מאת: ניסים קלו
תאריך עלייה לאתר: 09/01/2017
תאריך האירוע: 0000-00-00
מספר צפיות: 2566
יוסי רנרט ינואר 2017
הסדנה הגייסית, כבית-ספר
את כול שירותי הסדיר, העברתי בסדנה הגייסית בג'וליס, וזה היה מזמן. כמו המדינה, הכול היה אז קטן יחסית. על הגבעה, פעלה מפקדת חטיבה 7, שתי פלוגות בסדנה, בית-הספר לשריון, ובית-חולים. מחנה ג'וליס (אז לא אמרו – בסיס), נחשב למקום רחוק, האזרחים עובדי צה"ל, קיבלו תוספת-ערבה, למשכורתם. עברו שנים, אני עוסק היום, גם בהיסטוריה של הקמת המדינה, ובסיפורים משנותיה הראשונות. במבט לאחור, מתקבלת ראיה רחבה יותר , ופרטים בנאליים לכאורה, מאותם ימים, מובנים אחרת. מבחינתי, שנותיי בסדנה הגייסית, הכינו אותי לחיים, יותר טוב מכול בית-ספר. לעתים ,נשמעים סיפורים על ניצב בתיאטרון (סטטיסט), שעלה לגדולה כשחקן, רק משום שאחד השחקנים המקצועיים, שבר רגל, ולא יכול היה להופיע. המחלקה לתיקון משאיות בפלוגה ב', הייתה עבורי, כאותה במת תיאטרון, מהסיפורים. אצלנו לא נשברה רגל ( אנחנו עסקנו בתיקונים, לא בשבירה ), אבל , אחראי המחלקה, רב-סמל בקבע, הוצב לנהל את מחלקת הבוחנים, ואני , הנער בן השמונה עשרה, נבחרתי כמחליפו, כברירה מאולצת. נכון, בה"ד עשרים בצריפין, היה בית-הספר הרשמי, של חיל-החימוש. עבורי, הסדנה הגייסית, הייתה האוניברסיטה לחיים. מחלקה רגילה בסדנה, מנתה חמישה תאי תיקונים, במחלקה שלי, היו עשרה תאים. בכול תא, עבדו שני מכונאים, בהם אזרחים, אנשי מילואים וחיילים. לעולם לא אשכח את העזרה והפירגון, להם זכיתי, מהרגע הראשון. אזרח אחד זכור לי במיוחד, היה זה האזרח גרדין, שהיה עולה חדש יחסית. אוצר המילים העבריות שלו , היה דל, אבל... איזה בן-אדם !. ברגע היכנסי לתפקיד, חיבק אותי גרדין המבוגר, לקח אותי הצידה, וכמו אבא טוב, הוא הנחה אותי במשפט קצר. אתה מקבל הוראות ממנהל העבודה, כך אמר, ויודע איזה אוטו יותר דחוף, אתה גם תקבע, מי יעבוד עם מי, אבל... כאשר אני אומר לך לאשר לי החלפת חלק, אל תתווכח. מעולם קודם, לא הטילו עלי אחריות על קבוצה כזו, של אנשים. כמעט כול נושא העולה לכותרות, מזכיר לי דמות או מעשה, מאותם ימים. ידיעות על נהנתנות ובזבוזים בצמרת, מזכירות לי את מפקד הפלוגה שלי, זרחיה דוד. האיש המוצק הזה, ושפמו השחור, הכיל לב של זהב, את גישתו הישירה והאמיצה, לעולם לא אשכח, פעם, בערב יחידה, מבלי למצמץ, הודיע לנו המם פא, שפעם בשנה הוא עובר ביודעין על החוק הצבאי, והוא מוכן להישפט על כך. אחותי גרה בחיפה, כך אמר, עיסוקי בצבא לא מאפשר לי לבקר אותה, על כן , פעם בשנה, אני מטלפן אליה מהמשרד, ומאחל לה ולמשפחתה, שנה טובה. בפלוגתנו, ירה פעם חייל, ופצע חיילת,החייל נעצר והוחל נגדו בהליך משפטי. בערב היחידה, חיכה זרחיה שכול החיילים יתפסו את מקומם במועדון. ואז, ללא הקדמה ובהפתעה, צרח עלינו המפקד, על שלא התחברנו לחייל הזה, ואף אחד מאיתנו, לא היה מוכן להחליף אותו בשמירה. "עופו לי מהעיניים" צעק, וגירש אותנו מהמועדון. היה זה שיעור בלתי נשכח. זרחיה גם נהג לדרבן אותנו, לקרוא עיתונים, ולהתעדכן בנעשה בעולם. במלחמת יום כיפור, טבע בן שלו עם הטנק, בחציית התעלה. לידיעת כולם, המיזם הקרוי "נערי רפול", היה המשך לפעולה הברוכה של משרד העבודה, אצלנו בג'וליס. המפקד רפאל איתן בא, ראה, ומינף את הצלת הנערים מהרחוב, והכשרתם לחיים איכותיים. היום, בעידן מתנות השחיתות, אני נזכר במג"ד אליהו ברק. אנו חיילי המילואים ביחידה, קיבלנו פעם, הזמנות לשמ"פ לשישים ותשעה יום. לפני המועד, אספתי למכוניתי מילואימניק נוסף, ויחד נסענו לג'וליס, לבירור העניין. את המג"ד פגשנו בשער המחנה, הצעתי למפקד להסיעו עד למשרד, הוא סירב, וצעד למשרדו, שם הוא קיבל אותנו בהבנה, ופתר לנו את הבעייה. אפילו הסעה בת מאה וחמישים מטר, הוא לא היה מוכן לקבל. עד היום, אני מתגאה בתואר בּי,ג'י – בוגר ג'וליס.
.jpg "שמואל יורם ז")