מאת: שילו דוד ניסים קלו
תאריך עלייה לאתר: 13/05/2011
תאריך האירוע: 1969-03-08
מספר צפיות: 4098
1. מהלך המלחמה
המלחמה ושמותיה
הגדרת התקופה הנקראת 'מלחמת ההתשה' שנויה במחלוקת. במשך שנים רבות תוארכה המלחמה מ-8 במרס 1969 ועד ה-8 באוגוסט 1970. בשנת 2003 נקבע, כי יש לראות את תחילתה של המלחמה מיד עם גמר מלחמת ששת הימים, ב-12 ביוני 1967. תקופה זו נקבעה באופן רשמי בצה"ל כמלחמת ההתשה ועל פיה חולק אות המלחמה למשתתפיה. אנור סאדאת, נשיא מצרים מאז 1970, קבע בספרו 'ספור חיי' את תחילת מלחמת ההתשה לספטמבר 1968 והוסיף כי, לאחר הפוגה היא חודשה ב-1969, בעקבות פעולת צה"ל בעומק מצרים.
(באשר למועד סיומה אין חולקים). שמה של מלחמה זו ניתן לה, למעשה, על ידי נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר שטבע, ב-23 ביולי 1969, את המושג 'חרב אל-אסתנזאף', דהיינו, מלחמת ההתשה. בדיעבד, התקבל השם גם בישראל, בבחינת מלחמה שבה שאפה מצרים להתיש את ישראל ונמצאה מותשת. המלחמה נקראה גם 'מלחמת אלף הימים' וכן 'המלחמה שלאחר המלחמה'.[ii] תפיסת המלחמה בקרב ההנהגה המצרית גרסה, שכיוון שאי אפשר להכריע את ישראל, צבאית, במלחמה קצרה, הרי יש להתיש אותה בלוחמת גרילה ממושכת ואיטית, שתקיז את דמה ותגרום לאבידות רבות, נושא רגיש במיוחד בציבוריות הישראלית. נאצר שאף לשחוק את המשאבים החומריים של ישראל, לשחוק את צבא הסדיר והמילואים, לפגוע במוראל ולחשוף את ישראל ללחצי מעצמות העל ובעיקר ארצות הברית, שיכפו הסדר מדיני מקובל על מצרים.
הרקע למלחמה
מלחמת ההתשה השתלבה במסגרת האסטרטגיה המצרית בשנים 1970-1967, שכללה, בדיעבד, שלושה שלבים: שלב העמידה האיתנה, 1968-1967, שלב ההגנה המונעת 1969-1968 ושלב ההתשה, מרס 1969 עד אוגוסט 1970. המלחמה ניזומה על ידי מצרים, שקבעה את יעדיה וקצב התנהלותה וכן הניעה את ירדן, סוריה והמחבלים וגררה אותם ליטול חלק פעיל במהלכה.
המלחמה התרחשה בשלוש החזיתות; בסיני, ברמת הגולן ולאורך גבול ירדן. יחד עם זאת, נהוג לראות בחזית הדרום כמי שנשאה במרבית נטל המלחמה הזו, בה נגרמו מירב האבידות ורוב הלחץ נפל על המעוזים שלאורך תעלת סואץ, מול המצרים. למעלה מ-90 אחוז מכלל הפעילות העוינת התרחשה בקו התעלה, כך גם כ-50 אחוז מכלל נפגעי צה"ל. החזית המזרחית היתה גורם חשוב וחיוני באסטרטגיה המצרית והמחבלים היוו גורם מסייע, אך משני לחזית התעלה. הגבול הירדני היה חם מתחילת 1968. המחבלים ניסו לבצע פעולות טרור ביהודה ושומרון ובעיקר בבקעת הירדן. צה"ל הקים לאורך הירדן מערכת ביצורים ונקט בשיטת המרדפים אחר חוליות המחבלים. התקריות עם כוחות צה"ל היו רבות וגבו מחיר כבד.
אירועים בולטים ומבצעים
במהלך תקופת מלחמת ההתשה התרחשו מספר אירועים בולטים. ב-21 באוקטובר 1967 טובעה המשחתת 'אילת' בים התיכון, על ידי ספינות טילים מצריות. בפעולה זו נימנו 47 חללים ונעדרים ועוד 91 פצועים. בתגובה הפגיז צה"ל את בתי הזקוק שליד העיר סואץ, מאגרי דלק ומפעלים פטרוכימיים סמוכים. אלה עלו באש שבמשך מספר ימים לא הצליחו לכבותה. תוצאות התקפה זו עלו למשק המצרי בנזקים שנאמדו בכמאה מיליון דולר. בתגובה השיבו המצרים אש, שהתפתחה לחילופי אש כבדים. אלה זרזו את נטישת/פינוי תושבי ערי התעלה; סואץ, אסמאעיליה וקנטרה מבתיהם, תופעה שהחלה עוד זמן מה קודם לכן.
במשך השנה שלאחר מכן התרחשו תקריות מוגבלות בהיקפן לאורך התעלה, מיקושים, מארבים ופעולות קומנדו, אך לא כאלה שהביאו לחימום הגזרה כולה. זאת עד לחודשים ספטמבר-אוקטובר 1968, אז הכריז נאצר כי מצרים השלימה את 'שלב השיקום' ונפתח שלב 'ההרתעה הפעילה'. באותה עת הגיעה הפעילות המלחמתית המצרית לשיאה. ב- 8 בספטמבר פתחו המצרים באש בגזרה הצפונית, מפורט סעיד ועד קנטרה וגרמו ל-10 הרוגים ו-18 פצועים בצידנו. באותו חודש ועל מנת לנסות ולשלב את החזית המזרחית במערכה, חודש הפיקוד הערבי המשותף. ב- 26 באוקטובר התרחשה תקרית קשה במיוחד, אז הפגיזו המצרים בארטילריה, תשע שעות ברציפות, את המעוזים והעמדות וכן העבירו חולית קומנדו במטרה לחדור לאחד המעוזים. יחידת סיור נלחמה בקומנדו המצרי ובסופו של יום נמנו 15 הרוגים לכוחותינו ועוד 34 פצועים.
בתגובה לפעולה זו ביצע צה"ל את מבצע 'הלם', במסגרתו פוצץ חיל האוויר, בליל 31 באוקטובר – 1 בנובמבר 1968, את גשר קינה וסכר חמדי שעל הנילוס וכוח צנחנים הרס את תחנת הטרנספורמטורים בנג'ע חמדי, במצרים עילית. בעקבות כך נרגעה חזית התעלה לארבעה חודשים. במהלך הפוגה זו, מנובמבר 1968 ועד מרס 1969, התנהל מבצע ביצור תעלת סואץ על ידי העמקת קו המעוזים, ששלטו על קו המים ועל צירי התנועה לתוך סיני. לאורך קו המעוזים, 33 במספר, שהוקמו בנקודות אסטרטגיות, נסללה דרך וממערב לה הוקמה סוללת עפר שאיפשרה תנועה בהסתר לאורך קו המים. הקו השני, קו התעוזים, שנשען על רכס הגבעות ממזרח לתעלה, במרחק של 10 ק"מ מקו המעוזים, נבנה רק בשנת 1971. צה"ל לא ראה בהיערכותו בקו המעוזים, הידוע יותר בשמו 'קו בר-לב', שהשתרע לאורך 160 ק"מ, קו הגנה קשיח, אלא קו לביטחון שוטף, תצפיות ומניעת חציית התעלה על ידי כוחות מצריים. ההערכה היתה כי בשעת הצורך יישען קו הגנה זה על חיל האוויר ועל השריון. יחד עם זאת השקיע צה"ל באחזקת הקווים, חיזוקם וביסוסם, תוך השקעת כוחות גדולים ותשומות גבוהות. המערך הלוגיסטי ובכלל זה מערך האחזקה של חיל החימוש, קורב אל יחידות השדה והתפרס במרחבי פיקודים וביחידות קדמיות, שם הוקמו מרכזי אחזקה, סדנאות, מרכזי טיפולים וכן מאגרי תחמושת ומלאים של חלקי החילוף.[vii]
פעולות הלחימה של המצרים התחדשו במרס 1969 עוד טרם הסתיימה בניית המעוזים וביצורם. עקב זאת בוצעו עבודות שיפור העמדות והשלמת סוללת העפר רק בשעות הלילה. שיירות ההספקה נעו בחסות החשיכה, בתנאי שטח קשים של ביצות וחולות נודדים, במיוחד בגזרה הצפונית. כן התבצעו פעולות חילוץ ופינוי של צל"ם פגוע ומקולקל ואספקת מערכות חשמל וגנרטורים למעוזים, שתוחזקו על ידי אנשי חיל החימוש. המצרים הודיעו כי אינם מכירים עוד בהפסקת האש ומטוסיהם החלו לחדור למרחבי סיני ולהתעמת עם מטוסי חיל האוויר. במהלך אותה תקופה חודשו לאורך התעלה הפגזות ארטילריה כבדות, שהשתלבו בפשיטות הקומנדו המצרי על המעוזים, הטמנת מיקושים והנחת מארבים. כל אלה גבו מחיר יקר בחיי חיילינו ומספר לא מבוטל של מטוסי חיל האוויר נפגעו אף הם. כך לדוגמה, במרס 1969 התרחשו לאורך התעלה 140 פעולות ותקריות ובאפריל עלה מספרן ל-570.
עקב הפעילות המלחמתית הזו התעורר צורך בפיתוח אמצעים, כגון: טנקים לפינוי רפואי, עגלות לפינוי טנקים, טנקי תצפית ועוד, פיתוחים שבוצעו על ידי חיל החימוש. (ראה פירוט בהמשך)
המלחמה אותה ניהל צה"ל היתה ברובה מלחמה סטטית של הארטילריה, בסיוע חיל האוויר, ששימש לעתים כ'ארטילריה מעופפת'. אך בתגובה לפעולות מצריות פשטו כוחות צה"ל לעומק השטח המצרי. במהלך הפשיטות חובלו קווי מתח עליון, פוצצו גשרים, הותקפו כוחות משמר מצריים וכוח קומנדו פשט על האי גרין, בצפון מפרץ סואץ ופוצץ שם תותחים ומתקנים. פעולות אלה נועדו, בעיקרן, לגרום לצד המצרי לאבידות ולסבל לאזרחים בערים שמעבר לתעלה, במטרה ללחוץ על השלטון המצרי לסיים מלחמה זו ובנוסף, להקל את הלחץ על כוחות צה"ל לאורך התעלה. בפועל, לא כך קרה.
המצרים לא חדלו מניסיונם להתיש את צה"ל. בספטמבר 1969 ביצע צה"ל פשיטת שריון מעבר לתעלה, כאשר יום קודם לכן פוצץ שתי טרפדות בבסיס חיל הים המצרי בראס סאדאת. במבצע זה הושמדו עמדות תצפית ומשמר מצריים, מחנות צבא, מתקני מכ"ם וכלי רכב רבים, כן נגרמו להם אבידות כבדות בנפש. בעקבות מבצע זה הודחו הרמטכ"ל המצרי ומפקד חיל הים שלו מתפקידיהם. הפעולות הישראליות המשיכו לאורך שנת 1969 וכללו תפיסת מכ"ם מצרי בראס ערב והבאתו לישראל.
בתחילת 1970 הסלימה מלחמת ההתשה.
צה"ל כבש את האי שדואן וועדת השרים לענייני ביטחון אישרה הפעלת חיל האוויר כנגד מטרות בעומק מצרים. עקב כך, פנה עבד אל נאצר לסובייטים בבקשה לקבל עליהם את משימת הגנת האוויר בעומק מצרים. מאותה עת נשענה מצרים על המעורבות הצבאית הסובייטית, שהלכה וגברה עם הזמן וכללה קרבות אוויר עם מטוסי חיל האוויר. המצרים המשיכו, ללא לאות, במלחמת ההתשה, שנשאה אופי של הפגזות ארטילריה ותקיפות באוויר ובים. ביוני 1970 תקף חיל האוויר מטרות מצריות רבות וגרם לפגיעות רחבות היקף בצד המצרי. בתגובה פנו המצרים לסורים בבקשה לחמם את הגבול הצפוני עם ישראל. הסורים החלו בסוף אותו חודש בהתקפות כבדות על מוצבי צה"ל, בסיוע שריון. ישראל הגיבה במלוא הכוח, שהביא להרגעת החזית הצפונית. גם הפלסטינים לא טמנו ידם בצלחת ויצאו למארבים ופעולות חבלה בגבול הצפוני. במאי 1970 פשט כוח משוריין של צה"ל על ה'פתחלנד', בדרום לבנון ומוצב ישראלי הוקם בהר דוב.
סיום מלחמת ההתשה
על רקע אירועים אלה יזם מזכיר המדינה האמריקני, ויליאם רוג'רס, ביוני 1970 את 'תוכנית רוג'רס', להפסקת אש למשך שלושה חודשים. בסיומו של תהליך קיבלו מצרים וישראל את התכנית ובחצות ליל 8-7 באוגוסט 1970 נכנסה לתוקפה הפסקת האש והסתיימה מלחמת ההתשה. במהלכה של מלחמת ההתשה ועד אוגוסט 1970, סבלו כוחות צה"ל בחזית הדרום 367 הרוגים ו-999 פצועים וחיל האוויר איבד 15 מטוסים, רובם מפגיעות אש נ"מ. המצרים ספגו אבדות של אלפי אנשים, 99 ממטוסיהם הופלו ונגרמו להם נזקים כבדים ביותר בתחום התשתית האזרחית והצבאית כאחד. יחד עם זאת, מיד עם כניסת הפסקת האש לתוקפה, קידמו המצרים את מערכי הטילים שלהם לעבר התעלה. ישראל לא הגיבה למהלך זה ושילמה בגינו מחיר יקר, כפי שאמר עזר ויצמן, מאוחר יותר, "... בהשלמה הטראגית עם קידום הטילים, סללנו במו ידינו את הדרך המצרית ליום הכיפורים".
מנקודת המבט של חימושניק
אירועי ה-11 ביוני 1970 בחזית התעלה, תוארו מנקודת מבטו של חימושניק, איש טנק חילוץ, שהעלה על הכתב את רשמי אותו יום ולילה.
"השעה 15:00 המקום – אי שם בבסיס עורפי ליד התעלה, בגזרה הצפונית. זה עתה עזבו מספר כלי רכב משוריינים את הבסיס לכיוון התעלה, כשעליהם החבר'ה, החבר'ה שלנו, החבר'ה של כולם. כאן כולם חבר'ה של כולם, כי המטרה והתפקיד משותפים. המשימה עדיין לא ידועה. דבר אחד ברור לכולנו שזו תהיה פעולה רצינית. כלי רכב עמוסים בחיילים ובציוד נעים בשיירות בודדות לכיוון התעלה. כל החילות פעילים כאן, החל מחיל הים, חיל האוויר, שריון וכלה בהספקה וחימוש. כולם חיילים, כולם משרתים את האינטרס הלאומי ומבצעים, לא מתוך מטרה אימפריאליסטית, כפי שקוראים לזאת שכנינו, אלא, מתוך ידיעה ברורה שזאת דרך קיומנו. ... הדי הפגזים והפצצות נשמעים היטב. פטריות עשן מיתמרות מעלה מעלה. קולותיהם של מטוסי חיל האוויר נשמעים מגבהים. בום ועוד פיטריות עשן. ג'יפ סיור דוהר וזחל"ם חי"ר אחריו. ככה זה מלחמה.
הנוף כאן מסביב חד גוני למדי. מדבר, חול המשתרע עד אין סוף... השמש תבלע, כנראה, בעוד כשעה. העסק כאן מתחמם. המון תימרות עשן.
אנחנו כאן, החימושניקים, ממתינים מתוחים לפקודה לנוע. ומצד שני מקווים שלא יצטרכו אותנו והכל יעבור חלק. כלי הרכב מתחפרים ותופסים מסתור. מצב הרוח מרומם עד למאד. בדיחה פה בדיחה שם. החבר'ה מתלוצצים, צוחקים או סתם מפטפטים ביניהם. אבל בכולם המחשבה, מה יהיה? האם נצא או שלא נצא.
זחל"ם עובר בכביש ובתוכו החבר'ה. כולם מסתכלים לעברנו. כנראה שטנק החילוץ נראה להם כמשהו מוזר ולא מוכר. אחד מהם מניף יד לשלום ואנו עונים לו. התמקמנו. עדיין לא מאורגנים, לא לארוחה, לא לשינה. בינתיים מאזינים לקשר. מעניין לשמוע מה מתפתח שם...
כרגע אנחנו ארבעה במספר. יושבים ליד הטנק, כשפנס מאיר לנו מעט ומאפשר לנו להמשיך בעסוקינו, על אף תנאי המדבר השוררים פה. אנו משתדלים להנעים לנו את החיים ולא להיכנע לתנאים הקשים בהם אנו נתונים....
מעט בקשר להכנות לפעולה. ובכן, כבר משלשום ידענו שמשהו מתבשל. הכנו את הטנק לפעילות קרבית. ולבסוף, היום, שעתיים לפני התזוזה סיימנו הכנות אלה. העבודה שלנו, הסדנאים, היתה יסודית וחשובה. כל כלי רכב חשוב, אם זה ג'יפ או זחל"ם ועד לטנק. הורגש שהחבר'ה עשו כל שביכולתם בכדי לעמוד בלוח הזמנים ולהוציא את כל כלי הרכב תקינים ומטופלים, עד לבורג הקטן ביותר. והתוצאות לא איחרו לבוא. כלי הרכב עמדו במבחן. נסעו ולא נתקעו. פה ושם, בשעת הביקורת, שנעשתה על ידי חולית רכב ב נתגלו מספר תקלות, אך הן תוקנו במהירות וביסודיות. החימושניקים האלה. בלעדיהם, אז מה? פה קוראים למכונאים בדואים. למה בדואים? אולי בגלל שהם לא מתקלחים הרבה. אולם בקשר לעבודה הם פנתרים לא רגילים. בפעולה הם לא ביישו. הם הרימו את שמה של הסדנה בכך שתיחזקו את כלי הרכב ושמרו על כושר התנועה שלהם. זה יומיים הורגשה תכונה מסוימת בבסיס. תכונה שלא מורגשת בכל יום רגיל. את חג השבועות לא הרגשנו כלל וכלל. עבדו כרגיל ואף בקצב מוגבר. כל בעלי המקצועות התחברו לחוליות. הכינו חלקים, ארגזי כלים, ציוד אישי ונשק. הכינו את הזחל"מים הטכניים וכלי הרכב המחלצים. הכל היה מסודר ומאורגן. ניתנה הפקודה לנוע. החבר'ה חבשו כובעי פלדה, עטפו עצמם בחליפות רסיסים. קיבלו תחמושת נוספת ועלו לרכב. אחד מהם הוציא מצלמה וצילם. כל הקרביים של הסדנה מחייכים, מרימים ביד אחת עוזי וביד השניה חובקים חבר. תמונה ועוד תמונה והזחל"ם מתחיל לנוע. הוא עושה דרכו בשיירה לכיוון התעלה.
השעה 01:00 אחרי חצות. אנחנו בהאזנה מתמדת. הפקודות נשמעות בקשר במהירות מסחררת וחד משמעית. מהלך פעולתם של הטנקים נשמע. והנה, ארבעה פצועים נוספים. טנק תקוע. יש בעיות. הליקופטר נוחת בשטח ומפנה את הפצועים לעורף. בינתיים, המטוסים מטילים הרס וחורבן באזור הפשיטה. כל האזור מואר בפצצות תאורה. עוד שני הרוגים ושלושה פצועים.... עוד הליקופטר נוחת, מפנה פצועים אשר מקבלים טיפול מידי רופאים. ככה זה ממשיך.... מסתבר כי אט אט החבר'ה שלנו מתקפלים חזרה. הטנקים מחפים עליהם ונראה כי ההתנגדות המצרית הולכת ונחלשת. השעה 0300 לפנות בוקר. ראשוני הלוחמים חוזרים. קשה לראות את פניהם, אין אפשרות אפילו לצלם אותם. עדיין חושך. אבל דבר אחד נראה עליהם, כי הם עייפים. לא מדברים ולא מניעים ראשים. על פניהם ניתן לראות אבק שחור ועיניים נעצמות.
וחושבים הם, הכל מאחורינו, אומרים לעצמם. נלחמנו וחזרנו. כן, הם חזרו, אבל דבר אחד יש לזכור, את אלה שלא יזכו להיות עוד בבית ולזכות בחיוך של חברה אוהבת. זה המחיר. זו מלחמה. אפילו המנצח מפסיד. אם פחות ואם יותר. זהו. הכוח התאסף והחל חוזר. השעה כבר 0400 לפנות בוקר. שיירות של זחל"מים וטנקים נעים. חלקם בכביש וחלקם בחול. כשמשאירים הם מאחוריהם רק ענני אבק, אבק ואבק."
2. השחיקה במלחמה
מנקודת מבטו של חיל החימוש, היתה מלחמת ההתשה מלחמה שתבעה תשומות רבות ועיקרה היה למעשה, מלחמת הישרדות. המלחמה היום-יומית, לאורך תקופה ארוכה התישה את אנשי החיל, שהיו צריכים לעבוד ללא לאות, בימים ובעיקר בלילות, על מנת להשמיש את הכלים לפעילות מבצעית ליום המחרת. עיקר פעילותם היתה ברמת דרג א, דהיינו, פעולות אותן ניתן לבצע במקום, בזמן קצר וכן ביצוע טיפולים מונעים שגרתיים ומוגברים, בהתאם לתנאים החדשים שנוצרו. אנשי חיל החימוש היו משולבים בתוך כוחות השריון וביחידות לוחמות אחרות, ברמת הפלוגה והגדוד, עובדה שחייבה אותם גם לבצע פעולות פינוי וחילוץ. תפיסה זו, לפיה נעו כוחות החימוש עם הכוחות בשטח תוך קבלת סיוע צמוד ממערך האחזקה בדרג ב, שהיה פרוס במרחב, גובשה לאחר מלחמת קדש בגייסות השריון, תוך שיתוף גורמי החימוש במפקדת גייסות השריון והסדנה הגייסית 650, והוטמעה בחיל החימוש ובצה"ל.
מערך חיל החימוש התאים את עצמו באותה תקופה לשינויי הפריסה של היחידות בהן שולב. החיל קידם סדנאות ואלמנטים לאחזקת הכוחות בשטח או התארגן לפריסה ודילוג פלגות סדנה או חוליות למקומות הדרושים. בסיני הוקם מערך אחזקה מיוחד, שהיה כפוף למפג"ש (מפקדת גייסות השריון). ב-1969 הקימה הסדנה הגייסית 650 את גש"ח 784, בפיקוד סא"ל יורם לונדון ולאחריו סא"ל אברהם ניניו. הגש"ח היה כפוף מבצעית לאוגדת סיני, אך מקצועית ופיקודית לסדנה הגייסית 650, בפיקודו של אל"ם אליהו ברק (בליטי). ברמת הגולן הוקמה, עוד ב- 1967 על ידי אנשי המילואים של הסדנה הגייסית 650 סדנה בקונייטרה, שכללה פלגות קטנות. לאחר שחרור המילואים היא הפכה לסדנה המרחבית. בפיקוד המרכז הוקמו סדנאות ויחידות משנה ובכלל זה אלמנטים שתיחזקו את הכוחות שעסקו במרדפים.
הפעילות המוגברת של הביטחון השוטף, תוך צריכת שעות מנוע מעבר למקובל וכן תנאי השטח החדשים, חול ואבק בסיני, שלג ואבני בזלת ברמת הגולן, חייבו הגדלה ושינוי תדירות הטיפולים היזומים. זו קיבלה ביטוי גם בצריכת חלקי החילוף והמכללים. השחיקה הרבה גררה פעולות שיקום מוגברות, להגדלת היצור המקומי ולפיתוח מתקדם. במהלך מלחמת ההתשה בסיני היו מספר פגיעות ישירות במסנני האוויר בטנקים, שהיו מותקנים מחוץ לטנק, אשר גרמו לכניסת חול ואבק למנועים וגרמו לבלאי גבוה. בתגובה לכך הניחו שקי חול על המסננים כדי למנוע את כניסת האבק למנועים. החול גרם גם לבלאי מהיר של מניפות מנועי הטנקים והפתרון שנמצא היה ציפוי המניפות בחומר מיוחד. ברמת הגולן, לעומת זאת, היו תנאי השטח מסולעים באבני בזלת שגרמו להיפגעות גחוני הטנקים 'שוט-קל' בחטיבה 188. עקב כך היה צורך לחזק את הגחונים על ידי התקנת גחון צורתי, מעין 'אמבטיה' הפוכה, שרותך לגחון, פעילות שהתבצעה במש"אות.
מערך ההגנה בקדמת סיני 1972-1969
נוסף על האחזקה והתיקונים השוטפים היה על אנשי החיל לתת מענה לצרכים המשתנים של קווי הלחימה. המלחמה יצרה צורך לתת פתרונות לבעיות ספציפיות שהתעוררו בעטיה. הלחימה הסטטית של מלחמת ההתשה, החדירות, הפשיטות ופעולות התגמול, חייבו אמצעים מיוחדים, לא תקניים, שיותאמו למשימות החדשות. חיל החימוש נתן פתרון באמצעים חדישים ומתוחכמים, גם אם לעתים פשוטים לכאורה. הגידול הרב בשעות מנוע בטנקים עקב צרכים מבצעיים, חייב התאמת שגרת הטיפולים היזומים והגברת כמות הטיפולים והתיקונים בדרגים השונים, בנוסף להגדלת בלאי חלקי החילוף. צרכים אלו הובילו לשינוי ארגוני במקחש"ר, שם הוקם ב-1969 הענף לאמצעים מיוחדים, שכלל ארבעה מדורים: נשק, רכב, תחמושת ומכשירים מדויקים. הענף טיפל במשימות מיוחדות אד-הוק, תוך קיצור תהליכים וביורוקרטיה ובראשו עמד סא"ל יעקב שן-צור. הענף תיאם בין החיל לבין היחידות השונות שביקשו מענה לבעיותיהן והוא פורק ב-1972, משלא התקיימה פעילות מבצעית מיוחדת שהצדיקה, לדעת שר הביטחון, משה דיין, את המשך קיומו.
סוגיה מטרידה בה עסקה מקחש"ר באותה התקופה היתה ההתמודדות עם החולות הנודדים ברחבי סיני. החולות כיסו כבישים וגרמו לקשיים ולחוסר בטיחות בנסיעה עליהם. מספר אפשרויות נבדקו במטרה להתגבר על מכשול זה ואף התקבלו הצעות ממספר חברות לניקוי החול על ידי מטאטאים מכניים וסכינים, שיורכבו על גבי 'מוטורגרדר' ובפעולה משולבת יזיזו הצידה את שכבת החול העיקרית והמטאטא יטאטא את השכבה הדקה שתיוותר. אזור 'ביצות בלוזה' היה בעיתי במיוחד ולא איפשר עבירות לשום כלי רכב. ענף רכב במקחש"ר השקיע מאמצים רבים בבניית כלי רכב יוצאי דופן ובמציאת פתרונות יצירתיים לפתרון הבעיה. בין היתר נוסו דגמים של רחפות, רכב מונע על ידי מדחף ועוד.
3. ההתמודדות מול האמברגו
מלחמת ההתשה מצאה את ישראל במצב בו היה עליה להתמודד עם צבאות ערב שהלכו והתאוששו במהרה, תודות לאספקת נשק מודרני מברית המועצות. צבא מצרים לא רק חידש תוך 18 חודשים את האמל"ח שלו, אלא, הגיע לגידול של 170 אחוז בתחום האוויר והשריון, לעומת מצבו ערב מלחמת ששת הימים. צבא סוריה גדל ב-180 אחוז בשריון וב-220 אחוז בחיל האוויר שלו. השיפור היה לא רק בכמויות אלא גם באיכות הציוד החדיש שנקלט בצבאות אלה. השיקום המהיר של צבאות ערב הביא לצורך מקביל בישראל. דהיינו, לבנות ולהחזיק צבא גדול ומודרני, שהתפרס על פני שטחים חדשים נרחבים. בהתאם, התחייבה הקצאת משאבים גדולים לצורכי הביטחון והפריסה החדשה.
במהלך מלחמת ההתשה בלטה תלותה של ישראל בארצות הברית, בתחום ההספקה הצבאית. צה"ל נחשף לשחיקה מתמדת של הציוד הצבאי והיה עליו למלא את החסר בתהליכים מקוצרים ומכל המקורות האפשריים. מחסור זה לא ניתן היה להשלימו בצרפת, שהיתה ספקית הנשק העיקרית עד 1967, עקב האמברגו שהטילה על ישראל וכן לא בארצות אירופאיות אחרות. במדינות אלה כגון: גרמניה, בלגיה והולנד יכלו לרכוש טנקים משומשים או נגמ"שים ישנים, אך לא מטוסי קרב ומערכות לחימה מתקדמות כמו ציוד לוחמה אלקטרוני. ציוד זה נעשה חיוני ביותר עקב השימוש שהחלו לעשות צבאות ערב בטילי קרקע-אוויר והחשיבות שייחסה ישראל לעליונותה האווירית. עם התמשכות המלחמה, גבר הצורך של צה"ל בנשק והתלות באספקתו הרצופה ולעתים הדחופה, הפכה להיות בעלת חשיבות עליונה. לקראת סוף מלחמת ההתשה, באביב ובקיץ 1970, הפך הצורך לציוד לחימה אקוטי וארצות הברית יכלה להשתמש בו ככלי לחץ על ישראל בתחום המדיני.[xiv]
כמה עולה לנו
ההוצאות לחימוש ולהתבססות הכוחות לאורך קווי הפסקת האש ופיתוח תשתית אסטרטגית מתאימה הגיעו בשנת התקציב 1969-70 לכדי 900 מיליון דולר (שעמדו אז על 3,150 מיליון ל"י). מהם כ- 120 מיליון דולר (420 מיליון ל"י) נחשבו כהוצאות ישירות ועקיפות של מלחמת ההתשה. קווי הפסקת האש היו קווי מגע עם האויב והביאו את הצדדים לעימות ישיר. בנוסף הצטמצם מרווח ההתרעה, שחייב כוננות צבאית אינטנסיבית ומשוכללת יותר בציוד ובגייסות וכן כושר ספיגה גבוה יותר. כל אלה הגדילו את הנטל הכלכלי ואת ההוצאות הכספיות.[xv] הפסדי מצרים כתוצאה ממלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה עמדו על 700 מיליון דולר בשנה. שלא לדבר על נטישת כ-750 אלף תושבים את ערי התעלה ושיתוק התעשיות באזור זה. ירדן הפסידה 231 מיליון דולר בשנה, בעיקר עם אובדן הגדה המערבית.
להלן דוגמאות למחירי נשק ופעולות ביטחון:
מטוס פאנטום – 20 מיליון ל"י (כ- 5.7 מיליון דולר)
טנק צנטוריון או פטון – 1 מיליון ל"י (286,000 דולר)
טנק שרמן ששופץ על ידי חיל החימוש – 250,000 ל"י (71,500 דולר)
שעת נסיעה בטנק – 600-500 ל"י
שלושה-ארבעה ימי תקרית בתעלה עלו 6 מיליון ל"י בפגזי ארטילריה וטנקים. (900 דולר = 3150 ל"י, לפי 1 דולר = 3.5 ל"י).[xvii]
ובכל זאת מצטיידים
למרות הקשיים המדיניים והכלכליים הצטייד צה"ל בתקופה שבין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים ובכלל זה בעת מלחמת ההתשה במאות טנקים, נגמ"שים ותומ"תים מארצות הברית. בהם טנקי גישור M-60 A-1, M-48 A-1, נגמ"שי M-113 A-1, תומ"תים M-109/M-107. בנוסף נרכשו 664 טנקי שוט, 100 תובות שרמן, כ- 2,300 זחל"מים לשיקום וחלקי חילוף רבים. בנושא התותחים ונשק קל נרכשו 120 תותחים 155 מ"מ מעודפי הצבא האמריקני בגרמניה, אשר תרמו לבניית מערך התומ"תים ופתרו את בעית חלקי החילוף. נרכשו 4,000 אלפים מקלעי מא"ג 7,62 מ"מ וכן הצטיידו ב-46,000 תמ"קים עוזי, כנשק אישי. רכב רב-מינועי ורכב ייעודי רב נרכש אף הוא. ובכלל זה אלפי משאיות 'ריאה ו'ליילנד', גוררי טנקים 'קונטרקטור' וגרורים שאיפשרו פריסה מהירה של טנקים. נרכשו מיכליות מים לקידום אספקת המים ומשאיות רכינות לביצוע עבודות העפר בקו התעלה. באותה תקופה ונוכח ההבנה שבעתיד כנראה יעלה הצורך להתמודד עם צליחת תעלת סואץ, נרכש עבור מערך הצליחה והגישור ציוד מגוון שכלל: 'תמסחים', דוברות, גרורים ומגלשים לניודן, גשרים, סירות גשר, סירות גומי, סירות 'חמרן' ומנועי 'שוטל'. מגרמניה נרכשו משאיות 'מאן' ומרצדס לצורכי העורף ומשאיות 'ריו' לצבא.
בתחום ציוד הקשר נרכשו עבור צה"ל מכשירים חדישים ואמינים, שהחליפו את הישנים. המדובר היה במכשירים בעלי תחום תדרים רחב בתחומי התג"ם, כמו VRC-12 ו- PRC-53Q25. ת"ג חד-פס מ"ק 106 ששימשו לקשר בין המפקדות בדרגים השונים ומכשירי מ"ק 74 וכן תא"ג. בתחום קשר רדיו-טלפון נקלטו מערכות חדשניות ומכשירי טלפון 408 ו-מ"ק 200.
התחמושת
בעיקר לצורכי הביטחון השוטף, היוותה צוואר בקבוק קריטי במהלך מלחמת ההתשה. הצורך העיקרי היה לתחמושת ארטילרית וזעירה, פגזי 155 מ"מ, מהם נרכשו בחו"ל כ- 120,000. ראוי לציין כי בתחילת מלחמת ההתשה עמד מלאי פגזים אלה על 12,000 בלבד ומכאן ברורה היתה החשיבות והדחיפות בהשגתם. בנוסף נרכשו בחו"ל עשרה מיליון כדורי 9 מ"מ וארבעה מיליון כדורי 0.5. חשוב לציין כי בעקבות הצורך המיידי לתחמושת, גדל גם היקף היצור המקומי והתעשייה הצבאית החלה לייצר פריטי תחמושת חדשים כמו: פגזי 155 מ"מ, כדורי M-51 מטען חלול, כדורי M-51 נפיץ, מעיך וזרחן, כדורי 105 מ"מ לתותח 'שריר', נפיץ, מעיך, מטען חלול ודמוי מנעל, כדורי 130 מ"מ ומטל"רים 240 מ"מ.
פיתוח ויצור אמצעים מיוחדים
נושא חשוב במיוחד היה פיתוח ויצור מזורז של אמצעים מיוחדים ללחימה בפעילות הפח"עית מול המחבלים, לסגירת קווים ומארבים וכן להחזקת קו בר-לב. בכלל זה יוצרו אמצעים מיוחדים בחיל החימוש בענף האמצעים המיוחדים, בחיל ההנדסה ביחידת 'יפתח', בתעשייה האווירית והצבאית ובמפעלים שונים של התעשייה הביטחונית. ניתן לציין את פיתוח נ"כ (נושא כוח) מוגן עם פתרון ייחודי נגד מיקוש, משאיות ממוגנות נגד מיקוש, 'מרבל'/'דגן' (משטח ירי שהותקן על גבי זחל"ם או נ"כ, עליו הוצבו מקלע, זרקור קסנון, משקפת אינפרא-אדומה ומכשיר ראיית אור כוכבים), 'המן' ממולכד (מערכת מטעני צינור ממולכדים שהוצבו בצירי החדירה של המחבלים לאורך הקווים), גדרות התרעה ובהן גם 'קרן היסוד' (גדר התרעה אלקטרונית לחסימת צירי חדירה של המחבלים) ואמצעי ראיית לילה.[xviii]
ציוד אופטי נרכש מיפאן. בשנים 1967-1966 יצרו אנשי חיל החימוש קשר עם חברות יפאניות שנכנסו אז לתחום האופטיקה, מהן רכשו משקפות שדה רגילות. בנוסף, יצרו אנשי מקחש"ר קשר עם חברת EOS האמריקנית שייצרה מצלמות והחלה לפתח ציוד לראיית לילה, ממנה נרכשו עדשות ספריות (spherical), לתיקון עיוותים בראיית הלילה. כן רכשו עדשות באיכות גבוהה מחברות יפאניות ובעיקר צרפתיות מהן למדו כיצד לפתח אצלנו ציוד לראיית לילה.[xix]
סיום מלחמת ההתשה וקידום הטילים המצרים לעבר התעלה, בד בבד עם הרגיעה בחזית המזרחית, עודדו משלוחי רכש גדולים מארצות הברית. האמריקנים העבירו לישראל מטוסים, טילי אוויר-קרקע, שחלקם הועברו עוד במהלך המלחמה ושימשו את חיל האוויר, מערכות נשק מתקדמות, שכללו ציוד ללוחמה אלקטרונית ואף ציוד אישי לחיילים.
4. ההתשה בחזית הדרום
חזית הדרום, בתחילתה של מלחמת ההתשה, התאפיינה בבניית קו המעוזים, קו בר-לב, שכלל פריסת מוצבים לאורך התעלה, בהם מוקמו יחידות חי"ר ושריון. מצב חדש זה חייב הקצאת כוחות לוחמים ברמת האוגדה, כך הוקמה ב-1969 האוגדה הסדירה, הקבועה, הראשונה, אוגדת סיני, בפיקודו של אלוף אברהם אדן (ברן). פיקוד הדרום, אליו היתה כפופה האוגדה מבצעית לא יכול היה לתת לה גיבוי לוגיסטי ולכן זה ניתן על ידי גייסות השריון בפיקוד אלוף ישראל טל (טליק). אנשי החימוש בדרג א היו חלק בלתי נפרד מיחידות השריון והיחידות הלוחמות האחרות ועם הקמת האוגדה, עלה הצורך בגיבוי חימושי גם בדרג ב. זה ניתן על ידי הסדנה הגייסית 650, גש"ח 784 וסדנאות אחרות שהיו פרוסות לאורך החזית ובצירים אליה.
היערכות החימוש
סדנאות וכוחות החימוש התפרסו לאורך הצירים שהובילו לתעלה על קו הרוחב: בבלוזה, טסה, ביר תמדה, הג'ידי והמיתלה, במרחק של כשלושים ק"מ מהתעלה. מאוחר יותר הוקמה גם שלוחת סדנה בפרקר. (הסדנאות נבנו בצמתים של קו הרוחב עם שלושת צירי הגישה לתעלה). מרכז הסדנאות היה ברפידים, בפיקוד ובאחריות גש"ח 784. הגש"ח היה מיועד, בזמן חירום, להיות הגש"ח הנייד של האוגדה ואילו בזמן רגיעה נועד לאחזק הן את האוגדה והן את שאר היחידות שהיו פרוסות במרחב. באמצעות הסדנאות הקבועות שלו והחוליות הניידות, ביצע הגש"ח תיקוני דרג ב וונתן שירות מרחבי. הסדנה הגייסית שימשה עורף תחזוקתי והעניקה גיבוי טכני ומקצועי. חוליות הסדנה תחזקו גנרטורים במוצבי התעלה, טיפלו בכל כלי הרכב, החל מרכב ב שביצע פטרולים וכלה בטנקים שנפרסו במעוזים. החוליות ביצעו ביקורות תקופתיות ועסקו בתיקוני דרג ב מזדמנים, סייעו לחוליות היחידתיות בעת ריבוי תיקוני דרג א וביצעו פעולות חילוץ, גרירה ופינוי במרחב ומהצירים, יומם וליל.
סרן מאיר בשן, לימים אל"ם, מפקד פלוגת הרכב ברפידים בתקופת ההתשה, סיפר כי מצב האחזקה בסיני היה על סף קריסה לוגיסטית. הרכב היה שחוק והנשק לא היה במצב תקין. למערך החימוש נדרשו שלושה חודשים על מנת לייצב את המצב בסיני. זאת עשו על ידי פריסה נכונה של סדנאות והקמת מערכת חלקי חילוף מסודרת. מלחמת ההתשה, לדבריו, היתה קשה. את האויב לא ראו, אך חשו בו. שחיקת האנשים והציוד היתה גבוהה והתקלות היו רבות ועיקר פעילותם של אנשי החימוש היתה בטיפולים יזומים של דרג ב.[xx]
הקמת פלוגת רכב ו' ברפידים 1970
סדנת בלוזה
סדנת בלוזה, אחת מיני רבות, מהווה דוגמה לשאר סדנאות חיל החימוש שפעלו בסיני. היא הוקמה באוגוסט 1969 ובראשה עמד המ"פ, סרן נסים בן עזרא, המכונה יאסו. הסדנה הפכה לפלוגה קדמית בגזרה הצפונית של סיני. הגזרה, לדברי יאסו, היתה מכוסה דיונות של חולות נודדים, אותם היה צריך ליישר על מנת להקים את הסדנה ואת המתקנים הנילווים. יש מאין נבנו הסככות, משטחי הבטון לעבודה, מגורי החיילים, מגדלי המים, המקלחות, המטבח, חדר האוכל, משטחי החרסית לאחסון המכללים, הצמיגים, חלקי מזק"ום וחלקי החילוף האחרים. כמחסנים שימשו קרונות רכבת שהובאו על ידי מפקד הגש"ח, סא"ל יורם לונדון. כך, בהדרגה, הפכו דיונות החול לסדנה מסודרת, שאיפשרה תנאי שירות סבירים לעובדים בה. האוהלים ההודיים הפשוטים הוחלפו במאהל אלג'ירי משופר וטוב יותר, נבנה השק"ם, מגרש המסדרים וכן הוסדרה התאורה.
כל בוקר היתה מתבצעת פתיחת צירים על ידי כוח זחל"מים של חטיבה 275. אחת המטלות העיקריות של אנשי הסדנה היתה להעמיד, מידי ערב, כוח של טנקים וזחל"מים תקין, לפעילות יום המחרת של הכוחות הלוחמים, שכן במהלך הפעילות היום-יומית, בלחימה סיזיפית ובקשיי תנועה, נפגעו כלים לא מעטים או שקעו בחולות הטובעניים. כלים אלה חולצו ונגררו אם לתיקונים או להשבתה. הרכבים, הזחל"מים ומיכליות המים טופלו בעדיפות עליונה, זאת נוסף לתיקוני מיקוש וחילוץ טנקים, עד להבאתם לכשירות ומוכנות לפעולה. גם אז, היות ומספר הזחל"מים היה קטן והדרישה להם גבוהה, התרחש כל ערב עימות בנושא חלוקתם לכוחות.
בפני אנשי הסדנה עמדו קשיים רבים באחזקת הכלים. אחד מהם היווה דיפון טנקי המגח והזחל"מים בשקי חול שהונחו על המסננים על מנת להגן עליהם בפני רסיסי הפצצות. נוסף על כך, היתה בעיה של מפוחי פינוי האבק, שלא פעלו והשביתו את הטנקים. היה מחסור בנהגי מיכליות המים ולכן איפשרו לאנשי מילואים, עם רישיון נהיגה או בלעדיו, לנהוג במיכליות. עקב זאת, הנהגים, שלא ידעו לטפל בבעיות מקומיות היו משאירים את הכלים התקועים בשטח ואנשי הסדנה היו יוצאים בערבים לחפש את אותם כלים, לתקנם במקום או לגרור אותם.
קושי אחר היה ההוראה לשמור על האפלה מלאה, עובדה שהאטה מאד את קצב התיקונים בסדנה. כל לילה עם רדת החשיכה, חל איסור על תנועה בדרכים בתאורה מלאה, עובדה שגרמה לתאונות דרכים. לשם הטעיית כוחות הקומנדו המצריים והתקפות אוויר על ידי המיגים המצריים, הוקמו מחנות דמה שהוארו על ידי גנרטורים. לא פעם התקלקלו הגנרטורים ועל אנשי חולית הגנרטורים היה לצאת ל'טיול לילי' על מנת לתקנם. אותה חוליה נתנה שירות לכל היחידות והמוצבים בגזרה והיתה נוהגת להסתובב ביניהם. הוראת ההאפלה חלו גם על הסדנה והם מנעו עבודה מלאה. לילה אחד, בתיאום עם סרן יהודה יזרעאלי, קצין החימוש של חטיבה מרחבית 275, עבדה הסדנה רק עם מנורה אחת ולקראת חצות היו רק מחצית מזחל"מי הקו מוכנים ליציאה לפתיחת הצירים. בישיבת הלילה דווח הנושא למפקד החטמ"ר, שבלית ברירה איפשר הפעלת תאורה מלאה. העבודה על הכשרת הזחל"מים, מידי לילה, כללה בממוצע החלפת שלושה-ארבעה מנועים, התקנת שתי תיבות הילוכים, ארבעה מרכובים ומצנני מים, שאין ספק, שהצריכה שעות רבות של עבודה. גם נושא הספקת חלקי החילוף לסדנה לא היה פשוט כלל ועיקר. מידי יום היו מתקשרים ללשכת מפקדת הגש"ח ומעבירים רשימה שכללה את כל החלפים הדרושים. בערב, היתה מתעדכנת הרשימה בשיתוף הצוות המקצועי של הפלוגה. במקביל עודכנו קצין החלפים של הגש"ח והמג"ד, לשם קביעת עדיפויות. חלקי החילוף הובלו על גבי רכבי שטח 6X6 או משאיות זיל שלל, שניתן היה להוציא אוויר מגלגליהן, על מנת שיוכלו לנסוע בתנאי עבירות קשים של סופות חול ואדמת חרסית שכוסתה בחול. וגם אז, לא תמיד הגיעו החלפים בזמן.
אנשי הסדנה עבדו ללא לאות על מנת לאפשר את תקינות הכלים והמיכליות שהעבירו מים והספקה לכוחות הלוחמים. מלבד חשיבות קבלת תחמושת, היוו המים והאוכל בעיה מרכזית. המים הובאו מאל-עריש ועל מנת להגיע לסדנה היה על המובילים לנסוע בדרך לא דרך. מכאן שהיתה חשיבות עליונה לשמור על תקינות מיכליות המים ורכבי ההספקה, פעולה אותה ביצעו אנשי הסדנה, לעתים, בעבודה סביב השעון. על כך הם זכו למכתב תודה והערכה מסרן עמית וינשטיין קצין [בגדוד] 416: "אני רוצה, לקראת סיום התעסוקה בקו התעלה, להודות לאנשי הסדנה בבלוזה ולאנשי מרכז הטיפולים על השירות המסור והעזרה הרבה שהגישו לנו בביצוע ומשלוח שיירות ההספקה לקו. פעמים רבות עבדו מעל לנדרש ולמקובל ובכך עשו את מלאכתם ולמעלה מזה ואני מציין שהיתה לי הנאה רבה לעבוד עם: דגן, יאסו, סגן לבני, סמ"ר ברדה, הבוחן יהודה, סגן רוני וסמל יוסי. חן חן להם וכל הכבוד."
.png)
יישור הדיונות בסיני כהכנה להקמת סדנת בלוזה במלחמת ההתשה
בניית סככה לסדנת בלוזה
ארגון מחסני החלפים בבלוזה
החלפת מצמד ותיבת הילוכים בזחל"מים בסדנת בלוזה
אמצעי החילוץ
בגזרה הצפונית בסיני נדרשו אמצעי חילוץ מגוונים לטנקים ולכלי הרכב ששקעו בביצות, נפגעו בלחימה או נגרמו להם תקלות טכניות. המחלצים היו נתונים לירי צלפים בעת חילוץ הרק"ם וכלי הרכב והיו מקרים לא מעטים בהם חילצו נפגעים תחת אש. מקרה, שזכור לאהרון ברניר, אז קצין חימוש גייסי במפקדת גייסות השריון, בדרגת סא"ל, לימים אל"ם, היה של טנקים ששקעו במלחות של אזור רומני. מפקדת גייסות השריון שלחה צוות בראשות חיים רזון, מומחה לחילוץ, קצין האחזקה של גייסות השריון באותה עת. הצוות שהה במקום כשלושה שבועות ובסיוע טנקי חילוץ, דחפורים וטרקטורים סיים את החילוץ כולו בהצלחה. אגב, לצרכים אלה פותחה עגלה מיוחדת, שנקראה 'עגלת חיים רזון', נגררה על ידי טנק, שאפשר היה להעמיס עליה טנק פגוע. העגלה איפשרה פינוי מהיר של טנקים מאזור מוכה אש.
.png)
לא רק האנשים מותשים
יוסי אוחיון, לימים בדרגת אל"ם, חווה מקרוב את מלחמת ההתשה בסיני, בהיותו קצין החימוש של גדוד 'שלח' ולאחר מכן קצין החימוש של חטיבה 401. הוא זוכר כי המלחמה התישה את האנשים ויתרה מכך, התישה את הכלים. במסגרת הגדוד החזיקו אנשי החימוש קו של 120 ק"מ, מראס סודר ועד האגם המר באמצעות תשעה מוצבים ו-36 טנקים. בעקבות הפגזות קרה למשל, שטנקים עלו על מכשול, הכנפיים נפלו ולא היה זמן לתקנן. הכנפיים נועדו למנוע את עליית האבק המתרומם כלפי מעלה, במטרה שיירד ולא ייזרק למנוע, לצריח או לתא הלחימה. הטנקים והנגמ"שים עבדו מבוקר עד ערב. התיקונים בטנק הנמצא בפעילות מבצעית היו אינסופיים ולא תמיד ניתן היה לפנות את הטנק לטיפול. לעתים היו צריכים לפנותו מספר ק"מ אחורה, על מנת שאנשי הסדנה לא ייחשפו להפגזות בעת תיקונו. בעיה נוספת היתה המיקושים שהניחו המצרים והיה צריך לחלץ את הטנקים וכלי הרכב שנפגעו, בדרך כלל תחת אש.
אוחיון זוכר כי בהיותו בקו עם חטיבה 401, שהתחלפה מידי שלושה חודשים עם חטיבה 14, יצא לאנשי החימוש לחלץ תשעה טנקים תחת אש ועוד שלושה שנשרפו כליל, ופונו כ'פגר'. בנוסף היה עליהם לחלץ ששה טנקים ששקעו, עד גחונם, בביצות או בחול הטובעני. הם ביקשו שיתנו להם כעתודה שלושה טנקים, אך לא היתה אפשרות כזו. עקב זאת לא עמדה הכשירות על מאה אחוז, אלא הגיעה לרמה שבין 80-60 אחוז. שני מקרים בהם נטל אוחיון חלק זכורים לו במיוחד. האחד, בו נשרפו שני טנקים ולא הצליחו לחלצם, אלא לאחר שלושה לילות. הם 'שיחקו במחבואים' עם המצרים. בלילה הראשון הצליחו לחלץ את הטנק הראשון וכשגילו זאת המצרים, הם חיכו להם בלילה השני. הצוות הצליח לקשור טנק עם זחלים, כאשר אוחיון נכנס מתחת לטנק הבוער ויצא עם גב שרוף. המקרה השני אירע בראס מתרמה, דרומית לראס סודר, שם היו מצבי גאות ושפל קיצוניים. מפקד הפלוגה של ראס סודר יצא יום אחד לטייל על קו המים עם ג'יפ ונ"נ. בשעות השפל שקעו כלי הרכב והמ"פ, שלא רצה לדווח על כך, הזעיק זחל"ם לחלצם, אך גם הוא שקע. כאשר גם הטנק שהביא לא הצליח לחלצם הוא פנה לאוחיון. הזמן התארך, הגאות החלה, ועד שעות הערב כוסו כל הכלים במים. החילוץ החל רק למחרת היום, אלא שאז הצטרפו הפצצות המטוסים המצריים וירי המרגמות לעבודת החילוץ. החילוץ ארך יומיים. לדברי אוחיון, מבחינה טכנית, היה זה חילוץ מרתק, אך המים המלוחים הרסו והשביתו את הכלים.[xxiii]
לאורך התעלה היו צריכים אנשי חיל החימוש לפעול בכמה תחומים. מחד, לאחזק את הכלים ולתקנם, מידי יום, עם שובם מפעילות מבצעית ולהכינם ליום המחרת, לעתים קרובות תחת אש. מאידך, לחלץ את כלי הרכב והציוד ששקע בבוץ או בדיונות החול, או שנפגע מאש המצרים.
פיתוחים, שיפורים ושינויים
המצרים הרעישו את המעוזים בקו התעלה כמעט ללא הרף. כמענה לפגיעות הרבות בחיילים, בנו אנשי הסדנה הגייסית 650 טנק פינוי רפואי ממוגן, על בסיס טנק שרמן. טנק הפינוי נועד לנסיעת צוות רפואי ולחילוץ פצועים. באפריל 1969 הוטל על מש"א 681 לבנות עשרה טנקים לפינוי נפגעים, על בסיס תובות של שרמן M-1, מנוע 'קונטיננטל' בנזין ומזקו"ם צר, כאשר כל טנק פינוי שירת שלושה-ארבעה מעוזים. טנקי הפינוי שהגיעו בסוף אותה שנה לתעלה סבלו מתקלות טכניות רבות, היו איטיים ותא הנפגעים התחמם ולא איפשר פינוי בתנאים סבירים. תא"ל אברהם מנדלר, אז סגן מפקד גייסות השריון, ביקש מראש אג"א לפנות טנקים אלה מהשטח, כיוון שבמצבם הטכני הלקוי "איושם גורם לבזבוז חמור של אנשי מילואים ולהתמרמרות". לנוכח אי שביעות הרצון מטנקי הפינוי הוחלט לפתח טנקי פינוי נוספים בעלי מנוע דיזל 'קמינס' ומזקו"ם רחב ולהסב את הטנקים שכבר היו במערך, מטלה שהוטלה על מקחש"ר. בטנק פינוי כזה ניתן היה לפנות ארבעה נפגעים שוכבים על אלונקות ומשימת הפיתוח שלו הושלמה ב-1971.[xxiv]
טנק פינוי רפואי ממוגן על בסיס שרמן
נוכח מגבלות התצפית לצד המצרי הועלה רעיון לבנות מגדלי תצפית על גבי טנקים, שיאפשרו תצפית לטווח של כ-15 ק"מ. היתרון בתצפית מסוג זה היה ניידות הטנק, יכולת הרמה והורדה מהירים של המגדל והצבת מכשור תצפית כמו טלוויזיה, שאינו נופל מיעילות תצפית אדם. טנקי התצפית על בסיס טנקי שרמן, בעלי תורן שהתנשא לגובה של 20-17 מטר, פותחו באחריות מקחש"ר ונבנו במש"א 681, למעט החלק הייעודי, מנוף ועמדת התצפית, והוצבו לאורך התעלה. הם היו בעלי כושר עבירות וניידות ונתנו הגנה לאנשי הצוות, בעיקר לאחר שצריחון המפקד הונמך לשליש מגובהו ופותחה לו מעין כיפה, שהעניקה הגנה למפקד הטנק. טנק תצפית כזה נפל שלל בידי המצרים בתחילת מלחמת יום הכיפורים.[xxv]
3/12/20
האלוף במילואים עמי סגיס ביקש להאיר ולהוסיף לפרק מלחמת ההתשה את סיפורו האישי ,מניסיונו כקצין צעיר ששירת במש"א והיה מעורב בבניית מערכות המיגון לאנשי המוצבים בקו בר לב בסיני.
עמי מספר שהיה שותף לתכנון וייצור של שני סוגי כלים שנתנו מענה לצורך המבצעי להתמודד עם המלחמה.
הצורך המבצעי הראשון - היה צריך לבנות אמבולנס ממוגן שיפנה נפגעים מהצירים ומהמוצבים.
הצורך המבצעי השני - היה צורך בכלי ממוגן ברמה גבוהה, על מנת להתמודד עם האיומים (מיקוש, מטעני צד וירי) לשם פתיחת צירים וביצוע סיורים בין המעוזים.
הפתרונות ההנדסיים ניתנו על ידי מהנדסי מקחש״ר ונשענו על פלטפורמת טנק השרמן הוותיק. חיל החימוש נתן פתרונות טכנולוגים מול כלל האיומים ותמכו המלכי המלחמה באותה תקופה קשה. בהמשך עמי מספר שלאחר שהיה שותף בפיתוח הכלים במש"א הוא נסע עימם לסיני ולקו בר-לב, הוא הוצב במוצב הכפר וליווה את ההטמעה של הכלים ובאחזקתם וכן בחינת והצלחת ההסבות.
עמי ואזרחים עובדי צה״ל ממש״א 7100 שהו תקופה ארוכה בקו המוצבים, אחזקו את הכלים, בצעו שינויים ושיפורים בשטח וכל זה תחת אש בלתי פוסקת. אנשי המש״א היו ״המלאכים בחאקי״ יצאו לתקן כלים תחת אש תופת, החליפו מכללים, ריתכו ושיפצו, ומעל הכל הם לחמו שכם אל שכם עם אנשי החימוש הסדירים. כותב עמי - זה המקום להעביר הערכה לכלל אזרחים עובדי צה״ל שתרמו ותורמים לחיזוקו של צה״ל.
5/12/20
מספר חיים בירן בדף הפיסבוק של העמותה - הטנק נבנה במשא 7100, למיטב זיכרוני, סרן (אולי היה כבר רס"ן) גבי שמיר ז"ל ממקחש"ר היה יו"ר ועדת הפיתוח. תפקיד הוועדה היה להגדיר את אפיון הכלי ולפקח על הביצוע בהתאם. בשל דחיפות העניין, הפיתוח והייצור נעשו כמעט בו זמנית (למיטב זיכרוני היו 18 טנקים ). מבחינת ההנחיות הטכניות הענף הטכני במש"א 7100 היה אחראי לתיכנון המפורט, הנחיות לדגם והנחיות לייצור. אני ועוזרי סרן רפי מהודר ממדור רק"ם בענף הטכני במש"א, עסקנו במלאכה. בוועדה היה גם רופא מחיל הרפואה, רס"ן, איני זוכר את שם הדר', היה איש נחמד, היה צמוד לכל הנושאים הקשורים למיתקונים הרפואיים, בלוני חמצן, מיתלים לאינפוזיות. על פי הצעתו, ריפדנו בגומי ספוגי את כל פנים הטנק, היו גם רצועות קשירה לפצועים (הרבה לפני חגורות הבטיחות המקובלות היום בכלי רכב), המחשבה הייתה לשמור על שלמות הפצועים מנזקים אפשריים בשל טלטולי הדרך. הזמן היה גורם קריטי, פרויקט לא קטן, "18 דגמים", הוטלו למערכה בשבועות ספורים. - תמונת הטנק
.png)
טליק ובליטי בלווית שר הביטחון משה דיין מבקרים בסדנה גייסית 650
עם הפעילות הבלתי נפסקת של המצרים החלו אנשי החיל להגות רעיונות אין ספור על מנת לבצע שינויים ושיפורים ברק"ם, יצור כלי עבודה מיוחדים, כלים להרמת מנועים, יחידות כוח ומתקני ניסוי ובדיקה לרק"ם. כמו כן הועלו הצעות ייעול ושיפור להעלאת הבטיחות בעבודה. כך למשל נבנה מתקן לבחינה וטיפול בשקיעת צריח טנק מגח, הוצאת הצריח והטיפול בטבעת שלו מחוץ לטנק, במקביל לעבודה בתחנות האחרות וצמצום משך שהיית הטנק בסדנאות בשלושה ימים. לפני פיתוח המתקן היה צורך בצוות גדול על מנת להוציא את הצריח ממקומו. המתקן החדש העלה את הבטיחות בעבודה ואת נוחותה ואיפשר גישה נוחה לשם תיקון. התקן נוסף שפותח היה מכשיר עזר להרכבה ולהוצאה של מוט פיתול וזרוע. לפני בניית המכשיר השקיעו מאמץ רב והפעלת צוות גדול לשם ביצוע הפעולה. ההתקן החדש שירת הן את הסדנה והן את מערך השדה והביא לחסכון בשעות עבודה, תוך בטיחות ונוחות.[xxvi]
מלחמת ההתשה אופיינה בהיותה מלחמה סטטית שדרשה עיסוק אינטנסיבי במערכות ליצור אש ומיגון סטטי. במסגרת מקחש"ר עסק ענף הנשק במערכות ארטילריה, שהוכשרו במיוחד להפעלה במוצבים. ביניהם היתה מערכת שנקראה 'תותחי נברון', שכללה, בעיקר, תותחים 155 מ"מ נגררים, שעוגנו לקרקע בתוך בונקרים ותותחי 122 מ"מ שלל של טנקי 'סטאלין', שהוצבו על שפת התעלה. במקחש"ר הוקם בתקופת ההתשה ענף חדש לאמצעים מיוחדים, כפוף לעוזר קחש"ר טכני, שעסק ביצור אמצעים לא שגרתיים, שהופעלו על ידי יחידות מיוחדות. האמצעים המיוחדים היו: מטענים, מנגנוני השהייה, מכשור לראיית לילה וכלי נשק ייחודיים, שבהיותם ייעודיים - לא נכנסו לשימוש נרחב בצה"ל.[xxvii]
עקב ימי ההתשה הקשים, הפגיעות בנפש ובכלים והשחיקה הגבוהה, עלה הצורך לקצר את ימי שהיית הטנק בסדנאות לטיפולים יזומים בדרג ב, במטרה לאפשר את חזרתם של הטנקים לקו החזית, מהר ככל הניתן. טיפולים אלה בוצעו בעורף, במתקני הסדנה הגייסית 650. לשם כך נבנתה בסדנה הגייסית, בשיתוף הענפים השונים במקחש"ר, תוכנית עבודה משופרת. עיקריה היו טיפול בטנקים בתחנות מקצועיות קבועות, בשיטת ה'ליין', כאשר כל תחנה מבצעת מספר פעולות מוגדר, בזמן נתון. הצלחת השיטה החדשה באה לידי ביטוי בקיצור שהות הטנק בסדנה ל-18 יום במקום 30 יום קודם לכן. שיפור זה זיכה את פלוגה ג בסדנה הגייסית 650, אז בפיקוד אל"ם אליהו ברק, בשיתוף ענף השדה במקחש"ר, בפרס קפלן לשנת 1973. שלושת זוכי הפרס היו: מ"פ פלוגה ג אנטול שפיגל, סמ"פ הפלוגה, נסים בן עזרא (יאסו) ומאיר בשן מטעם מקחש"ר. פרס קפלן הוענק על ידי משרד העבודה בגין פיתוח והפעלה של שיטה משופרת לטיפול בטנקים וקיצור זמן הטיפול בהם.
פיתוח כיפת המפקד בטנקים בסדנה הגייסית 650
בנושא השיפורים בתחום התצפיות לעבר המצרים סיפר יהודה יזרעאלי כי הנסיעה למעוזים לאורך הסוללה שהוקמה לצד התעלה, היתה מסוכנת מאד. מלבד החשש להיפגע מאש מצרית בכינון ישיר, היא הסתירה מכוחות צה"ל את הצד המצרי. המצרים ניצלו בעיה זו, היו חוצים את התעלה ומטמינים מארבים לכוחות שנעו על הציר ויורים עליהם גם ממרומי הסוללה. כל ניסיון צה"לי להשתמש בפריסקופים הרגילים גרר ירי צלפים שהשמיד אותם. יזרעאלי סיפר לקחש"ר דומי את הבעיה ולא חלף זמן רב עד שהוא הביא את ידידו חיים טופול לביקור בגזרה. טופול הביא עימו כמאתיים מראות מנייר מתוח על דיקט. החיילים הכינו להם חיבור למוט ברזל באורך של כשני מטר, עם ציר בקצהו, קפיץ וחבל משיכה. כך התאפשר להציץ אל מעבר לתעלה ובעזרת החבל לשנות זווית ולראות, בביטחה, את הפעילות בצד השני.
אירועים רבים התרחשו מידי יום לאורך קו התעלה. יום אחד, סיפר יוסי שניר (שש), קצין החימוש של גדוד ארטילריה בתעלה, לימים תא"ל, הודיעו לו כי זחל"ם עלה על מוקש בקו התעלה ויש צורך לחלצו וכי מפקד הסוללה נפגע. שש מיהר לנסוע למקום ומפקד המוצב הזהיר אותו כי אם יסע על הסוללה עליו להיזהר מהצלפים ואם יסע למטה, עליו להיזהר מהמוקשים. כל הדרך לא חדלה האש ושש, שנסע על הסוללה, החליט שיש להוציא את הזחל"ם. עקב הירי המאסיבי ארך ביצוע החילוץ מספר ימים. מקרה אחר היה של משאית עמוסת תחמושת שנתקעה על כביש התעלה. במשך יומיים תכננו כיצד יהיה אפשר לחלצה, מה עוד שבינתיים עלה החשש כי המשאית מולכדה על ידי המצרים. לבסוף בוצע חילוצה בלילה, לאחר שמישהו זחל אליה ובדק שלא מולכדה. המשאית הותנעה ונגררה למקום בטוח על ידי זחל"ם והתחמושת הועברה ליעדה. מבצע זה ודומיו תרמו להערכה רבה שרחשו הכוחות בשטח לאנשי החימוש, על דבקותם במשימה ופעילותם בתנאים קשים. כך למשל, בתום המבצע בו חולצה משאית התחמושת, אמר מפקד הצוות, איש חיל התותחנים, שליווה אותם: "אתם מטורפים, אתכם אני לא יוצא יותר....".
בהקשר זה יש לציין את מכונאי חיל החימוש, רב"ט מאיר מרדלר, שזכה הן בעיטור המופת והן בצל"ש ממפקד גייסות השריון, אלוף אברהם אדן, על אומץ לב, קור רוח, תושיה ומסירות מעל ומעבר לתפקיד. וכך נכתב: "ביום 8 באפריל 1969, חש [מאיר] לעמדה שנפגעה, התניע תותח מתנייע, שחלקו האחורי בער והוציאו מן השטח, תוך פריצה דרך להבות. במעשהו, שעשה בלי שנקרא לכך ושהיה מחוץ לתפקידו כמכונאי, הציל את התותח ואת אנשי הצוות מפגיעה נוספת".
אחת הבעיות הנפוצות באותה תקופה היתה היסדקות מיכלי הדלק של טנקי המגח בסיני. מנועי טנקים אלה כבר הוסבו מבנזין לסולר ולכן לא היה ברור מה מקור התקלה. צוות של החיל ובו מפקד יחידת הבחינה, סא"ל אלעזר ברק ורס"ן אברהם גת, סגן קצין החימוש בגייסות השריון, נשלח לבדוק את מהות הבעיה והתברר כי זעזועי הדלק במיכלים בעת הנסיעה, גרמו לכך. הפתרון שנמצא היה חלוקת המיכל לתאים, שאכן מנע את הסדקים. בשלב מאוחר יותר צופו המיכלים בציפוי פיברגלס ואפוקסי, על מנת למנוע קורוזיה שהתפתחה במיכלי האלומיניום שבאו במגע, דרך שכבת חול רטובה, עם דפנות הפלדה של תובת הטנק.
טנק פטון שעלה על פטון אחר בשעת לילה חשוכה בסיני, מלחמת ההתשה
אחד המאמצים שנעשו בצה"ל בתקופת מלחמת ההתשה היה בתחום הכנת הרק"ם לפעולות הנחתה מהים. במסגרת זו נעשו ניסויים ובדיקות במפרץ חיפה, שכללו שיט של נגמ"שי M-113, שהגיעו תחילה מציוד השלל של הירדנים ובהמשך מהרכש מארצות הברית. הבעיה העיקרית היתה שהנגמ"שים היו גבוליים מאד בכושר הציפה שלהם ובמיוחד נוכח התוספות שהותקנו בהם ואשר הגדילו את משקלם. לפתרון הבעיה תוכננו במקחש"ר ויוצרו מצופים מיוחדים להרכבה לקראת מבצעים ימיים, בעיקר מול המצרים, בהם היתה חשיבות רבה לשימוש באמל"ח שלל לצורכי הטעייה. כך הוכשרו במקחש"ר טנקי הטיראן ונגמ"שי BTR-50 למעבר במים בעת פריקה מנחתות חיל הים בדרך לחוף ובעת העמסתם חזרה לנחתות. כלים אלה השתתפו לאחר מכן במבצע רביב, להלן.
יציאה למבצע 'דב לבן' על גבי BTR-50, ספטמבר 1969
מבצע רביב
אנשי חיל החימוש בחזית הדרומית נטלו חלק בכל מבצעי צה"ל מעבר לקווי האויב, בהם נעשה שימוש בכלי רכב או בשריון. אחד המבצעים הללו היה מבצע 'רביב', פשיטה משוריינת, בצידו המצרי של מפרץ סואץ, ב-9 בספטמבר 1969, על ידי יחידת פשיטה משוריינת מספר 88, 'דב לבן'. בפשיטה הונחתו ששה טנקי שלל, טיראן 5 ושלושה נגמ"שים אמפיביים שלל 50-BTR, באמצעות נחתות של חיל הים, באבו דרג' ונעו דרומה עד ראס זעפרנה. במבצע הושמדו נקודות משמר, תחנות מכ"ם, מחנות צבא וכלי רכב ורק"ם מצריים. תרומת חיל החימוש לפעולה היתה בהכנת הכלים ברמה גבוהה לפעילות המבצעית ובשילוב אנשי המקצוע של הסדנה הגייסית 650, ששימשו גם כנהגים וכאנשי הצוות. הם, בסיוע מקצועי של גורמים אחרים בחיל החימוש, נתנו פתרון אחזקתי מתאים לכוחות ותיקנו במהירות, תוך כדי המבצע, את כל התקלות. מן הראוי לציין כי זאת לראשונה נעשה שימוש בטנקי השלל הסובייטים במבצע צה"לי, על מנת להונות את הכוחות המצריים ולהסוות את כוחותינו.
מבצע 'רביב' - פשיטה משוריינת בחוף המערבי של מפרץ סואץ, ה-19 בספטמבר 1969
מיסוד מערכת הטיפולים
עם תום מלחמת ההתשה עבר חיל החימוש תקופה של התארגנות, או 'ליקוק פצעים', כפי שהגדיר זאת דוד שילה, שהיה קצין החימוש של אוגדת סיני משנת 1971 ועד יולי 1973, תחת פיקודו של דן לנר ואחר כך אלברט מנדלר. חיל החימוש מיסד את מערכת הטיפולים לשימור הטנקים וציוד הלחימה במצב של כשירות גבוהה ולאורך זמן. הטיפולים נעשו הן ברמת היחידות והן ברמת הגש"ח, בדרג ב ושילוב של שניהם יחד. בכך הבטיחו שהטנקים יעברו, אחת לתקופה, בדיקות וטיפולים מונעים, שהבטיחו את כשירותם. באותה תקופה הושקעו כספים רבים בבניית מרכזי טיפולים כאלה, לביצוע תיקונים שוטפים, פגיעות אימונים ואחזקה, תוך קביעת סדרי העדיפויות. בנוסף לירידה לכללים, לא הסתפקו קציני החימוש בהודעות טלפוניות או אלחוטיות, אלא יצאו מידי יום ליחידה אחרת, או לסדנה, על מנת לוודא כי הדברים מתנהלים כסדרם. אנקדוטה שסיפר שילה מאותה תקופה היא על אחת הפעמים שהיה בקשר אלחוטי עם מפקדת האוגדה הוא שמע את לנר ברשת מודיע לכל המרחב שיש "להוציא מסרקים ולהסתרק" כיוון שהמצרים הוציאו טיסת צילום...[xxxiv]
5. ההתשה בחזית המזרחית
א. ארץ המרדפים והלחימה במחבלים
מלחמת ההתשה בחזית המזרחית התאפיינה ברובה בלחימה במחבלים לאורך הגבול הירדני, בבקעת הירדן ובעמק בית שאן, במה שידוע גם כ'ארץ המרדפים'. מלחמה זו החלה מיד עם תום מלחמת ששת הימים ב-12 ביוני 1967 ולא הסתיימה אלא לאחר אירועי 'ספטמבר השחור', בירדן ב-1970. במסגרת אירועים אלה הורה חוסין, מלך ירדן, שפריסת ארגוני הטרור בירדן איימה על יציבות שלטונו, לצבאו, להכות בבסיסי ארגוני הטרור הפלסטינים, מהם יצאו לפעולות טרור בישראל ובעולם, שהגיעו לשיאם בחטיפות מטוסים. בתגובה נכנסו טנקים סוריים לתחום ירדן וישראל ריכזה כוחות מול צפון ירדן, באיתות תמיכה במלך וכאזהרה לסורים ולפלסטינים. כוחות אלה היו בעיקר כוחות שריון סדירים, בכפיפות למפקדת גייסות השריון. הסדנה הגייסית 650 אילתרה פלגה, שסופחה לכוחות, בעמק יזרעאל.
בחזית זו התמקדה לחימת צה"ל בדחיקת המחבלים אל מעבר לגבול. מטרת המחבלים היתה לחדור אל מעבר לנהר הירדן למטרות חבלה, מיקוש, תקיפת מוצבים ופיגועים. כמו כן לבצע ירי והפגזות מעבר לגבול. לצה"ל נדרשו אמצעי לחימה מתוחכמים, שפותחו בחיל החימוש על מנת להתמודד מול המחבלים בבקעת הירדן ולתת פתרונות לתוואי השטח הקשים, מצוקים ומערות, שם נערכו המרדפים אחר המחבלים. עקב הלחימה העיקשת של צה"ל בשילוב עם הפעלת אותם אמצעים מיוחדים, נדחקו המחבלים, הדרגתית, אל מעבר לגבול ומספר חדירותיהם פחת.[xxxv]
גם בלחימה מול חדירות המחבלים לתחומי רמת הגולן, שהניחו מיקושים ומארבים, נתן החיל מענה לצרכים מיוחדים שם.
פעילותו של חיל החימוש בגזרה זו התאפיינה במספר היבטים: עזרה לגופים הלוחמים שעסקו במרדפים, כשירות מבצעית מהירה לכלים ששימשו לבט"ש, תחזוקת הציוד האופטי שהתבלה, חילוצים ומציאת פתרונות טכניים לצרכים מבצעיים אד-הוק. בפועל, הצטרפו חוליות החימוש לכוחות הטנקים, על מנת לתת מענה לטיפולי דרג א ו-ב.
במרחב פיקוד המרכז, תחילה תחת פיקודו של האלוף עוזי נרקיס ולאחר מכן האלוף רחבעם זאבי (גנדי), פעל יחש"ם 652. הוא כונה יחש"ם מרכז ושירתו בו כ-2,500 חיילים. עקב השינוי בתפיסת חיל החימוש, שהחלה בגייסות השריון, עוד לפני מלחמת ששת הימים, בהשפעת אנשי החימוש ומפקדי היחידות, התארגן גם יחש"ם 652 לפעול במערך אחזקה נייד, שמשמעותו, שהחימוש צמוד ליחידות הלוחמות, הוא בא למוצב ולא להיפך. לפיכך הוקמו בפיקוד, בנוסף לסדנאות המרחביות הקבועות: צריפין, יזור, בית ליד, קסטינה, ירושלים ואילת ועוד שש סדנאות: ג'יפטליק, חצבה, יריחו, ביל"ו, עזה ובית אל. שתיים מהן, ג'יפטליק ויריחו היו סדנאות בקעת הירדן. אנשי היחש"ם עברו בין המוצבים ואיחזקו את הכלים במקום. הם תיקנו כלים שנפגעו ממוקשים לאורך כביש הבקעה וכלים, שלא ניתן היה לתקנם, הועברו לסדנאות. הפעילות היתה מגוונת וראוי לציין את ההכשרה המיוחדת שנתנו אנשי הסדנאות לחיילים שעסקו בבדיקת רכבים של ערבים, בעיקר כאלה שקיבלו רישיון לעבור לצד הירדני או שהגיעו, דרך הגשרים, מירדן לישראל. החיילים הוכשרו לפרק חלקי מכוניות כגון: פנסים, דלתות ותאי מטען, שעלולים היו לשמש מסתור להברחת כלי נשק. בעקבות פעולות אלה אכן נמצא אמל"ח רב מוסתר במכוניות.[xxxvi]
אנשי היחש"ם עסקו באחזקת גדר המערכת, שמיפרטיה, הדרישות הטכניות והניסויים שלה פותחו ובוצעו בחיל החימוש וכן במתן טיפול שוטף, יום-יומי, לכלי הרכב שפתחו את הצירים ויצרו דרכי טשטוש. פעילות פתיחת הצירים היתה הרסנית מבחינת אחזקת כלי הרכב, והיא בוצעה, בדרך כלל על ידי נגמ"שי שלל BTR-40 או 152BTR-, שיצאו מידי בוקר לפעילות לפי גזרות. אנשי הסדנאות עבדו מידי לילה בהכשרת הכלים ותיקונם, על מנת שבבוקר יהיו מספיק כלי רכב תקינים לפתיחת הצירים. ה- BTR לא היה רכב סטנדרטי בצה"ל ולא היו לו חלקי חילוף ולכן תיקנו אותו בשיטת הקניבליזציה.[xxxvii]
דוד שילה, באותה עת קצין חימוש חטיבה 7 בדרגת רס"ן ולימים אל"ם, סיפר כי החל מאוקטובר 1967 ובמהלך מלחמת ההתשה, התפרסה חטיבה 7 ברמת הגולן, בחרמון, לאורך בקעת הירדן ועד ים המלח. טנקי החטיבה היו מרוכזים בשניים-שלושה מקומות, או שהיה צורך להורידם מאזור רמת הגולן. במקרים שחייבו שימוש בטנקים היה עליהם לנסוע מנקודה לנקודה על שרשראות. תנועה כזו גרמה, מידי פעם, לתקלה כלשהי. היו תקלות שניתן היה להמשיך ולפעול איתן ואחרות שניתן היה לתקן במקום. היו מקרים שהיה צורך לחלץ טנק, פעולה שחייבה מאמצים מיוחדים וארכה זמן לא קצר. בכל מקרה, תפיסת העולם החימושית גרסה, שכל כלי חייב להיות מתוקן מיד עם גילוי התקלה ולא למחרת או בסופי השבוע. הכשירות צריכה להיות תמידית וללא דחיות. לצורך זה פעלו אנשי החימוש של החטיבה ופלגות בדרג ב של הסדנה הגייסית 650 יחדיו, למרות המרחק שבין ג'וליס לרמת הגולן ולבקעת הירדן.[xxxviii]
נושא בעל חשיבות עליונה היה מתן פתרונות והמצאת פטנטים לצרכים יום-יומיים בשטח, באמצעות סדנאות החיל. לדוגמה, ביצוע דרך הטשטוש באמצעות שרשראות ולא עם גדר תיל. התקנת מוט מיוחד על פגוש הנגמ"ש על מנת שהגשש הבדואי יוכל לשבת עליו, יראה היטב את הדרך שלפניו ויוכל לזהות מוקשים, בטרם יעלה עליהם הרכב. אברהם גת (גוטמן), ששימש אז כמפקד החימוש הפיקודי בפיקוד המרכז, סיפר כי בין הבעיות הרבות, היתה זו של ידיות התול"ר, שהותקנו על גבי הג'יפים. החיילים היו נוהגים לחבר את התול"ר בשתי ידיות מתוך שלוש וכל ההתקן היה מתכופף. אלוף הפיקוד, גנדי, הורה לאנשי חיל החימוש לבנות אותו כך שגם עם שתי ידיות לא יתכופף הכל.[xxxix]
התקנת משאית 'סייח אדום' ביחש"ם
ניצן רפאלי, מפקד יחש"ם 652 דאז, זוכר כי יום אחד קרא לו תא"ל הרצל שפיר, שהיה ראש מטה פיקוד המרכז וביקשו להמציא פתרון מבצעי לבעיה בה נתקלו רכבי צה"ל באזור חברון. כל עת שרכבי צה"ל נסעו באזור, נפתחה עליהם אש מהגבעות שלצידי הדרך. שפיר רצה כי חיל החימוש יבנה כלי רכב, שייראה תמים וישמש כפיתיון, אך כאשר יירו עליו הוא יוכל לייצר כוח אש כמו טנק. וכך עשו. מאחד הימ"חים לקחו משאית פורד גדולה, שיריינו אותה עם לוחות פלדה ויצרו חרכי ירי, התקינו עליה מרגמה עם נורי תאורה וכיסו את הכל בברזנט עם מערכת גומיות. כאשר ירו על המשאית לחצו החיילים על מוט ששיחרר את הגומיות, הברזנט התרומם בבת אחת למעלה וניתן היה להפעיל את עוצמת האש הנדרשת. משאית זו כונתה 'סייח אדום'[xl]
האירועים היום-יומיים בתחום הביטחון השוטף, בחזית המזרחית, כמו גם בחזית רמת הגולן, הביאו לפעילות נמרצת של מקחש"ר בפיתוח והצטיידות באמצעים מיוחדים, שהותאמו ללחימה במחבלים. האמצעים פותחו בהתאם לצרכים ותוך שיתוף פעולה עם הכוחות הלוחמים והסיירות, כדוגמת סיירת 'חרוב' וסיירת מטכ"ל. (פירוט ראה בפרק הפיתוח הטכנולוגי).
ב. מבצע כראמה
האירוע המרכזי בחזית המזרחית בו באו אנשי חיל החימוש לידי ביטוי באופן מלא, ואף זכו לעיטור המופת על פעולתם, היה מבצע כראמה. מבצע כראמה, הידוע בכינוי 'מבצע תופת', התרחש ב-21 במרס 1968. המבצע ניזום במסגרת פעילות נגד הפח"ע, לקראת יום העצמאות באותה השנה, עקב התגברות הידיעות על ריכוז גדול של אנשי פתח בעיירה כראמה, מצידו הירדני של הירדן והמשך פעילות המחבלים לאורך הירדן. אלה הובילו לגיבוש הצעה להכות את ארגון הפתח בכראמה. הזרז ליציאה למבצע היתה תקרית בה עלה אוטובוס תלמידים מתל אביב על מוקש ליד באר אורה, בה נהרגו 22 תלמידים ושבעה נפצעו. המבצע כלל שני יעדים; האחד, בכראמה, מזרחית לירדן והשני, באזור צאפי, מדרום לים המלח, לו ניתן הכינוי מבצע 'אסותא'.[xli]
המטרה העיקרית של המבצע היתה מניעת שיבוש חגיגות יום העצמאות העשרים של מדינת ישראל, מטרה שהושגה במלואה. המטרה הנוספת היתה השמדת בסיסי הפתח בכראמה, תוך חיסול מירב המחבלים במקום. מטרה זו הושגה רק בחלקה וגם זאת תוך אבידות בנפש ובציוד. שיטת הפעולה היתה השתלטות כוח מנוייד בזחל"מים וטנקים על העיירה, תוך ביצוע חסימות מדרום ומצפון וכוח מוטס במסוקים ממזרח.
סד"כ הכוחות והציוד
הסד"כ העיקרי כלל באוויר 11 מסוקים. ביבשה התבסס המבצע על ארבעה כוחות עיקריים, שני כוחות משוריינים מחטיבה 7 וחטיבה 80. כוח של חטיבה 35 וכוח של סיירת חטיבה 35. כוח חטיבה 7 בפיקוד אל"ם שמואל גונן (גורודיש) כלל 33 טנקים. כוח חטיבה 35 בפיקוד אל"ם דני מט כלל 10 טנקים, 68 זחל"מים ו-692 לוחמים. כוח חטיבה 80 בפיקוד אל"ם רפאל איתן (רפול) כלל פלוגת טנקים (14) שרמן M-51, (אך נכנסו רק 13, כי אחד התקלקל ערב המבצע) ומחלקת צנטוריונים.
בנוסף היו כוחות חת"ם, גדודים וסוללות, חי"ר מוצנח, חיילים ושריוניות AML-90 דוכיפת מחטיבות 35 ו-80, מיחידת 'חרוב' ועוד. כוחות חיל הנדסה מגדודי 601 ו-605, להקמת גשרי כלובים ושני מעברים. סד"כ ארטילריה שכלל תומ"תים 155, מכמ"ת 120 מ"מ ועוד ובכלל זה שלושה מטוסים קלים. סך כל הכוחות המשתתפים עמד על למעלה מ-500 אנשי מילואים וכאלף סדירים. [xliii]
למבצע הוקצו 60 זחל"מים שהגיעו מימ"ח 540, מחטיבה 60 ומיחש"ם 652, אליהם צורפו עוד שמונה זחל"מים מחטיבה 80 ומגורמים אחרים. סך כל הזחל"מים שחצו את הירדן מזרחה עמד על 66. לצורך אחזקת הזחל"מים במבצע היקצה פיקוד המרכז כוחות כדלקמן: כיתת מכונאים עם זחל"ם טכני מיחש"ם 652, תחת פיקוד גדוד 50, כיתת מכונאים עם זחל"ם טכני תחת פיקוד גדוד 890 והכתק"ל צורף לגדוד 202. חשוב לציין כי רמת אחזקת הזחל"מים הן בחטיבה, (חטיבת 60) והן בימ"ח 540, היתה גבוהה, כפי שבאה לידי ביטוי במיעוט התקלות ובפשטותן. התקלות שנגרמו לאחר הוצאת הזחל"מים ונסיעתם לשטח הכינוס, תוקנו כולן. עיקרן היה: סתימות דלק, החלפת משאבת דלק, החלפת מטענים, כיווני מעצורים ונזילת שמן. תוך כדי המבצע אירעו תקלות נוספות, שתוקנו חלקית, או שלא הי ניתן לתקנן במקום, כמו ציר אחורי שנשבר או זחל"ם שנגרר חזרה עקב מצמד מתחלק שמנע ממנו נסיעה עצמאית. בנוסף לזחל"מים השתתפו במבצע ארבעה ג'יפי סיור, שני ג'יפי תול"ר, ארבע משאיות, ג'יפ מנהלתי ומשאית תובלה. מהם נשארו בשטח ג'יפ מינהלתי ומשאית אחת שספגו פגיעה ישירה.
רשת חילוץ נפרסה לאורך צירי התנועה. חילוץ רק"ם כבד עבור חטיבה 7 ו–35 כלל שני טנקי חילוץ, שוט רגיל ושוט גרירה חשמלי, שלושה רכבי חילוץ וטרקטור D-8, עבור חטיבה 80, טנק חילוץ אחד, שני כלי רכב חילוץ ושני טרקטורים D-8.[xlv]
גוף חילוץ נוסף, בפיקוד חיים רזון, שנועד לכוננות ועזרה, היה בגזרת השריוניות בגשר דמייה. לכוח של חטיבה 7 הצטרפו חוליות החימוש הפלוגתיות, האורגניות וכן כוח חילוץ, שסופח לחטיבה מהסדנה הגייסית 650 ומבית הספר לשריון והוכפף אליה.
סך כל הרק"ם והרכב שנשאר בשטח כלל שני טנקי שוט, טנק שרמן M-51, שתי שריוניות AML, שני זחל"מים, ג'יפ מינהלתי ומשאית תובלתית, בחלוקה כלהלן: שני טנקים וזחל"ם מחטיבה 7, טנק, משאית וג'יפ מחטיבה 35, שתי שריוניות וזחל"ם מחטיבה 80. 'דוכיפת' היתה יחידה מוטסת משוריינת היחידה בצה"ל, שפעלה עם שריוניות AML-90, עם תותח 90 מ"מ. במבחן כראמה, שבה הופעלה היחידה בפעם הראשונה, כשלה תפיסה זו ובמחיר כבד. ארבע שריוניות נפגעו ובהן תשעה לוחמים שנהרגו.[xlvi]
כשלים מודיעיניים
עבודת המודיעין לקראת המבצע נמשכה מספר חודשים. למרות זאת נמצאו בה שלושה כשלים מרכזיים: האחד, ההערכה אמדה את מספר המחבלים בעיירה ב-300-200, אך בדיעבד היו שם כ-2,000. השני, נושא העבירות וטיב הקרקע, שלא נלקחו בחשבון. באותו אזור היו מטעי בננות אותם נהגו להשקות בהצפה, באמצעות תעלות מים, שיטה הגורמת לבוץ רב ועמוק. זאת בנוסף לאופייה של הקרקע, שעיקרה חרסית ועליה שכבות גבס, שלאחר עונת הגשמים הפכו את הקרקע לבוצית וטובענית. השלישי, ההערכה כי צבא ירדן ימנע מלהתערב בנעשה ובלאו הכי הירדנים בכושר פעולה נמוך, בעוד שבפועל, ההיפך הגמור התרחש.
נושא עבירות הקרקע היווה את המכשול העיקרי מבחינת מעבר כלי הרכב והרק"ם, שרבים מהם שקעו בבוץ העמוק. במפות הוגדר השטח כעביר, אך בפועל, כפי שהתבטא נרקיס, אלוף הפיקוד: "בשטח היו המון תעלות, המון בוץ ואני עוד לא זוכר בחיי כל כך הרבה שקיעות בבוץ כמו פה, לא ראיתי ולא שמעתי, לא במדינת ישראל ולא בשכנותיה, גם לא בברדוויל, אף אחד לא שקע ופה, לא היה כמעט אחד שלא שקע". עקב בעיה זו רוב התנועה לעבר הירדן וחזרה התבצעה תוך גרירות וחילוצים של הזחל"מים והטנקים השקועים.[xlvii]
מערך החימוש במבצע
הכוחות החימושיים שנטלו חלק במבצע היו החוליות הטכניות האורגניות של היחידות ושני צוותי חילוץ; האחד של הסדנה הגייסית 650 והאחר של בית הספר לשריון. צוות הסדנה כלל את מפקד צוות הסדנה, סמל שמעון גבאי, מכונאי טנקים, רב"ט משה אמיר, קשר ומפעיל מערכת הכננת והגרירה וסמל אוריאל כהן, מכונאי טנקים ונהג טנק החילוץ. הסדנה הגייסית לא היתה מיומנת בביצוע תיקונים וחילוצים במצבים כאלה, ככוח חילוץ ותיקון בדרג גבוה. הם היו מורגלים לתקן טנקים שהובאו אליהם לסדנה או בגדודים השונים בשטח. במצבי לחימה הם נעו בעקבות הלוחמים וביצעו את התיקונים הנדרשים, לעתים במרחק מהאש. אך במבצע כראמה נאלצו אנשי החימוש של הסדנה להיכנס לתוך שטח האש עם הטנקים ולחלצם לאחור, עוד באותו היום.
הצוות השני היה מבית הספר לשריון. הוא כלל את רס"ר חיים קאלו, מפקד צוות טנק החילוץ, מכונאי שוט, סמל דובי ליס, מכונאי שוט וסמל אברהם חימזון, מכונאי שוט ונהג חילוץ טנק. גם הם היו בדרג מקצועי גבוה ושימשו כחוליות חילוץ מתקדמות, בתוך שטח האש עצמו, כדי שיוכלו לתת סיוע מיידי תחת אש ותוך כדי תנועה, לכוחות הלוחמים. כל אלה בנוסף לחוליות טכניות של חטיבה 7.
.png)
טנק חילוץ במבצע כראמה
לקראת ההתארגנות וההגעה לשטח ההתכנסות קיבלו אנשי הסדנה טנק גרירה שוט חשמלי, שלא היה ערוך להיכנס לשטח כטנק קרבי. הטנק נרכש מכוחות נאט"ו באירופה. הוא זווד והוחלפו לו המצברים. אנשי הצוות הלחימו עליו בסיס למקלע 0.5, על מנת לספק לעצמם הגנה כלשהי, אך לאחר נסיעה קצרה בשטח הוא נפל. אנשי הצוות העלו את טנק החילוץ על מוביל מסוג דימונד–T עם עגלה רחבה ונסעו באיטיות לשטח הכינוס, אליו הגיעו בבוקר. הצוות השני של בית הספר לשריון, קיבל ממחסן החירום מוביל שרמנים דימונד–T. טנק החילוץ שלו היה שוט, שלא תאם את המוביל ובלט משני צדדיו. מצב זה היה מאד לא יציב ולא בטיחותי ובעליה של ואדי קלט נקרע היצול של המוביל. הטנק והעגלה נשארו לעמוד והנהג המשיך לנסוע מבלי להרגיש כי 'איבד' את הטנק. רק לאחר כשני ק"מ התברר לנהג, קאלו, המצב והצוות חזר על עקבותיו. בלית ברירה הם המשיכו בדרכם כאשר הטנק נוסע על זחליו.[xlix]
מלבד הצורך לגרור ולחלץ טנקים, זחל"מים, נגמ"שים וג'יפים מהקרקע הבוצית, כל זאת תחת אש ארטילרית כבדה וממוקדת, היה על אנשי חיל החימוש לחלץ כלי רכב שנפגעו מהאש הירדנית החזקה. משימה זו לא תמיד עלתה יפה. ניסיון של קצין החימוש החטיבתי, דוד שילה, עם טנק החילוץ של סדנה גייסית, לגרור אחורנית את שני הטנקים הפגועים של חטיבה 7, לא צלח. לאחר שגורודיש, מח"ט 7, בחן את כל האפשרויות הוא הגיע למסקנה כי ניתן יהיה לחלצם רק אם יכבשו את המתחם בו הם היו. מבצע כזה הצריך כוח של עוד 40-30 טנקים, שבלעדיו היה חשש שעוד 18 טנקים ייפגעו. לכן הוא קיבל החלטה שלא לחלץ את שני הטנקים התקועים.[l]
אנשי החימוש תרמו למאמץ המלחמתי גם בדרכים אחרות. אליהו ברק, מפקד הסדנה הגייסית 650, שהאחזקה בדרג ב של חטיבה 7 היתה באחריותו, נתבקש לבוא ולסייע. בליטי מספר: "באתי עם סגני, שמואל רז. כאשר הגענו לגשר מהצד שלנו, לא היה אפשר לעבור לצד השני. הארטילריה הירדנית פגעה קשות, היו פצועים שרצו להחזירם לשטח שלנו וכוחותינו שרצו לעבור לצד השני. הממונה על הגשר לא הצליח לשלוט על המערכת הזו. אז החלטתי שהדבר הכי חשוב הוא לפתוח את צוואר הבקבוק בגשר ולאפשר מעבר חופשי בשני הכיוונים. וזה מה שעשיתי, ארגנתי את הפקק בגשר ושחררתי אותו".
סא"ל טוביה רביב, מג"ד טנקים 268, מחטיבת שריון 60, שהשתתף במבצע בחלקו בואדי צאפי סיפר כי השקיית מטעי הבננות בתעלות גרמה לשקיעה, כך שכל התנועה לוואדי צאפי וחזרה התנהלה עם גרירות של טנקים שהוציאו זחל"מים והמשיכו לנוע. הוא סיפר כי טנקים שלו נפגעו ונשרפו וכן גם זחל"מים ושריונית. תוך כדי ניסיונות החילוץ נפגעו עוד כלים. לדוגמה היה אירוע של טנק שרמן שנפגע שתי פגיעות בדיפרנציאל וצד אחד של המזק"ום שלו לא זז. צוות החילוץ לא הצליח לגרור אותו עם טנק שרמן, לכן הורידו לו את שתי השרשראות וגררו אותו עם צנטוריון, כאשר מאחור מחזיק אותו שרמן, כדי שבירידות מדמייה הוא לא יתחלק על הצנטוריון, כיוון שלא היו לו היגוי ובלמים. צוות חילוץ אחר הוציא מהבוץ שני טנקים ששקעו ועוד קודם לכן שקע טרקטור D-8, שחולץ אף הוא. הכוח השאיר בשטח שתי שריוניות אותן הוא פוצץ. קודם לכן הביאו לשם זחל"ם חילוץ עם מנוף, על מנת להרים את השריונית השרופה, שמתחתיה היו חללים. גם טנק שרמן הושאר בשטח, אליו הוכנסו מאה ק"ג חומרי נפץ והוא פוצץ ומלבד הפלטה התחתונה של התובה לא נשאר ממנו שריד. כן הושאר שם זחל"ם הפיקוד שנשרף. טוביה ביקש מטנק צנטוריון שעמד על הכביש שיירה עליו עוד שניים-שלושה פגזים, על מנת לשרוף אותו לגמרי ולא להשאיר לירדנים שריד ממנו.
סגן מפקד גייסות השריון באותה עת, אל"ם אדן (ברן) סיפר כי במהלך הפעולה הוא חשש כי ייאלצו להשאיר בשטח בערך כפלוגת טנקים, עקב המצב הקשה ובעיות החילוץ. בסיכומו של דבר חולצו מהשטח, מזרחית לירדן, דרך שני הגשרים, דמייה (גשר אדם) וגשר הכלובים שבנה חיל ההנדסה דרומית לגשר דמייה, עשרה פגרי טנקים, שמנועיהם לא עבדו, הגיר שלהם היה תפוס ולא ניתן היה לבלום אותם, אלא לגרור אותם בבוץ, בלי בלמים וללא שרשראות. את השרשראות גררו בנפרד, תוך לקיחה בחשבון, שאסור שיותר מטנק אחד יעלה על גשר ואין אפשרות לתמרן את הטנקים ימינה או שמאלה. כל הוצאת טנק כזה היוותה הישג בפני עצמו.
לקחים חימושיים
לקחי החילוץ העלו כי במהלך המבצע נקרעו 27 כבלי גרירה שוט ולכן הוצע לתכנן אמצעי גרירה יעילים יותר. התברר כי בסוגי הטנקים השונים היו סידורי התחברות שונים ולא היה כבל אחד שיכול היה לגרור את סוגי הטנקים השונים, אלא באמצעות אילתורים. לכן הוצע לשאוף לאחידות באמצעי הגרירה, שיתאימו לכל סוגי הטנקים. בנוסף הסתבר כי המובילים האיטיים אינם יכולים להוביל טנקי שוט בשטח הררי.
לקח נוסף מהמבצע היה נושא הגבהת מדפי המפקד בצנטוריונים. בגייסות השריון תכננו מדף מפקד שונה מזה של הצנטוריון, שאיפשר למפקד להסתכל דרך החריץ ולהימנע מחשיפה. גורודיש ביקש להחליף, במהירות האפשרית, את כל המדפים של הצנטוריונים למוגבהים, על מנת לחסוך בחיי המפקדים, שרבים מהם נפגעו בקרב. פיתוח זה אושר על ידי מקחש"ר ובוצע על ידי סדנה גייסית 650 בשיתוף עם תח"ש (תורת חיל השריון) ובהדרגה הוא הוכנס לכל הטנקים, לאחר אישור מקחש"ר.
אבידות בנפש ובציוד
במהלך המבצע היו פגיעות ישירות ברק"ם, בנוסף לתקלות מבצעיות, שגרמו לנפגעים רבים. סך כל האבידות בנפש, במהלך המבצע, הגיע ל-28 חללים ו-91 פצועים.
[lv] בחטיבה 7 נפגעו 19 טנקי שוט. מתוכם חולצו עשרה בשטח על ידי הכוחות, שבעה נגררו החוצה ושניים נשארו בשטח. בחטיבה 80 נפגעו ארבעה טנקים מתוכם יצאו שניים בכוחות עצמם, לאחר תיקון, אחד נגרר החוצה, אחד נשאר בשטח ופוצץ, חמישה שקעו בבוץ וחולצו אחורה בנסיעה. כן נפגעו שלוש שריוניות 'דוכיפת' (AML 90), כאשר אחת יצאה בכוחות עצמה ושתיים נשארו בשטח. בחטיבה 35 התקלקלו במהלך המבצע שישה זחל"מים, מתוכם תוקנו חמישה ואחד נגרר החוצה.
אות עיטור המופת
פעילותם של אנשי חיל החימוש במבצע כראמה היוותה דוגמה ומופת לביצועי חיל החימוש בעת לחימה. הפעולות היו מלוות במאמצים פיזיים רבים ואילתורים אד-הוק. במשך יום המבצע נגררו כ-20 טנקים על ידי צוותי החילוץ, זאת תחת אש. לעתים נגררו הטנקים משדה הקרב כאשר אנשי צוותם היו עליהם ולעתים הם העבירו את הצוותים לטנקים אחרים. אנשי החילוץ גררו את הטנקים למקום מבטחים בצד המערבי של הירדן. שם היו מנתקים את כבלי הגרירה ושבים אל הקו להמשיך בפעולות החילוץ. פעילותם באותו יום התאפיינה בדבקות במטרה, בתושייה, באומץ לב, תוך סיכון חייהם.
צוות חיל החימוש של חטיבה 7 ושל הסדנה הגייסית 650 שכלל את רס"ן דוד שילה, קצין חימוש חטיבה 7 ומפקד צוות הסדנה, סמל שמעון גבאי, סמל אוריאל כהן ורב"ט משה אמיר קיבל, בעקבות המבצע, את אות עיטור המופת, על גילוי אומץ לב הראוי לשמש מופת. (פירוט ראה בנספח ב)
6. ההתשה בחזית הצפונית
למרות שמלחמת ההתשה מזוהה בעיקר עם החזית הדרומית ובחלקה עם החזית המזרחית, הרי שהיא לא פסחה גם על החזית הצפונית. פיקוד הצפון נלחם נגד מחבלים שחדרו והציבו מארבים, הניחו מיקושים וערכו פשיטות וכן נגד הצבא הסורי בימי קרב מלאים. עיקר הפעילות היתה מול לבנון וחדירות המחבלים מתחומה. רמת הגולן היתה ברובה שקטה וכמעט שלא בוצעו ממנה חדירות, למרות שלעתים היו הפגזות מהצד הסורי. תגובת צה"ל מול חדירות המחבלים בגבול הצפוני כללה כניסה לתחומי לבנון עם כוחות משוריינים. הכוחות נהגו לחדור ללבנון מאזור טובא ושבא, מול הר דוב, דרומית-מערבית לחרמון. כן נכנסו ממרכז הגזרה מול תבנין, שם פעל צה"ל בפעולות ממוקדות, כאשר, זאת לראשונה, צוותו כוחות חימושיים לכוחות הלוחמים שנכנסו לשטח לבנון עם טנקים וזחל"מים.
הפעילות החימושית בצפון
אנשי חיל החימוש בפיקוד הצפון נטלו חלק בפשיטות משוריינות מעבר לקווים. כך לדוגמה הם השתתפו במבצע 'קיתון 10', במהלכו פשטו, ב-26 ביוני 1970, על קו המוצבים הקדמי של הסורים, בגזרה הדרומית של רמת הגולן. בפשיטה השתתף צוות גדודי משוריין מחטיבה 188, שתוגבר בפלוגת חיל הנדסה על זחל"מים, טנקים וצמ"ה. בסופו של המבצע הובא לארץ נשק שלל רב ובו משחית טנקים SU-100. כן השתתפו צוותי חיל החימוש במבצעי 'קלחת', כמו הפשיטה המשוריינת על בסיסי המחבלים ב'פתחלנד', ב-12 במאי 1970, או 'קלחת' 3 ו'קלחת' 4. מבצע 'קלחת' 3 התקיים בערב יום הכיפורים 1972. סרן יהודה יזרעאלי, אז מפקד סדנת רק"ם 704, סיפר כי הוא יצא עם פלוגת טנקים ורכב לרמות נפתלי, למתן אחזקה קדמית לכוחות שהשתתפו במבצע. בכניסת צה"ל לדרום לבנון הסתייעו גם בטנק גישור שפרס זחל וגרם לעיכוב בהתנהלות המבצע ובהתארכותו לתוך יום הכיפורים עצמו. לצורך חילוץ הטנק ועקב צוק העיתים, הוכנס כוח חימושי לדרום לבנון, בפיקודם של רס"ר שמשון אנדג'קו ורס"ר יהודה דיכטר, מנהלי עבודה במחלקת טנקים בסדנת הרק"ם, בהיטס במסוק והם חילצו את הטנק. עם החילוץ התפנה צה"ל מהאזור והכוח החימושי שנכנס בהיטס, נאלץ לחפש 'טרמפ' חזרה לסדנה. בדומה נטלו אנשי חיל החימוש חלק במבצע 'קלחת' 4, במחצית ספטמבר 1972, שנועד לבער קיני מחבלים בדרום-מזרח לבנון. באירוע זה התבסס גוף האחזקה על סדח"ט 703, שקיבל את עיקר המשאבים מיחש"ם 651. הכוח החימושי עסק במהלך המבצע בתיקון תקלות טכניות בטנקים, כמו פריסת שרשרת, חילוץ טנק גישור שעלה על סלע, הורדת הטנקים מהמובילים שהתקשו לנסוע בירידות 'נבי ישע' והסעתם בכביש עד תום הפיתולים. המערך החימושי שהשתתף במבצע היקנה עצמאות אחזקתית לכוחות הלוחמים והעניק מענה מהיר לחילוץ ואחזקה בדרג ב. לסיכום המבצע אמר אז סא"ל מאיר ניצן, ראש ענף השדה במקחש"ר כי: "חיל החימוש בכלל וחימוש פיקוד הצפון בפרט, עמדו יפה בביצוע המשימה".
חיילי פיקוד הצפון פעלו בסיורי ביטחון שוטף לאורך הגבולות ובעיקר לאורך גדר המערכת. בעקבות זאת התגבשו אצלם דרישות מבצעיות שונות, שעלו מתוך ניסיון השטח. אנשי חיל החימוש נתנו מענה לאותן דרישות. כך למשל, החטיבה המרחבית 612 היתה זקוקה למיתקונים מיוחדים לזחל"מים שנטלו חלק בבט"ש. לא ניתן היה לפתח זחל"ם אחיד לבט"ש והם ביקשו סוגי זחל"מים מגוונים כגון: לסיור לילי, לאבטחה כללית, זחל"ם דופן מוגבה וזחל"ם דחיפה והובלה ('שטרונגול' - מתקן ייחודי לפיקוד הצפון, נגד מוקשים, שהיה בנוי כמעין כף שהוציאה את המוקשים על מנת שלא יתפוצצו בשרשרת הטנק). הזחל"מים היו צריכים להיות מצוידים בעזרים כדוגמת 'דרבן', 'צרעה' ו'פטל', שפותחו על ידי חיל החימוש (ראה להלן).
סא"ל דוד שכנר, קצין החימוש הפיקודי עד 1968 ולאחר מכן קצין האמצעים המיוחדים (אמל"ח), מינוי מיוחד במפקדת פיקוד הצפון ויועצו של אלוף הפיקוד, פעל רבות לפיתוח האמל"ח המיוחד לצורכי פיקוד הצפון, אשר הועבר גם לשימוש כלל צה"לי. סא"ל גדי בתר, שהחליף את שכנר בתפקיד קצין החימוש הפיקודי סיפר, כי שכנר היה ידוע כדומיננטי ופעלתן. הוא המציא פטנטים בעצמו וכן נעזר בבתי המלאכה והסדנאות של פיקוד הצפון ובאל"ם דוד לסקוב מפקד יחידת 'יפתח' של חיל ההנדסה ו"שיגע לנו את השכל", כהגדרתו. הוא התמקד בעיקר בפיתוח ויצור אמצעים נגד פח"ע. המציא את ה'שטרונגול', ובשמו הרשמי, מנל"ם (מערכת נדחפת לפיצוץ מוקשים), מערכת שנדחפה לפני הטנקים או הזחל"מים ופינתה מוקשים, או את ה'שממית', מערכת ירי למארבים ומגדלי שמירה. בפיקוד הצפון פעל שכנר לתת תשובות ופתרונות מעשיים ומיידיים לבעיות שעלו בעקבות פעילות הבט"ש, המארבים, הפשיטות וחדירות המחבלים. בעקבות הניסיון שהצטבר בתפעול רכב סיור בחטמ"ר 612, נבנה אב טיפוס של זחל"ם, אשר בו שולבו מספר פיתוחים ייחודיים של החיל. ביניהם: כסא גשש, שאיפשר הולכת רכב הסיור בנתיב סלול ובטוח, תוך בדיקה וטשטוש דרך העפר המקבילה. מתקן 'דרבן', המקנה הגנה בפני פצצות מטול RPG ומשפר את עמידות השריון המקורי בפני פגיעות קליעים ורסיסים. מחיצות המחלקות את הארגז המשוריין לתא נהג ושני תאי לחימה, במטרה לצמצם את היפגעות אנשי הצוות בעת עליה על מוקש או פגיעות אחרות. 'פטל', מדוכות עשן המאפשרות מיסוך עצמי מיידי של הרכב. 'השטרונגול', כאמור לעיל ו'יהלום', מערכת זרקורים לסיור באור גלוי. מתוך הנחה שאי אפשר להסתיר תנועת זחל"ם לאורך המערכת, שיפר 'היהלום' את שליטת הצוות והיווה גורם סנוור לאויב.
איפה הטנק?
החורף הראשון לאחר מלחמת ששת הימים (1968-1967), שהיה חורף קשה במיוחד, עבר על כוחות השריון וחיל החימוש ברמת הגולן בחוסר מוכנות לקור המצמרר ששרר שם ואשר לא היה מוכר עד אז לאנשים. טנקי הצנטוריון היו עדיין עם מנועי בנזין 'מטאור' שסבלו מבעיות בלימה והידרדרות ברמת הגולן. לדוד שילה זכור מקרה בו נסע צנטוריון ברמת הגולן, כשקצין החימוש הגדודי, זקס, הוביל את הטנק ונסע לפניו בג'יפ שלו. במהלך הנסיעה נעשה שימוש יתר בבלמי הטנק, הוא איבד אותם והחל בדהירה, שהסתיימה רק עם עלותו על הג'יפ שלפניו ופציעת יושביו. מקרה אחר היה, בו התקשר סא"ל איציק בן שוהם, מג"ד טנקים בחטיבה 7, למפקדת החטיבה בקונייטרה, והודיע כי 'נעלם' לו טנק. הטנק יצא לבחור דרך, כאשר בחוץ השתוללה סופת שלג עזה, ולא חזר. שילה, בעזרת עוזרו איציק הרמלין, יצאו לחפש בשעת לילה את הטנק. בה בעת, התקבלה הודעה נוספת, לפיה, גם מיכלית מים ובה אנשים אבדה וכי לא ניתן לדחות את החיפושים אחריה עד ליום המחרת. לאחר מספר שעות של חיפושים ראו המחפשים משהו עגול בולט מעל פני השטח והתברר כי זו המיכלית. אנשיה ירדו ממנה ומצאו מחסה מהשלג במבנה סורי נטוש וחיכו לשוך הסערה. לאחר שעתיים נוספות נמצאו גם הטנק, שהיה מכוסה בשלג ואנשי צוותו היו סגורים בתוכו, מבוהלים אך בריאים ושלמים.
באותה עת הוקמה סדנת חימוש ברמת הגולן, סדנת קונייטרה, שמוקמה בתוך מבנה ששימש את הצבא הסורי, בראשה עמד סרן שאול סלומון. סלומון שרצה לשוות לסדנה חזות הולמת, ביקש מבסיס מצל"ח בכורדאני מספר שרשראות על מנת לגדר את אזור ה-ש"ג והמשרדים. באותה תקופה קלט צה"ל, ממלאי עודפים באירופה משאיות מדגם 'פורד', שהגיעו לארץ עם שרשראות לצמיגים, בהתאם לתקן האירופאי, עבור נסיעה בתנאי שלג. מצל"ח שמחו להיפטר מהציוד 'המיותר' והעבירו אותו לסדנה בקונייטרה. באותו חורף ראשון וקשה ברמת הגולן, הגיעה כמות השלג לרמה כזו, שלא ניתן היה לנוע ברכבים, הגז במטבח קפא והסדנה היתה משותקת. סלומון, במוצאו מרומניה, הכיר תנאי שלג כאלה והורה להרכיב את השרשראות לג'יפ המ"פ, למשאיות ההספקה ולשני זחל"מים שנתנו שירותי תיקונים ליחידות. נסיעת הכלים עם השרשראות פרצה גם שבילי הליכה ומשטחי עבודה והסדנה יכלה לתפקד. סלומון סיפר, כי בערבו של אותו היום הגיע לסדנה אלוף פיקוד הצפון, האלוף דוד אלעזר (דדו), שהתרשם מתפקוד הסדנה ובעקבות זאת נתן הוראה לשאר הכוחות ברמת הגולן, להתקין שרשראות שלג על כלי הרכב.
פעילות השריון ברמת הגולן במהלך אותה תקופה כללה את בניית הכוח, אימונים ותרגילים. בראש כוחות השריון, חטיבת ברק 188, שצויידה בטנקי שוט-קל, עמד אל"ם משה בר כוכבא (בריל). עקב החלפת יחידות הכוח בטנקים, ממנוע 'מטאור' ותיבת הילוכים לחטיבת כוח דומה לזו של המגח, הוגדל משקל הטנק בחלקו האחורי בכמה טונות. האימונים הרבים באזור הסלעי, הרצוף אבני בזלת, בשילוב עם כבדות הטנק גרמו לפגיעות בגחון הטנק שהתכופף וגרם לפגיעה במנוע. בעקבות זאת, החלו מהנדסי חיל החימוש והמש"אות לבצע שינויים בטנקים. אלה כללו הגבהת המנוע, תוספת פלטות למיגון, חיזוק הגחון והבאת הטנק לכושר מבצעי.
היערכות החימוש בצפון
מלחמת ההתשה בחזית הצפונית הביאה לביסוס מערך החימוש ברמת הגולן. הוקמו פלוגות חימוש ברמת הגולן ובקונייטרה. בתחילה עשה חיל החימוש שימוש במבני הסדנאות הנטושים של הסורים, אבל הפגזות הסורים על קונייטרה גרמו להעתקת מרכז הסדנאות לקצרין, 'צנובר' ולפריסת מערך סדנאות משנה קטנות, בסדר גודל של מחלקה, 15-10 איש, לאורך הגזרה, באל-על, בבירנית ובבית הלל. יש לציין, כאמור לעיל, כי האחזקה בדרג ב של חטיבה 7 נשארה באחריות הסדנה הגייסית 650.
באותה עת החל צה"ל בבניית מרכז לוגיסטי בצומת גולני, 'מחנה שמשון', שכלל מרכז חימוש וקשר. מספר סיבות חברו להקמת 'מחנה שמשון', ביניהן: הפריסה המחודשת של צה"ל בעקבות המלחמה והגדלת שטחי המדינה העלו את הצורך לקדם את בסיס מערך האחזקה לצפון-מזרח, על מנת לקצר את קווי האחזקה ב- 70-50 ק"מ. פיקוד הצפון החל להתבסס יותר על שריון וטנקים ומכיוון שבאזור צומת גולני התרכזו מחסני החירום, היה צורך לקרב את מערך האחזקה למחסנים אלה. הסדנאות ובתי המלאכה גדלו והתרחבו והמתקנים הישנים, חלקם עוד מתקופת המנדט הבריטי, לא התאימו עוד לצרכים החדשים. ולבסוף, עלתה הסוגיה של איכות הסביבה. סדנאות החימוש התרכזו במרכזי אזורים מיושבים כמוה, בת גלים בחיפה וכורדאני בקריות, והתושבים התרעמו על כך. חשוב לציין כי הקרקע עליה ישבו היתה יקרה והעברת המחנות היתה כדאית גם מן הבחינה הכלכלית. אי לכך עסק חיל החימוש באותה תקופה, בשיתוף פיקוד הצפון, בתכנון הקמת סדנאות חדשות והעברתן מאזור חיפה לצומת גולני.
[lxi] בדיעבד, תרמה היערכות זו תרומה מהותית להתמודדות הפיקוד עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, בגיוס מהיר ואפקטיבי של הציוד, הטנקים והאמל"ח ממחסני החירום והובלתם המהירה לחזית, גם תוך נסיעה על שרשראות.
