "מרכבות הברזל" הושגו בזה אחר זה והחטיבה אף לקחה בהמשך חלק בהבקעת כוחות צה"ל אל תוך "המובלעת – הסורית". המבצע הלוגיסטי יוצא דופן של אנשי הגש"ח קבע, ולא במעט, את תוצאות המערכה בדרום רמת - הגולן. עם התקדמות האוגדה אל המובלעת הסורית, שמעבר ל"קו הסגול", התמקמה מפקדת האגד מצפון לנפח, על הציר המוליך לעין זיון. חלק מיחידותיה התמקם בתוך חורבות העיר קונטרה.

במהלך ימי הלחימה של האוגדה בדרום רמת הגולן, טיפלו אנשי הרפואה של הגר"פ ביותר מ – 1200 נפגעים. רבים מבין הנפגעים הללו חבים את חייהם לצוותים הרפואיים, שעבדו ברציפות ובלא שינה, לעיתים עד אפיסת כוחות. היו מקרים שהם בעצמם נזקקו לסיוע רפואי.

בסוף חודש אוקטובר 73', עם כניסתה לתוקף של הפסקת – האש בין סוריה לישראל, שוחררו מרבית לוחמי אגד התחזוקה לבתיהם, אך תוך זמן קשר שבו וגויסו עם מעבר מפקדת האוגדה ורוב יחידותיה למרחב סיני, בתחילת נובמבר 73'.

הכוחות שירדו לסיני, נפרסו במרחב טסה ובאזור ביר-גפגפה (רפידים). כוחות האגד התחזוקה סייעו בחפירת העמדות והמחסות עבור היחידות הלוחמות. במקביל, הקימו אנשי האגד במבצע לוגיסטי מורכב ומסובך, מזח ימי עבור חיל הים.

שנת 1982  מלמת לבנון הראשונה

השתתפות במלחמת לבנון הראשונה.2006 - השתתפות במלחמת לבנון השנייה."אסון כפר גלעדי" – חטיבה 226 במהלך מלחמת מלבנון השנייה, גויסו בצו 8 גדוד 9255, גדוד מחטיבת המילואים של הצנחנים 226. רוב חיילי הגדוד נכנסו רגלית ללבנון, מלבד חיילי העורף והלוגיסטיקה, אשר המתינו להוראה להיכנס ללבנון ולסייע לכוח העיקרי, בלווי משאית התחמושת, סמוך לבית הקברות של קיבוץ כפר גלעדי.

12 לוחמים מהגדוד שאבטחו את משאיות התחמושת נהרגו מפגיעת הקטיושה שנחתה בסמוך אליהם בתאריך 6 באוגוסט. כיום ישנה אנדרטה לזכר החללים צמוד לבית עלמין בכפר גלעדי, בה בכל שנה מתקיים טקס לזכרם.

באזור כפר גלעדי התייצבו חיילי מילואים מגדוד 9255 של חטיבה 226 על מנת להיערך לפעילות מבצעית. רוב החיילים קיבלו צווי 8 רק לילה לפני, מקום הכינוס נקבע לשטח פתוח, צמוד לבית העלמין תל חי – 200 מטר מהכניסה לקיבוץ כפר גלעדי. רוב החיילים המתינו במקום לקראת הצבתם ביחידות ובבסיסים צבאים בגבול הצפון. במקום היו גם מספר חיילי מפקדה מחטיבת צנחנים וחיילים נוספים מיחידות שונות.

חיילי המילואים הגיעו למקום עם משאיות עמוסות באספקה, ציוד ותחמושת. באזור הכינוס ערכו החיילים מזרונים, מיטות וציוד אישי.

בסביבות השעה 12:20 בצהריים נורה מטח רקטות מדרום לבנון, ואחת מהן נחתה במתחם הכינוס של חיילים ופגעה בהם פגיעה ישירה. גם בדקות שלאחר מכן, במשך פינוי הפצועים, נחתו רקטות בסביבה הקרובה וגרמו לשריפה ביער שבאזור. החיילים שנפצעו באורח קשה פונו במסוקים לבית החולים רמב"ם ושאר הפצועים הועברו לבית החולים רבקה זיו צפת.

קציני חימוש אוגדה - קטנ"אים לדורותיהם

 

 

שם ודרגת שחרור

תקופת כהונה

אירועים מיוחדים

רס"ן אברהם גרעין

1972

אלוף חגי שלום

1973

מלחמת יום כיפור

רס"ן אורי כדורי

1974

תא"ל איתן עמרם

1976

אל"מ יושע דוד

1978

סא"ל מאיר כלפון

1979

סא"ל מיקי זמיר

1980

מלחמת לבנון הראשונה

סא"ל ענבר דוד

1983

אל"מ גיל רוזנברג

1985

סא"ל מנשה יבין

1987

סא"ל יהודה זיידה

1989

אל"מ יצחק עוזרי

1990

אל"ם מיקי בניון

1992

סא"ל יוסי אקוניס

1994

תא"ל רוני חממי

1997

אל"ם חיים מור חיים

2000

סא"ל אמיר נבסו

2002

תא"ל מישל ינקו

2005

מלחמת לבנון השנייה

אל"ם אלון שלמה

2006

סא"ל רון ארי

2008

סא"ל אלקה שלם

2010

סא"ל ישראל דנילוב

2012

סא"ל אלי חוטובלי

2014

סא"ל אבי קויפמן

2015

סא"ל חן עידו

2017

סא"ל אור מוסקוביץ'

2019

 

 

סיפורים אישיים (סיפורי גבורה/מלחמות וסיפורי מורשת)

אלוף חגי שלום – קחש"א 146 בזמן מלחמת יום הכיפורים(ראיון מתאריך 20/5/2020)

רקע כללי – טרום המלחמה:

שירתתי כמ"פ מ"פ סדנת טנקים באזור וכשהציעו לי את התפקיד לאחר שנה בתפקיד סירבתי מכיוון רציתי להשתחרר בסוף התפקיד. יום אחד הגיע אלי לסדנא באזור מפקד האוגדה, מוסא פלד, עלה על הכלי שהייתי עליו, הסביר לי שהאוגדה צריכה אותי וביקש ממני לבוא ולשמש קצין החימוש של האוגדה. הסברתי למוסא שאני מתכוון להשתחרר בסוף התפקיד (בערך בעוד חצי שנה) ולכן אין טעם שאעבור עכשיו. כוונתי הייתה להשתחרר וללמוד תואר I באוניברסיטה ליד לוס אנג'לס. מוסא פלד חזר לפיקוד לאחר שהשבתי את פניו ריקם ועדכן את המחש"פ, ניצן רפאלי. המחש"פ קרא לי למשרדו ובתום השיחה בה הסביר לי שרק אני אוכל להציל את האוגדה מכיוון שיש בלגן בתחום החימוש באוגדה. בסוף השיחה המחש"פ נתן לי פקודה להתייצב באוגדה 146.

באותה תקופה, אוגדה 146 הייתה אוגדה מטכ"לית שהייתה תוך כדי אימוני הקמה. מפקדי האוגדה העריכו שהאוגדה אינה מוכנה לפעילות מכיוון שהיה "בלגן" בתחום החימוש באוגדה. לא הייתה שליטה על כמות האמצעים והחלפים באוגדה. האוגדה "חנתה" ברמלה וקיבלה שירותים מפיקוד מרכז (מכיוון שהייתה בגזרת הפיקוד) למרות שהאוגדה הייתה אוגדה מטכ"לית.

התייצבתי באוגדה והתחלתי לאסוף את הכוחות החימושיים של האוגדה שהיו מפוזרים על פני אתרים רבים: בבקעה, בצאלים, ובעוד הרבה אזורים בארץ. התחלתי  לבנות מחדש את כוחות החימוש של האוגדה, האוגדה הייתה במצב נוראי מבחינה חימושית. בנוסף, הוקם גדוד סיור אוגדתי חדש כחודשיים לפני הכניסה למלחמה. למזלי הרב לפני המלחמה החלו כל אימוני ההקמה, אימונים שלמעשה "נכנסו" לתוך תקופת המלחמה. כלומר כשנכנסנו למלחמה היינו כולנו מסונכרנים.

באותה תקופה היו לנו מס' חטיבות באוגדה:

  • חט' 205 – המח"ט יוסי פלד, עם טנקי שוט – מטאור, החטיבה הייתה ממוקמת במחנה עופר.חט' 670 – המח"ט גדעון גורדון (איש מילואים במינוי חרום), חטיבה ממוכנת עם טנקי שרמן. החטיבה הייתה ממוקמת בנחל שורק.חטיבת 217 – המח"ט היה נתן ניר, חטיבה עם טנקי שוט א', החטיבה הייתה ממוקמת בבית-דרס.א"א 209.גדוד סיור – היה לו טנקי שוט א' שקיבל מהמש"א. הטנקים היו חדישים.מלחמת יום כיפור

האוגדה הייתה הכוח האחרון של צה"ל והייתה התלבטות לאן לשלוח את האוגדה. בסוף הוחלט שאת חטיבה 217 ישלחו לחזית הדרום בסיני ואת שאר האוגדה לרמת הגולן. בזמן ההתארגנות לעליה לרמת הגולן נתקלנו בהרבה חוסרים, תחמושת, לא היה חשמל ולא הייתה אפשרות להעמיס תחמושת על מנת לחמש את הטנקים. נסענו על שרשראות מהמרכז לצפון, טיפלנו בתקלות בדרך תוך כדי התמודדות עם אירועים שונים (טנק "נכנס" לבנק בשכם, טנק נוסף נפל על בית ליד רמאללה). כל חטיבה היו לה את כוחות האחזקה שלה. במהלך התנועה אף תדלקנו את הטנקים בתחנת הדלק בצמח, נתתי פתק למנהל התחנה כדי שיוכל לקבל כסף על הדלק בסוף המלחמה.

כשנכנסנו למלחמה, דרום רמת הגולן הייתה כבושה כולה ע"י הסורים עד לשיפולי הכנרת כולל תל-אלסקי, חט' 188 שהייתה שייכת לאוגדה 36 התפרקה, מצאנו הרבה כלים פזורים, מח"ט וסמח"ט נהרגו. קיבלנו טנקי שרמן של פיקוד צפון וגם קיבלנו  את חטיבה 9. ניתן לומר שכל הכוחות שהיו בדרום רמת הגולן הועברו להיות ת"פ שלנו וקיבלנו אחריות על כל הגזרה. לאט, לאט התחלנו להלחם והחזרנו את הסורים לאחור עד קו סגול. במהלך המלחמה הרגשנו שבטנקי שוט- מטאור התקלקלו בבת אחת כ-20 מצמדים, דבר שלא היה אופיני. הבנתי שיש נהגים       ומפקדי טנק שמקלקלים בכוונה את הכלים. לקחתי את פרטיהם, ואיימתי עליהם שבפעם הבאה שיקלקלו את הכלים, יואשמו בבגידה. הזמנתי את כמות המצמדים החסרה וקיבלנו אותם באמצעות מסוק שהביא מצמדים חדשים, החלפנו את המצמדים ובעיית קלקול הכלים. חטיבה 205 של יוסי פלד היא זו שעשתה את עיקר הלחימה ובמסגרת זו שיחררו מתל-אלסקי ועד חושנייה. לדעת חגי האוגדה הלחימה העיקשת של כוחות האוגדה הצילה את רמת הגולן.

באותה תקופה דדו היה רמטכ"ל (הוא החליף את חיים ברלב שהשתחרר), הוא שלח את חיים ברלב לפצ"ן על מנת לעזור. הייתי נוכח בפגישה של מוסא פלד עם חיים ברלב בצומת צמח. בפגישה אמר חיים ברלב (בדיבורו האיטי) למוסא "גורל הגליל וצפון הארץ בידיך", לצה"ל לא היו כוחות נוספים ולמעשה כולם נשאו עיניים לאוגדה 146.

פרסתי את הגש"ח ברמה"ג - כל פלוגה בנפרד כך שיתנו שירותי אחזקה לכוחות. הבעיה ברמה"ג הייתה ההתגוננות מהארטילריה של הסורים. ההבדל בין ההתמודדות מהארטילריה  בסיני לעומת מה שקרה ברמה"ג היה מהותי לאור הנתזים הרבים שנוצרו ברמה"ג כמו גם המהירות מרגע השיגור ועד רגע הפגיעה. לאור זאת הפלוגות "דילגו" אחת ליום על מנת שלא יוכלו לאתר אותם. מג"ד הגש"ח היה בוצ'ו אבל אני הייתי זה שתפעל את הגש"ח, הניע את כוחות הגש"ח והנחה אותם תוך מתן הוראות באופן ישיר על מנת להעלות את רמת הכשירות של הכלים באוגדה. מחישוב שעשינו באותה תקופה לגבי תיקון התקלות החימושיות עולה שכוחות החימוש הכשירו 2.5 פעמים את הכלים של האוגדה. כל לילה היו כלים תקולים וכל לילה היו מתקנים, מצוותים צוותים מחדש ומוציאים אותם למלחמה. היה שיתוף עם כל הגורמים, אפילו  אנשי הרבנות היו מתואמים על מנת לאסוף חלקי/ איברי אדם שנשארו בכלים וזאת לפני הוצאת הכלים מחדש לפעילות. מספר ימים לאחר תחילת המלחמה התחלנו לטפל בכלים של חט' 188 שנשארו מאחר על מנת להכשיר כמה שיותר כלים על מנת להחזירם למעגל הלחימה.

למעשה יצא שבאנו למלחמה ישירות מאימון, דבר שהקל עלינו מעוד. תרגלנו הפעלה של פלק"ד, קשר עם החטיבות, הצמדה של כוחות אחזקה לחטיבות ועוד. הקרבות שהיו ברמה"ג לא היו קרבות הבקעה כמו בסיני, יש תהליך פריצה ויש להצמיד לכל חטיבה את הפלק"ד שלה. ברמה"ג לא היה צורך להצמיד פלק"ד לכל חטיבה כי העומק לא היה רב כ-10-15 ק"מ. לאור זאת, פרסנו את הפלק"דים אולם אחת ליום דילגנו את הפלק"דים על מנת שלא יפגעו כתוצאה מאיתורם ע"י הסורים.

במהלך השהייה בגזרת רמת הגולן קיבלה האוגדה תחת אחריותה את שרידי חטיבה 4 ואת הגש"ח הפיקודי של פצ"ן. ביקשתי מהחיל סיוע של מכונאי שרמן. לאחר מס' ימים קיבלנו אוטובוס עם בעלי מקצוע וחניכים מבה"ד 20 מתחום השרמן.

בסביבות ה-17-18/10 קיבלנו פקודה לדלג את כל האוגדה מרמת הגולן לסיני. כלל הטנקים קובצו לכיוון רמפות על מנת להעמיס אותם לסיני. במועד ההעמסה ניתן היה לראות אילו טנקים "עבדו" ואילו טנקים לא "עבדו" לפי הפיח ועוד סימנים שניתן היה לראות על הכלים. כשירדנו לסיני קיבלנו את האחריות על המעבר על ציר "עכביש", המעבר למצרים. בשלב הזה צה"ל כבר ישב על הגדה המערבית של התעלה. בנוסף, חטיבה 217 שירדה לסיני כשאנו עלינו לרמה"ג "חברה" אלינו בחזרה מאוגדה 162 ואנחנו חזרנו להיות אוגדה אורגנית מלאה. היינו בסיני כ-5 חודשים, עד חודש 3/74.

בחודש 3/74 עלתה האוגדה לפצ"ן והחטיבות מוקמו במחנה נפתלי, הגש"ח התמקם בבסיס באזור יקנעם ומפקדת האוגדה מוקמה במחנה טירה. כשהגענו לנפתלי התחלנו לעשות רק טיפולי ב' על מנת להגיע למצב שהכלים יהיו כשירים ונקיים לפעילות וכל זאת לפני שמשחררים את אנשי המילואים. במקביל הוכנה תכנית עבודה של החזרת הכלים לכשירות. באפריל 74 חגי קודמתי להיות קצין החימוש של אוגדה 252 ועזבתי את אוגדה 146 לאחר שנה משמעותית בתפקיד.

לאורך כל תקופת המלחמה פעלתי ופעלנו כולנו לפי התורה החימושית, דבר שסייע לי לשלוט בנתונים ולתת שירות טוב לכוחות הלוחמים. במהלך המלחמה דיווחנו והעברנו נתונים כל הזמן אל הפיקוד. בנוסף, העובדה שכל יום הסתובבתי בשטח  בין היחידות סייע לי להבין בדיוק מה מצב הכשירות של כל יחידה ויחידה ואילו בעיות חימושיות יש להם. מכלול החימוש היה במפקדה, ביקרתי את המכלול בעיקר בערב לתהליכים של ישיבות, קבוצת פקודות, עדכונים למפקד האוגדה ועוד... בנוסף, היה סינכרון כל הזמן בין גורמי המטה והחטיבות כך שלא תוכננה אף פעולה אג"מית שנמנעה עקב כשירות נמוכה של כלים. השפעת החימוש על התכנית החימושית הייתה מוחלטת.

התחתנתי ב-5/12/73 כשכל האוגדה הייתה בסיני. לא יכולתי לדחות את החתונה מכיוון שחמותי לעתיד הייתה חולה והייתה כוונה לקיים את החתונה בעודה בחיים. במהלך השהייה בסיני, בנובמבר 73, כשהסתובבתי בשטח ראיתי ג'יפ תקוע. כשהתקרבתי לג'יפ התקוע ראיתי את הרב שלמה גורן בתך הג'יפ. מיידית יצרתי קשר והזמנתי בעל מקצוע ואת החלקים הנדרשים על מנת לטפל בתקלה. לאחר התיקון הרב שאל איך ניתן לגמול לי על השירות הטוב שקיבל. סיפרתי לו שאני עומד להתחתן ושאלתי את הרב גורן אם יוכל לחתן אותי. הרב גורן הסכים וחיתן אותי בבית החייל בתל אביב.

מלחמת יום הכיפורים "מתחה" את הצבא עד קצה גבול היכולת כאשר במקביל מורלית היה שבר נוראי בהלך הרוח של מפקדים רבים בצבא. היו ימים קשים בהם מג"דים נהרגו וזה השפיע על הלך הרוח של המפקדים בצבא. בנוסף ברצוני לציין שהרמ"ט מהמפקדה העיקרית שהיה אמור לסייע במעטפת של קבלת חלקים ואביזרים שהזמנתי על העת במהלך המלחמה פעל גם לפי הנהלים דבר שסייע לנו מאוד לקבל את כל הציוד הנדרש ולספק את הנדרש למקום שאליו החלקים היו אמורים להגיע.

ככלל, אני ממליץ להשתמש בכוחות האחזקה הקיימים ולא לשמור כוחות אחזקה כגיבוי מאחור מכיוון עדיף לתקן מיידית כלים ולא "לשמור" את התיקונים למועד מאוחר יותר. בנוסף, חשוב לציין שהגש"ח הופעל ונוהל על ידי ולא ע"י מפקד הגש"ח כפי שהיה צריך להיות.

לקחים ותובנות מהמענה האחזקתי

חשיבות והגדרת שיטת האחזקה והתאמה לתנאי השטח וצורת הקרב.הגברת כשירות וביצוע סדר פעולות במעבר בין גזרות קרב.השפעה ורלוונטיות על התוכנית המבצעית של מערך החימוש ובפרט קצין החימוש האוגדתי.אופן הפעלת כוחות  האחזקה בדרג הגדודי ובדרג האוגדתי.יצירתיות בשדה הקרב – תיקון תקלות בכמות של פי 2.5 פעמים מכמות הכלים באוגדה. 

מורשת קרב טנ"א – מלחמת לבנון הראשונה(מתוך ראיון - סא"ל מיקי זמיר- קחש"א 131 במלחמת לבנון הראשונה)

רקע כללי-טרום המלחמה

האוגדה הייתה אוגדת המילואים הראשונה שבנו לה מט"א. הבנייה התחילה מעט אחרי שהגעתי לאוגדה, תהליך הבנייה ארך כשנה והסתיים בערך בשנת 1981. לאור זאת למעט הטנקים והנגמ"שים כלל כלי הרכב החלו להגיע לטיפולים במט"א עפ"י תכנית העבודה שנבנתה.
באותה תקופה לאוגדה היו 3 חטיבות שריון, א"א ואגד תחזוקה (שבתוכו היה הגש"ח), לא היו לה כוחות חי"ר אלא רק בעת פעילות כזו או אחרת שם שובצו לנו כוחות חי"ר לפי צורך. באותה תקופה האוגדה כללה את הכוחות הבאים:
- מפקדת האוגדה – במחנה חוות השומר.
- חטיבת שריון 786 – במחנה נפתלי.
- חטיבת שריון 514 – במחנה נפתלי.
- חטיבת שריון 459 – במחנה חוות השומר.
- א"א 213 – במחנה חוות השומר.
- אגד תחזוקה בתוכו היה הגש"ח - הגש"ח התמקם במנסורה.
בגש"ח היו 4 פלק"דים - 3 פלק"דים לחטיבות השריון ו-1 פלק"ד לא"א.

בכל החטיבות, בא"א ובמט"א היו קציני חימוש בקבע, במשרד הקחש"א היו עוד 1-2 קצינים ששימשו עוזרים לקחש"א. בנוסף בכל חטיבה היו אנשי חימוש מקצועיים לרכב, רק"מ ונשק. לאחר שהמט"א החלה לעבוד כלל הטיפולים נעשו לפי ת"ע של המט"א. רוב הכלים היו באחסנה יבשה בחטיבות. לעומת זאת, הכלים של הגש"ח שמוקמו במחנה מנסורה לא היו באחסנה יבשה.
כשנכנסתי לתפקיד שם האוגדה היה 131, להערכתי שם האוגדה השתנה במהלך תפקידי כלומר התחלתי את התפקיד כקחש"א 131 וסיימתי כקחש"א 146.
חטיבות השריון התאמנו בצאלים לפני המלחמה באופן שוטף. החטיבות ירדו פעם/ פעמיים בשנה לצאלים וכל פעם גדוד אחר. האימונים לא הכילו את כל הכוחות אלא באופן שילדי בלבד.
התוכניות האופרטיביות של האוגדה באותה תקופה הוכוונו לדרום רמת הגולן/ גזרת סוריה, גזרת לבנון אפילו לא הייתה אצלנו במחשבות. אני זוכר שלפני פרוץ המלחמה השתתפנו בקפ"ק שהתקיים בעליקה, לא הבנו מדוע עלינו להשתתף בקפ"ק שלא שייך לגזרה שלנו. מפקד האוגדה חייקה הודיע לכל קציני המטה שעליהם להשתתף בקפ""ק. אלוף הפיקוד היה רפול. אני לא אשכח את רפול שאמר לאנשי השריון: אתם נכנסים לטנקים, סוגרים מדפים ואנחנו תוך 24-48 מגיעים לביירות. כשיצאנו מהקפ"ק הסתכלתי על קצין האג"מ (הוא היה חבר שלי) ושאלתי אותו מה אנחנו עושים פה? מה אתה אומר? קצין האג"מ אמר שגם הוא לא מבין. אח"כ אמרו שאחת החטיבות אולי תצטרף לכוח אחר שייכנס ללבנון, אבל לא היה שום דבר קונקרטי שידענו עליו.

מלחמת לבנון הראשונה

כשהתחילה המלחמה, לאחר 2-3 ימים נאמר שחטיבה 514 מצטרפת לאוגדה אחרת (אני לא זוכר לאיזה) וגדוד אחר שלה באמת הגיע במלחמה לציר ביירות-דמשק. 2 החטיבות הנוספות של האוגדה מוקומו בבטיחה, הא"א רובו מוקם גם בבטיחה (למעט גדוד אחד שמאוחר יותר נכנס גם ללבנון). מפקדת האוגדה התמקמה בעליות לרמת הגולן, לא רחוק מהבטיחה. גדוד מתוך הא"א הצטרף למאמץ של הלחימה וממש לפני הכיבוש של ביירות הכניסו אותו פנימה והוא הצטרף ללחימה על ביירות. זה היה גדוד של מרגמה 160 מ"מ של הא"א שהצטרף ללחימה. חטיבה 514 קיבלה בצמוד אליה (בעורף החטיבה) את פלק"ד ב' של הגש"ח (מכיוון שנכנסה ללבנון). מי ששלט על הפלק"ד היה קצין החימוש של החטיבה, הוא קיבל את הפלק"ד ת"פ שלו. אני זוכר שבחטיבה נפגעו 2-3 טנקים וכשיצאו מלבנון פינו גם את הכלים הפגועים. ככל הנראה החטיבה הזו נבחרה לסייע במאמץ בתוך לבנון מכיוון שהיו לה טנקי שוט ב' שהיה טנק יותק מודרני מהשוט א'.
בפרוץ המלחמה אני הייתי מפקד תורן בשישי-שבת וקיבלתי את הפקודה לגייס את האוגדה. מרכז הגיוס של האוגדה היה בבית-ליד. עדכנתי את חייקה, מפקד האוגדה, על המצב. בתוך יומיים-שלושה התארגנו וכל הכלים יצאו מאחסנה יבשה. כלל הטנקים שיצאו מאחסנה יבשה היו במצב טוב ונסעו על זחלים. כנ"ל לגבי הנגמ"שים. פה ושם היו תקלות עם רכב ב' אבל לא היו תקלות מהותיות.
מפקד הגש"ח היה דני שטיינברג הוא היה בתפקיד המון שנים והוא הכיר את כולם, הוא הגיע יחד עם האוגדה עוד בזמן שהם באו מפקמ"ז. הוא טיפל במשיכת החלפים ובכל מה שצריך במהלך המלחמה. אני הייתי איתו בקשר כל הזמן והתעדכנו כל הזמן.
כמעט לא קיבלנו כוחות חבירים במהלך במלחמה בכלל. היה כוח חי"ר אחד שקיבלנו אבל לא נדרשנו בכלל לסייע לו מבחינה אחזקתית.
במהלך הלחימה ולאחר שהאוגדה פרסה, מכלול החימוש היה בקשר עם החטיבות. המרחקים לא היו גדולים בין מיקום מפקדת למיקום החטיבות. דיברנו בטלפון או שקפצנו אליהם כי בסך הכל המרחקים לא היו גדולים בין מפקדת האוגדה למיקום מפקדות החטיבה והא"א. מדי פעם נסענו לראות את קציני החימוש לבדוק מה שלומם לראות אם הם צריכים משהו ובצורה כזאת התעדכנו כל הזמן. ניסיתי מספר פעמים לדבר עם הקח"ש של 514 בקשר אבל לא הצלחתי לאור המרחק שהיה. לא נדרשנו לקבל סיוע אחזקתי מעבר למה שהיה לנו מכיוון שהחטיבות ישבו והמתינו אבל בפועל לא עשו כלום. ממה שאני יודע פלק"ד ב' שהצטרף ל-514 הסתדר וסייע לחטיבה באמצעים שהיו לו ולא נדרש סיוע מיוחד. אני עבדתי כל הזמן מול הפיקוד- לא היה קשר ביני לבין הגייס כלל.
פעם בכמה ימים היו עדכונים עם מטה האוגדה, סה"כ המצב ברמת הגולן היה רגוע ולא היה לחץ. במסגרת זו קיבלנו כל הזמן עדכונים מה קורה בלבנון ואיך זה מתפתח.
בסוף המלחמה החטיבות חזרו למקומן. עשינו ת"ע מואצת להחזרה לכשירות וניסינו להחזיר את הכול לאחסנה יבשה. זה לקח כמה חודשים. העדיפות הייתה להחזיר את הכלים קודם לכוננות כדי שיהיו כשירים. ברגע שהכלים היו כשירים שחררנו את אנשי המילואים שהיו במלחמה. במקביל קיבלנו, כמו שאר הכוחות, אנשי מילואים שלא היו אורגניים שלנו ולא גויסו במלחמה על מנת לסייע ולבצע את מה שצריך כדי לסיים את תהליך ההחזרה לכשירות והכנסת הכלים לאחסנה יבשה.
היה מקרה אחד בו אני והקצין חימוש של הא"א נסענו לבד עד פאתי ביירות על מנת לבקר את גדוד המרגמה 160 מ"מ שהיה שם. הכלים בסה"כ היו בסדר גמור, בד"כ הכלי הזה היה פחות אמין והיו לו כל מיני בעיות הידראוליות, צנרת, חנקן ואז יש בעיה עם הירי. לא היו בעיות של הזנה כפולה ואני הייתי מופתע שהכלים שהיו על בסיס טנק שרמן תפקדו טוב כולל מנועי הקמינגס שלהם.
ברצוני לציין שלא כל חטיבה 514 נכנסה עד הסוף, כל החטיבה אכן נכנסה ללבנון אבל רק גדוד אחד נכנס לציר ביירות-דמשק ושאר החטיבה התמקמה בעורף בתוך לבנון.

 

 אנשי טנ"א ותיקים:

  1. חומי רפאל
  2. ברוך כהן
  3. יוסי נדים
  4. קדוש רונן
  5. אורי עזר
  6. משה גואטה
  7. חיים סויסה
  8. אמיר אלון

 

 חללי טנ"א:מלחמת לבנון השניה

  • סגן חלפון שמואל ז"ל  

    היה במקצועו מאחזק נשק ובלחימה שימש קצין אפסנאות, הותיר אחריו אלמנה, שלושה יתומים, אח ואם.

    בן 42 היה במותו.

  • רס"ן אלקריף אליהו ז"ל  

    היה קצין חימוש בחט' 226, הותיר אחריו אלמנה, שני יתומים וארבעה אחים.

    בן 34 היה במותו.

סיכום דבר

ניתן לומר בגאווה ובצניעות, כי החטיבות של אוגדת "המפץ" השתתפו בכל מלחמות ישראל באופן הפעיל ביותר. ללחימת החטיבות של האוגדה אף הייתה השפעה גדולה על עיצוב גבולות המדינה ועל חיזוק תחושת הביטחון של העם. היחידות פיתחו קוד התנהגות שהשפיע על כלל לוחמי צבא הגנה לישראל, לדורותיהם.

עוצבת "המפץ" השכילה להכשיר ליחידותיה מפקדים בעלי רמת מנהיגות גבוהה. הללו נפרשו לאורך כל שדרות הפיקוד והובילו את לוחמיהם, בכל המלחמות, להישגים חשובים ביותר. הם השכילו לקרוא, לנתח ולהבין את מהלכיו וכוונותיו של האויב והעמידו מולו מענה הולם ומתוחכם, תוך שמירת "רסן היוזמה" וניצול מרבי של הכוחות והיכולות שעמדו לרשותם, לא אחת בנחיתות מספרית.

רבים מלוחמי "עוצבת המפץ", מצאו את מותם, ועוד רבים אחרים נפצעו ונפגעו בקרבות לאורך כול המערכות והמלחמות. למענם ולזכרם, יודע ויידע בעתיד כול לוחם ומפקד הנבחר לשרת בעוצבה מפוארת זו, כי זכות גדולה נפלה בחלקו. עליו לעשות הכל על מנת לשמור על כשירותה, עוצמתה ומוכנותה של היחידה בה הוא משרת. כול לוחם ומפקד יידרש לתת את "המענה ההולם" בעת הפקודה. יהיה עליו לפעול תוך הפגנת מקצועיות, נחישות ומהירות, על פי הנורמות שנקבעו על ידי לוחמי עוצבת "המפץ", לאורך כל המלחמות והמערכות על תקומת העם היהודי בארצו.

סא"ל ,         אור מוסקוביץ'

קצין הטכנולוגיה והאחזקה

עוצבת        המפץ        146

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

כניסת חברים

חברים online