[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

ימים של אשמורת - פרק ד - בספרו של אלוני זמורה


          הייתה זו הפעולה המבצעית הראשונה של גדודנו.

  קולו של אגוזי  המג"ד, שופע ביטחון, נשמע באופן ברור במערכת הקשר של הגדוד. הוא מחלק הוראות למ"פ של פלוגה ל', אחת הפלוגות. מיכאל פרידמן, המ"פ,  מארגן את הפלוגה ונע לעבר הכפר הלא מוכר.

  הכפר הסורי "חן-ארנבה" שלט על צומת הדרכים החשוב ביותר במובלעת הסורית. הכפר הגדול התפרס במרכז מישור הבזלת של המובלעת. השליטה בו אפשרה את התנועה מזרחה לכיוון דמשק, מערבה לכיוון הגבול עם ישראל, צפונה לכיוון רכסי החרמון ודרומה לעבר התילים הגעשיים - "תל כרום", "תל-מסחרה", ו"תל אל-מאל". התל הגדול, והנורא מכולם לכוון דרום מערב היה "תל-חארה". הוא הגבוה שבתילי הגעש. כמו כל התילים שהזכרתי גם הוא נשלט על ידי  הסורים. ב"תל חארה" היו ביצורים אדירים, סוללות של תותחים וטילים והגרוע מכל, הוא שלט על כל מרחבי הבזלת, עד לרכסי החרמון. משום כך, חשיבות רבה נודעה לשליטה מוחלטת על כפר "חאן ארנבה" ועל צומת הדרכים.

  שמות אלה,  שנשמעו לנו לראשונה  בלתי מוכרים, ייכנסו בימים הבאים להיסטוריה המלחמתית של גדודנו ושל אחת מפרשיות הגבורה וההקרבה של חיילי צה"ל.

  כוחות הטנקים של החטיבה, גדוד 377, בצנטוריונים, שטפו את הכפר והמשיכו מזרחה, בלי שטהרו אותו. המלאכה לטהור הכפר מהכוחות הסוריים והשליטה עליו הייתה נתונה עכשיו לשיקוליהם של המג"ד משה אגוזי  והמ"פ מוטי פרידמן.

 ההתקפה, באישון הלילה, מתארגנת בקור רוח. מחלקים קבוצת פקודות מהירה והפלוגה נעה לעבר הכפר.  השעה בערך 9.00 בלילה. השמים זרועים כוכבים והנוף שחור משחור, מאיים ובלתי מוכר. הזחלמים, מימי מלחימת העולם השניה,  נעים במרווחים גדולים, באיטיות ובזהירות. הכפר הגדול נמצא בלב  המישור, שבין החרמון ל"תל חארה" מלא במבני בטון שטוחים מפוזרים בשטח, ללא כל היגיון וסדר. סלעי הבזלת השחורים מקשים על התנועה.  הכל נראה מאיים ובלתי ידוע.

  הנעלם מרובה על הגלוי:  איננו יודעים מה גודלו של הכוח הסורי המצוי בשטח, היכן הוא מסתתר, האם יש לו טנקים, היכן עמדות האש שלו? האם יש לו בזוקות? נשק חודר שריון שדפנות הפלדה של הזחלים שלנו הן כמו קרטון לעיפרון מחודד. -  לכל השאלות הללו, לא היה מענה.  לגדוד החרמש שלנו, לא היה גם מענה להתקפה אפשרית של טנקים סוריים.   

  בגלל החיפזון שבהתארגנות הראשונה למלחמה, כמעט ולא היו בזוקות על הזחלמים. האפשרות לעמוד חסרי כל אפשרות הגנה, או של התקפה כנגד מאות הטנקים הסוריים שהיו בשטח הייתה קיימת.  ההרגשה לא הייתה נעימה. הנשק העיקרי שלנו היו תותחי 20 מ"מ שהיו מותקנים על חלק שהזחלמים וכמובן הנשק האישי של החייל. לרוב הזחלים לא היו אמצעים לראיית לילה. גם לא על הזחל שלנו.

  לפתע, חטף הזחל של איתן פגיעה מבזוקה. הבזוקה  חלפה מתחת למנוע ופגעה במערכת ההגה שלו.  נהג הזחל, עזרא, לא איבד את קור רוחו ושליטתו בזחל, הוא נע במהירות לאחור ותפס עמדת ירי.  הפגיעה גילתה את קיומו של לפחות בזוקאי אחד המסתתר בתוך הכפר.  לא הצלחנו לאתר את מיקומו המדויק.  כל הזחלמים שלנו פתחו באש צולבת ועיוורת לעבר המקום המשוער ולא ידענו אם פגענו בבזוקאי.

  רגעים ספורים לאחר מכן, ראינו במרחק מאות מטרים, שלושה זחלמים מכוחותינו. הם לא היו שייכים לגדוד שלנו. הם נעו על "ציר אמריקה" מכיוון מזרח לעברנו.  ידענו שאם הם ינועו הלאה לעבר הכפר, הם יהיו חשופים ומועדים לפגיעה אפשרית של הבזוקאי הסורי.

  נסינו לקרוא  להם במערכת הקשר.  הם לא היו על התדר הגדודי שלנו, קריאותינו וצעקותינו  לא נענו בהמולת הקרב. נפתלי הקשר ניסה תדרים שונים, ללא הצלחה.

  הודענו למג"ד שיש להזהירם לבל יתקרבו, אולם לא הייתה כל אפשרות לזהות את התדר שלהם.  חיילי הפלוגה החלו צועקים לעברם לחזור מזרחה, אולם קולותיהם התערבבו ונמוגו ברעש היריות והמנועים.

 עמדנו על כלי הרכב שלנו חוזים כיצד הם מתקרבים אל מותם, ולנו אין את  היכולת להושיע.  ראינו אותם מתקרבים אל המוות וחרדנו לגורלם. בצעד של יאוש ירינו מעל לראשיהם, מתוך כוונה למנוע הגעתם למקום הפורענות, ללא הועיל. המצב הטרגי הזה השפיע על כולנו.  הזחלמים המשיכו לנוע לעבר הבלתי נמנע. כל צורות המחאה שלנו לא זכו לתשומת ליבם.  הם המשיכו לנוע באטיות מרגיזה  מכיוון מזרח לעברנו, אל עבר צומת הדרכים של הכפר. 

  הבלתי נמנע אירע ליד בית-הקברות המוסלמי:  בסמוך לציר התנועה, ליד צומת הדרכים, חטף הזחל השלישי בשיירה, פגיעה ישירה של בזוקה.  הזחל, היה עמוס בחומרי נפץ. הוא התפוצץ בקול רעם אדיר.  להבת האש פרצה, כקורבן, אל לב השמים השחורים. כדור אדיר של אש ופלדה לוהטת התרומם וקרע את שחור הלילה.  שברי פלדה וחלקי אדם התפזרו למרחקים. עמוד  האש הבריק כברק לשניות, פיזר את העלטה והאיר את השטח.

 מאוחר יותר נודע לנו שהזחל שייך לגדוד הצנחנים. שנים עשר חיילים, צנחנים, חבלנים, שהיו על הזחל,  היו ואינם.  

  "קדושים!  אלוהים!  היכן אתה? מדוע אתה עושה זאת? אלוהים!, אני לא רוצה להיות קדוש!  אלוהים! אני רוצה לחיות!…" גופי זעק ורעד.

  היינו המומים.  לא יכולנו להושיע… מטרתנו הנוכחית הייתה עכשיו, לחסל את הבזוקאי שפגע בשני כלי הרכב, הראשון מגדודנו והשני של הצנחנים.  רשף הבזוקה איתר את מיקומו של הבזוקאי הסורי. החילונו ממטירים  אש מכל כלי הנשק שהיו בידינו לעבר הבונקר בו ישב.  לא היינו בטוחים אם החייל הסורי נפגע.  אגוזי המג"ד, שלא רצה לסכן חיי אדם נוספים,  הזמין מייד את "הכבד" - "זברה"."זברה", הטנק הכבד שהצטרף לגדודנו, עלה על התדר הגדודי וקיבל הוראות ישירות מהמ"פ.  המ"פ ניסה לכוונו לעבר המטרה.

            -          "זברה" כאן "לימה"  - עבור.

-          "לימה" כאן "זברה"  - עבור.

  "זברה" התקדם למרחק של כששים מטר ממקום הארוע.

          -          "זברה" כאן "לימה", בבתים שממולך, שם כוחות אויב, כוון אחד למטרה."

-          "לימה" כאן "זברה", אתה מבקש ממני לחפש מחט בערימה של שחת, אני מיד אשחיל את הבתים, אל דאגה."

-          "חיובי."

 

  "זברה" מצדד את התותח ובקול  רעם אדיר מרים לאוויר את הבית הראשון שליד הדרך.

-          "זברה" כאן "לימה". עוד אחד מימין, עבור."

-          "לימה כאן זברה" אני מהווה מטרה נוחה, אינני נע, המתן". 

  "זברה" שינה את עמדת הירי ולאחר מכן נשמע קול נפץ נוסף. בית נוסף מתרומם באויר הלילה וקורס."זברה" מודיע בקול נינוח על מקומות הפגיעה.  "לימה" מבקש ממנו להמטיר עוד ועוד אש, אולם "זברה" מסיים את מלאכתו: – "חבל על הפגזים", הוא מודיע ומסתלק למחסה סמוך.   הסתערות פלוגת הרגלים על הכפר החלה. הכוחות מתפרשים מסביב לכפר וממטירים אש סביבותיהם.  עד לאשמורת הבוקר הכפר טוהר משרידי הצבא הסורי שנותרו בכפר.  לפנות בוקר גילינו את הבזוקאי הסורי הרוג בתוך בית הקברות המוסלמי שהיה בצד הדרך של "ציר אמריקה".  הוא הסתתר בין המצבות ונפגע מכדור מנשק קל, שנורה על ידי אחד מחיילי הפלוגה.  לידו, הייתה מונחת הבזוקה הרוסית, טעונה ומוכנה לירי נוסף.  מכשיר הבזוקה קטן, עגול, מצוחצח ובוהק, נראה תמים למראה. -  צינור שחום, בצידו האחד פיה בעלת צורת משפך של חצוצרה.  הצינור עטוף בעץ מגולף בצבע חום בהיר ומבהיק. בחלקו התחתון מערכת ההדק.  הכלי נראה כמו כלי בתזמורת כלי נשיפה.  כלי זה קיפח את חיי חיילינו.

במועד מאוחר, שמעתי את סיפורו יוצא הדופן של משה, שהשתתף בקרב זה.  משה, תושב מגדל העמק, נשוי ואב לילדה בת שנה וחצי.  במקצועו האזרחי הוא צבעי.  כאן בגדוד הוא רובאי ומאייש את תותח העשרים מילימטר המוצב על גבי הזחלם.  זה ספורו:   "המ"פ חילק הוראות לכל צוות לתפוס עמדות ירי בתוך הכפר.  המ"מ שלי, יגאל, אמר לי לשכב עם המקלע, לצפות לעבר הכביש ולירות בכל דמות בשטח.  שכבתי בעמדה המאולתרת.  זמן רב עבר. לפתע גיליתי דמות אויב נעה לעברי. לחשתי, - "יגאל, אני רואה דמות במרחק של כעשרים מטר ואני פותח באש".  יגאל פקד עלי, לא לפתוח באש, עד אשר אראה את הדמות באופן ברור.  פתאום התחילה הדמות לנוע לעברי.  דרכתי את המקלעון והייתי מוכן לכל תזוזה כדי לפתוח באש.  האויב קם על רגליו והחל לצעוק באופן בלתי ברור.  ניסיתי ללחוץ על ההדק, אולם אצבעי, כאילו קפאה, הייתה כמשותקת. ראיתי לתדהמתי, ולא האמנתי למראה עיני:  כיפה התנופפה ברוח על ראשו של האויב.  הכיפה הזאת, היא שהקפיאה את אצבעי ולא נתנה לי את הכוח ללחוץ על ההדק.  לא יריתי. הדמות רצה לעברי. נתברר לי, שזהו חייל ישראלי, טנקיסט שנחלץ בכוחות עצמו, יחידי, מאיזור הגיזרה הצפונית.  החייל הטנקיסט, פנה אל הזחל של המ"פ וסיפר שם את סיפורו:  הוא נהג טנק.  הטנק שלו נפגע ויצא מכלל פעולה.  הקשר של הטנק והוא, שנותרו יחידים בחיים, בשטח האויב. הם עברו דרך המערכים הסוריים, ניתקלו במארבים שירו עליהם.  באחד מהמארבים, חברו הקשר נהרג מפגיעת כדור. הוא המשיך, יחידי, לנוע בין היחידות הסוריות, זחל דרך שדות מוקשים, במשך חמש שעות, עד שהגיע באישון לילה לכוחותינו.

  "התפללתי לאלוהים  על שאצבעי קפאה במקום ולא יריתי בו", המשיך משה את סיפורו,  "אני בטוח שאילולא הכיפה הסרוגה על ראשו, הייתי מרוקן את המחסנית בגופו של החייל."

  "הטנקיסט  ששמע על כך, שלא יריתי בו, פנה אלי, חיבק אותי והודה לי על שהיצלתי את חייו.  הוא סיפר לי שהוא ירושלמי ועמד להתחתן. המלחמה שבשה את תוכניותיו. איחלתי לו שיעשה זאת בקרוב והוא הבטיח להזמין אותי לחתונתו."

  באותו הלילה נסיתי, לאחר חצות, להרדם.  לא הצלחתי.  ברגע שעצמתי את עיני, נתגלו לי מראות של חיות מפלצתיות דימוניות, דרקונים יורקים אש.  ראיתי אותם בצורה כל כך מוחשית עד כי יכולתי להושיט יד ולנגוע בהן.  המפלצות היו מכוערות, בעלות קשקשים ושריון מהסוג שמתוארים  באנציקלופדיות לילדים, כמו חיות פרה - הסטוריות.  ניסיתי לגרש אותן, אולם ללא הצלחה.  פקחתי  את עיני והנה הן נעלמות, עצמתי אותן והן חוזרות אלי. הן חוזרות בדיוק מופלא כמו בפעם הקודמת, לפרטי פרטים.   נסיתי לחשוב על דברים יפים, כמו על ציפורים ופרחים. לא הצלחתי.  נסיתי  לדלות מתוך זכרוני את דמויותיו המצוירות של וולט-דיסני.  את  "דונלד-דק" וחבורתו, אולם הן סרבו להופיע.  ניסיתי לחשוב על אשתי וילדי, גם אותם לא הצלחתי להעלות בדמיוני.  נסיתי בכל כוחותי ולא הצלחתי.  המפלצות עושות בי כבתוך שלהן, מטיילות בתוך אישוני עיניי העצומות, יורקות אש, חודרות לכל מקום בגופי.

 לפתע, גיליתי דבר מוזר. -  המפלצות יורקות עלי אש ואני לא נצרב,  מתנפלות עלי, חודרות לתוך ראשי ואני לא נפגע.  הושטתי אליהן את ידי והנה הן נמסות, הן נמוגות בתוך כף ידי ונעלמות. אני מחזיר את ידי לחיקי בנסיון להירדם ומעשה שטן, -  כולן מופיעות מחדש.  הן אינן משנות את צורתן וגם לא את תבניתן, הן חוזרות ומתקיפות אותי מלחכות את גופי מתחת לבגדיי המאובקים  ואני לא נחרך. אני כסנה הבוער… בוער ולא מתאכל... הכל כל כך ריאלי ומציאותי...

 ראיתי בחיזיון הזה, את המפגש עם המוות. לא נכנעתי.  לחמתי בו בכל כוחותיי וניצחתי.  הדימון אינו יכול לי.  הוא איננו מכאיב. הוא מכוער, הוא מפלצתי, הוא מרתיע, אולם אני חזק ממנו.  למרות חוסר היכולת שלי להתקיף אותו בפרחים ובדמויות מצוירות, בבני משפחתי, אינני נכנע… איני נכנע… איני נכנע…  מחשבותיי מתערפלות וכך גם כל חושיי. שקעתי לתוך שינה עמוקה וטרופה.

הבונקר הסורי שחלש על הצומת ב"חאן ארנבה"

 

  הבוקר עלה. מצאנו את עצמנו בתוך שדה טרשים וגדרות של אבני בזלת שחורים. נתקבלה הוראת תזוזה מידית. תוך דקות נעלמו שקי השינה. את מקומם תפס חגור הקרב, כובע הפלדה והעוזי.  טיפסנו על הזחל ומיד החילונו לנוע לעבר הדרך הראשית -  "ציר אמריקה" .  מטחים של פגזים ושל קטיושות  החלו ליפול על הכביש, ללא כל התראה מוקדמת.  לא ידענו אם להישאר בזחל או לקפוץ ממנו.  היינו נתונים לחסדי  שמים.  פטריות אבק ועשן התאבכו מסביב. כלי הרכב החלו להיפגע, לבעור ולהעלות עשן שחור.  מישהו העלה רעיון לנטוש את הכביש המטווח ולהתפרש לכיוון צפון.

  - "הסורים," – אמר – "מפגיזים את הכביש בשיטה הסובייטית. הם מפגיזים שטחים במרובעים. מפגיזים מרובע אחד ומתקדמים,  אחר כך עוד מרובע ועוד אחד ועוד, ועוד. בצורה כזאת הם מכסים את כל הכביש ואינם משאירים שטח כלשהו  שאינו מופגז או מופצץ".  הרעיון הזה הופץ במערכת הקשר. כלי רכב רבים החלו לנטוש את הדרך הראשית ולנוע צפונה לעבר שדות הטרשים. השדות השחורים היו מסומנים בסרטי פלסטיק לבנים.  החבלנים הניחו את הסרטים, כדי להעיד על מיקומם של שדות המוקשים.  הנהג שלנו, "גולדה", כך כינינו אותו, תימרן את כלי הרכב בינות למוקשים. הוא עשה כמיטב יכולתו. חלקם הגדול היה גלויים לעין.  מוקשים עגולים כמו עוגת "הלקח" של יום השבת. ד'בלה תמרן אותו כשהוא יושב על המנוף הגמלוני של הזחל. בתוך השדה היו מפוזרים טנקים סוריים פגועים. חלקם שרופים וחלקם נראים כחדשים, צבועים בצבעי ההסוואה הירוקים. רק חורים קטנים ועגולים, שנפערו בשריון העבה העידו על הפגיעות הישירות שחטפו. ההפגזה נעשתה יותר ויותר צפופה. עצרנו את רכבינו בינות לטנקים הסורים הנטושים. בקפיצה, שכל אתלט לא היה מתבייש בה, זינקנו מעל לדפנות הזחל החוצה.  יונה החשמלאי שלנו, חש כל העת ברע. הוא קפץ מהזחל הגבוה על עקביו ונקע קשות את רגלו.  הוא לא היה מסוגל לנוע בכוחות עצמו ולתפוס מחסה.  ד'בלה חזר אליו וגרר אותו לעבר ערוץ  קטן שהיה בקרבתנו.

  כולנו התפזרנו לאורך הערוץ המפותל. השתטחנו עליו ונצמדנו אל האדמה השחורה בין סלעי הבזלת.  הפגזים המשיכו ליפול עלינו בצפיפות מרובה.  שריקות הרסיסים חלפו מעל לראשינו.  האדמה רעדה. שובלי מכנסי התנפנפו עם כל שריקה ונפילה של פגז שהתפוצץ בקרבת מקום.    למרבה הפלא, לבי הלם בקצב נורמאלי, לא הרגשתי מתיחות כלשהי.  חשתי שאבנים מספר גורמות לי  לאי נוחות, הן לחצו על בית החזה  ועל הבטן ועצרו את  זרימת הדם.  סילקתי אותם בעדינות מעלי, כדי לאפשר תנוחת שכיבה נוחה יותר.  בקטע הערוץ הזה, הייתי לבדי. לא ידעתי מה עלה בגורל חבריי שתפסו מחסות בפיתולי הערוץ.  ריח מוכר וחריף עלה באוויר.  גיליתי מתחת לאפי צמח מרווה ריחני. ריחו דמה לריח ה"זעתר" הגדל בהרי ירושלים.  כילד נזכרתי, הייתי מומחה לצמחים. ידעתי להבחין בין צמחי הבר השונים ואם הם ראויים למאכל.  התמחות זו רכשתי, במיוחד בימי המצור הארוכים בירושלים, כשהייתי יוצא לשדה ללקט צמחי מאכל. כילד נסיתי לטעום את כל הצמחים לבחון אם הם ראויים למאכל. פעם, טעמתי את צמח החצב וקבלתי צרבת שארכה ימים רבים. הבנתי אז מדוע העזים, שרעו בשדות, ליחכו הכל והשאירו את עלי החצב מיותמים בשדה.

  שמחתי לגלות מחדש את הצמח הזה, למולל אותו באצבעותיי, להריח אותו. מצאתי בכך עיסוק, שישיח את דעתי מההפגזות הניתכות עלינו ללא הרף. קרבתי אותו לאפי, מתחת  לכובע הפלדה. הוא פלט את ריחו החריף והנעים.  התעלמתי לחלוטין מההפגזות. הייתי שלוו. 

  הסתכלתי השמיימה. להקה של אווזי-בר עפה מעל לראשי בגובה נמוך, כמו טייסת של מטוסי תובלה. הם עפו ויוצרו את צורת האות "ווי" באוויר.  כל אחד שמר בצורה מדוייקת על מיקומו  בתוך המבנה המדויק. מנהיגם עף בראש החץ, מוביל אותם לכיוון  מזרח. ההפגזות והמלחמה, אינם עומדים בראש  מעייניהנם...   "אלוהים!  לו הייתי אווז פורח…." חשבתי.

  הרגשתי חוסר תחושה בידי הימנית. היא איננה נשמעת לי. הייתי שרוע במידרון, ידי הימנית כאילו לא שייכת לי, ניתקה מגופי.  ניסיתי להניעה, אולם לא הייתה לי כל שליטה עליה.  האם נפגעה?  במאמץ רב הצלחתי להניע אותה.  הרגשתי אלפי דקירות מחטים בכף היד, באמה ובזרוע. היד, פשוט "נרדמה" מחוסר תנועה.  החילותי לבצע בה תנועות עיסוי בידי השמאלית, כשאני נזהר לא להרימה מעל פני האדמה.  פעולה זו הקלה, במידת מה, על התחושה הבלתי נעימה, אולם לאחר דקות ספורות חזרה היד לסורה.  החלטתי להניח לה עד יעבור זעם.  לפתע, החלו לחוג סביבינו מטוסים. הרמתי את ראשי וראיתי שני מטוסי "מיג" ושני מטוסי "סוחוי" סובייטים. הם היו צבועים בסמלים סוריים, חגים מעלינו  בגובה נמוך כמו עופות דורסים.

 

-          "חברה, מיגים, מיגים," צעקתי בקול גדול, בתקוה שיש מי ששומע אותי.

 

  הפעם החלטתי להכניס גם את אצבעותיי מתחת לכובע הפלדה. בסופו של דבר, אצבעות זה דבר חשוב ולא כדאי להפסיד אותן.  פצצות המטוסים החלו ליפול סביבנו, הם התפוצצו במרחק של כמה עשרות מטרים בקול רעם אדיר והעלו ענני אבק ועשן.

  - "איזה חוסר דיוק", אמרתי לעצמי, כמעט בקול רם.

  אולם באותן השניות צלל מעלי מטוס "המיג". יכולתי לראות את כובעו העגול והשחור של הטייס. צרור יריות ארוך חלף לאורך גופי וכיסה אותו ברסיסי עפר ואבנים. מכנסיי וחולצתי התנפנפו בעוצמה רבה. כל גופי היטלטל, התרומם באויר ונחבט בקרקע השחורה. ריח חזק של גופרית עלה באפי.

  - "האם אלו הסימנים של המוות?" חשבתי.  מצחיק. אני עדיין שלם. אין אפילו שריטה. ידי הסרבנית התעוררה לחיים. מששתי את כל חלקי גופי. הכל שלם. אפילו בגדי הדגמח המלוכלכים משמנים,אבק ועשן שלמים. 

 

   -"אם הכדורים האלה היו סוטים כמה סנטימטרים שמאלה היו חודרים אותי. האם היו מזיקים?…" חשבתי.

 

  אם גם הפעם הוא פיספס, הוא כבר לא יהיה מסוגל לפגוע, ניחמתי את עצמי. 

  ראיתי את רפי, הרופא הגדודי, את ד'בלה ועוד כמה חיילים, רצים לעבר הזחלמים, דורכים את מקלעי ה"אפס חמש" הכבדים. החלו לירות לעבר מטוסי האויב לכל הכיוונים.  כעסתי על עצמי שמאז האימון האחרון, לא רעננתי את זכרוני בהפעלת מקלע כבד זה.  הרמתי את ראשי. רפי, עומד זקוף ליד המקלע ויורה אל מול ה"מיג" שצלל לעברנו בשלישית.לא חלפו דקות מועטות ושני "מיראז'ים" שלנו עטו על טרפם.   - "המיראז'ים שלנו," – צעקתי "תפסיקו לירות. הם שלנו!"  

  לא כולם הפסיקו לירות.

  המיראז'ים נכנסו לקרב מגע עם המטוסים הסוריים. הם טסו במעגלים בגובה נמוך. תוך שניות ראינו מטוס "סוחוי" צולל בלהבות, לא הרחק מאתנו. הוא התפוצץ על טייסו ברעש מחריש אוזניים.  הייתה לי הרגשה של תענוג וסיפוק מוזרים לראות את המטוס צולל ומתרסק.  המטוסים הסוריים האחרים נמלטו לכיוון מזרח, כשה"מיראז'ים" שלנו דולקים בעקבותיהם.  לאחר המלחמה פגשתי את עמית, האח של גיסי,  הצייר דן לבני. עמית , טייס קרב בחיל האוויר. שחזרתי בפניו את קרבות האוויר ואת המקום המדוייק של האירוע והוא הודה בצניעות האופיינית לו, שהוא זה שהפיל בקרב האוויר את מטוס ה"סוחוי".

  אחרי הפוגה קצרה, ראיתי את איציק גולדמן, מבית שערים, קצין החימוש שלנו שלנו, מכנס את החבורה.  קמתי. נעתי לעבר החבורה מנער את גופי מהאבק, מהלכלוך ומהתרדמת שאחזה בגופי.  הסתכלתי סביבותיי כדי לבדוק את הנזקים וראיתי שכמעט כל הסלעים סביבותי מנופצים ומנותצים מרסיסי הפגזים הפצצות והכדורים.  שוחות קטנות ועגולות של פגיעות הפגזים והכדורים מפוזרים סביב. בדקתי את איברי אחד לאחד.  פלא פלאים: – הכל שלם ותקין, פרט לידי הימנית שעדיין הייתה במצב של תרדמה. החילותי לעסות אותה שוב, לצבוט אותה עד שגילתה מחדש סימני חיים.  הלכתי לעבר הערוץ בו נתקבצה החבורה.   

  - "חברה, יהיה מה לספר במסיבה אצלי בבית" – אמרתי, משתדל לשמור על חוש ההומור.

  אחד, אחד נתקבצו כולם. ראה זה פלא, כולם בריאים ושלמים.  אף אחד לא נפגע. 

  היה זה שעור מספר שניים:  אפשר לעבור הפגזה מסיבית בשדה פתוח, בתור ליפתן לקבל גם הפצצת מטוסים וצליפת תותחי מטוסים ולהיוותר בחיים.  אסור לשכוח:  - כל זאת בעזרתם האדיבה של מטוסי חיל האוויר שלנו.

  כן. שכחתי. - יונה שנפגע מהקפיצה מתוך הזחל גרר את רגלו.   רפי, הרופא שהיה בקרבתנו בדק את יונה וקבע שאין הפגיעה רצינית ביותר. הוא חבש את רגלו באגד אלסטי.  יונה, מנצרת עילית, חשמלאי הרכב היחידי והאשף שלנו , היה מדוכדך. הפציעה ברגלו וכל הרעשים שהיו סביבנו השפיעו עליו באופן שלילי ביותר. בו ברגע החלטנו שיש לעודדו ולשמש לו מקל הליכה.  על פינויו של יונה לעורף אף אחד לא חשב.  במשך כל עשרת ימי הקרבות הבאים, בתופת המלחמה, הוא גרר את רגלו הפגועה וביצע את חובותיו ללא כל תלונה.

  ישראל גבר, הנשק שלנו, מתופף לעת מצוא, החליט שאין הוא בטוח, שימשיך לנגן בתזמורת החתונות, מאחר והוא יהיה אלרגי לרעשים.  אמרנו לו שיש לו הזדמנות בלתי חוזרת לרשום את התווים של המנגינה שעברנו זה עתה, כדי להרגיז את בעל אולם החתונות, שלא משלם לו את משכורתו בזמן.  ד'בלה סיפר, שהיה עסוק כל העת, בספירת מספר הפגזים שנפלו עלינו. שני פגזים בדקה, כפול שעתיים וחצי שווה 300 פגזים, שנפלו בקרבת מקום.  עיסוק מעניין.  בדקתי את החשבון. הוא היה נכון.  "גולדה" גולדשטיין, נהג הזחל,  היה מרוגש במיוחד. הוא היה זקוק לטפיחה מיידית על השכם, דבר שעשיתי בהנאה מרובה, כדי לעורר את ידי שנרדמה קודם לכן.

  גולדשטיין, בחייו האזרחיים, נהג אגד שנכנס להתחיבויות כספיות מרובות, כדי ליהנות מהזכות הזאת. הוא נשוי צעיר, אב לבן ומצפה ללידה נוספת. בכל הזדמנות הוא שלף מכיס חולצתו את תמונות בני משפחתו. גם הפעם הוא עשה זאת.  הוא חרד לשלום  אשתו ורוצה מאד להביא את עצמו בריא ושלם לאהובת לבו. 

  - "מי לא רוצה?"  הרגענו אותו.

  איציק הסביר לנו, שבזמן הפגזה – כל אחד לנפשו.  כל אחד צריך לתפוס לעצמו את המחסה שלו ולחכות לדבר שלא יקרה.  לאחר שסחטתי הבטחה חגיגית מכל אחד בחבורה, ושעליו להביא את אשתו למסיבה, שנקיים בביתי, בשבת אחרי השחרור, קיבלנו הוראת תזוזה.  עזבנו את אפיק הואדי, לא לפני שברכנו אותו על ששימש לנו משכן בטוח למשך שעתיים וחצי.  - "לא אשכח את המקום הזה וגם לא את האירועים שהתרחשו בו." חשבתי.

  דחפנו את יונה כלפי מעלה, כשהוא נושא בשקט את סבלו. עלינו על הדרך והמשכנו לנוע מזרחה.הגענו למבואות הכפר "חאן - ארנבה"  שם התמקמנו, למרגלות הבונקר הסורי הענק, שחלש על הצומת וגרם לנו לאבידות רבות.

  באותה הפגזה נפלו שני הקרבנות הראשונים של גדודנו. שני חיילי מילואים מפלוגה ל', שכבשה וטיהרה את הכפר "חאן ארנבה".

זחל הצנחנים שנפגע והתפוצץ בצומת "חאן ארנבה"

  עם בוקר החלה הפגזה סורית מסיבית על הכפר.  ממן מטבריה, שהיה המכונאי של הפלוגה, ביחד עם נוסבאום, מושבניק מכפר הרואה, ניסו לתקן את הזחל שנפגע במערכת ההגה מפגיעתו של הבזוקאי. נוסבאום שכב מתחת לזחל כשהוא מנסה לחזק, בעזרת מוט עץ, את המערכת וממן מסייע לו מבחוץ. פגז רצחני פוגע בממן וידי נוסבאום קצרו מלהושיע. גם גור אריה, הקשר של הפלוגה, נפגע למוות מרסיס פגז.  חיילי אחת המחלקות שכבשו את הכפר תפסו מחסה בבונקר הסורי, מול בית הקברות המוסלמי. חברים מעלים את זכרם בדמעות, בחרון ובכאב.  שרידי הזחל של הצנחנים מונחים בצד הדרך למרגלות בית הקברות של הכפר, עדיין מעלים עשן. רק חלקו הקדמי של הזחל נותר שלם. אני מתבונן בשרידים וממאן להשלים עם הכאב הצורב.

      זחל יחיד בתוך גדוד הטנקים

    פה, בכפר, ראינו את הבונקרים של הסורים.  על כל הגבעה ומסביב לה, תעלות קשר ובונקרים מבוצרים חפורים עמוק בתוך האדמה.   חלקם מבטון מזוין ומשובח וחלקם עשוי בתערובת דלילה של אבנים, חצץ ומעט מלט, שבמגע יד אפשר היה לקלף את הבטון המתפורר.  ההבדלים באיכות הבונקרים העידו בודאי על ההיררכיה השוררת בצבא הסורי…

בונקרים וביצורים סוריים בכל מקום. הזחל הטכני שלנו בצד שמאל.

צילם: אלוני זמורה

  החלה ההתארגנות להמשך הקרבות. כל מחלקה פעלה בהתאם לתפקידה.  קבלנו פקודה בקשר לנוע ולחלץ את זחל הפלוגה, שנפגע מהבזוקאי.  בדרכנו היגענו לבית הקברות המוסלמי, המקום בו התחולל הארוע הטרגי.  ראינו את שרידי הזחל שהתפוצץ מפגיעת הבזוקאי.  כנף קדמית וחישוק של גלגל היו השריד היחיד לזחל בו היו שנים-עשר מטובי לוחמינו.  ריח חריף של חלקי מתכת מותכים, גומי שרוף וחלקי גופות אדם היו באוויר.  שרידים של חלקי נשק וציוד אישי, מפוזרים על פני כל השטח. רימונים שלא התפוצצו, מוקשים ואלפי רסיסי פצצות על כל צעד ושעל.  הרגשתי מחנק בגרוני, אוויר נשמות חדר לנחיריי, כבדות ולאות אחזו אותי וחששתי לכל מדרך כף רגל.

  - "אסור לכם לדרוך במקום הזה!" – זעקתי לחברי.  – "נסתלק מכאן מיד!". 

  חבריי לא הבינו לרגשותיי. סתמתי ולא פרשתי את תחושותיי.

  בהמשך דרכנו היגענו לזחל הפגוע של הפלוגה שכבשה את הכפר.  נוסבאום וממן ז"ל, עשו בזחל כמיטב יכולתם.  חלקי חילוף למערכת ההגה לא היו ברשותנו. היה צורך לפנות את הזחל לסדנה שבעורף.  מ"פ המפקדה, אגמי מטבעון, מגיע אלינו משום מקום עם טנדר ומכריז בקולי קולות על המכתבים הראשונים והחבילות שהגיעו מהבית.  בהפוגות הקצרות, בין הקרבות, הגיעו אגמי ופלוגת המפקדה שלו לחיילי הגדוד להביא מים, מנות קרב, ודברי דואר ראשונים שהגיעו מהמשפחות.

  מעניין, שהמתח והפעילות בהם היינו שרויים, טרם הביאו אותנו למחשבה או לדיבור על המשפחה והבית שהותרנו בעורף.  שמענו על בני הנוער שגויסו לעבודות שונות, ביניהן מיון המכתבים הרבים שנשלחו מהעורף והחבילות שנשלחו לחיילים המשרתים בחזית. והנה היום מגיעות הסנוניות הראשונות.

  כולם מצטופפים סביב הטנדר של אגמי ומייחלים לקבל מכתבים מיקיריהם. אלה שקיבלו, זזים הצידה קורנים מנחת, מעיינים במכתבים ומתייחדים איתם. המאוכזבים, שלא קבלו כל אות חיים ממשפחותיהם, מתבוננים בקנאה בברי המזל  ומצפים ליום אחר כי יבוא.

  נתמזל לי מזלי וקיבלתי שתי חבילות. אחת מאשתי וילדיי והשניה מאחותי. קודם כל הצצתי במכתבים ורק לאחר-כך בדברי המתיקה שהיו בחבילות.  ייחלתי לגרבי צמר וללבנים ולא מצאתי. בכל ימי הקרבות שחלפו לא החלפנו בגדים ונותרנו בזוהמה של המלחמה. לעומת זאת, מצאתי סיגריות, קפה, ביסקויטים ועוד מצרכי מזון, שהיו לנו במנות הקרב.  מסתבר שהעורף, לא קיבל כל הכוונה  למה שהחיילים בחזית באמת זקוקים. בהרבה חבילות ראיתי קופסאות שימורים שונים, סוכריות ודברים בלתי נחוצים אחרים.  בשלב זה הייתי היחיד  במחלקתי שקיבל חבילות וכמובן שכל תוכנן הפך להיות נחלת הכלל, כפי שכולנו נהגנו  גם בעתיד.  הוצאתי מתוך המשלוח בונבוניירה של שוקולוד מריר משובח וחילקתי לכל דיכפין. בחוץ ישב המג"ד אגוזי עם פמליתו.  הגשתי להם את התקרובת ואמרתי להם שיש לזה "טעם של בית".

 

  ניצלתי את הזדמנות שאני עומד פנים אל פנים מול המג"ד משה אגוזי כדי להודות לו על משלוח ה"שנה-טובה", ששלח אלי. התנצלתי על שעדיין נבצר ממני לענות לו, בגלל אירועי המלחמה.  התפתחה בינינו שיחה לבבית על דא ועל הא ועל מכרים משותפים מקיבוצו קיבוץ "מזרע".  הייתי מאושר לגלות שהתיאורים על לבביותו אינם מוגזמים. הוא היה ידוע במגע האישי עם כל פקודיו ודאג ככל יכולתו לרווחתם וולפתרון בעיותיהם.

  באיזה צבא בעולם, אפשר לפגוש בסיטואציה דומה, בה מג"ד עומד ומשוחח עם פיקוד זוטר בעת מלחמה ומתח.  הוא הראה לי מפה ויומן טווחים שנפלו לידיו מקת"ק (קצין תצפית קדמי) סורי.  על המפה היו משורטטים, בעפרון צ'ינוגרף, כל מהלכי המלחמה המתוכננים על ידי הסורים. הסימונים הגיעו עד לשפת הכינרת ועד לראש פינה.

  בעודי עומד וחושב על האפשרות הנוראה, בה הסורים כמעט ממשו את כוונותיהם,  אני רואה רביעיה של "מיגים" סוריים עטים עלינו בגובה נמוך.  שוב נתמזל מזלי והייתי הראשון שצעק, זו הפעם השלישית, בימים האחרונים:

    -  "חברה! מיגים, מיגים!!".

  לא חלפו שניות וכל כלי הנשק, שהיו בגדוד, החלו לירות לעבר ה"מיגים". מקלעים כבדים וקלים ירו לעבר המטוסים שצללו עלינו.  היו חיילים שירו עם עוזי וקלצ'ניקובים שהספיקו לקחת כשלל.

  סקרנותי גברה על פחדי. הרי כבר הייתי בסיטואציה דומה ויצאתי ממנה ללא פגע. כמעט מחוסן… נשארתי עומד, עוקב אחר מעופם של המיגים עם הכנפיים המשוכות לאחור.  שני מטוסי "סקיי-הוק" שלנו עטים על ה"מיגים".

  שניים מהמיגים נראים צוללים ומתפוצצים על הקרקע.  היו חיילים שנשבעו אחר-כך, שהם אשר הפילו אותם במקלעי  ה"אפס חמש".  אפשר בהחלט לתת להם קרדיט…

  גם לאחר שה"מיגים" נעלמו מן העין, המשיכו חיילים לירות במקלעים והפעם לעבר מטוסינו.  חוסר הידע של חבריי להבחין בין צלליות מטוסי הקרב של האויב, לבין מטוסינו וגם הריגוש הרב שאחז בהם, בעת התקפת המטוסים, גרם להם להיכנס ל"דיבוק" של ירי. עד כלות כל הכדורים.  מספר חיילים, ואני ביניהם, שהבחנו בכך, החילונו צועקים עליהם להפסיק את הירי לעבר מטוסינו.  משלא נענינו יידינו עליהם אבנים.  היה חייל שהייתי  צריך לגשת אליו וממש להכותו, על מנת שיפסיק לירות ללא הבחנה במטוסינו.  לאחר מכן, התלוננתי בפני המג"ד על שלא חילקו לחיילים צלליות של מטוסים ועל כך שלא כולם מצליחים להבחין בין אויב לאוהב.  דקות חלפו ושיגרת הקרב ממשיכה.  מישהו פונה בצעקה לחלל: 

    -  "חברה, מי רוצה שבויים?  יש אחד- עשר שבויים על "לנדובר" סורי. מי הולך לקחת אותם?"

  אף אחד לא מגלה נכונות מיוחדת.

קבוצה של חיילים, שכנראה חשקה נפשם ב"לנדובר", הולכים לעבר הרכב,  ולוקחים את החיילים הסורים בשבי.  ערב נוסף יורד עלינו.  זה לילינו השני על אדמת סוריה.  

  רק עכשיו אנו מתחילים לגלות ענין במתרחש בזירות אחרות, בזירה הדרומית, בסיני.  גם היום החדשות מעורפלות ואין יודעים בדיוק מה  מתרחש, היכן יושבים כוחותינו והיכן יושבים הכוחות המצריים.  אנו שומעים על קרבות שריון ועל הפלת מטוסי אויב רבים, בשתי הגזרות.  אנו נלחמים בחזית נוספת:

       – "רס"ן שמועתי."

  בינתיים שמענו,  שהוא קיבל דרגת אלוף. מישהו אומר שעוד מעט ויהיה רמטכ"ל.  אנו מנסים לדלות את החדשות הטובות ולדחות את הרעות.

  - "אין עשן בלי אש." – אומרים חיילים.

  - "בכל שמועה יש שמץ של אמת." – אומרים אחרים.

  אני מנסה לדחות בכל תוקף את כל השמועות ואומר שאין צורך כלל להאזין להן.   אפילו אין צורך להאזין לרדיו.  אנחנו יוצרים את החדשות ואנחנו יודעים בדיוק היכן אנו נמצאים ומה בדיוק מתרחש.

  גיליתי שדיווחי הרדיו מהימנים ומעודכנים . מקלטי הרדיו, דווחו בנאמנות על כל המתרחש בגיזרה שלנו.  הייתי בטוח, כפי שנהגנו בעבר, כן גם עתה, ישמרו "דוברי צה"ל" ו"שידורי ישראל" על אמינות בדיווחים ולכן לא הטרידו אותי השמועות למיניהם.

  דאגתי לשלוח הביתה גלויות. ממש מידי יום. לעתים אפילו שלוש פעמים ביום ויותר, כאשר אני יוצא לדרך הראשית ומפקיד את הגלויות בידי כלי רכב מזדמנים הפונים מערבה. מי יודע עד מתי, שידעו מתי נשלחה הגלויה האחרונה...

  במשך הזמן הפכתי להיות גם "קצין הדואר" של מחלקתי ודאגתי בקפדנות ל"דואר יוצא" ול"דואר נכנס".

בכל ימי הלחימה

לא פשטנו את הבגדים

ולא התרחצנו

בצילום: המחבר

  בכל הגלויות דאגתי לרשום שאני מרגיש מצוין והמורל גבוה. דרשתי זאת גם מחבריי לזחל. כמו כן השתדלתי לרשום אפיזודות מצחיקות מהוויי החיילים, שאינן קשורות במלחמה, אלא בספיחיה הבלתי מזיקים, כדי שחלילה לא ידעו מה באמת התרחש.  כמו כן כתבתי גלויות להוריי, למורים ולתלמידותיי בבית-הספר אותו ניהלתי. שלחתי גם מכתב לד"ר יוסף גולדשטיין מנהל מחוז חיפה במשרד החינוך,  לבקש ממנו לסייע לביה"ס ככל האפשר. פעם הייתי פונה לאשתי ופעם לילדיי בפניות אישיות, דבר שעורר את קנאתה של הראשונה...  היא עשתה מאזן מספרי מדויק למי פניתי יותר במכתבים, לה או להם. תיקו.  ואומנם,  במועד מאוחר יותר, גיליתי שגלויות אלה חיזקו את רוחם ועודדו אותם ברגעי המתח הקשים שגם העורף סבל. גם הלילה ביקרו אותי  הערפדים.  מעניין, הם לא שינו את דמותם. הם הופיעו בדיוק מופלא, כפי שהיו בלילה הקודם, - אותן החיות המפלצתיות, מתחככות אחת בשניה, מימין ומשמאל וחודרות לתוכי ולנשמתי. ניסיתי שוב להילחם בהן על ידי העלאת דמויות אסטתיות.  גם הפעם, ללא הצלחה.  הלילה פחות נחרדתי מהן. נרדמתי.באשמורת הבוקר, כתבתי את השיר הבא:

 

 

אם אחיה,

אחזור ואשתה צוף כל הפרחים שבעולם.

 

אם אחיה,

אחזור ואטבע בכל הצבעים שבעולם.

 

אם אחיה,

אחזור ואביט בנמלה, בעץ, בפריחה, בכולם.

 

אם אחיה,

אחזור ואעריך את פנס הרחוב, האביב וטיפות הגשם.

 

אם אחיה,

אחזור ואחבק את הרגע החולף, הדומם.

 

אם אחיה,

אחזור ואשיר לרוח, לאבן, לכוכבים.

 

אם אחיה,

אחזור ואוהב את כל הילדים והנשים שבעולם.

 

                                                     את כולם.      

 

במחזור. ואחיה.

 

סוף פרק ד'

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

(מוצג לפי התאריך העברי)
שרון דניאל ז

כניסת חברים

חברים online