אולחה מאיר ז"ל

מאיר היה חברותי מאוד וקל להתיידד. חבריו אהבוהו מאוד על שום מסירותו ונכונותו לעזור לכל אדם שפנה אליו. ידו הייתה רחבה ומעודו לא השיב פני אדם ריקם. טוב לב היה ומיטיב לכל. היה לו חוש הומור והוא הרבה להתלוצץ ולהתבדח ואהב לעשות מעשי קונדס. הכל זוכרים אותו כאדם אופטימי, עליז ושמח ויותר מכל ישר-דרך ואיש-אמת העומד בדיבורו. ביחסו לבריות היה אדיב ומנומס, עדין נפש ונעים הליכות. תמיד שאף לשלמות, התעקש על עניינים עקרוניים וידע לעמוד על דעתו. כל משימה ואתגר שהציב לעצמו מילא כפי מיטב יכולתו והשתדל להצליח בהם.

מאיר גויס לצה"ל בתחילת מאי 1966 והוצב לחיל הרגלים. לאחר הטירונות השתלם בקורס מ"כים. הוא היה חייל טוב, אחראי ומסור לתפקידו. מפקדיו כתבו עליו בחוות-דעת, שהיה "בעל מקצוע טוב, ביצע את תפקידו לשביעות רצון הממונים עליו, ביעילות ובמסירות. הוא היה ממושמע למופת, שקט, צייתן ומקבל מרות". על שהשתתף במלחמה בשנת 1967 הוענק לו "אות מלחמת ששת הימים". תקופה מסוימת נמנה עם המשרתים בצבא הקבע. אחרי ששוחרר מן השירות הסדיר הוצב לחיל השריון ואחרי-כן לחיל החימוש והיה לחרש מתכת בסדנה גייסית.

בשנת 1972 נשא לאישה את חברתו מרים, וכשם שתמיד היה בן נאמן להוריו, כן היה בעל מסור לאשתו ואב אוהב מאוד לבתו.

כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלח מאיר עם יחידתו לסיני. ביום א' דסוכות, ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973), נפל בקרב שהתחולל בגזרה הצפונית, בציר "מאדים". מטוסי האויב תקפו שיירת כלי-רכב, פגעו ברכב שלו, ומאיר נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בראשון לציון. השאיר אחריו אישה ובת, אב, אם ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סמל ראשון.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "מאיר ז"ל שירת ביחידת שריון ומילא את כל המוטל עליו בהצטיינות ובמסירות. בשנות שירותו מילא תפקידים אחראיים במסגרת מקצועו. הוא התחבב על מפקדיו ועל חבריו ושימש להם דוגמה במסירותו ובהתנהגותו".