דילוג לתוכן המרכזי בעמוד
לוגו חיל הטכנולוגיה והאחזקה לוגו עמותת חיל הטכנולוגיה והאחזקה
[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

שנת 1966 - ההכנות למחלמת ששת הימים , המעורבות במלחמה ושיקום הכלים הפגועים לאחר המלחמה

מאת: אתי מסיקה

תאריך עלייה לאתר: 06/07/2011

תאריך האירוע: 1967-05-16

מספר צפיות: 3096


מש"א 681 במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה

 

 

לקריאת הפרק בגרסת PDF -לחץ כאן



בליל 12/11 בנובמבר 1966 נהרגו שלושה צנחנים ושישה נפצעו כאשר הקומנדקר שהסיעם בתום ליל מארבים עלה על מוקש בגבול עם ירדן, כ12- ק"מ צפונית לערד. היה זה הפיגוע החבלני ה14- מתחום הר חברון. בתגובה אישר הרמטכ"ל כבר באותו הלילה פעולת גמול רחבת היקף נגד ירדן. היעדים שנבחרו היו הכפר סמוע וכמה מאהלי בדואים דרומית לו. פעולת האזהרה, שהחלה ב13- בנובמבר עם שחר כונתה מבצע 'מגרסה'. על המבצע פיקד אלוף פיקוד הדרום ותחתיו פעלו שני כוחות בפיקודם של מח"ט הצנחנים אל"ם רפאל איתן ("רפול") ומח"ט 7, אל"ם שמואל גונן ("גורודיש"). על הכוח של איתן – שהיה בהרכב של שני גדודי צנחנים מוקטנים בזחל"מים, כוחות חסימה של סיירת צנחנים, שתי מחלקות טנקי צנטוריון מחטיבה 7, סוללת תומ"תים 50M-, סוללת תומ"ת Priest, פלוגת חיל הנדסה וצוות מסיירת מטכ"ל – הוטל לטהר את הכפר סמוע ולפוצץ חמישים מבתיו. על הכוח של גונן – שהיה בהרכב של פלוגת חרמ"ש וכוח מרגמות מגדוד 9, מחלקת טנקי 51M- וצוות מסיירת שקד – הוטל לסרוק מאהלי בדואים ושתי חורבות מדרום לסמוע ולהשמידם.
צוות הקרב מחטיבה 7 סיים את משימתו לאחר שעתיים ללא התנגדות וללא נפגעים וחזר לשטחנו. כוחות חטיבת הצנחנים נתקלו בחיילי הלגיון הירדני, שהיו בכפר, ובכוחות נוספים, שהוחשו לאזור, והתפתחו קרבות קשים. במהלך הפעולה נהרג סא"ל יואב שחם, מג"ד הצנחנים 202, ונפצעו עשרה לוחמים, בהם סרן מתן וילנאי, מפקד פלוגת צנחנים. בעקבות התרעות מודיעין על זרימת כוחות ירדניים נוספים לאזור, ומתוך רצון שלא להחמיר את המצב, נאלצו הצנחנים להשלים במהירות רבה את מלאכת פיצוץ הבתים ולסגת חזרה לשטחנו. אבידות הירדנים היו ארבעה-עשר הרוגים ושלושים ושבעה פצועים, בהם מח"ט חי"ר. כמו כן נהרגו חמישה אזרחים, ונפצעו שבעה-עשר. בקרב אווירי, שהתפתח מעל לשמי חברון, הופל מטוס ירדני. עשרות כלי רכב הושמדו. תוצאות פעולת הגמול בסמוע חרגו מן המתוכנן. לא היתה לה השפעה על היקף מעשי החבלה, והיא פגעה בעיקר במשטרו של המלך חוסיין. בעקבותיה נערכו הפגנות סוערות בערי הגדה המערבית בתביעה להדיח את המלך ולחמש את הפלסטינים. הצבא הירדני דיכא את המהומות ביד קשה. בישראל הושמעה ביקורת על יעדי המבצע. המבקרים טענו, כי צה"ל היה צריך לפעול נגד סוריה, המפעילה למעשה את המחבלים מבסיסים בסוריה דרך ירדן ולבנון.
באפריל 1967 חידשו הסורים את הירי לעבר טרקטורים, שעיבדו את חלקות המריבה בשטחים המפורזים שבגזרת האון-תל קציר. תקריות האש הגיעו לשיא ב7- באפריל. בבוקר החל טרקטור לעבוד בחלקה 52, צפונית לקיבוץ האון. הסורים פתחו לעברו באש מקלעים. טרקטור משוריין הוכנס לחלקה בחיפוי אש מקלעים, ואז פתחו הסורים לעברו באש טנקים. טנקים של חטיבה 7, שהיו מוסתרים באזור תל קציר, הופעלו לשיתוק השריון הסורי. בתגובה ירו הסורים במרגמות 120 מ"מ לעבר כוח האבטחה. מרסיסי אחד הפגזים נהרג קצין שריון. יתרונם הטופוגרפי של הסורים הקשה על הכוחות בשטח, ובצהריים הופעלו מטוסי חיל-האוויר, שהפציצו מוצב ו16- סוללות ארטילריה סוריות. בשלושה קרבות אוויריים, שניהלו מטוסי חיל-האוויר נגד מטוסים סוריים, אשר הוזנקו לקראתם, הופלו באותו היום 6 מטוסים סוריים, 2 מהם ממש מעל לדמשק. יוקרתה של סוריה נפגעה קשות. בראיונות לתקשורת הזהיר הרמטכ"ל יצחק רבין את סוריה, כי ישראל לא תישאר אדישה לנוכח ההתנכלויות וההתגרויות הסוריות, וכי אם תימשך הפעילות הזאת תגיב ישראל בצורה, שתעמיד בסכנה את עצם קיומו של המשטר בדמשק. הדברים האלה על רקע התקרית, שהתרחשה ב7- באפריל, עוררו חששות כבדים אצל הסורים. הם האמינו, שישראל עלולה לנצל את מה שנראה כחולשה יחסית וחוסר אחדות בעולם הערבי, כדי לפתוח במתקפה.
סוריה פנתה למצרים, שעימה היה לה מאז נובמבר 1966 הסכם הגנה, בבקשת עזרה. היא ביקשה סיוע צבאי גם מברית-המועצות, בעיקר סוללות טילי קרקע-אוויר. כמו כן ביקשה, שהסובייטים ילחצו על המצרים לסייע לה. לברית-המועצות היה עניין בחיזוק המשטר בסוריה, משום שהדבר זיכה אותה בדריסת רגל במזרח-התיכון, והיא העבירה לה מידע כוזב, לפיו ישראל מרכזת 13-11 חטיבות לאורך גבולה הצפוני, כהכנה להתקפה כוללת עליה. כל מאמציה של ישראל להפריך את הידיעות הכוזבות האלה לא הועילו. מעמדו של נאצר באותה תקופה היה רעוע, והוא החליט להזרים כוחות צבא לסיני, כדי להוכיח את אמינות כוח ההרתעה של צבאו. ב14- במאי 1967 הוכנס הצבא המצרי לכוננות מלאה. באותו היום טס הרמטכ"ל המצרי לדמשק לתיאום המהלכים הצבאיים. למחרת נעו בגלוי ובמצעדי ראווה ברחובות קאהיר כוחות גדולים לעבר סיני. עד 16 במאי נפרסה דיוויזיית החי"ר מס' 2 במערכי חירום בגבול עם ישראל. דיוויזיות החי"ר מס' 3 ו6- נכנסו לסיני, ועד 19 בחודש נערכו אף הן על-פי תוכנית 'קאהר', שמטרתה היתה צמצום חופש הפעולה של צה"ל. צבא סוריה נערך אף הוא במערכי חירום.
המידע על ההתפתחויות האלה נמסר לרמטכ"ל ולראש הממשלה, לוי אשכול, ב15- במאי, בעת שישבו על בימת ההצדעה במצעד צה"ל שנערך בירושלים. ההערכה של המודיעין היתה, שזו הפגנת כוח בלבד. הרמטכ"ל הציע לאשכול להיערך עם הכוחות הסדירים בלבד, ללא גיוס מילואים. למפקד גיסות השריון, האלוף ישראל טל, הורה רבין להעמיד את כוחות השריון בכוננות גבוהה ולרכז את הכוחות הסדירים באזור באר-שבע, רצועת עזה וניצנה. לפיקוד הדרום הורה המטכ"ל להגביר את הסיורים והתצפיות לאורך קו הגבול. על פיקוד הצפון הוא פקד להימנע מתנועות מיותרות, כדי שלא לחזק את הרושם כאילו צה"ל אכן מתכוון לתקוף. ב16- במאי הורה המטכ"ל לפיקוד הדרום להיערך למגננה בהתאם לתוכניות 'רוגל' 3-1 על בסיס יחידות סדירות בלבד. בצה"ל כולו הועלתה רמת הכוננות.

מפקד מש"א 681, דוד סלע, שהועלה בערב יום העצמאות לדרגת אל"ם, כינס מייד עם קבלת ההודעה על הגברת הכוננות בצה"ל את הסגל הבכיר של מש"א לדיון דחוף במשרדו. הוא חש, כי המלחמה הפעם היא בלתי נמנעת לנוכח כניסת כוחות מצריים לסיני. סלע ידע, שהפיקוד הבכיר בצה"ל מצפה מקצינים בדרגתו לדעת לקבל החלטות. הוא הבין, שלאיש באג"א לא יהיה פנאי ערב מלחמה לתת הוראות מפורטות כיצד להפעיל את המש"א. סלע הורה לשנות מייד את סדר העדיפויות בעבודה. בדיון סוכם, שיושקעו מאמצים באותם הטנקים שבהם נותרה פחות עבודה, כדי שאפשר יהיה למסור אותם ליחידות הסדירות. בשפה המקצועית כונתה הפעילות הזאת "קיפול הליינים". באותה התקופה היתה שדירת המפקדים במש"א 681 כדלקמן: סא"ל מיכה פז היה סגן מפקד הבסיס. רס"ן אלון פורת היה מפקד ב"מ 1 לטנקים, בח"ק חיים גורוחובסקי היה מפקד ב"מ 2, רס"ר בן-ציון נפרסטק היה מפקד ב"מ 3 לתותחים, רס"ן צבי טל היה מפקד ב"מ 4, רס"ן שמואל קורן היה מפקד ב"מ 5 לאופטיקה ולאלקטרוניקה, בח"ק משה ירדני היה מפקד ב"מ 6 למנועים. מטה מש"א היה מורכב מבעלי התפקידים הבאים: רס"ן אליעזר יחזקאלי היה רע"ן טכני, רס"ן חיים בירו היה ראש מדור רק"ם, בח"ק מוני משיח היה ראש מדור תכנון, רס"ן נפתלי אייל (פבריקנט) היה ראש מדור נשק כללי, רס"ן צבי גון-פז היה ראש מדור תכנון ופיקוח ורס"ן מרדכי רוזנבוים היה ראש מדור ניהול. נציגי העובדים היו: אברהם זמירונסקי, יו"ר ועד מִפקדה, שמואל רוסו, יו"ר ועד חצר תל השומר ויעקב אנדרי, יו"ר ועד חצר בית דגן.

באותו היום (16 במאי 1967) הורה הרמטכ"ל המצרי, מוחמד פאוזי, למפקד כוח החירום של האו"ם להרחיק את כוחותיו מהגבול ולרכזם במחנות ברצועת עזה. בצה"ל הוחלט לגייס חטיבת שריון מילואים אחת לתגבור הכוחות. בשעה שהצבא המצרי נערך לאורך הגבול הבין-לאומי ואף צבא ירדן נכנס לכוננות מלאה – כשהוא מניע שתי חטיבות טנקים לעבר בקעת הירדן – הודיע ב17- במאי או תאנט, מזכ"ל האו"ם, בלי להיוועץ עם העצרת הכללית, כי כוח האו"ם יישאר בעמדותיו, או שיתפנה באופן מלא מסיני. למחרת היום הורה מזכ"ל האו"ם על פינוי כוחותיו מסיני ומרצועת עזה. יחידת משמר הגבול המצרי תפסה את מחנה האו"ם בשארם א-שייח'. המטכ"ל הורה לפיקוד הדרום לגייס את כל חטיבות השריון במילואים שלו, ועד 19 במאי נערך צה"ל עם למעלה מ400- טנקים מול 3 הדיוויזיות המצריות, על-פי תוכנית החירום למגננה 'סדן'. לנוכח כניסת הצבא הסורי כולו למערכי החירום שלו, אישר ראש הממשלה לרמטכ"ל לגייס גדוד חי"ר מילואים של חטיבה מרחבית 3 באצבע הגליל.
מצרים החלה לפנות את כוחותיה מתימן. במטכ"ל התחזקה ההערכה, שנאצר אכן מתכונן למלחמה והוחל בגיוס נרחב בשלושת הפיקודים. באגף האפסנאות, כמו גם ביתר אגפי המטכ"ל, החלו להיערך לקראת מלחמה. בדיון שקיים ראש ענף תכנון עבודות, סא"ל מרדכי רוניס, ב19- במאי ושבו השתתפו כל מפקדי מש"אות וסגניהם, ניתנה ההוראה: "החל מרגע זה יעבדו המש"אות מקסימום שעות עבודה נוספות, כולל עבודת שבת." למחרת הורה ענף תכנון עבודות למש"א 681 להכשיר תוך שבוע ימים 12 תומ"תים 155 מ"מ, לסיים מיידית את הסבתם של 20 טנקי "שוט" לתותחי 105 מ"מ, להכשיר פלוגת טנקי מג"ח ולזוודם בזיווד מלא, להגביר את קצב שיקום התותחים נ"מ מדגם 70L-, ולהגביר את קצב שיקום התותחים נ"ט 90 מ"מ על זחל"מים. ההוראות שהוצאו בכתב על-ידי מטכ"ל/אג"א היוו למעשה אישור רשמי לעבודות, שכבר החלו להתבצע במש"א ועליהן דיווח סלע בדיונים באג"א.
כאשר הוסבר לעובדים, כי צה"ל נערך למלחמה והוטלו המשימות על בתי המלאכה, החלה לנשוב בקרב העובדים רוח של מסירוּת רבה. העובדים עבדו ללא הפוגה במשך 20-16 שעות ביממה. חיילי מילואים של מש"א גויסו ומילאו את מקומם של עובדים שנקראו ליחידותיהם. עיקר העומס הוטל על מפקדי בתי המלאכה, ראשי מדורים, מפקדי מחלקות, מנהלי עבודה והעובדים המומחים. העובדים לא חזרו לבתיהם בתום המשמרות אלא לנו בחדר האוכל, שבו הוצבו מיטות שדה בשורות ארוכות. מזון ושתייה חמה הוגשו בבתי המלאכה לעובדים. הבסיס רחש פעילוּת כפי שלא היתה בו מעולם. מובילי טנקים נכנסו ויצאו כשהם נושאים את הטנקים המוכנים לשטחי ההיערכות בדרום הארץ. ריכוז המאמצים בעבודות הקשורות בהתכוננות למלחמה הטילו עומס כבד על מִפקדות בתי המלאכה ועל המדורים הקשורים לארגון ולביצוע: מדור מחסנים, מדור תכנון ופיקוח ומדור ניהול. לעומת זאת חל רפיון בעבודתם השגרתית של מדורים אחרים, ולפיכך שובצו אנשי מדורים אלה בתפקידי עזר כסיוע למאמץ העיקרי.
בתקופת הכוננות היה ב"מ 5 בעיצומו של המעבר למשכנו החדש בתל השומר. למרבה המזל דאג רס"ן שמואל קורן, ששב לפקד על בית המלאכה כמה חודשים קודם לכן, להורות לעובדיו לסמן על הארגזים את תכולתם. המשאיות העבירו בקדחתנות את תכולת בית המלאכה לתל השומר, אולם לרוע המזל תכנון הבניין לקה בחסר, ואת המחרטות של המחלקה המכנית נאלצו העובדים להכניס דרך החלונות של הקומה הראשונה. באולמות העבודה היו חסרים עדיין שולחנות עבודה וכסאות, והעובדים נאלצו לעבוד על ארגזים.
בצה"ל נוצר מחסור חמור במשקפות שדה למפקדים. יוסף רם יצא עם קצין נוסף לחנויות אופטיקה בתל-אביב כדי לבחון ולרכוש משקפות, שצה"ל מכר קודם לכן כעודפי ציוד לשוק האזרחי. עשרות חיילי מילואים גויסו ושולבו במאמץ לסיים את החזרת הציוד האופטי, שהיה בתהליכי תיקון, לכשירות ולהתקין אותו בכל הטנקים, שבהם הושלם הטיפול לפני צאתם ליחידות השדה. משהוכרז משטר האפלה בארץ, הותר רק לב"מ 5 לעבוד בלילה עם תאורה מלאה, כדי לעמוד בקצב התקנת הציוד האופטי בטנקים.
ב20- במאי הוצנח גדוד צנחנים מצרי בשארם א-שייח' כהכנה לחסימת מְצרי טיראן. בצה"ל החלו לרענן את התוכניות ההתקפיות היבשתיות, אשר התבססו על ההנחה, שיחסי הכוחות בין צה"ל לצבאות ערב יאפשרו את השקעת המאמצים העיקריים בחזית אחת בלבד, בעוד שבחזיתות האחרות יהיו כוחות צה"ל במגננה. התוכנית ההתקפית נגד האויב העיקרי – הצבא המצרי – כּוּנתה 'קלשון'. מגמתה היתה כיבוש כל חצי-האי סיני והשמדת הצבא המצרי על-ידי תקיפה בשלושה צירים, כשהמאמץ העיקרי היה אמור לפרוץ באזור שבין קוצימה לבין כונתילה; שני המאמצים המשניים תוכננו לתקוף בציר החוף הצפוני ובציר המרכזי.
בימים 23-20 במאי החלו בפיקוד הדרום בנוהל קרב למבצע 'קרדום מס' 1', שבמסגרתו תוכנן המאמץ העיקרי של צה"ל בציר הדרומי. בד בבד בוצע נוהל קרב למבצע 'עצמון', שהיה תוכנית מצומצמת לכיבוש רצועת עזה ופתחת רפיח בלבד. ב22- במאי הכריז נאצר על סגירת מְצרי טיראן והצהיר את המשפט הידוע: "אם רבין רוצה במלחמה, אנו אומרים לו אהלן וסהלן! ". ישראל ראתה בחסימת המְצרים עילה למלחמה. המטכ"ל הודיע לממשלת ישראל, כי הוא מוכן לפעולה צבאית החל משחר 23 במאי. ועדת שרים לענייני ביטחון החליטה להמתין 48 שעות, כדי לנסות ולמצות את המהלכים המדיניים, זאת בשל החשש לאבד את תמיכתה של ארצות-הברית.
ב24- במאי נכנסה לסיני דיוויזיית השריון המצרי מס' 4 ונערכה משני צידי ציר המְלֵיז, שבין בִּיר גִפְגָפָה לבִּיר אֶ-תְּמָדֶה. בעקבות זאת הוחלט במטכ"ל לבקש את אישור הממשלה לתקוף על-פי תוכנית מבצע 'קרדום מס' 3' – הבקעה בקדמת סיני – ב25- במאי עם שחר. אולם ראש הממשלה דחה את פתיחת המלחמה ל27- בחודש. בעקבות סדרת מבצעי הונאה, שערך צה"ל מ25- במאי עם חטיבה ממוכנת 8, שוכנעו המצרים, כי צה"ל אכן עומד לתקוף בציר הדרומי, והם הניעו את "כוח שאזלי" (כוח משימה מיוחד, שכלל שני גדודי קומנדו בנגמ"שים, שני גדודי טנקים וגדוד ארטילריה) דרומה למישור הקֻרַיָה. הם ערכו בגזרה הדרומית גם 3 דיוויזיות מעולות ואת כל עתודות השריון שלהם. בגזרת צפון סיני נערכה דיוויזיית חי"ר מס' 7. ברצועת עזה נערכה הדיוויזיה הפלסטינית מס' 20, שכללה שתי חטיבות חי"ר פלסטיניות, 2 גדודי שריון, 2 גדודי תותחי שדה, 2 חטיבות משמר לאומי, 3 גדודי חי"ר מילואים, גדוד קומנדו פלסטיני וכ10- גדודי התקוממות עממית.
ב25- במאי ביקרו ראש הממשלה, שר העבודה יגאל אלון, הרמטכ"ל וסגן הרמטכ"ל, חיים בר-לב, במִפקדת פיקוד הדרום. בנוכחות מפקדי האוגדות הוצגו בפניהם שוב התוכניות ההתקפיות. מפקד גיסות השריון, ששימש גם כמפקד אוגדה 84, הציג את מצב השריון ואת יחסי הכוחות בין מצרים וישראל. המאמצים שנעשו ללא לאוּת מאז 16 במאי על-ידי חיל החימוש, ובעיקר על-ידי מש"א 681, להחזיר לכשירות מספר רב ככל האפשר של טנקים למערך השריון של צה"ל זכו להערכה של כל משתתפי הדיון. על-פי הנתונים שנמסרו בדיון התברר, שמש"א 681 הצליחה לנפק ליחידות 115 טנקים משופצים, בכלל זה 16 טנקי צנטוריון, שנמסרו לפיקוד המרכז כשהם מצוידים עדיין בתותחי 20 ליטראות כפי שנרכשו בבריטניה. ההחלטה למסור אותם בלי להחליף את תותחיהם התקבלה לאחר שהתברר, כי לרשות פיקוד המרכז היתה כמות מספקת של פגזי 20 ליטראות. בטנקים, שסופחו לחטיבה הממוכנת במילואים 10 (הראל), נעשתה קליטה שטחית, כלומר, נבדקה הכשירות הטכנית שלהם, הוסיפו להם מְכל דלק שלישי מאחור וצבעם הירוק הוחלף לצבע החאקי הצה"לי.
לאחר שכל פוטנציאל הטנקים, התותחים והמכללים נוצל לשיקום ולא נותרה עבודה במש"א 681, נפגש סלע ביוזמתו עם ראש אג"א, האלוף מתי פלד, וקיבל הנחיה לבצע שורת משימות חדשות לגמרי, אשר חייבה קודם כול תכנון כגון: התקנת טנק למעבר תעלות, מתקון 6 ג'יפים נושאי טילים נ"ט 'תגר' בערכות אטימה לצורך הנחתתם מהים, הכנת פריטי מתקון למקלע נ"מ על-גבי 38 ג'יפי סיור, התקנת ווי גרירה במשאיות ליילנד, כדי לגרור תותחי 155 מ"מ, מתקון והרכבת זרקורי כסנון על טנקי מג"ח, הכנת 34 קני תותח 105 מ"מ של טנקי מג"ח והרכבתם על טנקי "שוט", שיגור חוליה לתיקון מערכות הידראוליות בטנקי 13AMX- במרחב אילת, הכנת פריטי זיווד וערכות כלים לגדוד טנקי מג"ח, התקנת גרורי ריתוך על משאיות ועוד. מתחילת תקופת ההמתנה ועד ל10- ביוני שוקמו בב"מ 3 26 תותחי 155 מ"מ, 20 תותחים נ"ט 6 ליטראות, 33 תותחים נ"ט 90 מ"מ, 12 תותחי -70L ו9- תותחים אחרים. בב"מ 6, שהממוצע השנתי שלו בשיקום מנועים עמד באותם הימים על כ97- מנועי טנקים, זחלמ"ים וטנדרים, הואץ קצב העבודה ובימים 6 במאי5- ביוני שוקמו 264 מנועים שונים. ביצוע המשימות הקודמות והחדשות בלוח-זמנים קצר תרם רבות להגברת העוצמה והכוננות של צה"ל מחד גיסא, ומאידך גיסא קבע נורמות של התנהגות מתקני מטכ"ל אג"איים ערב מלחמה ובמהלכה.

ב28- במאי החליטה ממשלת ישראל בעקבות שדר תקיף מנשיא ארצות-הברית, שלא לפתוח במלחמה, אלא להמתין עוד שבועיים-שלושה בטרם תצא למלחמה. המטכ"ל הורה להיערך מחדש למגננה על-פי תוכנית 'רוגל מס' 4'. באותו היום נשא לוי אשכול ברדיו נאום לאומה. עייפותו, התרגשותו ושינוי נוסח הנאום שהוכן עבורו מראש, גרמו לו להתבלבל ולקשיי התבטאות, והנאום שנשא כונה בפי יריביו הפוליטיים "נאום הגמגום". הדברים הוסיפו להעכרת מצב הרוח הלאומי. אלופי צה"ל לא הסתירו את מורת רוחם מההמתנה ביציאה למלחמה. המדינה נקלעה למשבר. כוחות המילואים נשארו מגויסים, והדבר העיק על הכלכלה בארץ. הססנות ישראל אך הגבירה את תוקפנות הערבים.
ב30- במאי נחתם הסכם הגנה מצרי-ירדני. בעקבות הלחצים הפוליטיים על הממשלה נכנע אשכול, והסכים להקמת ממשלת איחוד לאומי. משה דיין מוּנה לשר הביטחון, ומנחם בגין צורף לקבינט כשר בלי תיק. למחרת היום חודשו נוהלי הקרב לתוכניות ההתקפיות. ב3- ביוני אישרו שר הביטחון והרמטכ"ל תוכנית מבצע חדשה, שגובשה במטכ"ל ובפיקוד הדרום – תוכנית 'נחשונים'. ב4- ביוני אישרה הממשלה לצה"ל לפתוח במלחמה למחרת בבוקר.
בהתאם לתוכנית 'נחשונים', הוטל על פיקוד הדרום לתקוף את הצבא המצרי בקדמת סיני ולהשמידו. תוכנית המבצע היתה כדלקמן: אוגדה 84, בפיקודו של האלוף ישראל טל, תבקיע בשני צירים לעבר רפיח ואל-עריש; אוגדה 38, בפיקודו של האלוף אריאל שרון, תכבוש את מתחמי אום קַטַף-אבו עגילה; ואוגדה 31, בפיקודו של האלוף אברהם יפה, תפרוץ בין שתיהן לכיוון ביר א-לחפן. סוכם, כי השריון יתחיל בפריצתו רק שלושים דקות לאחר שיתחיל מבצע 'מוקד' של חיל-האוויר הישראלי – מבצע שנועד לחסל את חיל-האוויר המצרי על הקרקע כבר ביום הלחימה הראשון. בחזיתות האחרות גובשו התוכניות לכיבוש רמת-הגולן על-ידי פיקוד הצפון, במסגרת מבצע 'מקבת', ולכיבוש הגדה המערבית וירושלים המזרחית על-ידי כוחות פיקוד המרכז במבצע 'פרגול', על בסיס התוכניות ההתקפיות, שגובשו בשנות ה60-.
ב5- ביוני 1967 בבוקר נערך פיקוד הדרום מול הסד"כ המצרי בסיני, שכלל כ3- דיוויזיות שריון ו4- דיוויזיות חי"ר; לרשותו עמדו כ900- טנקים וכ800- קני ארטילריה. הכוחות של פיקוד הדרום היו: 3 אוגדות שריון, 4 חטיבות חי"ר, 2 חטיבות צנחנים, גדודי הנדסה, חת"ם, קשר ותחזוקה, שמנו יחד כ700- טנקים ו326- קני ארטילריה. סד"כ הצבא הירדני היה ערוך במערכי הגנה בגדה המערבית, וכלל 7 חטיבות חי"ר, 2 חטיבות שריון, 2 גדודי שריון חזיתיים, חטיבה ממוכנת עיראקית, 2 גדודי קומנדו מצריים וגדוד של צבא השחרור הפלסטיני, ולרשותו עמדו כ300- טנקים וכ190- קני ארטילריה. מולו נערך פיקוד המרכז עם סד"כ של 3 חטיבות חי"ר, חטיבה ממוכנת, גדוד שריון פיקודי, פלוגת שריוניות מסוג AML 90 מ"מ ('דוכיפת'), פלוגת טנקי צנטוריון, כוחות סיור, הנדסה, חת"ם קשר ותחזוקה, שמנו יחד למעלה מ100- טנקים ו270- קני ארטילריה. סד"כ הצבא הסורי ברמת-הגולן מנה 6 חטיבות חי"ר, חטיבה ממוכנת, 2 חטיבות שריון, גדוד סיור משוריין ועוד 5 גדודי משמר לאומי, שהיו פרוסים במוצבי הקו הקדמי. לרשותו עמדו כ300- טנקים ו265- קני ארטילריה. מולו נערך פיקוד הצפון עם 3 חטיבות חי"ר, חטיבת שריון, חטיבה ממוכנת, גדוד שריון פיקודי, יחידת סיור פיקודית, פלוגת טנקי צנטוריון, יחידות הנדסה, חת"ם, קשר ותחזוקה, שמנו יחד 222 טנקים, ו108- קני ארטילריה.
על חיל-האוויר הוטל לחסל את חיל-האוויר המצרי ביום הלחימה הראשון. כל 228 מטוסי התקיפה והקרב של החיִל, כולל 47 מטוסי אימון פוגה מגיסטר, שהותאמו בתקופת הכוננות על-ידי התעשייה האווירית למטרות תקיפה, יצאו ב7:14- למבצע 'מוקד', שהוכן ותורגל במשך שנים. רק 12 מטוסי מיראז' נותרו להגן על שמי המדינה. בגל התקיפה הראשון תקפו מטוסי חיל-האוויר 11 שדות תעופה והשמידו 183 מטוסים. 8 תחנות מכ"ם והתרעה יצאו מכלל פעולה. הגל השני, שהמריא ב09:34-, תקף 16 שדות תעופה ותחנות מכ"ם נוספות. בשעה 11:55 תקפו מטוסים סוריים, ירדניים ועיראקיים מטרות בצפון הארץ וגרמו נזקים מעטים. ב12:45- החלה תקיפת הגל השלישי, שבו הושמד חיל-האוויר הירדני כולו, כמחצית ממטוסי חיל-האוויר הסורי הושמדו והותקף שדה תעופה -3H שבעיראק והושמדו בו 10 מטוסים. 400 מטוסים מסוגים שונים הושמדו ביום הראשון למלחמה על-ידי חיל-האוויר הישראלי. התוצאות המדהימות של פעולת החיִל חרצו במידה רבה את גורל המלחמה כולה. כבר ביום השני למלחמה הטיל חיל-האוויר את מלוא משקלו כדי לסייע לכוחות הקרקע בגזרות השונות. במהלך ששת ימי המלחמה הופלו 46 ממטוסינו. עשרים ושמונה טייסים נהרגו ושלושה-עשר נשבו. שישה מלוחמי הקומנדו הימי, שיצאו לפעולת חבלה בנמל אלכסנדריה, נפלו בשבי המצרי לאחר שמילאו את משימתם.
בהישמע מִלת הקוד "סדין אדום" יצאו כוחות פיקוד הדרום וחצו את הגבול המצרי. תוך 28 שעות הבקיעו שלוש אוגדות השריון 84, 31 ו38- את המערכים המצריים בקדמת סיני, תוך קרבות עקובים מדם, והתקדמו לעומק סיני. תוכנית 'נחשונים' בוצעה במלואה והסתיים השלב הראשון, שבו הושמדו דיוויזיה 7 המצרית ומחציתה של דיוויזיה 2. בשלב השני ללחימה, שנמשך כ24- שעות והתנהל בעומק המערך המצרי, התנהל קרב רב-אוגדתי, שבמהלכו הושמדו כוחות מדיוויזיה 3. יתר כוחות הצבא המצרי נסוגו מערבה. במקביל הושלם כיבושה של רצועת עזה, וכוח ימי שיצא מאילת השתלט על מְצרי טיראן. בליל 8/7 ביוני החל השלב השלישי, שבו טוהרו מרחבי סיני; הצבא המצרי נהדף אל מעֵבר לתעלה וכוחות צה"ל התייצבו על גדת תעלת סואץ. בליל 8 ביוני הסכימה מצרים להפסקת-אש ותמה הלחימה. כ15- אלף חיילים מצרים נהרגו בקרבות וכארבעת אלפים וחמש-מאות נלקחו בשבי. בחולות סיני נותרו 629 טנקים מצריים, מהם כ200- שמישים, 750 תותחים ולמעלה מ2,500- נגמ"שים ומשאיות. שלוש-מאות שלושים ושמונה לוחמי צה"ל נהרגו בקרבות בסיני. 132 טנקים נפגעו, מהם הושמדו 63.

המערכה בחזית הירדנית החלה ב5- ביוני בשעה 9:40 כאשר פתח הצבא הירדני באש לעבר עמדות צה"ל צפונית למעלה החמישה. האש התפשטה מייד לצפון ירושלים, וכללה הפגזה ארטילרית, שהתפשטה בהדרגה לאורך הקו העירוני. כוחות צה"ל השיבו אש. באותה העת התנהל משא-ומתן באמצעות האו"ם להפסקת-אש, אך הירדנים המשיכו להמטיר אש. לאחר שכוח ירדני השתלט בצהרי היום על שטח ארמון הנציב בדרום ירושלים, החל השלב הראשון בלחימה נגד הצבא הירדני, שבמהלכו ביצעה חטיבה 16 הירושלמית מתקפת-נגד וכבשה את ארמון הנציב והחלה להתקדם לעבר בית לחם. בשעות אחר-הצהריים החלה חטיבת השריון 10 (הראל) להבקיע את המערך הירדני מצפון לפרוזדור ירושלים. באותה השעה החלה להתקדם חטיבה ממוכנת 45 לעבר ג'נין, כדי להשמיד ארטילריה ירדנית, שהפגיזה את יישובי חבל תענך ואיימה על שדות תעופה בעמק יזרעאל. חטיבת הצנחנים במילואים 55, שהיתה מיועדת לפעול בעורף הצבא המצרי, הועלתה לירושלים והחלה בנוהל קרב להבקעת המערך הירדני בצפון ירושלים. בבוקר 6 ביוני כבשו כוחות פיקוד הצפון את מרחב ג'נין, עמק דותן ושיפולי הגלבוע, וכוחות פיקוד המרכז התייצבו בשטח החיוני של במת ההר וכבשו את צפון ירושלים המזרחית ודרומה. בשלב השני ללחימה, שהחל ב6- ביוני בבוקר, הושלם עד לבוקר המחרת כיבושן של ירושלים המזרחית ושכם. בצהרי 7 ביוני החל שלב הלחימה השלישי, שנמשך אף הוא 24 שעות, ובמהלכו הושלם כיבושה של כל הגדה המערבית, בכלל זה הר חברון ובקעת הירדן. כוחות צה"ל התייצבו על גדות הירדן. לצבא הירדני היו כשמונה-מאות הרוגים (מהם שלוש-מאות וחמישים בירושלים) ושלוש-מאות שלושים ושישה שבויים. צבא ירדן איבד את רוב ציוד הלחימה שלו. לצה"ל נהרגו בחזית הירדנית שלוש-מאות עשרים וארבעה לוחמים (מאה שמונים ושלושה מהם בקרבות בירושלים).

המערכה בחזית הסורית החלה ב9- ביוני. עד אותו היום התנהלו בעיקר קרבות ארטילריה בין תותחני צה"ל ותותחני הצבא הסורי. למעט התקפה של 6 טנקים ופלוגת חי"ר סורית על קיבוץ דן, שנהדפה בקלות, לא יזמו הסורים כל פעילות התקפית. בשעות הבוקר החל פיקוד הצפון להבקיע את המערך הסורי בצפון הגולן. בשלב הראשון של ההבקעה השתתפו חטיבת השריון 8 במילואים וחטיבת החי"ר הסדירה גולני בסיוע כוחות אוויר וארטילריה. בקרבות עקובים מדם הצליחו לוחמי שתי החטיבות, לאחר שבע שעות לחימה, להשיג מאחז איתן בצפון רמת-הגולן וברמת הבניאס. בגזרה המרכזית תקפה חטיבה מרחבית 3, שתוגברה בצנחני מילואים, בכוח נח"ל ובכוח שריון. בלילה המשיכו הכוחות להתקדם במעלה הרמה ובשבת 10 ביוני, הצטרפו ללחימה החטיבות הממוכנות 45 ו10-, שהועברו מהחזית הירדנית. בשעות הצהריים הוטסו כוחות מחטיבת צנחני המילואים 80 במסוקים והשתלטו על דרום הגולן. בשעה 18:00 נכנסה לתוקפה הפסקת-האש לאחר שהעיירה קוניטרה נכבשה וכוחות צה"ל תפסו עמדות על קו פרשת המים ממזרח לכביש האורך של הרמה המוביל ממג'דל שמס לאל-חמה. לסורים נהרגו בקרבות כחמש-מאות חיילים וחמש-מאות שבעים ושמונה נלקחו בשבי. 85 טנקים (מהם 35 כשירים), כ100- תותחים ועשרות נגמ"שים נלקחו שלל. בכיבוש הגולן נפלו מאה ארבעים ואחד לוחמי צה"ל.

בתקופת הכוננות שלפני המלחמה, מייד לאחר שהסתיים שיפוצם של 115 הטנקים מדגמי שרמן וצנטוריון, רוכז המאמץ בסיום הסבתם של 15 טנקי המג"ח הראשונים. ב3- ביוני הסתיימה הסבתם, וסלע הודיע לקצין שריון ראשי, אל"ם מנדי מרון, שהטנקים מוכנים למסירה. מרון התלבט משום שלא היו די צוותים מוכשרים, אך לבסוף השתכנע והטנקים נמסרו לגדוד 79 מחטיבה 7, שהיה בפיקודו של רס"ן אהוד אלעד. מכיוון שטרם הוכשרו חוליות טכניות לטנק הזה, הוטל על רס"ן אלעזר ברק ממקחש"ר לצאת בראש חוליה טכנית ולהצטרף לגדוד. עימו יצאו סרן נפתלי אייל ממש"א 681, סרן בן-ציון בן-בשׂט וממ"ק מוטי דיקשטיין ממקחש"ר. הארבעה יצאו בג'יפ והצטרפו לדרגים של אוגדה 84. בציר ההתקדמות מפתחת כרם שלום ועד לתעלת סואץ טיפלו הארבעה בכל טנקי המג"ח שנפגעו בקרבות. בשל מחסור בחלפים הם פעלו בשיטת הקניבליזציה. הם החליפו חטיבות כוח תוך אלתור פתרונות טכניים רבים.
ב2- ביולי 1967, לאחר שהסתיימו הקרבות, התקשר האלוף ישראל טל למשרדו של סלע וסיפר לו, כי הוא דן עם מפקדי חטיבות השריון במבצע החזרה לכשירות של טנקי צנטוריון. הוא ביקש לדעת, האם יש במש"א 12 טנקים מוכנים. סלע הפתיעו וענה שהוא יכול לקבל מיידית 14 טנקים. להפתעתו של "טליק" אמר סלע, שהוא יכול לקבל גם 30 טנקי מג"ח נוספים נוסף על ה15- שקיבל ערב המלחמה. מרוב התלהבות הורה "טליק" למשוך אותם כבר באותו הלילה ובמקום להמתין למובילי טנקים הוא הורה להסיעם על שרשרות הגומי שלהם.
חוליות טכניות נוספות יצאו ממש"א מייד עם תחילת המלחמה. לאחת החוליות צורף קצין שהגיע למש"א שלושה ימים בלבד לפני תחילת הקרבות. היה זה סגן נח ניצן,  קצין חי"ר, שחזר לשירות הקבע ארבעה חודשים קודם לכן בסיועו של הקחש"ר, חיים דומי. גיוסו לקבע הותנה ביציאה לקורס קציני חימוש ובהסבה מקצועית, אולם בשל הכוננות בצה"ל פוזר הקורס והוא נשלח למש"א, שם שירת ידיד נעוריו, סרן עידו שפלר, כמפקד קו "שוט" בב"מ 1. האיש המרכזי בחוליה, שאליה צורף נח ניצן היה העובד הוותיק יוסף מגנז'י, מנהל מחלקת המזקו"ם בב"מ 1. למפקד החוליה מוּנה סרן ברק. החוליה נשלחה ביום השני למלחמה לסייע בחילוצם של טנקי חטיבת הראל, שנתקעו בשדה מוקשים בעת כיבוש מוצבי הרדאר ושיח' עבד אל-עזיז. בסיוע כיתת חבלנים ודחפור חולצו הטנקים משדה המוקשים, ולאחר שתוקנו מערכות המזקו"ם שנפגעו, הם המשיכו מזרחה לשדה תעופה קלנדיה; לאחר שלושה ימים הם כבר השתתפו בקרבות לכיבוש רמת-הגולן. במהלך עבודות החילוץ התפתחו חילוקי דעות קשים בין סרן ברק ובין מגנז'י. בהתערבותו של סלע, הוחזר סרן ברק למש"א, ונח ניצן מוּנה במקומו למפקד החוליה.

  • נח ניצן נולד ב1942- בתל-אביב. לאחר שסיים בית-ספר יסודי בתל-אביב למד בבית-ספר תיכון בקיבוץ שריד. ב1960- התגייס לנח"ל במסגרת גרעין של תנועת 'השומר הצעיר' ושירת כחייל בהיאחזות כרם שלום. לאחר קורס מ"כים וקורס קצינים שירת כמ"מ טירונים במחנה 80. בשנים 1966-1963 היה בשנות שירות מטעם התנועה הקיבוצית בקיבוצים שריד ורבדים. לאחר שעזב עם משפחתו את הקיבוץ עבד כנהג אוטובוס, ובפברואר 1967 התגייס לשירות הקבע ועבר הסבה מקצועית בבה"ד 20. עם פיזור הקורס בתקופת הכוננות שקדמה למלחמת ששת הימים הוצב במש"א 681 בב"מ 1. בתחילה עסק בפינוי רק"ם שלל בבקעת הירדן ומוּנה בשלהי 1967 לקצין מחסנים של מש"א בדרגת סרן. שנה לאחר מכן מוּנה לראש מדור אחזקה. ב1971- יצא ללמוד הנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת בן-גוריון בנגב על חשבון צה"ל. במלחמת יום הכיפורים נקרא לשוב למש"א והיה אחראי על מיון של טנקי צה"ל, שנפגעו בקרבות ועל קליטת טנקי השלל. בתום המלחמה כתב עבודה על לקחי מש"א מהמלחמה ושב להשלים את לימודיו. ב1975- מוּנה לסגן מפקד יחש"ם 653 בפיקוד הדרום בדרגת רס"ן. בתחילת 1976 מוּנה למפקד מפעל 4 במש"א 7100 והועלה לדרגת סא"ל. ב1979- מוּנה לראש ענף תכנון עבודות במטכ"ל/אג"א, וב1981- מוּנה לראש מחלקת ייצור ופיתוח באג"א והועלה לדרגת אל"ם. בנובמבר 1983 מוּנה למפקד מש"א 7100. במרס 1986 מוּנה לראש מנהלת הטנק והועלה לדרגת תא"ל. בדצמבר 1988 פרש מצה"ל וכיום הוא מנכ"ל 'תעשיות רכב בע"מ' בנצרת.


קצין נוסף ממש"א, סרן קובי כהנוביץ', שיצא בשלהי 1966 לקורס קציני חימוש מתקדם בבה"ד 20, סופח עם פיזור הקורס בעת הכרזת הכוננות לפלוגת הסדנה החטיבתית של חטיבת הראל. הוא מוּנה למפקד פלגה. ב5- ביוני בשעות הצהריים החלה החטיבה לנוע לעבר מעלה החמישה, כדי להבקיע משם את המערך הירדני שמצפון-מערב לירושלים. כשעברה השיירה החטיבתית בשער הגיא נפתח לעברה אש נשק-קל, שנורתה על-ידי לוחמי קומנדו מצרים. לוחמי הראל השיבו באש והמשיכו בדרכם במעלה הכביש. בתום הקרב העקוב מדם על מוצבי הרדאר ושיח' עבד אל-עזיז נקראה פלגתו של כהנוביץ' לטפל בטנקי ה50-M-, שנקלעו לתוך שדה מוקשים. לאנשי החימוש התגלו מחזות זוועה. עשרות הרוגים ופצועים היו מוטלים עדיין בשטח. בסיוע פלסי חיל ההנדסה הגיעו אנשי החימוש אל הטנקים הפגועים, חילצו אותם ולאחר שהטנקים תוקנו באופן זמני, הם המשיכו בדרכם מזרחה לשטח הכינוס החטיבתי בשדה התעופה קלנדיה. במשך יומיים הוחלפו החלקים שנפגעו בסיוע אנשי מש"א ולאחר מכן המשיכו צפונה כדי להשתתף בקרבות לכיבוש רמת-הגולן. כהנוביץ' ופלגתו נעו עימם צפונה וסייעו להם גם בקרבות האלה. כאשר הסתיימה המלחמה וחיילי המילואים שוחררו לבתיהם שב כהנוביץ' למש"א ומוּנה למפקדו הראשון של בית המלאכה לדגמים בב"מ 1. לפני שהוא מוּנה לתפקיד החל רס"ר שבתאי פילוסוף, שהועבר מב"מ 4, לבנות ולארגן את בית המלאכה.
בתום המלחמה, כשהחלה מלאכת פינוי רק"ם השלל הירדני שנפגע או ננטש בשטח, מוּנה סרן עידו שפלר לאחראי על פינויו בגזרה שמיריחו ועד אזור חברון. נח ניצן מוּנה לעוזרו. מלאכת האיסוף נמשכה כחודשיים. אחת לשבוע המריאו עידו, או ניצן, במטוס סיור קל מעל לגזרתם, איתרו מן האוויר את הרק"ם הנטוש, סימנו את מיקומו במפות ולאחר מכן יצאו לשטח עם טנקי חילוץ כדי לפנותם. הם נעזרו בטנק חילוץ ירדני חדיש מסוג 88M-, שהיה מוסתר באחד הערוצים, לחילוצם של עשרות טנקים ונגמ"שים. באחד הימים אותרו מן האוויר מזרחית להירודיון 30 טנקי צנטוריון חדשים לגמרי, שהיו מוסווים היטב. כאשר הגיעה חולייתו של שפלר למקום לא הצליחו אנשיה להתניע את הטנקים. התברר, שאנשי השריון הירדנים מילאו את מכלי הדלק בחול לפני שנמלטו מן המקום. אנשי מש"א פירקו את המכלים וניקו אותם ואת מערכות הדלק ולאחר מכן הובאו ממש"א עשרות נהגים, שהסיעו את הטנקים בשיירה ארוכה בדרך המדברית העולה לבית לחם. ברחבה שליד כנסיית המולד הועמסו הטנקים על מובילי-טנקים והוסעו למש"א.

לאחר שנכנסה לתוקפה הפסקת-האש עם צבאות מצרים, ירדן וסוריה החל בהדרגה שחרורן של יחידות המילואים. מצבה של ישראל מבחינה צבאית היה איתן יותר מאשר אי-פעם, והדעה המקובלת היתה, שישראל תדון בשלום מעמדת כוח. לצד שמחת הניצחון ותחושת ההקלה שרווחו בציבור ובצה"ל, התעוררו באגף האפסנאות בצה"ל דאגות רבות. היה ברור, כי יש להחזיר מייד את כל אמצעי-הלחימה בצה"ל לכשירות מבצעית. בניגוד לצבאות ערב, שתהליך שיקומם היה כרוך בעיקר בקליטת רכש חדיש מהגוש הסובייטי, הוטל על חיל החימוש להחזיר לכשירות כ1,000- טנקים, מאות תותחים מסוגים שונים, מאות זחל"מים, רכב ייעודי, משאיות, ג'יפים, נ"נים, מובילי טנקים מכליות וכלי נשק שונים. באג"א התלבטו על מי להטיל את מלאכת השיקום; האם רק על המש"אות, או גם על היחש"מים והסדנאות. נוסף על כך, היה צה"ל פרוס עתה בשטחים חדשים, והמרחקים בין היחידות הלוחמות לבסיסים הלוגיסטיים גדלו באופן ניכר. על אג"א היה לבנות מערך לוגיסטי מודרני, אשר יוכל להתמודד עם האתגרים החדשים שהוצבו בפניו, החל מרמת-הגולן ורכסי החרמון המושלגים והקרים ועד למרחבי החול הלוהטים בסיני. גם משימת המשך בניין צה"ל והצטיידותו היתה מוטלת על אג"א. כמו כן הארכת קווי הפסקת-האש חייבה הקמת יחידות חדשות, הן במערך הלוחם והן במערך התומך. גם שאלת הטיפול בשלל עמדה על הפרק. בידי צה"ל נפלו כמויות אדירות של טנקים, נגמ"שים, תותחים, מרגמות, נשק נ"ט, מזון, דלק וציוד כללי. היה צריך להחליט כיצד לטפל בכל אלה. אחת השאלות היתה, האם לשקם את כלי הנשק ולהכניסם למערך הלוחם. נוסף על כך היה צורך לבדוק את כמות החלפים שנפלה בידי צה"ל, ואת מידת הכשירות שלהם.
כבר ב13- ביוני 1967, יומיים לאחר כניסת הפסקת-האש לתוקפה, התקיים דיון מקיף בלשכת ראש אג"א, האלוף מתי פלד. בדיון השתתפו קציני החיִל הראשיים, קציני התחזוקה הפיקודיים וראשי המחלקות באג"א. בדיון נידונו המשימות החדשות שניצבו בפני המערך הלוגיסטי לצד הקשיים הנובעים מהן. כאשר התבקש קצין חימוש ראשי, אל"ם דומי, להציג את הבעיות העיקריות הוא ציין, כי נראה, שהטנקים ביצעו כ100- שעות (נסיעה ולחימה) ולהערכתו, יש להשקיע כ1,000-800- שעות עבודה לכל טנק; לפיכך יהיה צורך להחזיק אלפי אנשי מילואים בשירות, שיימשך כחודשיים. דבריו נאמרו על רקע ההנחיה של המטכ"ל לזרז את שחרור אנשי המילואים, כדי להניע מחדש את גלגלי המשק. ביחידות הלוחמות החל באותם הימים תהליך מזורז של שחרור חיילי מילואים למעט אנשי חימוש, תחזוקה ונהגים, שהושארו בשירות. המגמה באג"א היתה להטיל את ביצוע ההחזרה לכשירות על גדודי שירותי החימוש בפיקודים המרחביים, אולם הם הטילו ספק ביכולתם של הגש"חים (גדודי שירות חימוש) למלא את המטלות האלה, והם העדיפו להעביר למש"א 681 את ההחזרה לכשירות של הטנקים. התפיסה המקובלת באותם הימים במִפקדת קצין חימוש ראשי באשר לרמה הטכנית הנחוצה של הטנקים היתה: "המנוע עובד, הצריח מסתובב, והתותח כשיר לירי." בדיקה יסודית של הקחש"ר עם קציני החימוש הפיקודיים העלתה, שכדי להכשיר את כלל הטנקים לפעולה ממש, אין די בכך ויש לעשות נוסף על כך טיפול בן 100 שעות. המשמעות היתה הטלת מטלה כבדה על יחידות השדה של חיל החימוש תוך הסתייעות במש"א 681. אולם בפגישה בין ראש אג"א לקחש"ר שנערכה ב18- ביוני 1967 הבהיר האלוף פלד, כי דעתו שונה. הוא קבע, שאת ההחזרה לכשירות יבצעו יחידות החימוש המרחביות וסדנת גיסות השריון באמצעות חיילים סדירים וחיילי מילואים, שיושארו בשירות בתנאי קבע, הן מבחינת השכר והן מבחינת תנאי השירות. מש"א 681 יעסוק בהתעצמות ובבניין סד"כ צה"ל על-ידי המשך ההסבה ארוכת-הטווח, שנקבעה עוד לפני המלחמה – זאת בקצב מזורז ביותר, תוך עבודה בשתי משמרות. הכוונה היתה, שמש"א יסיים עד סוף אותה השנה את הסבת המג"ח מ1-A ל3-A, והחל מינואר 1968 יחל בהסבת המג"חים C2A וכל ה"שוטים" שייכנסו למערך, לרבות החלפת המנועים לדיזל.
בפגישה בין ראש אג"א ובין מפקד מש"א, שהתקיימה ב30- ביוני, נשאל סלע, האם מש"א 681 יוכל לעמוד בתוכנית ההסבה שתוכננה כבר לפני המלחמה. לאור הצלחת המש"א להוציא את פלוגת המג"חים הראשונה בימים שקדמו למלחמה, התחייב סלע לכך, שכבר בראשית יולי 1967 תיכנס לתוקפה תוכנית מזורזת להסבת המג"ח. לאחר סדרת דיונים באג"א במחצית הראשונה של יולי 1967 גובשה תוכנית העבודה של חיל החימוש לשנה הקרובה על-פי הקווים שהתווה האלוף פלד. לצורך ביצועה הוחלט לעבות את מערך כוח-האדם באלף שלוש-מאות וחמישים בעלי מקצוע חימושיים בכל חיל החימוש, על-ידי גיוס אזרחים הן לשירות קבע, והן כאזרחים עובדי צבא, ועל-ידי הארכת השירות הסדיר וגיוס אנשי מילואים. בסופו של דבר הועברו 56 טנקי צנטוריון למש"א 681 לצורך החזרה לכשירות ברמה של גש"ח, כלומר, ללא צורך לערב את ענף בחינה במקחש"ר. לצורך זה קיבל מפקד הבסיס סמכות בחינה כשל מפקד גש"ח. אגב ביצוע ההחזרה לכשירות נעשו בטנקים שינויים קלים במערכות שונות ובכך נחסכה העלוּת הכספית שהיתה דרושה להוצאת חוליות טכניות ממש"א לביצוע השינויים בשטח.
לאחר המלחמה הובאה כמות אדירה של מנועי טנקים לשיקום. בתקופה שבין 10 ביוני - 2 ביולי 1967 בלבד שוקמו 94 מנועים. עלוּת שיקומם היתה אמורה להיות גבוהה מאוד. משה ירדני החליט להנצילם במקום לשקמם, כלומר במקום לפרק אותם, לאתר את התקלות באמצעות מתקן הדינמומטר, להחליף רק את החלק הפגום ולאפשר למנוע לעבוד תקופה נוספת. מבחינת השקעת שעות עבודה היה זה הימור, אבל נחסכה כמות אדירה של חלקי חילוף. הדבר היווה מהפך בשיטת האחזקה, שהיתה נהוגה עד אז בצה"ל. רעיון נוסף שהעלה ירדני היה קליטת נשים לתפקידי מכונאות במנועייה, כדי להתגבר על המחסור שנוצר בעובדים מקצועיים בעקבות הפריחה הכלכלית שהחלה עם תום מלחמת ששת הימים. לאחר שקיבל את אישורו של מפקד מש"א, הוא סבב בלשכות העבודה באזור ושיכנע את מנהליהן להפנות אליו נשים לעבודה. תוך כמה שבועות החלו לעבוד בבית המלאכה כעשרים נשים. הן הוכשרו ועבדו לצד העובדים הוותיקים בעיקר בעבודות קלות ותרומתן היתה רבה. במהלך השנים אף נוצרו קשרי חברוּת, שהביאו לנישואיהם של כמה עובדות עם עובדים, או קצינים במש"א. כשהחלו צמצומים במש"א והיה צורך לפטר עובדים, פוטרו חלק מהעובדות, וחלקן הועברו לבתי מלאכה אחרים.

בשלהי יוני 1967 עסקה מועצת הביטחון בנושא כיבוש סיני וחסימת תעלת סואץ. בעצת הסובייטים, ניסו המצרים לזכות בהישג טריטוריאלי כלשהו בסיני, ובכך ליצור את הרושם, שהמלחמה טרם הסתיימה. הם קיוו, כי יופעל לחץ בין-לאומי על ישראל לסגת מזרחה כך שלמצרים יתאפשר לפתוח את תעלת סואץ לשיִט בין-לאומי. בגזרת צפון התעלה מצאו המצרים כר נוח לפעולה, משום שהם החזיקו באזור פורט פואד שממזרח לתעלה, וכמו כן בשל העובדה שלאורך הגזרה היתה דרך אחת בלבד, שעברה על סוללת העפר בתוך שטחי מלחה טובענית. בליל 30 ביוני1/ ביולי צלח כוח קומנדו מצרי את התעלה מדרום לפורט פואד והתמקם לחסימה. כוח סיור של סיירת שקד שיצא עם בוקר לסיור בגזרה זיהה את הכוח המצרי והזעיק עזרה. פלוגת טנקים, מחלקת חרמ"ש וסוללת מרגמות דגם ד' שהגיעו למקום ניהלו במהלך היום והלילה קרב עם המצרים והניסו אותם. בקרב נהרג מפקד כוח השריון ושנים-עשר מלוחמיו נפצעו.
ב3- ביולי ירו המצרים פגז תול"ר לעבר זחל"ם שנע בקנטרה, ושני לוחמים נפצעו. למחרת בלילה צלחו אנשי קומנדו מצרים את התעלה באזור האגם המר ופוצצו מצבור תחמושת שלל גדול שערמו כוחות צה"ל. בתגובה יצאו לוחמי שייטת 13 בליל 6/5 ביולי למבצע 'ברזלית', שבמהלכו פוצצו את מסילת הברזל שבין איסמעיליה לקנטרה בשני מקומות ממערב לתעלה. בימים שלאחר מכן התפתחו תקריות אש, שבהן השתתפו כוחות חי"ר וארטילריה מצריים. כוחות שריון, ארטילריה ואוויר של צה"ל השיבו אש ושיתקו את מקורות האש המצריים. בקרב אווירי, שהתפתח ב8- ביולי, הופל מטוס מיג21-. ספינות טילים וטרפדות מצריות יצאו לסיורים מבסיסם שבנמל פורט סעיד לעבר אזור החוף שבצפון סיני. בקרב שהתפתח בליל 12/11 ביולי בין שתי טרפדות מצריות ובין המשחתת 'אילת' ושתי טרפדות של חיל-הים טובעו הספינות המצריות. בתקריות האלה הסתכמו אבידות צה"ל בחמישה הרוגים ובשלושים ושניים פצועים.
ב11- ביולי הסכימו ישראל ומצרים על הקמת תחנות פיקוח של האו"ם משני צידי התעלה. בעיית תיחום קו הפסקת-האש נותרה לא-פתורה. משה דיין, שר הביטחון, עמד על כך, שהקו יעבור במרכז התעלה, בהתאם לנוהג הבין-לאומי. משמעות הדבר היתה שמירה על עקרון ההדדיות. ישראל דרשה, שאם התעלה תהיה פתוחה לצד אחד היא תהיה פתוחה גם לצד השני. כדי לממש את ריבונותה בחלקהּ בתעלה החליטה ישראל להכניס לתעלה חביות, שעליהן דגלי ישראל ולהשיט סירות גומי וסירות מנוע, עם דגלים, בחמישה מקומות שונים בקטע שבין קנטרה ופורט תַוְפיק. המבצע הוטל על לוחמי הקומנדו הימי, וכּוּנה 'ברק'. ב14- ביולי בצהריים החל המבצע בהורדת סירות חיל-הים אל מימי התעלה. בתגובה פתחו המצרים באש לעבר הסירות ועמדות צה"ל לכל אורך התעלה. חילופי אש ארטילריים וקרבות טנקים התפתחו בגזרות השונות. גם מטוסי חיל-האוויר הוכנסו לפעולה. במהלך יום הלחימה נפגעו גם בתי הזיקוק בעיר סואץ. אבידות צה"ל באותו היום היו שבעה הרוגים ועשרים ושניים פצועים. שני לוחמי שייטת 13 נפלו בשבי המצרי. גם למחרת המטירו המצרים אש וכל היום התנהלו קרבות ארטילריים, קרבות טנקים וקרבות אוויר. שבעה מטוסים מצריים ואחד ממטוסינו הופלו. בשני ימי הקרב, שכוּנו "תקרית הסירות", הסתכמו אבידות צה"ל בתשעה הרוגים ובחמישים וחמישה פצועים. החל מאמצע יולי 1967 שב השקט לגזרת התעלה. המצרים לא ניסו עוד להיאחז ממזרח לתעלה באזור הביצות, שמצפון לקנטרה, ואילו "הקרב על השיִט" הסתיים. ב3- באוגוסט 1967 הושג, בתיווך האו"ם, הסכם בין הצדדים על אי-שיִט הדדי בתעלה. מי התעלה, שרוחבה בין 100 ל150- מ' הפרידו אמנם בין הצבאות, אך לא הורגשה כל מתיחוּת. הלוחמים הישראלים השקיפו בשלווה על הנעשה בצד המצרי. קבוצות של מטיילים וסיורים מאורגנים הציפו את אזור התעלה. האווירה הפסטורלית התאפיינה בחילופי דברים בין החיילים הישראלים והמצרים. חיילי שני הצדדים העזו אף לרדת אל מימי התעלה ולעסוק להנאתם בדיג. חיילי צה"ל ערכו מדי יום סיורי בוקר לאורך התעלה ועסקו בשיפור הביצורים. לראשונה בתולדות צה"ל ישבו חיילים במרחק של מאות קילומטרים מנקודת יישוב אזרחית. השירות הסדיר הוארך לשלוש שנים מכיוון שקווי הגבול של ישראל הוארכו במידה ניכרת.

ב27- באוגוסט 1967 התקיים דיון מקיף במטכ"ל בנושא הטיפול בנשק השלל שנפל בידי צה"ל. בדיון בראשותו של סגן הרמטכ"ל, האלוף חיים בר-לב, השתתפו גם ראש אג"ם, האלוף עזר ויצמן, ראש אג"א, האלוף מתי פלד, מפקד גיסות השריון, האלוף ישראל טל, עוזר ראש אג"ם, האלוף רחבעם זאבי, הקחש"ר, אל"ם חיים דומי, הקתמ"ר וקציני מטה נוספים. בדיון הוחלט, כי כ100- טנקי הצנטוריון והפטון 1A48M הירדנים ייקלטו בצה"ל, יעברו תהליכי שיקום והסבה וישולבו במערך הסדיר. תותחי השלל מתוצרת ברית-המועצות בקטרים 130 ו122- מ"מ, שכמויות גדולות שלהם נתפסו יחד עם תחמושת רבה, ייקלטו גם הם בצה"ל ושישה גדודי ארטילריה יוסבו לתותחים האלה. כמו כן סוכם, כי תיבדק האפשרות להסב את מנועיהם ואת תותחיהם של טנקי השלל המצריים והסוריים מתוצרת ברית-המועצות מהדגמים 54T- ו55-T- לדגמים שבשימוש צה"ל במגמה לשלבם בסד"כ צה"ל., סוכם, כי ייעשה שימוש בתובות של טנקי השלל מדגם שרמן לצורך בניית תותחים מתנייעים. נשק השלל היווה תוספת משמעותית לבניין הכוחות של צה"ל. האחריות לקליטת השלל הוטלה על מרכז צל"ם וחלפים, שדאג לריכוזו, לניקויו ולאחסנתו; אולם שיקומו של השלל הוטל על מש"א 681. תוכנית העבודה, שנקבעה לשנת 1969/1968, כללה הכשרה ודיגום צה"לי ל130- טנקי שלל מהדגמים שהוזכרו.
בתוך כמה שבועות הגיעו לחצר הבסיס בתל השומר כ200- טנקי שלל והחל תהליך החזרתם לכשירות כדי לשלבם בסד"כ צה"ל. הכשרתם של טנקי השלל מבחינה טכנית נעשתה בב"מ 1 בשיטת הקניבליזציה. הטנקים פורקו, מערכות המנוע, התותח והמזקו"ם נבדקו והוחלפו על-פי הצורך בחלקים שהוצאו מטנקים אחרים בהעדר חלפים במלאי. רוב הטנקים היו במצב טכני ירוד מאוד, ומלאכת השיקום נתקלה בקשיים מרובים. נדרשו אלתורים רבים ותושייה, כדי להביאם למצב שבו יוכלו לשמש באמינות כמו יתר הטנקים בצה"ל. בטנקים נערכה סטנדרטיזציה של ציוד הטנק, והם דוגמו בדומה לטנקי צה"ל, בכלל זה הוצאת חלקים ומערכות, שלא היו חיוניים לשימוש בצה"ל כגון: כנת מקלע מפקד בצריח, התקנים למערכת שינור וצליחה ומערכת חימום קדם לאזורים קרים. הוכנסו מערכות קשר פנים וחוץ צה"ליות בסיוע טכנאי מש"א קשר. בב"מ 4 יוצרו התקנים חיצוניים לנשיאת מקלעי 0.3 אינץ' לטען ולמפקד והתקנים למכלי מים, והם הורכבו על הטנקים. לבסוף נצבעו הטנקים בצבע צה"לי עם כל הסימונים הטקטיים המקובלים. הידע לטיפול בטנקים נרכש תוך כדי פירוק המערכות השונות וקריאת ספרות טכנית ברוסית, שנמצאה במחנות הצבא המצרי והצבא הסורי. תרומה חשובה לקליטתם של הטנקים תרם ראש מדור טירן במקחש"ר, אע"צ טימור ארקדי, מהנדס שעלה ב1960- מברית-המועצות. טימור היה קצין שריון בצבא האדום במלחמת-העולם השנייה והגיע עד לתפקיד מח"ט טנקים. הוא הכיר את הטנקים הסובייטיים וסייע רבות בהבנת הספרות המקצועית. גם מפקד ב"מ 2, בח"ק חיים גורוחובסקי, ששלט אף הוא בשפה הרוסית, תרם מהידע המקצועי הרחב שלו בתחום שיקום המכללים. עם תום החזרתם לכשירות הוכנסו 147 טנקים למחסני חירום, והחל תהליך הכשרתם של אנשי מילואים להפעלתם.

בסוף אוגוסט 1967 התכנסה בחרטום, בירת סודן, ועידת פסגה של מנהיגי מדינות ערב. ועידה זו עמדה בסימן התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים, ומטרתה היתה התוויית עמדה ערבית. בסיומה של הוועידה ב1- בספטמבר 1967 התקבלה ההחלטה על "שלושת הלאווים": לא להכרה בישראל, לא למשא-ומתן עימה ולא לכריתת שלום.
הצבא המצרי, שהחל באותם הימים בשיקום מזורז, בסיועם של הסובייטים, חימם מחדש את הגזרה. בספטמבר אירעו חמש תקריות אש בגזרת התעלה, שבהן נהרגו שלושה חיילי צה"ל ושני אזרחים ונפצעו שבעה-עשר. גם שבעה ערבים מקנטרה נהרגו בתקריות. הערים קנטרה, איסמעיליה וסואץ – שהיו מאוכלסות עד המלחמה במאות-אלפי תושבים – נמצאו עתה בקו האש. לראשונה חשו המצרים בתעלה את המשמעות של חיים ביישובי ספר. מאות-אלפי אנשים נמלטו, או פונו מבתיהם והפכו לפליטים. משתכפו ההפגזות ורבו הפגיעות בנפש וברכוש, פונו תושבי קנטרה המזרחית, שהיו בתחום שליטת צה"ל, למצרים.
לאחר הפוגה, שנמשכה כחודש, אירעה תקרית חמורה, אשר מיקדה את תשומת הלב העולמית. ב21- באוקטובר טובעה המשחתת 'אילת', ששייטה בים התיכון במרחק של כ14.5- מיל ימי מפורט סעיד, על-ידי טילי ים-ים, שנורו עליה מספינת טילים מצרית, שעגנה בנמל פורט סעיד. פעולות ההצלה והחילוץ על-ידי מטוסי חיל-האוויר וספינות חיל-הים נמשכו כל הלילה. מתוך מאה תשעים ותשעה אנשי צוותה, נהרגו או נעדרו, ארבעים ושבעה. תשעים ואחד נפצעו. המצרים ציפו לתגובה באזור פורט סעיד, אך צה"ל הפתיע אותם. ביום קרב מתוכנן, שכּוּנה מבצע 'אבוקה', הלמה הארטילריה של צה"ל ב24- באוקטובר בבתי הזיקוק המצריים בסואץ. מכלי הדלק והתשלובת הפטרוכימית שבסמוך להם עלו באש. כל נסיונות הכיבוי עלו בתוהו, ובמשך כמה ימים בערו מאות אלפי טונות נפט, בנזין ואספלט; בשריפה הושמדו מתקנים, מבנים ומפעלים שונים. המצרים הודיעו על אחד-עשר הרוגים ותשעים ושניים פצועים. אומדן הנזקים עלה על 100 מיליוני דולר. תוצאות הפעולה היו חמורות ביותר למשק המצרי. לאחר הפעולה הזאת שב לשרור שקט באזור התעלה.
ב22- בנובמבר 1967 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את ההחלטה המפורסמת, מס' 242. בהחלטה נאמר, כי אין להסכים לרכישת שטח על-ידי מלחמה, וכי יש לפעול למען שלום צודק ובר-קיימא, שבו תוכל כל מדינה באזור לחיות בביטחון. בהחלטה הזאת אישרה מועצת הביטחון, כי כדי לכונן שלום כזה יש לקיים את שני העקרונות הבאים: 1. נסיגה של הכוחות המזוינים הישראליים משטחים שנכבשו בסכסוך האחרון; 2. שימת קץ לכלל טענות לוחמה, או מצבי לוחמה, כיבוד ריבונותה, שלמותה הטריטוריאלית ועצמאותה המדינית של כל מדינה באזור, וכיבוד זכותה לחיות בשלום בתוך גבולות בטוחים ומוּכרים. כמו כן אישרה המועצה את הצורך לערוב לחופש השיִט בנתיבי מים בין-לאומיים באזור ולהשיג פתרון צודק לבעיית הפליטים.
יומיים לאחר קבלת ההחלטה באו"ם הקשיחה מצרים את עמדתה המדינית. בנאום בעצרת המונים הכריז הנשיא נאצר, כי "כל מה שנלקח בכוח – אין להשיבו אלא בכוח." נאצר אף הוסיף "לאו" רביעי על השלושה מוועידת חרטום: שום ויתורים על זכויותיו של העם הפלסטיני. באותם הימים חלה התחממות גם לאורך הגבול הירדני כתוצאה מחדירות רבות של מחבלים, שחצו את הירדן וניסו להיטמע בריכוזי האוכלוסייה ביהודה ושומרון, כדי להקים בה תשתית חבלנית. מעשי חבלה רבים בוצעו גם בתחום הקו הירוק. בספטמבר 1967 החלו זרועות הביטחון בפעולות מקיפות לחיסול המחבלים ביהודה ושומרון. עד סוף השנה חוסלו בפעילות של השב"כ וכוחות צה"ל גרעין המִפקדה של הפתח בשכם והרשת הראשית של חזית השחרור הפלסטינית בהר חברון. נלכדו רשתות בירושלים, בית לחם, טול כרם, קבטיה ועוד. כמאתיים מחבלים נהרגו וכאלף נעצרו. בינואר 1968 נשבר למעשה כוחו של הפתח ביהודה ושומרון והמחבלים עברו לפעול מבסיסים בבקעת הירדן המזרחית, משם פעלו נגד יישובים ומתקנים בבקעת הירדן. צבא ירדן סייע למחבלים לצלוח את הירדן, חיפה עליהם בנסיגתם ואף הפגיז יישובים ומוצבים ישראליים.
החודשים נובמבר ודצמבר 1967 חלפו ללא תקריות אש בגזרת התעלה. ב12- בינואר 1968 הוחל במבצע החלפת שבויי המלחמה. תמורת כחמשת אלפים שבויים מצרים הושבו עשרה שבויים ישראלים. ב30- בינואר אירעה תקרית אש בתעלה על רקע נסיונם של המצרים לבצע עבודות הנדסיות בצפון התעלה בניגוד להסכמת ישראל. בחילופי האש נפצעו שישה חיילי צה"ל.
ישיבתם של כוחות צה"ל ברמת-הגולן וברכסי החרמון המושלגים דרשה לא רק פתרונות בתחום הלבוש והמגורים. התברר, שהטמפרטורות הנמוכות בגולן גורמות נזק לציוד האופטי. עם ירידת הטמפרטורות חדרה לחות לתוך מכשירי הכינון והתצפית והתעוררו קשיים בפעולתם. אנשי ב"מ 5 נקראו לתת מענה לבעיית הלחות. בעקשנות ובהתמדה תוך בחינת הציוד האמריקני, שהיה מצוי בידיהם, פותחו שיטות של מילוי הציוד בחנקן יבש. אולם קודם כול היה צורך להוציא את האוויר הלח וליצור רִיק בתוך המכשירים. לאחר הזמנת ציוד מתאים ופיתוח שיטות חדשות נמצאו הפתרונות המתאימים.
ב18- במרס 1968 נהרגו שני אזרחים ונפצעו עשרות תלמידים מגימנסיה 'הרצליה' כאשר האוטובוס שהסיעם עלה על מוקש ליד חוות הגדנ"ע שבבאר-אורה, מצפון לאילת. הפיגוע עורר זעם רב בארץ. בתגובה ביצע צה"ל ב21- במרס 1968 את מבצע 'תופת' נגד בסיסי המחבלים בעיירה כראמה, שבה ישבה מִפקדתו של יאסר ערפאת, מפקד הזרוע הצבאית של הפתח. במבצע השתתפו כוחות צנחנים, שריון, ארטילריה, הנדסה וחיל-האוויר. בשל תקלות שונות והנחה מוטעית, שהצבא הירדני לא יתערב, הסתבכה הפעולה ונמשכה עד שעות הלילה. בקרבות נהרגו שישים ואחד חיילים ירדנים, מאה ושמונה נפצעו וארבעה נשבו. 31 טנקים ועשרות כלי רכב ירדנים נפגעו. כמאה וחמישים מחבלים נהרגו ומאה עשרים ושמונה נתפסו. אבידות צה"ל היו עשרים ושמונה הרוגים (כולל שלושה נעדרים) ותשעים פצועים. בשטח הירדני נותרו 4 טנקים, 2 זחל"מים ו2- שריוניות AML. אחד ממטוסינו נפגע והתרסק בשטחנו. במקביל ביצע צוות קרב מפיקוד הדרום בהרכב צנחנים, שריון וחרמ"ש, את מבצע 'אסותא' נגד בסיסי מחבלים מדרום-מזרח לים המלח. במבצע נהרגו שבעים וארבעה מחבלים וחיילים ירדנים וכמה עשרות נשבו. לצה"ל לא היו אבידות.
בסוף מרס 1968 הגדיר נאצר, נשיא מצרים, בנאום פומבי את שלושת השלבים בשיקומו של הצבא המצרי ובהתעצמותו: שלב העמידה האיתנה (שלב השיקום), שלב ההגנה המונעת ושלב השחרור. צה"ל היה ער להכרזות התוקפניות, שהושמעו מצידה השני של התעלה. כל רגע פנוי נוצל על-ידי הכוחות לבניית מוצבי הגנה ולשיפורם.
ב1- באפריל 1968 היה מש"א אמור להתחיל בקו הסבת טנקי הצנטוריון למנוע דיזל. התוכנית כונתה "הדיזליזציה של השוט". התברר, כי ההסבה היתה מורכבת מאוד. כבר ביוני 1967 הסב מפקד מרכז צל"ם וחלפים, אל"ם דב לאור, את תשומת ליבו של ראש אג"א, כי יש לרכוש בארצות-הברית לצורך ההסבה ערכות הסבה למכללים מלבד המנוע. בתקופה שלאחר המלחמה נושא הרכש בחו"ל, ובעיקר בארצות-הברית, היה לוט בערפל. אמנם ארצות-הברית לא הטילה אמברגו באורח ישיר, אך עיכבה הזמנות של ציוד צבאי לישראל. מכתבו של סגן מפקד מש"א, סא"ל מיכה פז, לראש מחלקת עת"ר (עיתוד ורכש) באג"א, אל"ם צבי אלון, הציג את הבעיה במלוא חריפותה:
באשר לרכש של 250 "שוטים" נוספים - טרם סוכם ולא ידועים מועדי ההספקה. גם אם יגיעו בזמן ישנה בעיית הספקת ערכות מיכול (פלדות שריון) [...] שכנראה לא יגיעו במועד. לא ברור מצב הספקת חלקי חילוף לנ"ל. כתוצאה מכך יש חשש, כי ליין "שוט" יהיה ללא תעסוקה החל מ1- באפריל 1968.

ואכן במהלך קיץ 1967 התברר, כי הסבתם של טנקי הצנטוריון תלויה במידה רבה ברצונו הטוב של הספק האמריקני, כי בתהליך ההסבה היו אמורים לשתול במנוע הטנק ובמערכות נוספות שלו רכיבים אמריקניים. על-פי בקשתו של ראש אג"א בישיבת ראשי אגפים במטכ"ל, ב19- ביולי 1967, הוצגה הבעיה בפני שר הביטחון. כיוון שבעיית החלפים לערכות הסבה לצנטוריון חרגה משאלת רכש רגילה, היא הועברה לטיפול הדרג המדיני והנושא הוקפא זמנית. בראשית 1968 נשלחו לארצות-הברית אל"ם דב לאור וראש ענף טנקים במקחש"ר, סא"ל בנציון בן-בשׂט, כדי לבדוק אפשרות של רכישת חלפים לערכות הסבה לטנקים אצל יצרנים שונים. במשך כמה חודשים סבבו במפעלים שונים והצליחו לרכוש חלפים וערכות הסבה. בדצמבר 1969 הגיעו לארץ כמויות גדולות של חלפים ומכללים, וקווי ההסבה נכנסו לפעילות מואצת.

בחודש מאי 1968 אירעו ארבע תקריות לאורך תעלת סואץ, שבהן נהרגו ארבעה חיילים ושישה נפצעו. בחודשים יולי-אוגוסט 1968 אירעו שתי תקריות בלבד, אך נהרגו בהן ארבעה חיילים. המצרים הפעילו לראשונה צלפים נגד כוחות צה"ל. ב8- בספטמבר תקפו המצרים באש טנקים ובאש ממאות קני ארטילריה לעבר מוצבים לאורכה של התעלה. התקרית הזאת סימנה, לדברי נאצר, את תחילתו של שלב ההרתעה, או ההגנה המונעת. בתקרית נהרגו עשרה חיילי צה"ל ושמונה-עשר נפצעו. למרות שלמצרים נהרגו עשרות חיילים ואזרחים, נפצעו מאות, נגרם נזק כבד למתקני תעשייה ורכבת ופונו אלפי תושבים מערי התעלה, הכריזו שופרות התעמולה המצרית על "ניצחון גדול" לקראת שלב השחרור.
ב26- בספטמבר 1968 התקיים כנס הרמטכ"לים הערבים בעמאן, ובו הוחלט על הקמת "הפיקוד המזרחי" הערבי, אשר נועד לתאם את פעולותיהם של צבאות ירדן, סוריה, עיראק וערב-הסעודית, ולשמש עזר כנגדו של "הפיקוד המערבי" – הצבא המצרי. גם בגזרה הירדנית אירעו מאות תקריות, שבהן נורו קטיושות על יישובי עמק הירדן, הופגזו יישובים ומוצבים, והיו נסיונות חדירה של מחבלים מעבר לירדן.

באוקטובר 1968 סיים אל"ם דוד ("דוקי") סלע את תפקידו כמפקד מש"א ומוּנה לתפקיד סגן קחש"ר. במקומו מוּנה למפקד מש"א סא"ל מרדכי רון-נס (רוניס), שהועלה לדרגת אל"ם.

  •  מרדכי רוניס נולד ב1928- בעיירה בפולין. בילדותו למד בחדר. עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה הועברה משפחתו לגטו שבעיירה. מאוחר יותר נלקח עם כל משפחתו למחנות ההשמדה באושוויץ, שם נכחדה כולה, למעט מרדכי ואחיו, שהועברו למחנות עבודה באוסטריה. הודות לשליטתו בכמה שפות הצליח לשרוד, ויחד עם אחיו עבר בתום המלחמה למחנה עקורים באיטליה. ב1946- עלו השניים בסיוע 'עליית הנוער' לארץ ונשלחו לחוות הלימוד בירושלים. על אף שהיה תלמיד מצטיין לא הספיק להשלים את לימודי הבגרות עקב פרוץ מלחמת העצמאות. הוא התגייס לגדוד החמישי של הפלמ"ח, והשתתף בקרבות בירושלים ובפריצת הדרך אליה. בקרב שיירת דניאל נפצע. משכותרה השיירה על-ידי מאות ערבים ומצב אנשיה היה נואש שקלו הוא וחבריו הלוחמים להתאבד. בהמשך הקרבות מוּנה למפקד כיתה. בקרבות לכיבוש הקסטל נפצע שנית ואושפז. בתום המלחמה הוצב בסדנה המרחבית של פיקוד הדרום בקסטינה כקצין ניהול בדרגת סגן ראשון. ב1950- הועלה לדרגת סגן. בשלהי 1951 הוצב בב"מ 3 לטנקים בתל השומר, שהוכפף לבמ"ב 681. בסוף 1952 מוּנה לסגן מפקד ב"מ 2 לטנקים בתל השומר והועלה לדרגת סרן. תוך כדי שירותו השלים את לימודי הבגרות. במלחמת סיני היה ממלא מקום מפקד ב"מ 2. אחרי המלחמה נשלח על-ידי חיל החימוש להשתלמות מקצועית בצרפת. ב1957- הוצב במקחש"ר כעוזר ראש ענף בתי מלאכה והועלה לדרגת רס"ן. בשנים 1964-1960 השלים לימודים לתואר ראשון בכלכלה ובמדע המדינה בשלוחה התל-אביבית של האוניברסיטה העברית. עם תום לימודיו מוּנה לראש ענף בתי מלאכה במקחש"ר והועלה לדרגת סא"ל. באוקטובר 1968 מוּנה למפקד מש"א 681 והועלה לדרגת אל"ם. בספטמבר 1971 מוּנה לראש מחלקת עיתוד ורכש במטכ"ל/אג"א, ולאחר שנה פרש לגמלאות. לאחר שחרורו מצה"ל שימש ב1975-1972- כמנכ"ל חברת מתמ"ר לייצור רכב. במלחמת יום הכיפורים גויס לאג"א והיה אחראי על קליטת הרכבת האווירית מארצות-הברית. ב1975- מוּנה למנכ"ל קבוצת "מכשירי תנועה", תפקיד אותו מילא עד מותו ממחלה בדצמבר 1992.

בבואו למש"א עבדו בו כבר כאלפיים עובדים. ב"מ 1 הפך למפעל הטנקים ותקן דרגת מפקד המפעל הועלה לסא"ל. המדור הטכני הפך לענף טכני, ותקן דרגת ראש הענף הועלה לסא"ל. שדירת המפקדים היתה כדלקמן: סגן מפקד הבסיס היה סא"ל מיכה פז; מפקד מפעל 1 היה סא"ל צבי טל; מפקד ב"מ 2 היה חיים גורוחובסקי; מפקד ב"מ 3 היה רס"ר בן-ציון נפרסטק; מפקד ב"מ 4 היה רס"ן צבי גון-פז; מפקד ב"מ 5 היה רס"ן שמואל קורן; מפקד ב"מ 6 היה משה ירדני. מטה מש"א היה מורכב מבעלי התפקידים הבאים: ראש ענף טכני, סא"ל אליעזר יחזקאלי; ראש מדור תכנון ופיקוח, רס"ן קובי כהנוביץ; ראש מדור אחזקה סרן נח ניצן; ראש מדור רק"ם (רכב קרבי משוריין), רס"ן חיים בירו; ראש מדור תכנון, בח"ק מוני משיח; ראש מדור נשק רס"ן נפתלי אייל; וראש מדור מִנהלה, רס"ן ששון דוד.  נציגי העובדים היו: יום טוב קוט, יו"ר ועד מִפקדה, יצחק לוי, יו"ר ועד חצר תל השומר ויעקב אנדרי, יו"ר ועד חצר בית דגן. 

  • דוד ששון נולד ב1927- בבגדד שבעיראק. אביו נפטר בצעירותו. לאחר שסיים בית-ספר תיכון למד במשך שנתיים בבית-ספר לכלכלה ובמקביל עבד כמנהל חשבונות. בקיץ 1951 עלה עם משפחתו ארצה בדרך האוויר במסגרת מבצע 'עזרא ונחמיה'. לאחר שהות קצרה במחנה העולים 'שער העלייה' בחיפה, עברה משפחתו למעברת 'תלפיות' בירושלים. דוד גויס מייד לצה"ל, ושירת כשוטר צבאי בחיל-הים. בתום שירותו הסדיר התגייס לקבע ויצא לקורס קצינים בסיסי; לאחר מכן שירת כקצין שלישות בחיל-הים. ב1957- השתחרר לתקופה קצרה ועבד כאזרח במדור עיתוד בבמ"ב 681. באותה שנה חזר לשירות הקבע כממלא מקום קצין השלישות של בה"ד 20 בדרגת סגן ולאחר מכן מוּנה למפקד מחנה מקחש"ר. ב1960- מוּנה לקצין שלישות בה"ד 20 בדרגת סרן. ב1962- עבר לשרת במדור כוח-אדם בשלישוּת הראשית. ב1964- מוּנה לראש מדור כוח-אדם של חיל החימוש בשלישוּת הראשית והועלה לדרגת רס"ן. בשלהי 1968 מוּנה לראש מדור מנהלה במש"א 681. עם הפיכת המדור לענף הועלה לדרגת סא"ל, ובדרגה הזאת השתחרר ב1977- כשפרש לגמלאות. מאז ועד היום עובד כמנהל אדמיניסטרטיבי של מפעל הבדים זיקית.

ב26- באוקטובר 1968 הפגיזו המצרים את קנטרה. חיילים משני גדודי שריון, ששיחקו כדורגל בשטח הפתוח של קנטרה, נלכדו באש התופת. אבידות צה"ל באותו היום היו חמישה-עשר הרוגים ושלושים וארבעה פצועים. בתגובה בליל 31 באוקטובר/ 1 בנובמבר, 1968 יצא כוח של סיירת צנחנים, בפיקודו של רס"ן מתן וילנאי, למבצע 'הלם'. לאחר טיסה של כ300- ק"מ משטח ישראל, הנחיתו שני מסוקים כבדים את ארבעה-עשר לוחמי הסיירת ליד תחנת הכוח החדישה בנַגְע חַמָדי, שבמעלה עמק הנילוס. הצנחנים חיבלו במהירות במתקני הטרנספורמציה, שסיפקו חשמל לאזור נרחב, ושבו בשלום לשטחנו. באותה שעה הונחו באמצעות מסוקים מטעני חבלה מיוחדים על שני גשרים וסכר, שעל הנילוס, ליד העיירות נַגְע חַמָדי וקִנָא, ופגעו בהם קשות. המבצע הנועז עורר הדים רבים בעולם, וחייב את המצרים להיערך להגנת מאות יעדים אסטרטגיים. כבר למחרת הפעולה התפרסם במצרים צו בדבר הקמת מיליציה עממית לשמירה על המתקנים החיוניים בעומק מצרים. במשך כמה חודשים עסקו המצרים בהפקת הלקחים. השקט שחזר לשרור בתעלה נוצל להשלמת תוכנית 'מעוז' – התוכנית הכוללת להגנת סיני – שביצועה הוטל על כתפיו של תא"ל אברהם אדן ("ברן"), סגן מפקד גיסות השריון. בין היתר הוטל עליו להקים את מִפקדת הכוחות המשוריינים בסיני, מִפקדה שעמדה להיות האוגדה המשוריינת הסדירה הראשונה בצה"ל. במסגרת התוכנית הוקם לאורך התעלה מערך של מתחמים פלוגתיים מבוצרים מול אזורי צליחה אפשריים, שכינוים היה "מעוזים". בין המעוזים הונחו שדות מוקשים נרחבים. המעוזים, שנועדו לשמש כמוצבי התרעה וכמו כן לבלימת נסיונות צליחה מצריים עד הגעת כוחות עתודה ניידים מן העורף, נבנו עם בונקרים בעלי שכבת-פיצוץ להגנה מפני פגיעות ישירות של ארטילריה, שפותחה על-ידי יחידת הניסויים של חיל ההנדסה, 'יפתח'. המעוזים גודרו בגדרות תיִל סבוכות, שהכילו מוקשים. לאורך התעלה נערמו סוללות עפר גבוהות, כדי להסתיר את תנועת הכוחות ועליהן נבנו עמדות אש לטנקים – רמפות. כמו כן נסללו דרכי גישה למעוזים מן העורף ושני כבישי אורך – דרך הרוחב ודרך החת"ם. לביצוע העבודה רוכזו לאורך התעלה כאלף חיילי הנדסה ואזרחים, שהפעילו כמאה דחפורים, והסתייעו באלפיים טירונים מכל יחידות צה"ל. קו הביצורים כונה על-ידי המצרים "קו בר-לב".
בינואר 1969 הגיע לקיצו השקט ששרר בקו התעלה מאז אוקטובר 1968. המצרים הטרידו את כוחות צה"ל בעיקר בירי צלפים, שהסתתרו על צמרות העצים, וכונו "הקופים". כדי לצמצם את מספר הנפגעים בוצעו חלק מעבודות ההתבצרות בלילה. בפברואר 1969 הוחמר המצב גם בגבול הסורי. חלה עלייה חדה במספרן של חדירות המחבלים לתחומי רמת-הגולן לצורכי מיקוש ומארבים. צה"ל הגיב בתקיפות מן האוויר על בסיסי פתח בתחום סוריה.
החל מ8- במרס 1969 היה קו המים לקו האש. אש מנשק-קל נורתה לעבר טרקטור, שעבד בדרום התעלה. טנקי צה"ל שיתקו את מקורות הירי, והמצרים השיבו מייד באש תותחים. בחילופי האש נפגעו שוב מְכלי דלק בסואץ. בתקרית נהרג חייל צה"ל ושמוּנה נפצעו. למחרת נפגע מטה הצבא המצרי באיסמעיליה על-ידי "זאב" (מטען רקטי, שפותח ב1966- על-ידי אל"ם דוד לסקוב); הרמטכ"ל המצרי, עבד אל-מונעם ריאד, וכמה מקציני מטהו נהרגו. מותו של הרמטכ"ל המצרי היווה מהלומה קשה למורל הצבא המצרי. בשבועיים שלאחר מכן היו ארבע תקריות ארטילריות נוספות, שבהן הנחיתו תותחי צה"ל אלפי פגזים על מטרות חיוניות בצד המצרי. בתקריות האלה כבר איבדו המצרים את היוזמה. החל מ24- במרס 1969 חלה הפוגה בת שבועיים וחצי בקרבות; ב10- באפריל התחדשה האש, ולא פסקה בגזרה הזאת במשך שישה-עשר חודשים. ב25- באפריל 1969 הכריז צלאח ג'והר, מנכ"ל משרד החוץ המצרי, כי מצרים אינה מכירה עוד בהסכם הפסקת-האש. בנאום ב1- במאי חזר הנשיא המצרי על הדברים האלה וטען, כי קו בר-לב הושמד ברובו באש המצרית. לאחר כנס הרמטכ"לים הערבים בדמשק ב8- ביולי 1969, שבו הוחלט על הפעלת החזית המזרחית, הוגברה פעילות הצבא הסורי והמחבלים ברמת-הגולן. צה"ל הגיב בתקיפות אוויריות, והסורים השיבו בהפגזות על מוצבי צה"ל בחרמון וברמת-הגולן.
כדי לגרום למצרים לבקש הפסקת-אש בלחימה עבר צה"ל באמצע יולי 1969 לשלב "התשת ההתשה". ב16- ביולי קיבל שר הביטחון מוועדת השרים לענייני ביטחון אישור להפעיל את מטוסי חיל-האוויר כ"ארטילריה מעופפת" לתקיפת מוצבים, עמדות ארטילריה, וסוללות טילי קרקע-אוויר בגזרה הצפונית של התעלה. ב20- ביולי הוכנס חיל-האוויר הישראלי לפעולת תקיפה אדירה, שבה המשיך חודשים רבים לאחר מכן. כבר באותו היום הופלו 5 מטוסים מצריים ו2- ממטוסינו. למערכה האווירית קדם מבצע נועז של לוחמי הקומנדו הימי וסיירת מטכ"ל על מתחם מבוצר באי גרין, מבצע 'בולמוס 6' , שנערך בליל 20/19 ביולי. בתגובה על פשיטת הקומנדו המצרי על מעוז המזח בפורט תַוְפיק, בליל 10/9 ביולי, שבמהלכה נהרגו שישה אנשי שריון, שישה נפצעו ואחד נשבה ומת בשבי המצרי, וכהכנה לתקיפה האווירית פשטו כמה עשרות לוחמי שתי היחידות על האי. במהלך המבצע הצליחו לוחמי צה"ל להרוס מתקן מכ"ם אוויר ואת רוב עמדות התותחים נ"מ והמקלעים נ"מ, שהיו מוצבים עליו. במבצע נפלו שישה לוחמים ועשרה נפצעו. למצרים נהרגו כארבעים חיילים מתוך כשבעים שהיו על האי.
ב22- ביולי 1969 הצהיר שר המלחמה המצרי, הגנרל מחמוד פאוזי, כי צבא מצרים עבר משלב ההגנה המונעת לשלב השחרור, שלב שבסופו תשחרר מצרים את כל השטחים, אשר נכבשו ממנה על-ידי ישראל. למחרת היום חזר נאצר על הדברים ואף טבע את מטבע הלשון "מלחמת ההתשה" (חרב אל-אסתנזאף).
במערכה האווירית – שבמהלכה בוצעו כאלף גיחות – חוסלו 7 סוללות טילי 2SA-, 5 תחנות מכ"ם, וכמאתיים וחמישים קצינים וחיילים מצרים נהרגו. חיל-האוויר המצרי, שניסה להתמודד עם חיל-האוויר הישראלי, נחל תבוסה, ובסוף יולי, לאחר שהופלו 12 מטוסים מצריים בקרבות אוויר, הודח מפקד חיל-האוויר המצרי. חיל-האוויר חידש את פעילותו רק בספטמבר 1969, כדי להשמיד את מערך הטילים נ"מ המצרי ששוקם. עד דצמבר הושגה הכרעה, ומטוסי חיל-האוויר המצרי הפסיקו את גיחותיהם. ב25- בדצמבר 1969 ביצע חיל-האוויר הישראלי את התקיפה האווירית הגדולה ביותר מאז מלחמת ששת הימים. במהלכה הופצצו 7 סוללות טילי 2SA-, ששוקמו בתחילת החודש. באותם חודשים נהרגו כאלף וחמש מאות חיילים מצרים. המהלומה הקשה ביותר ליוקרה המצרית היתה מבצע 'תרנגול 53', שבמהלכו פשט בליל 27/26 בדצמבר 1969 כוח נח"ל מוצנח עם מסוקים והעביר לישראל בשלמות תחנת מכ"ם חדישה, שהוקמה בראס ע'רב. לימוד תכונותיו של המכ"ם סייע לחיל-האוויר להתגבר על מערך ההתרעה האווירית, שבנתה ברית-המועצות במצרים.

בדצמבר 1969 החל לפעול במפעל הטנקים של מש"א 681, שמפקדו היה סא"ל צבי טל, קו הסבת טנקי ה"שוט" לדגם חדש, שכוּנה "שוט קל". מנועי הבנזין המיושנים מסוג מטאור, שהיו נוחים להידלקות, וממסרת ההילוכים הבעייתית והלא-אמינה הוצאו, ובמקומם הוכנסה חטיבת-כוח כמו בטנקי הפטון. חטיבת-הכוח כללה מנוע דיזל קונטיננטל מדגם AC17902AVDS עם תיבת הילוכים אוטומטית (ממסרת אליסון 850-6CD). חטיבת-הכוח היוותה תוספת כוח והעלתה את האמינות הטכנית, אולם היא חייבה את הארכת התובה מעֵבר להינעים הסופיים. בחלל שנוצר הוכנס מְכל דלק אחורי נוסף על המְכלים הימני והשמאלי. עבודות התכנון, הינסוי וההתאמה של השינויים לצרכים ולתפיסה הכללית של המתכננים, החלו כבר בתחילת שנות ה60-. בתחילת 1967 הוחלט, כי כבר ב1968- יתחיל לפעול קו ייצור סדרתי להסבת המנוע, אך בשל מלחמת ששת הימים והאמברגו האמריקני הלא-רשמי על מכירת ציוד צבאי לישראל התעכבה הפעלתו. האיש, שעמד בראש צוות תכנון הסבת ה"שוט" ל"שוט קל", היה סא"ל ישראל טילן, רע"ן טנקים במקחש"ר. לאחר שסיים לתכנן את אופן הכנסת מנוע המג"ח לתא המנוע של ה"שוט" נסע הקחש"ר, עמוס חורב, לבקר במפעלים בארצות-הברית, שייצרו את מנועי הטנקים, הציג להם את תכנוניו של טילן וקיבל את הסכמתם לשיתוף פעולה בנושא. לאחר זמן-מה נשלח לארצות-הברית מישראל תא מנוע של צנטוריון, שנחתך במש"א 681. צוות התכנון, בסיוע המתכננים האמריקנים, השלים את תכנון השינויים שנדרשו, ושב ארצה עם תא המנוע החתוך לניסויים. לעוגמת נפשו של ישראל טילן התברר, שהוא שכח, כי סיבוב המנוע של גל ההנעה בטנק האמריקני הפוך מאשר בטנק הבריטי. הוא חשש, שהתכנון ירד לטמיון, שכן הטנק ינוע לאחור במקום לפנים. חורב הרגיעו והציע להוסיף לתכנון גלגל שיניים נוסף, שיהפוך את כיוון פעולת המנוע. טילן תיכנן גלגל שיניים, שיוצר במפעל 'עשות' באשקלון והבעיה נפתרה. בשל הלחץ שהופעל מהמטכ"ל להתחיל בהסבת הטנקים, נאלץ צוות התכנון לעבוד בשיטות לא שגרתיות. הדגם הראשון יוצר בטרם הושלמו כל פעולות התכנון. ייצור הסדרה המובילה החל לפני סיום הניסוי המבצעי. ב"שוט קל" תוכנן להכניס כ2,000- חלקים, אשר היו זהים לחלקים שהיו במג"ח. מחציתם הוזמנה ממפעלים בארצות-הברית כבר באמצע 1968 למרות שהתכנון טרם הסתיים. ערכות ההסבה הוזמנו תוך לקיחת סיכון מחושב, שלא ייעשה שימוש בכל החלפים. היה צורך להיערך גם לייצור עצמי של חלפים, או לייצורם במפעלים אזרחיים בארץ. הסבתם של טנקי המג"ח מרכש ושל טנקי מג"ח, שנתפסו כשלל במלחמה, נוסף על בניית תומ"תים ומכמת"ים 160 מ"מ, הביאה לדרישה מוגברת של מנועים וחלפים מארצות-הברית. גם פעילות הבט"ש לאחר המלחמה גרמה לשחיקה מוגברת של חלפים ומכללים, והיצרנים האמריקנים לא יכלו לעמוד תמיד בכמות ההזמנות. כמו כן עיכובים ביורוקרטיים במתן אישורי רכישה בארצות-הברית גרמו לעיכובים בקבלת החלפים הדרושים. למרות כל הקשיים החל קו הההסבה לפעול, כאמור, בדצמבר 1969. המטרה היתה להסב עד סוף 1972 כ700- טנקים כאלה. המשימה דרשה מתן פתרונות טכניים מורכבים ומסובכים, ולפעמים התגלעו ויכוחים מקצועיים בין אנשי הענף הטכני, בראשותו של סא"ל אליעזר יחזקאלי, ובין אנשי מפעל הטנקים. אחד מהקצינים הבולטים באותה תקופה שהכניס חידושים טכניים רבים היה מפקד בית המלאכה לדגמים, סרן מקס בר-לב, מהנדס מכונות, שנחשב למעולה מבחינה מקצועית, אבל היה מהיר חימה וביקורתי מאוד.

  •  מקס בר-לב נולד ב1936- באוסטרליה. אביו נולד בארץ וירד לאוסטרליה. כשהיה בר-לב בן 21 סיים לימודי הנדסת מכונות ועבד כשנה וחצי במקצועו. בראשית 1958 עלה בגפו ארצה בהיותו ציוני. לאחר שלמד עברית במשך תשעה חודשים בקיבוץ עין השופט, התגייס לצה"ל לחיל החימוש. הוא הוצב במקחש"ר, במדור שעסק באפיוני חלפים לנשק ולרכב של צה"ל. בשל יכולתו הטכנית לא הוצא לקורס קצינים, אך הוענקה לו דרגת ממ"ק. בשלהי 1960 הוענקה לו דרגת סג"ם לאחר שסיים השלמה חילית בבה"ד 20 ללא קורס קצינים. בשנים 1965-1960 למד בטכניון הנדסת מכונות מטעם צה"ל, משום שצה"ל לא הכיר בתואר שרכש באוסטרליה. לאחר ששירת שנה כראש מדור אפיונים במקחש"ר הוצב ב1966- כסגן מפקד ב"מ 4 במש"א 681. ב1968- מוּנה למפקד בית המלאכה לדגמים במפעל 1 בדרגת סרן. בשנים 1969 ו1971- יצא בשליחות חיל החימוש לחו"ל כדי לרכוש מכונות לעיבוד שבבי לצורך ייצור טנק המרכבה. ב1973- בהיותו רס"ן החליט להשתחרר מצה"ל במחאה על כך שלא מוּנה למפקד מפעל המרכבה. במהלך מלחמת יום הכיפורים עזב את מש"א בעקבות ויכוח מקצועי עם מפקד מש"א, ומוּנה למנהל הטכני של מפעל "עשות" באשקלון. לאחר שעבד בכמה מפעלים שעוסקים בייצור עבור מערכת הביטחון, משמש כיום כמתכנן עצמאי למכונות לעיבוד שבבי וכיועץ לחברות הנדסיות ברחבי העולם. בשירות מילואים סייע לרשות פיתוח טנק המרכבה וליחידת הניסויים של חיל החימוש בפתרון בעיות מורכבות.

אחד מחידושיו כמפקד בית המלאכה לדגמים היה פיתוח של שבלונות קלות מאלומיניום במקום שבלונות הברזל, שתפקידן היה לסמן לרתכים את מיקומם של חלקים חדשים בתוך טנק ה"שוט קל". הכנסת השבלונות האלה איפשרה לשני עובדים בלבד להכניס בקלות את השבלונות לתוך הטנק במקום שימוש בעגורן שנדרש קודם לכן, דבר שעיכב את קצב העבודה. פיתוח שבלונת האלומיניום נתקל בתחילה בחוסר אמון של אנשי הענף הטכני ולווה בהשמצות הדדיות. חידוש נוסף היה בנייה של מניפולטור, מתקן להיפוך תובת הטנק, כדי להקל על ריתוך תוספות בתחתיתה. מקס בר-לב, שראה את קשיי העבודה של הרתכים, שעבדו בתנאים קשים ביותר, ביקש לבנות מתקן היפוך, אך נתקל בהתנגדותם של אנשי הענף הטכני, שאף שיכנעו את מפקד מש"א, אל"ם מרדכי רון-נס, שהבנייה לא כדאית ומסוכנת. בעידודו של מפקד המפעל, סא"ל טל, בנה בר-לב במחתרת את המתקן תוך שימוש בגרוטאות שמצא בחצר מש"א. לאחר שסיים באוגוסט 1969 את בניית המתקן והצליח להפוך תובה בפעם הראשונה, הזמין מפקד המפעל את מפקד מש"א לראותו. רון-נס מלווה בקציני מטהו, יצא ממסיבה שנערכה בחדר האוכל לרגל השלמת הסבתם של מאה טנקי המג"ח הראשונים, ובא למפעל. הוא ראה את המתקן בפעולתו, התפעל מאוד ואישר במקום את הפעלתו, למורת רוחם של אנשי הענף הטכני, שראו בכך פגיעה בסמכותם המקצועית. במשך השנים פתר בר-לב בעיות טכניות מסובכות, שמהנדסים אחרים לא הצליחו.
הודות לעבודתם המאומצת של כשש-מאות עובדים מכל בתי המלאכה, בעיקר ממפעל 1, מב"מ 2, מב"מ 3 ומב"מ 4, הצליח מש"א בפיקודו של רון-נס, להסב ב1970- 185 טנקים, למרות שבתהליך הייצור התגלו בעיות מורכבות. ב5- במאי 1970 נמסרו חמשת טנקי ה"שוט קל" הראשונים לחטיבת השריון הסדירה ברק. תחושת גאווה אדירה פיעמה בקרב כל מפקדי ועובדי מש"א על ההישג הגדול, שנחשב לגולת הכותרת של פעילותו באותם הימים. בערב יום העצמאות, שנחוג באותו החודש, הוענק פרס בטחון ישראל לחמשת אנשי צוות התכנון של מקחש"ר על פועלם בתכנון דגם ה"שוט קל". בראש הצוות עמד, כאמור, סא"ל ישראל טילן, רע"ן טנקים, ושאר חבריו היו: בן-ציון בן-בשט, משה קידר, אריה רמון ואורי יכין. ב1971- הושלמה הסבתם של עוד 248 טנקים וב1972- הוסבו 258 טנקים. בעבודות הפיתוח וההסבה הושקעו כ40- אלף שעות עבודה, שכללו בין השאר הכנת 2,000 גליונות שרטוט ו40- אלף העתקות אור. כל המערכות למעט המנוע, תיבת ההילוכים והמסננים, יוצרו בארץ. לצורך ביצוע ההסבה יצקו לראשונה במפעל אזרחי בארץ חלקי שריון, שעברו בדיקות בליסטיות ובדיקת תכונות ברמה בין-לאומית. בתעשייה הצבאית ייצרו גלגלי שיניים, ביצעו עיבוד שבבי וטיפול תרמי לחלקים שונים, וייצרו מכלי דלק מאלומיניום בעלי צורה מורכבת, שדרשו חיתוכים וריתוכים מיוחדים.
בתחילת 1969 הגיע לב"מ לדגמים סג"ם עמיעז סגיס, שהיה קצין מדור נשק בענף טכני, הציג למנהל העבודה, יוחנן מגור, סקיצה שהכין, ודרש שיכינו לו חלק כלשהו. מגור, שלא הבין מה סגיס רוצה, דחה את דרישתו. חילופי הדברים הסוערים ביניהם הגיעו לאוזניו של בר-לב, שהודיע לרע"ן טכני, סא"ל יחזקאלי, שהוא אוסר על הסג"ם החצוף הזה להגיע שנית לבית המלאכה. אולם כאשר גדל העומס בבית המלאכה לדגמים ובר-לב ביקש למנות לו עוזר, הוא בחר דווקא בסגיס, שרק כמה חודשים קודם לכן סיים קורס קציני חימוש וכל השכלתו הטכנית נרכשה בבית-ספר מקצועי. בהבחנתו החדה חש בר-לב, כי לקצין זה, שידע להיאבק על דרישותיו, צפוי עתיד בחיִל, ואכן לאחר עשרים שנה מוּנה סגיס למפקד מש"א, לאחר מכן לקצין חימוש ראשי ולבסוף לראש אג"א בדרגת אלוף.
למרות הערכתו הרבה של סגיס למקצועיותם ולהתמדתם של האזרחים עובדי צה"ל, הוא ידע לעמוד על שלו ביחסי העבודה עימם. באחד הימים נדרשה החלפה מיידית של מכל עיבוי בטנק שרמן, כדי להוציאו למחרת בשעה 10:00. כשעה לפני תום יום העבודה הורה סגיס לאחד מעובדיו לבצע את המשימה. העובד טען, שלא ניתן לבצע זאת מייד, משום שהיא תארך יומיים-שלושה. בסוף יום העבודה נשאר סגיס לבדו בבית המלאכה, הרים את הסיפון, העלה ארגז כלים ובתוך 20 דקות פירק את המכל הישן, הרכיב חדש ולבסוף החזיר את המכל הישן למקומו. למחרת בבוקר קרא לעובד והודיע לו, שבתוך שעה עליו להחליפו. העובד סירב לעבוד והזעיק את שאר העובדים שטענו, כי לא ייתכן שהקצין הצעיר הזה יגיד להם מה לעשות. סגיס הלך למפקד מש"א להתלונן והחלה מהומה בקרב העובדים. בבירור, שהתקיים תוך זמן קצר אצל מפקד הבסיס בנוכחות מפקד המפעל, סא"ל צבי טל, ונציגי ועד העובדים, איימו אנשי הוועד להשבית את כל המפעל. הוחלט להיפגש ליד הטנק ולבדוק את הנושא בשטח. בשעה שכל הנוגעים בדבר עשו את דרכם לעבר בית המלאכה, אמר סגיס לעובד, שהוא עשה טעות חמורה, משום שבלילה הוא כבר פירק את המכל והרכיבו בחזרה בפחות מ20- דקות, ובלאו הכי כל הברגים כבר משוחררים. העובד ניגש לחבורת המפקדים והודיע, שהוא חוזר בו והוא יחליף את המכל כנדרש. לימים, בהיותו קחש"ר, ראה סגיס בתקרית אמנם הישג אישי, אך ייחס זאת למבחן קבלה, שערכו לו העובדים בהיותו קצין צעיר, שהגיע לתפקיד חדש. אולם היו מקרים שבהם התבררה חשיבותם של נסיונם המקצועי הרב וחוכמת החיים של העובדים הוותיקים כמו במקרה הבא. באחד הימים היה אמור להתקיים ביקור של אישים חשובים במפעל הטנקים. כדי לאפשר לאישים לעלות על הטנקים הוחלט לבנות סולמות עלייה מיוחדים. סגיס הורה לאחד המהנדסים להכין תרשים, שעל-פיו יכינו עובדי ב"מ לדגמים את הסולמות. המהנדס הכין תרשים טכני והעובדים החלו לבנות את הסולמות. יום לפני הביקור הלך סגיס לבדוק את הסולמות והוצג לו סולם רעוע ביותר. סגיס קרא בכעס למהנדס וזה הסביר לו באריכות את החישובים שערך לצורך הבנייה. אחד ממנהלי העבודה, אלברט כהן, משך אותו הצידה ולחש לו: "אל תדאג. את הסולם הזה בנינו בשביל המהנדס, לביקור עצמו כבר הכנו בעצמנו ארבעה סולמות חזקים יותר."
בתקופה שבין אוגוסט 1969 לראשית ינואר 1970 ביצעו יחידות מובחרות של צה"ל תשעה מבצעים בעומק שטח מצרים. במבצעי הפשיטה האלה הוכיחה ישראל למצרים, כי עורפה של מצרים חשוף. אחד מהם היה מבצע 'רביב' – הפשיטה המשוריינת בחוף מפרץ סואץ ב9- בספטמבר 1969. במהלך המבצע הונחת מנחתות חיל-הים כוח משימה מיוחד, שכּוּנה "דוב לבן", וכלל 6 טנקי 55T- ו3- נגמ"שי שלל 50BTR- צבועים בצבעי הצבא המצרי, בפיקודו של סא"ל ברוך הראל ("פינקו"). במשך עשר שעות התקדם הכוח דרומה, כשהוא משמיד בדרכו תחנות מכ"ם, מוצבי חוף, מחנות וכלי רכב מצריים. כמאה וחמישים מצרים נהרגו בפשיטה. גנרל מצרי וגנרל סובייטי, ששימש כיועץ צבאי, נהרגו אף הם.
בעת ההכנות למבצע 'רביב', היה ברור, שבמהלכו יונחתו על החוף המצרי של מפרץ סואץ 6 טנקי ה55-T- מנחתות חיל-הים, אך לא היה ידוע מה יהיה עומק המים בחוף הנחיתה. בצה"ל ידעו, שטנקי ה55-T- מסוגלים לצלוח מכשול מים באמצעות מערכת שינור (שנורקל), שמאפשרת כניסת אוויר דרך הצריח עבור אנשי הצוות ועבור מערכת היניקה של מנוע הדיזל. כמו כן היה צריך להרכיב שסתומים חד-כיווניים על מערכת הפליטה של המנוע, כדי למנוע חדירת מים דרך סעפות הפליטה, דבר שהיה גורם לחניקת המנוע. ראש מדור טירן במקחש"ר, אע"צ טימור ארקדי, הטיל את משימת הכנת ארובות השינור על ב"מ לדגמים. בשל הצורך הדחוף לביצוע המשימה, התבקשו בר-לב ואנשיו להישאר לעבוד בליל שבת. כשהוסבר לעובדים, שהעבודה קשורה לפשיטה העומדת להתבצע בחזית המצרית, ביצעו את משימתם בהתלהבות רבה. אולם בשעות הערב התברר לבר-לב, שאיש לא דאג למזון ולשתייה לעובדים. בר-לב שלח בזעם את סגנו, עמיעז סגיס, לפרוץ את דלת לשכת מפקד מש"א ולהכין שם שתייה חמה לעובדים. כאשר הגיע מפקד המפעל, צבי טל, ושמע על כך, לא רק שלקח אחריות על המעשה, אלא אף נסע בעצמו למטבח המרכזי של בסיס תל השומר, העמיס על מכוניתו ארגזי מזון והביאם לעובדים, שהמשיכו לעבוד בקצב מואץ. באמצע הלילה נסעו בר-לב וסגיס לימ"ח, שבו הוכנו הטירנים לפשיטה. בר-לב היה מוטרד. לדעתו היה חסר משהו במפרט הטכני של ערכות השינור. הוא ידע שביום ראשון עומד להתבצע ניסוי בחוף הים עם ערכות השינור, ולדעתו היה צריך להרכיב גם ערכות אטימה על פתחי האוורור של מנוע הטנק. להפתעתו, איש לא ידע שם במה מדובר. הוא זכר, כי אחד הנגדים שהיה אחראי על ימ"ח הטירנים, עסק לאחר המלחמה באיסוף השלל, ושאל אותו, האם מצאו בזמנו ערכות אטימה מבד ברזנט. הנגד נזכר אכן, שהיו כאלה, אלא שאיש לא הבין מה ייעודן והן הושלכו לאשפה. בר-לב החליט לפתור את הבעיה. הוא נכנס עם סגיס לאחד הטנקים, והחל לחפש פתרון טכני לבעיית זרימת האוויר. בעודם מנסים מתגים שונים, נגע סגיס במתג כלשהו ולפתע חשו שניהם בשאיבת אוויר חזקה. במוחו של בר-לב צץ רעיון. הם שבו לבית המלאכה ואילתרו ערכת אטימה שניתן לחברה ולהסירה במהירות. לאחר שהרכיבו אותה שלח בר-לב את סגיס למסלול הניסויים עם טנק טירן, כדי לבדוק האם הטנק מסוגל לנוע במלוא עוצמתו כשפתחי האוורור אטומים ובלא שהמנוע יתחמם יתר על המידה. הניסוי הצליח והשניים שבו לימ"ח והציגו זאת למפקד היחידה, שביקש להתקין זאת מייד בטנקים. בר-לב הזהירו, שללא אישורו של ארקדי אסור לו לעשות זאת. משהוצגה הערכה לארקדי הוא סירב להשתמש בה, ויצא לניסוי על חוף הים רק עם ארובת המתכת. במהלך הניסוי נכנס הטנק למים ומנועו כבה מייד. בפשיטה עצמה הצליחו נחתות חיל הים להנחית את הטנקים ממש על קו החוף, כך שבעיית הנסיעה במים לא עלתה כלל.
גולת הכותרת של קליטת טנקי הטירן בצה"ל היתה החלפת התותחים המקוריים, שקוטרם 100 מ"מ, בתותחים בקוטר 105 מ"מ מדגם ויקרס L7. הרעיון המהפכני להחליף את קנה התותח היה של סא"ל גדעון ארגון, ראש ענף נשק במקחש"ר. כאשר פוצצו אנשי קומנדו מצרים בראשית יולי 1967 את מצבור התחמושת הענקי, שכלל אלפי טונות של פגזי 100 מ"מ לטנקים, ושנערם על-ידי יחידות איסוף השלל של צה"ל ליד קנטרה, היה ברור, כי תיווצר בעיית תחמושת לטנקי הטירן. לפני כן היה ידוע כבר, כי יש במצבור הזה מעט מאוד פגזים חודרי שריון. גדעון ארגון בדק את מערכת התותח הסובייטי והגיע למסקנה, שלמרות שהקנה הוא בקוטר 100 מ"מ, ניתן יהיה לבצע שידוך בין קנה התותח בקוטר 105 מ"מ לתא הסדן הסובייטי. השינוי הבולט היה הכנסת מחט ירי חשמלית לתא הסדן. הוא העלה את הרעיון בפני סלע, שעודד אותו להמשיך בבדיקות. הרעיון התקבל בברכה במקחש"ר ובאג"א, ותוך שלושה שבועות כבר החלו ניסויי ירי בתותח המוסב, ניסויים שהוכתרו בהצלחה מלאה. קנה התותח כּוּנה "שריר". צוות התכנון שעסק בהסבת התותח ומערכות הטנק נאלץ להתמודד עם שינויים נוספים, שנבעו מהסבת התותח ומתוך הרצון לשפר את הנדסת האנוש כגון: הרכבת סדן התותח כך שהטען-קשר יֵשב בצד ימין, כפי שנהוג בטנקים הסובייטיים, בעוד שבטנק המערבי יושב הטען-קשר בצד שמאל; היה צורך לשנות את מערך מחסני התחמושת; הוכנסו שיפורים במושבים; בוצעו שינויים במערכת הסיכה; הוכנסה מערכת מחולל ירי חשמלי ידני ועוד. החלפת קנה התותח הגדילה את האפקטיביות של הטנק, שכן התחמושת בקוטר זה היא בעלת מהירות לוע גבוהה ומסלול מעוף שטוח, המביא לפגיעה מדויקת יותר. החלפת הקנה המקורי היתה כרוכה בפירוק הצריח, פעולה שארכה זמן רב ודרשה אמצעי הרמה כבדים, שמנעו את ביצועה בתנאי שדה, בעוד שהחלפת הקנה 105 מ"מ ניתנה לביצוע בתוך כמה דקות בתנאי שדה. תהליך הסבת טנקי הטירן חייב מאמץ הנדסי וכושר אלתור. בתהליך ההסבה הוכנו אלפי שרטוטים, מפרטי שיקום ואחזקה, יוצרו חלפים במגוון עצום, הוכנו כלי עבודה ייעודיים, ואורגנה התחזוקה בשיטת קו זרימה, הן בייצור, והן באחזקה שוטפת של טיפולים מחזוריים. מלאכת ההסבה בוצעה במש"א 681 בשנים 1969-1968; כל בתי המלאכה תרמו את חלקם. פירוק הטנקים, הטיפול במזקו"מים והרכבתם מחדש בוצעו במפעל 1; מכללי הטנקים טופלו בב"מ 2; התותחים הורכבו בב"מ 3; בב"מ 4 יוצרו כל המתקונים לנשק ולתחמושת, בכלל זה ארגזי ציוד גדולים מסביב לצריח, שנוסף על ייעודם להחסנת ציוד שימשו כאמצעי לזיהוי בין טנקי טירן שבשימוש צה"ל לבין אלה שבשימוש האויב, וערסלים לנשיאת ציוד; מנועי הטנקים עברו שיקום מלא בב"מ 6 ואף הוכנסו בהם שכלולים רבים מאוד. חלק מהחלפים שהיו דרושים להכשרת הטנקים נרכשו במזרח אירופה. התוצאה הסופית התבטאה בתוספת של חטיבת שריון נוספת למערך השריון של צה"ל, חטיבת מילואים 274, שייעודה היה לפעול כולה, או חלקה, בעורף האויב, כפי שהיה במבצע 'רביב'. אחד מגדודיה, גדוד 453, היה סדיר וייעודו העיקרי היה לאמן צוותים לאיושם של גדודי המילואים.
בינואר 1970 סיים ישעיהו גביש, אלוף פיקוד הדרום, את תפקידו ובמקומו מוּנה האלוף אריאל שרון. באותה תקופה הפגיזו המצרים לעיתים קרובות את קו המעוזים, ואף ביצעו פשיטות קומנדו על מעוזים, ותקפו סיורים ממונעים ושיירות הספקה, שנעו בין המעוזים. כדי להקל את הלחץ מקו המעוזים תקפו מטוסי חיל-האוויר ב7- בינואר 1970 מטרות בעומק שטחה של מצרים. ב22- בינואר פשט כוח צנחנים על האי שדואן, הנמצא במעבר שבין ים סוף למפרץ סואץ, 30 ק"מ דרומית לשארם א-שיח'. בפשיטה נהרגו שלושה חיילים מצרים ושישים ושניים נלקחו בשבי. הצנחנים איבדו שלושה מחבריהם ושישה אחרים נפצעו. שתי ספינות טורפדו מצריות, שניסו להתקרב לאי, טובעו על-ידי מטוסי חיל-האוויר.
בתחילת פברואר 1970 הידרדר המצב לאורך התעלה. בהודעת הסיכום של ועידת מדינות העימות (מצרים, ירדן, סוריה, עיראק וסודאן), שנערכה בקאהיר, נאמר, כי מנוי וגמור עימן לשחרר את השטחים שנכבשו בידי ישראל. המצרים שאבו עידוד מההודעה, והמשיכו לשגר מטוסים וכוחות פשיטה אל מעבר לתעלה. צה"ל יזם מצידו ימי קרב רבים, שבהם השתתפו כוחות שריון וארטילריה, כדי לפגוע בכוחות המצריים. בעקבות פשיטות והפצצות צה"ל בעומק מצרים יצא נאצר בחשאי לברית-המועצות וביקש את עזרתה. כדי למנוע את נפילת נאצר והתמוטטות מצרים, החליטו הסובייטים להגביר את מעורבותם. החל מסוף ינואר 1970 שוגרו למצרים ברכבת אווירית, טילים נ"מ 3SAM-, תותחים נ"מ 23ZSU- מכווני מכ"ם, תחנות מכ"ם חדישות, סוללות טילים על מפעיליהן, ולאחר מכן גם טייסות יירוט על טייסיהן. ברית-המועצות לקחה על עצמה את הגנת שמי מצרים. אדמת מצרים כוסתה בכ80- סוללות טילים, ומספר הסובייטים גדל בהתמדה, עד שהגיע בשלהי מלחמת ההתשה ל15- אלף איש. הפצצות חיל-האוויר בעומק מצרים פחתו, עד שהפסיקו לחלוטין באמצע אפריל 1970. לאחר שהקרבות לאורך התעלה המשיכו במלוא עוזם, פשטו כוחות צנחנים, סיור וקומנדו ימי במסגרת מבצע 'ויקטוריה' על מוצבים מצריים מעבר לתעלה בגזרה הצפונית. לכוחותינו היו ארבעה הרוגים ושבעה-עשר פצועים. לנוכח המחיר הכבד הוחלט במטכ"ל להפסיק את פעולות הפשיטה של צה"ל לצידה השני של התעלה.
בחודשים ינואר-יוני 1970 הוחמר המצב ברמת-הגולן. הסורים הפגיזו מוצבים, החדירו חוליות קומנדו לתקיפת מוצבים, סיורים וכלי רכב שנעו בכבישי הרמה. ב24- ביוני אף ניסו לכבוש שני מוצבים של צה"ל בפשיטות של כוחות שריון קטנים. בתגובה יצאו כוחות פיקוד הצפון למחרת ליום קרב בהשתתפות טנקים, ארטילריה ומטוסים נגד מוצבים סוריים בקו הקדמי ובמחנות צבא בעומק. ב26- ביוני יצא צוות קרב מחטיבת ברק, בפיקודו של אל"ם משה בר-כוכבא ("בריל"), לפשיטה משוריינת – מבצע 'קיתון 10'; הצוות, שכלל כ30- טנקים וכוח הנדסה משוריין, פשט על המערך המבוצר הסורי בדרום רמת-הגולן ובתוך ארבע שעות כבש 5 מוצבים, השמיד 36 טנקים, כ20- תותחים וכ50- בונקרים ומצדיות. בקרבות מלחמת שלושת הימים נהרגו כשלוש-מאות וחמישים חיילים סורים, נפצעו מאות ונשבו שלושים ושמונה. אבידות צה"ל היו שנים-עשר הרוגים וחמישים ושישה פצועים. המהלומה שספג הצבא הסורי גרמה לירידה תלולה בהיקף פעילותו וחזית רמת-הגולן רגעה.
במהלך יוני 1970 ניסו המצרים, בסיוע סובייטי מסיבי, לקדם את סוללות הטילים נ"מ שלהם אל קרבת התעלה. בסוף החודש החליטו הסובייטים להחדיר בן-לילה כמות גדולה של סוללות, ששיגרו מטחי טילים לעבר מטוסי הפנטום הישראליים. המערך החדש הותקף וסוללות רבות הושמדו, אך במחיר 5 מטוסים שהופלו. במטכ"ל התעורר חשש, שחיל-האוויר יישחק בהעדר מערכות חימוש מתקדמות לחיסול מערך הטילים המצרי. ב30- ביולי ניהלו 12 מטוסי חיל-האוויר הישראלי מעל לשמי התעלה קרב אווירי נגד 20 מטוסי מיג21-, שהוטסו על-ידי טייסים סובייטים. בקרב הופלו 5 מטוסי מיג21-. לאחר התקרית גברו לחציה של ברית-המועצות על מצרים להסכים להפסקת-אש. בעקבות הלחץ האמריקני למציאת פתרון מדיני לבעיות האזור, שהוגדר כתוכנית רוג'רס, הסכימה מצרים להפסקת-אש; גם ממשלת ישראל החליטה ב31- ביולי 1970 להיענות בחיוב ליוזמת השלום האמריקנית, אך הדגישה, שאין לראות בהסכמתה משום ויתור על עקרונות מדיניותה, שהנחו את פעולתה מאז מלחמת ששת הימים. ישראל אף הודיעה על נכונותה להפסקת-אש, אך תבעה לקיימה בכל החזיתות, על בסיס של הדדיות, בהתאם להחלטת מועצת הביטחון מס' 242. בחצות ליל 8/7 באוגוסט 1970, לאחר שבעה-עשר חודשי לחימה רצופה, שקטה גזרת תעלת סואץ. אבידות ישראל במלחמת ההתשה היו 721 הרוגים (594 חיילים, והיתר אזרחים), מהם 367 בחזית מצרים, ו2,659- פצועים (מהם כ1,500- חיילים, והיתר אזרחים). 999 מהם נפצעו בגזרת תעלת סואץ.
תרומת מש"א במלחמת ההתשה באה לידי ביטוי במשימות פיתוח שונות, שניתנו על-ידי ראש ענף ציוד ייעודי חיל חימוש במקחש"ר, סא"ל ליאוניד גורדון. המשימות נועדו לפתור במהירות בעיות שהתעוררו בשטח, כמו בניית 10 טנקי פינוי, שהיו למעשה אמבולנסים משוריינים. הם נבנו על תובת שרמן עם מנוע מלפנים ואיפשרו חילוץ פצועים תחת אש ממעוזי התעלה. כדי לאפשר לקציני התצפית הקדמיים של חיל התותחנים לכוון את אש התותחים של צה"ל אל מעבר לתעלה, נבנו טנקי תצפית, שעליהם הותקן מנוף ובקצהו תא תצפית מוגן, שבו ישב קצין התצפית הקדמי. כמו כן נבנו טנקי חילוץ שרמן 1M-, שאיפשרו חילוץ רק"ם תחת אש, 24 טנקי דחפור שרמן 1M- וטנק "מפלצת", ששימש ל"גיהוץ" דרכי עפר נגד מוקשים. בשל הפיתוח המזורז של טנקי הפינוי הרפואי, נפלה טעות בשלב הפיתוח, ובשטח התברר, שהמפלטים חוברו למערכת שאיבת האוויר וגזי הפליטה חדרו לתוך הטנק. במקום להחזיר את הכלים למש"א לביצוע השינוי הנדרש, יצא סגן מפקד ב"מ לדגמים, סגיס, יחד עם שני עובדים, יוסף דיירי ומשה סויסה, למעוזי התעלה, כדי לבצע את התיקון הדרוש. במשך כמה שבועות שהו במעוזים, חילצו טנקי פינוי, שנתקעו בשטח וביצעו שינויים טכניים, כדי לאפשר חילוץ פצועים תחת אש. בהיותם במעוז הכפר מול העיר סואץ, נקלעו להפגזה כבדה במיוחד, אך המשיכו בעבודתם תוך סיכון חייהם.
תרומה חשובה מאוד היתה בתחום אחזקת התותחים, שקניהם נשחקו במהירות עקב ירי של עשרות אלפי פגזים במהלך תקריות האש הממושכות. חוליות טכניות של עובדי ב"מ 3 יצאו לשטח ופעלו בסיכון רב, ולעיתים תחת אש, כדי לפתור בעיות טכניות שהתגלו בתותחים. מתוך כוונה להכניס תותחים נ"ט למעוזים הועלה במקחש"ר רעיון להתקין תותח 6 פאונד על מרכבה של תותח רוסי 122 מ"מ. מרכבה שיתוספו לה שלוש רגליים לשם יציבות. למפקד ב"מ 3, רס"ר בן-ציון נפרסטק, הוסברו הצרכים, והוא ועובדיו בנו תוך שבועיים כמה תותחים בלי לעשות שימוש בשרטוטים טכניים. התותחים הועברו למעוזים, אולם התברר, כי בעת ירי הם מעלים אבק רב, החושף את עמדתם, והשימוש בהם הופסק.
פרשה מעניינת היתה החלפת קני התותחים בעמדות ה"נברון" על-ידי נפרסטק, סגנו חיים דגני, וכמה מאנשיהם. כבר בתחילת מלחמת ההתשה נבנו שתי סוללות קבועות של תותחי שלל ארוכי קנה בקוטר 122 מ"מ. התותחים הוצבו בשתי עמדות – אחת בגזרה הדרומית מול העיר סואץ, והשנייה בגזרה הצפונית, במוצב בודפשט מול פורט פואד. מעל לתותחים נבנו בונקרים מבוצרים בשיטת המעוז, והירי התבצע דרך דלתות מגן קדמיות מפלדה, שהיו נפתחות לפני הירי. בבונקר התותח הותקנו מאווררים גדולים ליניקת העשן הירי ולהוצאתו החוצה. סמוך לבונקר התותח נבנה בונקר נוסף לתחמושת. גם עמדת הפיקוד, המטבח, מגורי הצוותים והשירותים היו בבונקרים נפרדים, שהיו מחוברים ביניהם ברשת של מחילות ממוגנות. במהלך מלחמת ההתשה אזל מלאי התחמושת לקנים האלה. מכיוון שהעריסה ומנגנון הרתיעה של התותח 122 מ"מ היו זהים לתותח הסובייטי 152 מ"מ, שעבורו היה עדיין מלאי תחמושת, הוחלט להחליף את הקנים בסוללות ה"נברונים". החלפת הקנים היתה מבצע טכנולוגי מסובך. תוך כדי ירי מבצעי, הוסרו דלתות המגן הקדמיות, ונפרסטק ואנשיו פירקו את הקנים בתוך הבונקרים הדחוסים. או אז היה צריך לשלוף אותם החוצה באמצעות מנוף, אולם הגישה למנוף לא היתה אפשרית. נפרסטק ועובדיו אילתרו פתרון בשטח. הם הלחימו לתקרת העמדה פס רכבת, הרכיבו עליו גלגלת עם מנוף ושלפו את הקנה החוצה. בדרך דומה הוכנסו הקנים החדשים והורכבו במהירות. בהמשך מלחמת ההתשה אזלה גם התחמושת לתותחים 152 מ"מ, ואז נקראו נפרסטק ואנשיו להחליפם בקני תותחים צה"ליים בקוטר 155 מ"מ. בדו"ח מסכם על פעילות אג"א בשנים 1972-1968, שכתב ראש אג"א, האלוף עמוס חורב, דווח בין השאר, שבעת מלחמת ההתשה שוגרו לקווי החזית חוליות טכניות ממש"א 681, שתיקנו כ150- טנקים ותומ"תים בהיקף של כ10,000- שעות עבודה בכל שנה.

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

כניסת חברים