מאת: אתי מסיקה
תאריך עלייה לאתר: 06/07/2011
תאריך האירוע: 1966-07-01
מספר צפיות: 3253
לקריאת הפרק בגרסת PDF -לחץ כאן
לאחר מלחמת סיני נערכו חיל החימוש בכלל, ובמ"ב 681 בפרט, למלאכת השיקום האדירה של כלי הרק"ם וכלי הנשק שנשחקו במהלך המבצע. חוליות טכניות, ובהן מהנדסים ומכונאים, נשלחו מהבסיס לסייר באזורי הקרבות, כדי לבחון את עשרות הטנקים והנגמ"שים המצריים שנפגעו בקרבות, או שננטשו בשטח כדי לבחור את אלה שניתן לשקמם. הכלים שהיו במצב סביר חולצו והועברו על מובילים ורכבות למגרשי אחסנה במרכז הארץ, ושוקמו מאוחר יותר לצרכים שונים. בראש אחת החוליות הוצב סג"ם אלעזר ברק. לברק נמסרו 3 טנקי חילוץ מדגם 32M-, שהגיעו מצרפת, וכמה גוררי טנקים. הזיווד של טנקי החילוץ היה מאוחסן עדיין בבסיס אחסנה צריפין. מכיוון שהארגזים טרם נפתחו והציוד טרם קוטלג, סירב מפקד הבסיס למסור אותו לברק. רק לאחר ויכוח נוקב עם מפקד הבסיס הוא ניאות לעשות זאת. עם השלמת ההכנות יצא כוח המשימה לסיני, ובמשך שבועיים של עבודה מאומצת חולצו עשרות טנקי שלל וטנקים של צה"ל, שנפגעו בקרבות. בתום העבודה נמסרו טנקי החילוץ לחוליה הטכנית של גדוד 82, ולאחר שנתנו הדרכה כיצד להפעיל את הכלים שבו ברק ואנשיו לבסיס. בראש כוח אחר עמדו סגן צבי גון-פז ואע"צ חיים גורוחובסקי מב"מ 1, שיצאו עם ארבעה-עשר עובדים לגזרת שארם א-שייח'. כאשר הגיעו לגזרה הקים גורוחובסקי מוסך מאולתר, ובו תוקנו כלי הרכב כך שיוכלו לחזור צפונה בכוחות עצמם. את כלי הרכב שלא ניתן היה לתקן העמיסו על נחתות חיל הים והם הועברו לנמל אילת.
למהנדסים ולטכנאים של חיל החימוש, שבדקו את כלי הרק"ם התברר, כי הטנקים הסובייטיים היו מתקדמים יותר מבחינה אוטומטיבית ביחס לטנקים האמריקניים והצרפתיים, אך היו שווים, או אף נחותים, במערכות החימוש והאופטיקה.
באחד מסיוריהם בסיני הגיעו רס"ן חיים דומי, ראש המדור הטכני, ועוזרו אע"צ מוני משיח לאל-עריש. הם הבחינו שם בסככות גדולות, ששימשו קודם לכן כסדנת רכב של הצבא המצרי. הם בדקו אותן והגיעו למסקנה, שניתן להעבירן בשלמוּת לבסיס, שסבל ממחסור בסככות. לאחר קבלת האישורים המתאימים פורקו הסככות והועברו על מובילים לבסיס בבית דגן ושם הורכבו על יסודות, שנוצקו מבטון לאחר תכנון קפדני (כיום שוכנות בהן המסגריות של מפעל 4). גם עצי דקל הובאו באותה העת מסיני וניטעו בכניסה לב"מ 2 בתל השומר.
חיים דומי נולד בחיפה ב1928-. הוא למד בבית-הספר הריאלי בחיפה. עם סיום לימודיו ב1946- התנדב לפלמ"ח. הוא היה חבר בהכשרת אשדות יעקב. במסגרת הגדוד השלישי של חטיבת יפתח היה מ"כ, מ"מ, מ"פ ולבסוף סמג"ד. הוא השתתף בפשיטה העמוקה לסעסע, בקרבות בגליל ובכיבוש לוד. במהלך מבצע 'יואב' לפריצת הדרך לנגב נפצע באחד הקרבות. ב1950- השתחרר מצה"ל ויצא ללמוד הנדסת מכונות בטכניון. ב1955- חזר לצבא הקבע ומוּנה לקצין תכנון עבודות בבמ"ב 681 בדרגת רס"ן. בשנים 1961-1958 היה מפקד במ"ב 682 והועלה לדרגת סא"ל. בשנים 1963-1961 שימש כסגן קצין חימוש ראשי, ולאחר מכן נשלח על-ידי צה"ל ללימודים לתואר שני בהנדסת מכונות באוניברסיטת קולומביה שבארצות-הברית. עם שובו לארץ ב1966- מוּנה לקצין חימוש ראשי והועלה לדרגת אל"ם. דומי סיים את תפקידו ב1973- ופרש מצה"ל בדרגת תא"ל. ב1975- שב לצה"ל כעוזר למדען הראשי של מערכת הביטחון ולאחר מכן שימש כעוזר ראש אג"א לפרויקטים מיוחדים. בין היתר עסק בפרויקט של שילוב טעוני טיפוח בצה"ל. נפטר במרס 1981. בית-הספר המקצועי 'אורט תל השומר' נקרא כיום על שמו.
בעקבות החלטת האו"ם, שדרשה את נסיגת צה"ל לקו שביתת-הנשק ולאחר אולטימטום סובייטי ולחץ אמריקני, החליטה ממשלת ישראל לסגת מסיני כאשר יחליף כוח בין-לאומי את כוחותיה הנסוגים. משהוקם הכוח הזה החלה נסיגה בשלבים, תוך הריסת מתקנים צבאיים ותשתית הדרכים. ב6- במרס 1957 הורד במסדר חגיגי דגל ישראל ממחנות רפיח, והטנקים האחרונים של צה"ל, טנקי חטיבה 7 הסדירה, שבו לשטח ישראל. לפני הנסיגה מוּנה אל"ם אורי בן-ארי, שפיקד על חטיבה 7 במערכה, למפקד גיסות השריון במקומו של אל"ם מאיר זורע, שפרש מצה"ל. על המהפך בתפיסת עוצמתו של השריון בצה"ל באותם הימים כתב בן-ארי בכרך 'חיל השריון' של צה"ל בחילו - אנציקלופדיה לצבא ולבטחון:
- במערכת "קדש" חלה מהפכה בחשיבה הצבאית האסטרטגית של צה"ל בכלל ושל גייסות השריון בפרט. בימים שלפני "קדש" התייחס צה"ל אל השריון כאל חיל בעייתי, מורכב-מסובך ואולי אף לא אמין ביותר, בעיקר מן הבחינה הטכנית. השריון התקיים בצילו של חיל הרגלים, שהלך מחיל אל חיל בתקופת פעולות-התגמול שקדמו ל"קדש". תרגילים ותמרונים עוצבתיים ועל-עוצבתיים הדגימו פעם אחר פעם את יכולתו של השריון להבקיע, לשטוף ולגמוא מרחקים, ללא כל השוואה לחיל הרגלים, אבל הכלים שעמדו לרשותו לא היו חדשים ובוודאי לא חדישים. היה ערב רב של דגמים. האיכות המכאנית לא עמדה על הגובה וחסר נדבך חשוב ביותר הוכחה חותכת בשדה-הקרב [...] מבצע "קדש" איפשר לגייסות השריון של צה"ל להפגין את יכולתם למעשה.
- אחרי המבצע הושתתו גייסות השריון על החטיבה המשוריינת הסדירה (חטיבה 7), על שתי חטיבות שריון מוגברות מילואים (חטיבות 27 ו37-), על שני גדודי שריון פיקודיים ועל יחידות סיוע ושירותים. בית הספר לשריון וסדנה גייסית. רוב הטנקים היו דגמים שונים של "שרמן". כן עמדו לרשותנו טנקים קלים "אמקס13-" וזחל"מים.
- אחרי שהתפזר אבק-הקרב, נשתרר שקט בגבולות המדינה. צה"ל ניגש מיד להתארגנות, וגייסות השריון שקדו על שיקום ועל חזרה לכושר קרבי מלא. בעול העיקרי נשאו חילות החימוש, הקשר והאספקה של צה"ל, וכמובן גם יחידות השירותים של הגיס. בתוך זמן קצר היו גייסות השריון מוכנים שוב ללחימה, מבחינת הכוננות הטכנית והארגונית.
זמן קצר לאחר תום מלחמת סיני סיים סא"ל משה בלה את תפקידו, ובמקומו מונה סא"ל ינון עזרוני כמפקד במ"ב 681. למפקד ב"מ 2 בתל-השומר מוּנה רס"ן יצחק יעקובסון.
- יצחק יעקובסון ("יצא") נולד ב1926- בתל-אביב. בגיל 16 התגייס לגדנ"ע, ועם סיום לימודיו בבית-הספר התיכון ב1944- התגייס לפלמ"ח. הוא שירת בפלוגה ח', והחל מנובמבר 1947 השתתף במסגרת הגדוד השישי כמפקד מחלקה במערכה על גוש עציון. לאחר מכן השתתף, במסגרת חטיבת הראל, בקרבות להבקעת הדרך לירושלים. בסוף מלחמת העצמאות היה סגן מפקד הגדוד השישי בדרגת סרן. לאחר המלחמה השתחרר והחל ללמוד הנדסת מכונות בטכניון בחיפה. לאחר שסיים את לימודיו ב1953- עבד כשנתיים בחברת 'מחצבי ישראל' וחזר בשלהי 1954 לשירות הקבע, על-פי בקשתו של עמוס חורב, ראש מחלקת אמל"ח במטכ"ל. יעקובסון שימש כעוזרו, ובתחילת 1957 מוּנה למפקד ב"מ 2. בסוף 1958 מוּנה למפקד במ"ב 681 ומילא את התפקיד הזה עד נובמבר 1961. עם סיום תפקידו יצא ללמוד מטעם צה"ל חקר ביצועים במכללת MIT שבארצות-הברית. ב1963- שב לארץ ומוּנה לראש מחלקת אמל"ח במטכ"ל/אג"ם והועלה לדרגת אל"ם. בתפקיד הזה שימש עד 1971. באותה השנה הקים את מחלקת מחקר ופיתוח (מו"פ) והועלה לדרגת תא"ל. כשבוע לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים פרש מצה"ל ומוּנה למדען הראשי של משרד המסחר והתעשייה, תפקיד אותו מילא עד 1977. מאז ועד היום הוא עוסק בקידום פרויקטים עתירי ידע בשוק הפרטי בארץ ובעולם.
כאשר נכנס ינון עזרוני לתפקידו היה העומס על הבסיס רב מאוד, שכן הוא היה בעיצומו של תהליך שיקום כלי הרק"ם ששבו מהמערכה בסיני. על היקף עבודת השיקום שנדרשה ניתן ללמוד מדו"ח מצבת הרק"ם, שהוצג לרמטכ"ל בעת ביקורו במִפקדת גיסות השריון במרס 1957. על-פי הדו"ח הזה, היו לצה"ל 203 טנקי שרמן מסוגים שונים, מהם היו כשירים 183 בלבד. מתוך 80 טנקי 13AMX- היו כשירים 54 בלבד, ומתוך 18 תותחים מתנייעים היו 11 בלבד בכשירות מלאה. מתוך 394 זחל"מים 284 בלבד היו כשירים. משהוצגו לפני ינון עזרוני תוכניות העבודה של כל בתי המלאכה התברר לו, ששעות עבודה רבות הולכות לאיבוד בשל הפיזור של בתי המלאכה. כמו כן התברר לו, שהאזרחים בבית דגן עובדים 42 שעות שבועיות במקום 47 שעות. הסיבה להפחתה בשעות העבודה היתה, שהאזרחים שוחררו מדי יום כ20- דקות לפני הזמן, בעת מסדרי הניקיון של החיילים הסדירים. בימי שישי שוחררו האזרחים כבר בשעה 10:00. הנוהג הזה לא היה מקובל על דעתו של עזרוני והוא החליט לשנותו. הוא זימן אליו לפגישה את נציגי העובדים וביקש שיעלו בפניו את הבעיות שמציקות להם. בפגישה השתתפו: אברהם פיינברג, יו"ר ועד מִפקדה, מרדכי מוסקל, יו"ר ועד חצר תל השומר ובוסק יוסף, יו"ר ועד בית דגן. בפגישה הוצגו בעיות כגון: חדר אוכל וחדר הלבשה מוזנחים, כניסה לא מסודרת לבסיס וכדומה. לאחר שתוקנו הליקויים הודיע עזרוני לנציגי הוועדים, שתביעותיהם מולאו אך מעתה יעבדו על-פי הסכמי העבודה. נציגי העובדים טענו, שכבר נוצרו תקדימים ולא ניתן לשנותם. הוחלט על בוררות בשיתוף עם נציגי הסתדרות העובדים ומשרד הביטחון ונקבע, שעל העובדים לעבוד את מלוא מכסת השעות.
בתקופתו של יעקובסון כמפקד ב"מ 2 נעשו נסיונות להנמיך את צלליתו של טנק השרמן על-ידי חיתוך התובה ב30- ס"מ. הדגם שתכנן רס"ן ליאוניד גורדון ממקחש"ר, כּוּנה "דגם י'" (יהודי) על שם ברית המילה שעובר כל יהודי... בתוך התובה נעשו שינויים קוסמטיים, כדי לשפר את הנוחות של צוות הטנק. לבסוף, לא אושר הדגם על-ידי מִפקדת גיסות השריון. כמו כן נעשה ניסיון לשתול מנוע של טנק 34T- בתוך תובה של שרמן. על הניסוי הזה היה ממונה סג"ם ברק, והדגם אף נסע, אך גם מהניסיון הזה לא יצא דבר. כמה טנקי שלל מצריים הוסבו לדגם 50M-, וכן בוצעה הסבה במשחיתי-טנקים מדגם 10M- אמריקניים, שנרכשו בפיליפינים כגרוטאות, והיו מצוידים בתותח 76 מ"מ. לטנק הזה הוכנסו תותחי 17 ליטראות, שהוצאו ממשחיתי-טנקים מצריים מדגם ארצ'ר, שנפלו שלל בידי צה"ל. המצרים רכשו כ100- טנקים כאלה בבלגיה לפני מלחמת סיני. לתותח הארצ'ר היתה עוצמת חדירה רבה יותר. מנהל עבודה מב"מ 3, אע"צ חיים דגני, קיבל על עצמו ללמוד את תכונותיו של התותח ואת מבנהו, ובאמצעות הלימוד העצמי הפך עד מהרה למומחה בכל הקשור לתותח זה. לטנק ה10-M- הוכנסו גם שני מנועי GM, שנמצאו בחלק מן הטנקים המצריים. הצריח שלו היה בעל שריון דק יחסית, שעמד נגד נשק-קל ורסיסים בלבד, ולכן הוא היה בעל ניידוּת טובה.
בעוד צה"ל נערך לפינוי כוחותיו מסיני, נערכו בינואר-פברואר 1957 דיונים בצה"ל על סדר-הכוחות של השריון לנוכח לקחי מלחמת סיני. בדיונים האלה סוכם המבנה של עוצבות השריון בעתיד. התוכנית של מִפקדת גיסות השריון לבניית סדר-הכוחות של השריון ולשינוי מבנה חטיבותיו, כפי שהוצגה לצמרת צה"ל, נועדה להתבצע במהלך שלוש השנים הבאות ולהעמיד את הכוח המשוריין לסדר גודל של כ500- טנקים וכ600- זחל"מים. הכוונה היתה להכפיל את כוח הטנקים והזחל"מים השמישים, תוך שיפור עצום של מערכת האחזקה של הרק"ם, שיאפשר להשמיש כמה שיותר כלים וכן להגדיל את מצבת הכלים הכשירים. התוכנית התבססה הן על מצאי הטנקים והזחל"מים של צה"ל שהיו בשימוש, בשיקום ובאחסנה, והן על רכישה של כ200- טנקי שרמן ו13-AMX-.
משהבינו מפקדי חיל החימוש, כי חיל השריון עומד להפוך לזרוע המרכזית של חילות היבשה, היה ברור להם מעל לכל ספק, שיש להרחיב את ב"מ 2 בתל השומר כך שיהיה לבית המלאכה המרכזי והגדול של במ"ב 681. לפיכך הוחלט להעביר את מִפקדת הבסיס מבית דגן לתל השומר למקום שבו שכן קודם לכן בסיס אספקה קטן, שנמצא מערבית לכביש הפנימי של מחנה תל השומר והיה נטוש. לאחר קבלת האישורים המתאימים מאג"א לקבלת המבנים נשלחו למקום אנשי מדור התכנון כדי לבדוק אילו הכנות נדרשות להעברה. כאשר הגיעו למקום חיים דומי ועוזרו מוני משיח נדהמו כשגילו, כי המצב של המבנים, שנבנו בעבר על-ידי הצבא הבריטי, ירוד ביותר והם מוקפים בעשב ובקוצים. במקום נעשו עבודות שיפוץ מקיפות, ובשלהי 1958 – לאחר שיעקובסון מונה למפקד במ"ב 681 במקומו של עזרוני, שמוּנה לסגן קצין חימוש ראשי – הוכנסו שינויים בתפקוד במ"ב 681 ו682- וחולקו ביניהם המטלות. הוחלט לרכֵּז את הטיפול בכל מנועי הטנקים, המכללים ועבודות המסגרוּת והמכשירים המדויקים במקום אחד, ואת הטיפול במנועי הזחל"מים ובמכלליהם במקום שני. מִפקדת במ"ב 681 הועברה ממשכנה בבית דגן לתל השומר, למקום שבו היא נמצאת עד היום. בהתאם לאותה מדיניות של ריכוז בתי המלאכה, הוחל גם בחיסול ב"מ 3 בתל ברוך; בתי המלאכה הועברו משם – חלקם לבית דגן וחלקם לתל השומר. החל מתחילת 1959 היתה פריסת הבסיס כדלקמן: בית המלאכה המרכזי לתיקון טנקים, ששכן בתל השומר ופעילותו הורחבה מאוד, הפך להיות ב"מ 1. בית המלאכה למכללים בתל השומר הפך להיות ב"מ 2. בית המלאכה לתיקון תותחים הועבר מתל ברוך לתל השומר והמשיך להיקרא ב"מ 3, והיה בית המלאכה היחיד שעסק בשיקום תותחים ומרגמות ובתיקונם. כל מחלקות המסגרוּת בבית המלאכה לייצור חלפים ולעבודות עזר הועברו לבית דגן לב"מ 4. בית המלאכה לאופטיקה ולאלקטרוניקה הועבר לבית דגן ונקרא ב"מ 5. בית המלאכה לשיקום ולשיפוץ מנועים רוכז למנועייה אחת בבית דגן ונקרא ב"מ 6. בבסיס עבדו כבר כאלף ומאה עובדים. במטה הבסיס פעלו המדורים הבאים: תכנון, טכני, ייצור, ניהול ומחסנים. כדי לאפשר לב"מ 1 להתמקד בשיקום ובביצוע הסבות לטנקים הועבר קו שיקום הזחל"מים לבמ"ב 682 בחיפה. גם בית המלאכה לתיקון נשק-קל ושיקומוּ בתל ברוך חוסל, ורק בית המלאכה לתיקון נשק-קל של במ"ב 682 המשיך לפעול ופעילותו אף התרחבה. בבמ"ב הזה בוצעו בהמשך כל משימות המתקון והדיגום של מרגמות 81 מ"מ ו120- מ"מ ושל טילים נגד טנקים מהדגמים 10SS- ו11-SS- על זחל"מים.
במסגרת חגיגות העשור למדינת ישראל, ב1958-, תוכנן ביקור חגיגי של ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, בבמ"ב 681 בתל השומר. בחיל החימוש הוחלט להכין תערוכה, שבה יוצגו הישגי החיִל בעשור לקיומו. האחריות לתכנונה ולביצועה הוטלה על משה ירדני, ששימש אז כקצין ארגון עבודות בב"מ 1. גולת הכותרת של התערוכה היתה פירוקו של טנק שרמן 50M- לעשרות אלפי חלקיו ופרישתם בבית המלאכה על פני משטחים באורך של כ100- מ'. ירדני ועובדיו יצרו מחלקי הטנק את סמל המדינה, סמל צה"ל והספרה 10. התערוכה זכתה לשבחים רבים של אלפי המבקרים בה, אנשי צבא ואזרחים עובדי מערכת הביטחון. במסגרת האירועים התקיימה גם תחרות בין העובדים, שבה התחרו צוותי עובדים בהרכבת מנוע לתוך טנק. מיומנות העובדים, אשר עסקו בפירוק טנקים שהגיעו לשיקום מיחידות השדה, היתה גבוהה מאוד: חלק מן הצוותים הצליחו לבצע זאת תוך כמה דקות.
ב1959- החל בב"מ 6 בחשאי פרויקט נסיוני להנעת מנועי רק"ם באמצעות כוהל, שהיה אמור להיות מופק מצמחים. ראשיתו של הפרויקט המהפכני בהוראה של בן-גוריון, שחיפש דרכים להתגבר על קשייה של ישראל לרכוש דלק בחו"ל. בראש הפרויקט עמד סרן משה אבניר ממקחש"ר וסייע לו סגן צבי אורבך. למרות שהושקעו מאמצים רבים נכשלה התוכנית.
עיקרי מדיניות הביטחון של ישראל לאחר מלחמת סיני היו:
- שמירה על הישגי המלחמה, פיתוח מתמיד של העוצמה הצבאית, קיום של כושר הרתעה והכרעה, מאבק יום-יומי על שמירת הריבונות הישראלית לאורך קווי שביתת-הנשק והבטחת מהלכם התקין של החיים במדינה. מדינות ערב המשיכו, בסיועה של ברית-המועצות, לבנות את צבאותיהן לקראת מלחמה כוללת בישראל. עמידתו האיתנה של נאצר במשבר סואץ הפכה אותו למנהיג העולם הערבי. בפברואר 1958 ביקשה סוריה מנאצר להקים איחוד ערבי של שתי המדינות, וכך הוקמה קע"ם – הקהילייה הערבית המאוחדת. בשנים 1958-1957 תסס המזרח-התיכון: בירדן חתרו הפלסטינים תחת משטרו של המלך חוסיין; בלבנון פרצה מלחמת אזרחים כאשר המוסלמים הפרו-נאצרים דרשו את איחוד לבנון עם סוריה ופעלו נגד הממשל הנוצרי בביירות.
- בעיראק התחוללה הפיכה צבאית. בחזית הערבית האחידה החלו להתגלות בקיעים, בעיקר לנוכח התגבשות שתי תפיסות מנוגדות בדרך הפעולה נגד ישראל – זו של מצרים וזו של סוריה. הלקח שהפיקו המצרים ממלחמת סיני היה, כי אין לצאת למלחמה נגד ישראל אלא לאחר התעצמות ואיחוד העולם הערבי. התנאי לכך לדעתם היה, שמדינות ערב יקבלו על עצמן את מרותה של מצרים. כמו כן הניחו המצרים, כי הזמן פועל לטובת הערבים, ולכן יש להימנע מפעילות צבאית, העשויה להוביל למלחמה בטרם עת. לעומת זאת גרסו הסורים, כי התהליך המדיני האסטרטגי מתפתח לטובת ישראל, ולכן יש להקדים את המלחמה נגדה על-ידי לחץ מתמיד של לוחמה זעירה, שתביא למלחמה כוללת. סגנו של נאצר בקע"ם, השר הסורי אכרם חוראני, תבע לצאת לפעולות צבאיות נגד ישראל, אך נאצר סירב. העמדה הסורית הוקצנה לאחר פירוק קע"ם ב1961-.
גישת מצרים והעובדה, שכוח החירום של האו"ם חנה בצד המצרי של הגבול עם ישראל ושימש כחיִץ, גרמו לכך, שהגבול בין מצרים לישראל היה השקט ביותר, למעט כמה מיקושים והיתקלויות עם אנשי המודיעין המצרי, שפעלו ברצועת עזה ובהר הנגב. הגבול הלבנוני היה רגוע למעט תקופה קצרה בעת מלחמת האזרחים בלבנון ב1958-, כאשר צה"ל סייע לצבא לבנון בהפגזות ארטילריות ובהצבת זרקורים שהיו מופנים לעבר בקעת עיון ולמרגלות החרמון. אף הגבול הירדני היה שקט, למעט תקריות אש בודדות, שהיו בעיקר באזורי המחלוקת שבירושלים ובצפון המשולש.
מוקד המתיחוּת עבר בשנים 1962-1957 לגבול הסורי. הצבא הסורי התבצר לאורך כל 77 הקילומטרים של הגבול בגולן, ובנה שם מערכי הגנה לעומק. כ15- אלף חיילים, שריון רב וארטילריה הוחזקו בגולן דרך קבע, מקצתם בקו הקדמי. הטווח היעיל של התותחים הגיע לעומק האזור הצפוני של ישראל ואיים לפגוע ביישובים רבים. יתרונם הבולט של הסורים בעוצמת האש מול כוחות צה"ל הקטנים, והשליטה הטופוגרפית יצרו אצלם אשליה של עליונות. הסורים ניסו למנוע מישראל בכוח את עיבוד החלקות החקלאיות באזורים המפורזים, התנכלו לדיִג ולשיִט בצפון-מזרח הכנרת, והפגיזו יישובים למרגלות רמת- הגולן. בתגובה ערך צה"ל סיורים, תצפיות ומארבים, החזיק מוצבים בקו, סייע לשמירה ביישובים וכן נתן אבטחה צמודה לחקלאים. באזור הוקמו היאחזויות נח"ל ונסללו דרכי פטרול לאורך הגבול. כדי לממש את ריבונות ישראל על הקרקע שבחזקתה, נעשה מאמץ לעבד את כל החלקות שבשטח הריבוני, עד קו הגבול ממש, ולקיים שיִט ודיִג בגדה המזרחית של הכנרת בחיפוי ספינות משמר.
לצורך עיבוד חלקות המריבה הוטל על במ"ב 681 לשריין טרקטורים, כדי שיוכלו לעשות את עבודתם תחת אש. בב"מ 1 נבנו על טרקטורים זחליליים תאים משוריינים למפעילים, שבחזיתם הותקנו חלונות משוריינים עם חרכי תצפית. בתא המפעיל הותקן מכשיר קשר ואף המנוע הוגן בלוחות פלדה. משהחמירו תקריות האש והתרבו מעשי החבלה והנחת המוקשים בדרכי הפטרולים, נבנו כלים כבדים יותר, אשר התבססו על טנק שרמן, שצריחו הוסר ומושב הנהג שלו הועבר למרכז התובה. לוחות שריון, שהוסרו מטנקי שלל מדגם 34T- שימשו כתוספת מיגון. בשל צורתם וכובדם הם כונו טנקי "מפלצת". שום פגז טנק לא יכול היה לחדור אותם, והם שימשו גם לחריש חלקות המריבה וגם ל"גיהוץ" דרכי עפר נגד מוקשים.
לצד מלאכת החזרת כלי הרק"ם לכשירות מבצעית המשיך ב"מ 1 בקו ההסבה של טנקי שרמן 4A4M עם מנועי קונטיננטל ומזקו"ם צר לדגם 50M-. ב1959- היה גדוד 82 של חטיבה 7 מצויד כולו בטנקים האלה. למרות הצלחתם המבצעית של טנקי ה50-M- במלחמת סיני התגלו בהם תקלות רבות ונוצר מחסור בחלפים למערכת ההנעה. הגדלת משקל הטנק הגבירה את לחץ הקרקע הסגולי של המזקו"ם הצר, שהיה ברוחב של 16.5 אינץ', ופגעה באופן ניכר ביכולת העבירוּת של הטנק. התוספות שהוכנסו לטנק בעת הסבתו יצרו עומס יתר על מנוע הקונטיננטל, שכּוּנה בצה"ל "קונט". היה זה מנוע כוכבי מקורר אוויר בעל הספק של 353 כ"ס, שהותקן במקור במלחמת-העולם השנייה במטוסים. המנוע הזה היה בעייתי משום שפעל על בנזין, היה דליק ובעל אורך חיים קצר. הניידוּת המוגבלת ואי-ההתאמה מול הנשק הסובייטי החדיש, שהופיע בזירה, חייבו פיתוחים נוספים.
בעיה נוספת, שהקשתה על חיל החימוש באותה התקופה היתה המגוון הרב של כלי רק"ם ממקורות שונים. מערך השריון של צה"ל התבסס על חמשת כלי הרק"ם הבאים: זחל"ם מדגם אינטרנש, זחל"ם מדגם וייט, שריונית סטגהאונד בעלת תותח אמריקני 37 מ"מ, טנק 13AMX- עם תותח צרפתי 75 מ"מ בעל קנה ארוך וטנקי שרמן. טנקי השרמן היו מסוגים שונים: 1A4M עם תותח אמריקני 75 מ"מ בעל קנה קצר, 4A4M עם תותח צרפתי 75 מ"מ בעל קנה ארוך 50M-, 8E3A4M עם תותח אמריקני 76.2 מ"מ ("סופר שרמן"), 1A4M עם תותח הוביצר אמריקני 105 מ"מ, משחית טנקים 10M- עם תותח 76.2 מ"מ ומשחית- טנקים 10M- עם תותח 75 מ"מ צרפתי בעל קנה ארוך. כלי הרק"ם האלה היו מצוידים גם בחמישה סוגי מקלעים בינוניים וכבדים מהסוגים הבאים: בראונינג אמריקני 7.92 מ"מ, בראונינג אמריקני 0.5 אינץ', מקלע צ'כי 37 BZ- 7.92 מ"מ, מקלע קל MG-34 7.92 מ"מ ומקלע צרפתי רבל 7.5 מ"מ. כדי להתגבר על הבעיה של ריבוי הדגמים נעשה בצה"ל מאמץ ליצור סטנדרטיזציה ככל האפשר הן בכלי הרק"ם והן בחימושם, בפרט בתותחי הטנקים.
בשלהי 1959 התקיימה סדרה של דיונים מקיפים בין אנשי השריון, החימוש, אג"ם/אמל"ח ואג"א, כדי לסכם את השיפורים הדרושים בטנק השרמן, זאת מתוך מחשבה, שהטנק הזה ימשיך להיות הטנק העיקרי של גיסות השריון בשנים הקרובות ולכן כדאי להשקיע בו שיפורים רבים. במהלכם של הדיונים שנשאו אופי טכני-מקצועי התגבש המושג "השרמן האופטימלי", ונקבע סדר העדיפויות לשיפורים ולשינויים בו. אל"ם דוד ("דדו") אלעזר, סגן מפקד גייסות השריון, הגדיר בנובמבר 1960 במסמך, שנשא את הכותרת "הצעת תוכנית לסד"כ השריון - 1965", את מהותו כדלקמן:
שרמן אופטימלי הוא טנק שרמן שהוכנסו בו השינויים ההכרחיים והאפשריים כדי להגביר את יעילותו בהתמודדות בקרב עם השריון המצוי בידי האויב. שינויים אלה כוללים:
א. תותח חדיש – ה"שרמן" האופטימלי יצוייד בחלקו בתותח מ50- וחלקו בתותח מ51- (105 מ"מ – צרפתי).
ב. מנוע מוגבר – מנוע בנזין או דיזל בהספק של כ500- כ"ס.
ב. מנוע מוגבר – מנוע בנזין או דיזל בהספק של כ500- כ"ס.
ג. מזקו"ם רחב – מזקו"ם של ה"סופר שרמן".
ד. בנוסף לתותח חדיש, מנוע מוגבר ומזקו"ם רחב יותקנו ב"שרמן" האופטימלי שיפורים נוספים כגון הדק יד חשמלי, מנגנון הגבהה הידראולי וכו'.
ד. בנוסף לתותח חדיש, מנוע מוגבר ומזקו"ם רחב יותקנו ב"שרמן" האופטימלי שיפורים נוספים כגון הדק יד חשמלי, מנגנון הגבהה הידראולי וכו'.
עד 1962 יהיו ברשותנו כ240- "שרמנים" עם תותח מ50-, מ51- וכמאה מהם בעלי מזקו"ם רחב (בעיית המנוע עדיין לא נפתרה).
בסוף יולי 1960 נערך תרגיל אוגדתי מלא עם גייסות – תרגיל 'ברד'. בסופהּ של מלחמת העצמאות ובמלחמת סיני פעלו כבר כוחות על-עוצבתיים, אולם הם פעלו רק כמִפקדות משימתיות. בתרגיל הזה פעלה לראשונה אוגדה משוריינת 84, שמִפקדתה היתה למעשה מִפקדת גיסות השריון, ואשר בראשה עמד האלוף חיים בר-לב. לתרגיל קדם אימון חטיבתי מרוכז של חטיבת השריון הסדירה 7 וחטיבת המילואים 10 (הראל), שסיימה את תהליך הסבתה מחטיבת חי"ר לחטיבה ממוכנת. נוסף על שתי החטיבות האלה פעלו תחת פיקוד האוגדה גדוד צנחנים סדיר, חטיבת חי"ר פיקטיבית, שפעלה שלדית, קורס קציני שריון, שפעל כיחידת סיור אוגדתית, גדוד תותחנים מתנייע, גדוד חיל הנדסה ויחידות לוגיסטיות. חטיבה 7 ביצעה הבקעה חטיבתית, שכללה התגברות על שלושה מכשולים קרקעיים בלתי-עבירים, והצריכה הכשרה הנדסית, וסיימה בתרגיל אש מרשים. יחידות האוגדה נעו מאזור מצפה רמון לעבר שבטה, ומשם לירוחם ולדימונה, בתנועה מאובטחת, תוך ניהול קרבות היתקלות ופריצת מכשולים בסיוע כוחות הנדסה וארטילריה.
למרות ההצלחה המבצעית של התרגיל, התגלו תקלות חמוּרות במנועים של טנקי ה50-M-. בחיל החימוש האווירה היתה על סף פאניקה. סא"ל יצחק יעקובסון, מפקד במ"ב 681, ורס"ן דוד סלע ("דוקי"), קצין מטה טכני לרכב א', הוזעקו לשטח ובדקו את כל המנועים שהושבתו. הם גילו, כי מנועים רבים הושבתו מסיבות שונות והיה צורך להחליפם בשדה. מבחינה טכנית ניתן היה לבצע זאת, אבל נדרשה כמות גדולה של מנועים. אנשי החימוש חזו זאת, שכן הם ידעו שמנוע הקונטיננטל כבר הגיע לסוף חייו. עוד קודם לכן לקחו סלע ועוזרו, סרן ישראל טילן, מנוע כוכבי גדול יותר מהתעשייה האווירית וערכו בו נסיונות. המנוע הזה אכן נתן תוספת כוח, אבל הוא היה גדול מדי, והיה צריך להגדיל את תא המנוע ולפתור בעיות של אוורור. נראה היה, שהמנוע הזה לא יהיה אמין יותר מהמנוע הקיים. אנשי חיל החימוש החלו לחפש מנוע חלופי חדיש, שיפתור את בעיית הבטיחות, שחייו יהיו ארוכים יותר והספקו רב יותר. לאחר שנבדקו כמה אפשרויות אצל יצרני מנועים בעולם, נמצא מנוע V עם שמונה צילינדרים של חברת 'קמינס מוטור קומפני' מאינדיאנה שבארצות-הברית. ההספק שלו היה כ420- כ"ס. סלע בחן את תרשימי המנוע אצל סוכן החברה בארץ, 'האחים לוינסון', ואמר להם, שלהערכתו ניתן יהיה לעשות שינויים קלים ולהגביר את הספקו עד כ500- כ"ס. בתשובתה המנומקת של החברה, שגובתה בשרטוטים טכניים נאמר, כי ניתן יהיה להגביר באמצעות השינויים את ההספק ל460- כ"ס. סלע ידע, שהכנסת מנוע ה'קמינס' לטנקי השרמן אפשרית משום שבמקורם נבנו טנקי השרמן עם מנועי V מתוצרת 'פורד'. למרות פנייתו של הקחש"ר, עמוס חורב, למטכ"ל לא הוקצו משאבים כספיים לקידום הנושא. התקלות החמורות שהתגלו בתרגיל 'ברד' האיצו את התהליך.
חודשיים לאחר התרגיל הגיע למקחש"ר אל"ם ישראל טל ("טליק"), עוזר ראש אג"ם במטכ"ל. חורב הזמין למשרדו את סלע ואת סא"ל ירח כץ, רע"ן טכני, ובדיון הוסבר לטליק, כי לצורך פתרון בעיית המנועים דרוש תקציב כדי לנסוע לארצות-הברית ולבנות אב-טיפוס של המנוע עם תא מנוע, כדי להביאו ארצה לבחינה. התקציב אושר, ובינואר 1961 טסו סלע וכץ לארצות-הברית. ירח נסע לשיקגו ורכש תובת שרמן 3A4M. תא המנוע נחתך ונשלח למפעלי 'קמינס'. סלע נסע למפעלי 'דונלדסון' שבמינסוטה כדי להתאים מסנני אוויר, ויחד עם המהנדס הראשי של 'קמינס' הוכנס המנוע לתא המנוע ונשלח לארץ באונייה. בבמ"ב 681 הוכנה תובה מתאימה, וכאשר הגיע המנוע לארץ הוא הוכנס אל התובה ופעל. ביוני 1961 הוצג לרמטכ"ל, צבי צור, טנק שרמן 50M- נוסע כשבבטנו פועל המנוע החדש. בניסויים נוספים התגלו בעיות שונות שחברת 'קמינס' פתרה מיידית. בדצמבר 1961 הוחלט לרכוש 300 מנועי דיזל מסוג 'קמינס' בעל 460 כ"ס מתוצרת ארצות-הברית. בד בבד נערכה במקחש"ר עבודת התכנון של השינויים הנדרשים בניצוחם של הקחש"ר, עמוס חורב, סלע ועוזרו, טילן. לצורך הכנסת המנוע החדש נדרשו מאות תובות של טנקי שרמן מדגם 3A4M, שתאי המנוע שלהם היו המתאימים ביותר למנוע החדש על מערכותיו השונות. חיפוש קדחתני אחר תובות כאלה נערך על-ידי נציגי משרד הביטחון במגרשי הגרוטאות ברחבי העולם. בעלי המגרשים נדהמו משנרכשו לפתע מאות טנקים כאלה, שאיש כבר לא היה מעוניין בהם. בתחילת 1962 נסעו עמוס חורב, סא"ל יעקב שיפוני וסלע לארצות-הברית ויחד עם סא"ל חיים ודאי, נציג חיל החימוש במשלחת הרכש של משרד הביטחון, כדי לראות את המנועים פועלים באתרים שונים. לאחר מכן הם חתמו על חוזה הרכישה בחברה. לאחר כמה חודשים הגיע לארץ המשלוח הראשון של המנועים, ובב"מ 1 של במ"ב 681 החל לפעול קו, שבו הוצאו המנועים הישנים והוכנסו מנועי ה'קמינס' החדישים. ההסבה דרשה שינוי יסודי של תא המנוע. באותה ההזדמנות הוכנסו גם מכלי דלק חדשים עשויים מפלדת אל-חלד, הותקנה מערכת חשמל חדשה והותקן בטנק מנוע עזר.
בשנים 1961-1960 היתה שדירת הפיקוד של במ"ב 681 כדלקמן: מפקד הבסיס, סא"ל יצחק יעקובסון; סגנו, רס"ן צבי ויינברג; מפקד ב"מ 1 לטנקים בתל השומר, רס"ן רון שרון; מפקד ב"מ 2 למכללים בתל השומר, סרן אליעזר יחזקאלי; מפקד ב"מ 3 לתותחים בתל השומר, רס"ן משה שני; מפקד ב"מ 4 לייצור בבית דגן, סרן אלעזר ברק; מפקד ב"מ למכשירים מדויקים בבית דגן, סרן אליעזר לבנת; מפקד ב"מ 6 לשיקום מנועים בבית דגן, סרן אליעזר בן-עמי. נציגי העובדים היו: אברהם פיינברג, יו"ר ועד עובדי מִפקדה; מרדכי מוסקל, יו"ר ועד חצר תל השומר, ואחריו משה הימלפרב; פאוזי מנשה, יו"ר ועד חצר בית דגן.
במסגרת הקמת ב"מ 4 בבית דגן הוקמו בה גם מחלקה 45 לטיפול תרמי, לשיחום ולציפוי, שלא היתה בו קודם לכן. מקימיה היו אע"צ דיוויד פיליפס, עולה חדש מדרום-אפריקה ורס"ל זיגפריד מאורר (מאור), שמוּנה לאחר מכן למפקדהּ. מחלקת יציקות הועברה מתל ברוך והוקמה מחדש במסגרת מחלקה זו. המחלקות הנוספות שהיו בו הן: מחלקה 46, שהיו בה נגרייה, רפדייה, צבעייה ומחלקת תיקונים כלליים; מחלקה 47, שביצעה עבודות מסגרוּת ומחלקה 48, שעסקה בעיבוד שבבי.
פטירתו של בנימין משלניק בתאונת עבודה
ביום ו', 21 ביולי 1961, אירעה תאונת עבודה בב"מ 4. רתך בשם בנימין מַשֶלְניק, יליד וילנה, שעלה לארץ שנתיים קודם לכן, המשיך לעבוד כאשר כל הפועלים כבר נסעו לביתם. באותה תקופה נבנו אמבטיות עבור מחלקת הציפויים. הוא ישב בתוך מְכל והיה שקוע בעבודת ריתוך. עובד שעבר לידו, שאל אותו מדוע הוא לא הולך הביתה ודחף אותו בטעות. בנימין נפל וספג מכת חשמל. הוא פונה מיידית לבית החולים 'אסף הרופא' הסמוך ושם נקבע מותו.
מפקד ב"מ 4, סרן ברק, נסע לביתו שביפו כדי להודיע על דבר האסון למשפחתו. בדרכו הוא רכש כמה מצרכי יסוד ודפק על דלת ביתו. לאחר שהודיע לאשתו ולבנו את הבשורה המרה, נסע עם אשתו למכון הפתולוגי לצורך זיהוי הגופה. לאחר חקירה, שערכה המשטרה והמפקח הארצי מטעם משרד העבודה, נמצא אלעזר ברק, הקצין היחיד שנחקר, אשם. הוא הועמד לדין משמעתי על התרשלות בפני מפקד הבסיס, סא"ל שרגא אבן, וננזף . פסח, בנו היחיד של משלניק, שהיה בן 14 בעת התאונה, הוחזר מהקיבוץ שבו התחנך, והתקבל לעבודה במנועיה בבית דגן. בד בבד עם עבודתו למד יום אחד בשבוע בבית-הספר המקצועי 'אורט' יפו. לאחר מכן עבד במחלקת הרכב של הבסיס בתל השומר עד לגיוסו ב1966-.
בשלהי 1961 פורק האיחוד המצרי-סורי והחל שלב חדש בהתעצמות הצבאית המצרית בסיוע סובייטי. בשנים 1963-1961 השלים הצבא המצרי את המרת הטנקים מדגם 34T- בדיוויזיה המשוריינת מס' 4 בטנקים בינוניים מדגם 54T-, והוקמה חטיבת טנקים מאותו הדגם, שנועדה להוות גרעין לדיוויזיה משוריינת שנייה. ב1964- חתמה מצרים עם ברית-המועצות על עסקת רכש רב-שנתית חדשה, שכללה 200-250 טנקים בינוניים מדגם 55T-, מאות נגמ"שים מהדגמים P50BTR- ו2-BRDM-, תותחים ארוכי טווח ורקטות טקטיות קרקע-קרקע. כניסת הטנקים הסובייטיים החדישים, שהיו מצוידים בתותח בקוטר 100 מ"מ, עוררה דאגה בצה"ל. טנק ה50-M- המשופר עם תותח 75 המ"מ בעל הלוע מהיר, שיכול היה להתמודד בהצלחה עם הטנק הסובייטי מדגם 34T- כבר לא ענה על האיום החדש. באג"ם/תכנון התקבלה החלטה, שצה"ל חייב להצטייד במהירות לפחות בגדוד אחד עם טנקים כבדים בעלי תותחים בקוטר גדול יותר.
הפתרון שנראה באופק היה תותח חדיש ומהפכני, שתעשיית הנשק הצרפתי השלימה אז את פיתוחו. התותח בקוטר 105 מ"מ, שכינויו היה 1 F105 CN והיה באורך של כ6- מ', תוכנן במיוחד לירות פגזים חדישים בעלי מטען חלול מיוצב (סחרור הקליע לשם ייצובו גרם לפיזור אלומת המטען החלול, ולכן הכניסו הצרפתים את המטען החלול לתוך בית, שבו הוא נח על מְסבים כדוריים. הבית סוחרר בשיעור מינימלי לייצוב הקליע, והמטען החלול נותר יציב. להבטחת "עמידת" המטען ייצרו בחוד המטען תעלות, שדרכן חזר אוויר פנימה והלחץ איזן את הנטייה לסיבוב המטען כתוצאה מחיכוך במֵסבים). מהירות הלוע הסופית שלו ביציאה מהקנה היתה למעלה מ1,000- מ' בשנייה – המהירות הגבוהה ביותר שהושגה אי-פעם לסוג זה של תחמושת. בצה"ל היתה הערכה רבה ליכולתו של התותח הזה להתמודד עם איומי השריון החדשים שהופיעו בזירה. הקשרים הטובים והניסיון שהצטבר בשיתוף פעולה עם תעשיית הנשק הצרפתי בנושאי פיתוח מאז 1954, תרמו אף הם להחלטה לרכוש את התותח הזה. הבעיה היתה, שלתותח הזה –שיועד במקורו עבור הטנק הצרפתי המתקדם 30AMX- ואולי אף לטנק 32AMX- – היו קנה ארוך מדי ומהירות לוע מהירה מדי מכדי שיוכל לפעול באפקטיביות מצריח השרמן, בעיקר בשל חוסר מקום לאורך הרתיעה שלו ובשל אי-יכולתם של אצילי התותח לעמוד ברתיעה העזה. הפתרון שניתן על-ידי מתכנני חיל החימוש, ובראשם רס"ן יעקב דנציגר (דינר) והמומחה הצרפתי לתותחים, הקולונל מרסט, שריכז את העבודה ב-DFA (מרכז המחקר והפיתוח החימושי של משרד ההגנה הצרפתי) בבורג', היה לקצר את הקנה ב1.5- מ' ולהתפשר על מהירות לוע נמוכה יותר של 1,000 מ' בשנייה. גם בית הבליעה של התותח הוקטן בהתאם. הדגם החדש של התותח, שהוכן עבור צה"ל, כּוּנה 44L1504/D. הפתרון של חיל החימוש חייב ייצור תחמושת מיוחדת, והדבר סייע להאצת התפתחותה של התעשייה הצבאית בישראל. למרות הניסיון שנרכש בהסבת השרמן לדגם -50M, היה צורך לבצע שינויים נרחבים, כדי להתאים לו את תותח ה105- מ"מ החדש. כדי לאפשר את ביצוע ההסבה הוחלט בצה"ל לבנות טנק חדש לחלוטין, שכּוּנה 51M-, ולהכניס בו את השכלולים שהיו קיימים באותה העת. מטעמי נוחות ומתוך רצון לבצע האחדה בתצורה, הוחלט להשתמש בטנקי שרמן 1A4M בעלי תובה יצוקה. ניתן היה להשיג כמויות גדולות של הטנקים האלה, והצריח שלהם מדגם 26T-, שבמקורו נשא תותח 76.2 מ"מ, היה בעל מקבע תותח רחב. ההסבה הזאת כללה את הכנת אצילי התותח ומגן התותח, כדי שיוכלו לקלוט את התותח החדיש. ההסבה הזאת גררה בעקבותיה גם שינוי במערך התחמושת. מפאת אורכו של קנה התותח היה צריך להוסיף משקולת איזון יצוקה מעופרת בחלקו האחורי של הצריח. בהנחייתו של סלע, הוכנו שרטוטים של הכיס האחורי, והם נשלחו לצרפת יחד עם דגם פח, שמולא בעופרת ואשר הוכן בב"מ 1. הניסויים הראשונים בדגם הצריח החדש, כולל במערכת בקרת הצריח, נערכו בב"מ 1 לפני שהדגם נשלח לצרפת. בכיס האחורי שנוצר בגיבנת הצריח הותקן מכשיר הקשר. במקביל לפעולה הזאת הוחלפה גם מערכת הצידוד וההגבהה במערכת הידראולית מודרנית, שהתבססה בתחילה על המערכת ההידראולית של טנק ה13-AMA-. יוזם ההחלפה היה אברהם עצור, מנהל מחלקת הידראוליקה בב"מ 2, שכבר בקיץ 1956 בעת קליטת הטנקים הצרפתיים הראשונים מצא, שהמערכת ההידראולית בצריחיהם משוכללת מאוד לעומת המערכת המקבילה בטנקי השרמן, שהופעלה באופן ידני. הוא הציע להתאים את המערכת של טנק ה13-AMX- לצריח השרמן. מפקד ב"מ 2, ינון עזרוני, אישר לו לפתח את הרעיון. עצור פירק מנוע הידרולי מהטנק הצרפתי והתאים ממסרת צידוד מכני של טנק השרמן לקליטתו. הוא הוסיף משלב הידראולי מהטנק הצרפתי, שתפקידו היה לשלב בין המערכת ההידראולית למערכת המכנית. כך נוצרה מערכת משופרת לצידוד, להגבהה ולהנמכה של התותח. אולם בניסויים שנערכו בבורג' התברר, שהמערכת היתה חלשה מבחינה מכנית ומנגנון ההגבהה נשבר בטלטולי הנסיעה. כתוצאה מכך הוחלט להכניס למערכת מגבה הידראולי והדבר חייב שינויים נוספים. המפרט הטכני הסופי של המערכת נקבע בדיון שבו השתתפו רס"ן דינר, רס"ן סלע ופרופסור צרפתי, מומחה להידראוליקה מהפקולטה הלאומית לאווירונאוטיקה, שהיה אחראי לפיתוח מערכות הידראוליות במטוסים. לאחר ששב עצור מהשתלמות בצרפת בינואר 1959 פיתח יחד עם קבוצת מתכננים במקחש"ר את המערכת שהוכנסה, כאמור, בצריח טנק ה51-M-. על הצעת הייעול הזאת זכה עצור בנובמבר 1961 בפרס כספי ממפקד הבסיס, סא"ל יעקובסון.
השינויים שהוכנסו בדגם החדש הוסיפו 7 טונות למשקל הטנק ומשקלו היה 39 טונות. הדבר הגביר את הלחץ הסגולי של המזקו"ם הצר על הקרקע ופגע באופן ניכר ביכולת העבירוּת של הטנק ובמהירותו. לכן הוחלט בחיל החימוש לשנות גם את המזקו"ם הצר למזקו"ם רחב מסוג HVSS ברוחב של 23 אינץ', שהותקן בטנקי שרמן מתקדמים מסוף מלחמת-העולם השנייה ומלחמת קוריאה. הדגם שנבחר היה 8E3A4M (easy weight), דבר שהגביר את עבירוּת הטנק באופן ניכר. מהירותו גדלה ל45- קמ"ש, וטווח הפעולה שלו הוגדל ל270- ק"מ.
בתקופה שבה עסק חיל החימוש בפיתוח טנק ה-M-51 ובהשלמת הסבת טנקי ה50-M-, הציע הנשיא דה גול בראשית 1958, שישראל תרכוש בצרפת 55 טנקי פטון אמריקניים מדגם 47M- ו36- תותחים מתנייעים בריטיים 25 ליטראות, שהיו מורכבים על תובת שרמן וכוּנו סקסטון. היתה זו עסקת-חבילה, בשווי של 2.5 מיליון דולר, ולא ניתן היה לרכוש רק חלקים ממנה; לבסוף לא יצאה אל הפועל בשל התנגדות ארצות-הברית, שטענה, כי אין לצרפת רשות למכור טנקים אמריקניים למדינה שלישית. בד בבד התנהלו מגעים בין בריטניה וישראל בדבר רכישת טנק הצנטוריון, שפותח לאחר מלחמת-העולם השנייה כטנק מערכה כבד, בעל תותח מתקדם מהיר-ירי; הטנק הזה הוכנס לראשונה לשירות בצבא הבריטי ב1948-. ב1958- הכניסו הבריטים לשירות פעיל טנק צנטוריון משופר מדגםMark 7 . טווח הפעולה של הדגם הזה היה גדול יותר. כמו כן היה לטנק תותח 105 מ"מ מדויק יותר ובעל קצב אש מהיר יותר מהדגמים הוותיקים: 3Mark ו-Mark 5 . הקנה הבריטי בקוטר 105 מ"מ הפך לקנה הסטנדרטי של צבאות נאט"ו, בכלל זה צבא ארצות-הברית. כדי לממן את הכנסת הטנקים המשופרים מכרו הבריטים את הדגמים הישנים במחירים נוחים לשוודיה, להולנד, לדרום-אפריקה ולמדינות דרום-אמריקה. הם היו מוכנים למכור גם 20 טנקים לצה"ל. הטנקים האלה, שהשתתפו במבצע 'מוסקטיר' בסואץ ב1956-, עברו אמנם שיפוץ מקיף של מנועיהם ותותחיהם במפעלי 'ויקרס', בבריטניה, אבל היו להם כמה מגבלות בולטות:
בשלהי 1961 פורק האיחוד המצרי-סורי והחל שלב חדש בהתעצמות הצבאית המצרית בסיוע סובייטי. בשנים 1963-1961 השלים הצבא המצרי את המרת הטנקים מדגם 34T- בדיוויזיה המשוריינת מס' 4 בטנקים בינוניים מדגם 54T-, והוקמה חטיבת טנקים מאותו הדגם, שנועדה להוות גרעין לדיוויזיה משוריינת שנייה. ב1964- חתמה מצרים עם ברית-המועצות על עסקת רכש רב-שנתית חדשה, שכללה 200-250 טנקים בינוניים מדגם 55T-, מאות נגמ"שים מהדגמים P50BTR- ו2-BRDM-, תותחים ארוכי טווח ורקטות טקטיות קרקע-קרקע. כניסת הטנקים הסובייטיים החדישים, שהיו מצוידים בתותח בקוטר 100 מ"מ, עוררה דאגה בצה"ל. טנק ה50-M- המשופר עם תותח 75 המ"מ בעל הלוע מהיר, שיכול היה להתמודד בהצלחה עם הטנק הסובייטי מדגם 34T- כבר לא ענה על האיום החדש. באג"ם/תכנון התקבלה החלטה, שצה"ל חייב להצטייד במהירות לפחות בגדוד אחד עם טנקים כבדים בעלי תותחים בקוטר גדול יותר.
הפתרון שנראה באופק היה תותח חדיש ומהפכני, שתעשיית הנשק הצרפתי השלימה אז את פיתוחו. התותח בקוטר 105 מ"מ, שכינויו היה 1 F105 CN והיה באורך של כ6- מ', תוכנן במיוחד לירות פגזים חדישים בעלי מטען חלול מיוצב (סחרור הקליע לשם ייצובו גרם לפיזור אלומת המטען החלול, ולכן הכניסו הצרפתים את המטען החלול לתוך בית, שבו הוא נח על מְסבים כדוריים. הבית סוחרר בשיעור מינימלי לייצוב הקליע, והמטען החלול נותר יציב. להבטחת "עמידת" המטען ייצרו בחוד המטען תעלות, שדרכן חזר אוויר פנימה והלחץ איזן את הנטייה לסיבוב המטען כתוצאה מחיכוך במֵסבים). מהירות הלוע הסופית שלו ביציאה מהקנה היתה למעלה מ1,000- מ' בשנייה – המהירות הגבוהה ביותר שהושגה אי-פעם לסוג זה של תחמושת. בצה"ל היתה הערכה רבה ליכולתו של התותח הזה להתמודד עם איומי השריון החדשים שהופיעו בזירה. הקשרים הטובים והניסיון שהצטבר בשיתוף פעולה עם תעשיית הנשק הצרפתי בנושאי פיתוח מאז 1954, תרמו אף הם להחלטה לרכוש את התותח הזה. הבעיה היתה, שלתותח הזה –שיועד במקורו עבור הטנק הצרפתי המתקדם 30AMX- ואולי אף לטנק 32AMX- – היו קנה ארוך מדי ומהירות לוע מהירה מדי מכדי שיוכל לפעול באפקטיביות מצריח השרמן, בעיקר בשל חוסר מקום לאורך הרתיעה שלו ובשל אי-יכולתם של אצילי התותח לעמוד ברתיעה העזה. הפתרון שניתן על-ידי מתכנני חיל החימוש, ובראשם רס"ן יעקב דנציגר (דינר) והמומחה הצרפתי לתותחים, הקולונל מרסט, שריכז את העבודה ב-DFA (מרכז המחקר והפיתוח החימושי של משרד ההגנה הצרפתי) בבורג', היה לקצר את הקנה ב1.5- מ' ולהתפשר על מהירות לוע נמוכה יותר של 1,000 מ' בשנייה. גם בית הבליעה של התותח הוקטן בהתאם. הדגם החדש של התותח, שהוכן עבור צה"ל, כּוּנה 44L1504/D. הפתרון של חיל החימוש חייב ייצור תחמושת מיוחדת, והדבר סייע להאצת התפתחותה של התעשייה הצבאית בישראל. למרות הניסיון שנרכש בהסבת השרמן לדגם -50M, היה צורך לבצע שינויים נרחבים, כדי להתאים לו את תותח ה105- מ"מ החדש. כדי לאפשר את ביצוע ההסבה הוחלט בצה"ל לבנות טנק חדש לחלוטין, שכּוּנה 51M-, ולהכניס בו את השכלולים שהיו קיימים באותה העת. מטעמי נוחות ומתוך רצון לבצע האחדה בתצורה, הוחלט להשתמש בטנקי שרמן 1A4M בעלי תובה יצוקה. ניתן היה להשיג כמויות גדולות של הטנקים האלה, והצריח שלהם מדגם 26T-, שבמקורו נשא תותח 76.2 מ"מ, היה בעל מקבע תותח רחב. ההסבה הזאת כללה את הכנת אצילי התותח ומגן התותח, כדי שיוכלו לקלוט את התותח החדיש. ההסבה הזאת גררה בעקבותיה גם שינוי במערך התחמושת. מפאת אורכו של קנה התותח היה צריך להוסיף משקולת איזון יצוקה מעופרת בחלקו האחורי של הצריח. בהנחייתו של סלע, הוכנו שרטוטים של הכיס האחורי, והם נשלחו לצרפת יחד עם דגם פח, שמולא בעופרת ואשר הוכן בב"מ 1. הניסויים הראשונים בדגם הצריח החדש, כולל במערכת בקרת הצריח, נערכו בב"מ 1 לפני שהדגם נשלח לצרפת. בכיס האחורי שנוצר בגיבנת הצריח הותקן מכשיר הקשר. במקביל לפעולה הזאת הוחלפה גם מערכת הצידוד וההגבהה במערכת הידראולית מודרנית, שהתבססה בתחילה על המערכת ההידראולית של טנק ה13-AMA-. יוזם ההחלפה היה אברהם עצור, מנהל מחלקת הידראוליקה בב"מ 2, שכבר בקיץ 1956 בעת קליטת הטנקים הצרפתיים הראשונים מצא, שהמערכת ההידראולית בצריחיהם משוכללת מאוד לעומת המערכת המקבילה בטנקי השרמן, שהופעלה באופן ידני. הוא הציע להתאים את המערכת של טנק ה13-AMX- לצריח השרמן. מפקד ב"מ 2, ינון עזרוני, אישר לו לפתח את הרעיון. עצור פירק מנוע הידרולי מהטנק הצרפתי והתאים ממסרת צידוד מכני של טנק השרמן לקליטתו. הוא הוסיף משלב הידראולי מהטנק הצרפתי, שתפקידו היה לשלב בין המערכת ההידראולית למערכת המכנית. כך נוצרה מערכת משופרת לצידוד, להגבהה ולהנמכה של התותח. אולם בניסויים שנערכו בבורג' התברר, שהמערכת היתה חלשה מבחינה מכנית ומנגנון ההגבהה נשבר בטלטולי הנסיעה. כתוצאה מכך הוחלט להכניס למערכת מגבה הידראולי והדבר חייב שינויים נוספים. המפרט הטכני הסופי של המערכת נקבע בדיון שבו השתתפו רס"ן דינר, רס"ן סלע ופרופסור צרפתי, מומחה להידראוליקה מהפקולטה הלאומית לאווירונאוטיקה, שהיה אחראי לפיתוח מערכות הידראוליות במטוסים. לאחר ששב עצור מהשתלמות בצרפת בינואר 1959 פיתח יחד עם קבוצת מתכננים במקחש"ר את המערכת שהוכנסה, כאמור, בצריח טנק ה51-M-. על הצעת הייעול הזאת זכה עצור בנובמבר 1961 בפרס כספי ממפקד הבסיס, סא"ל יעקובסון.
השינויים שהוכנסו בדגם החדש הוסיפו 7 טונות למשקל הטנק ומשקלו היה 39 טונות. הדבר הגביר את הלחץ הסגולי של המזקו"ם הצר על הקרקע ופגע באופן ניכר ביכולת העבירוּת של הטנק ובמהירותו. לכן הוחלט בחיל החימוש לשנות גם את המזקו"ם הצר למזקו"ם רחב מסוג HVSS ברוחב של 23 אינץ', שהותקן בטנקי שרמן מתקדמים מסוף מלחמת-העולם השנייה ומלחמת קוריאה. הדגם שנבחר היה 8E3A4M (easy weight), דבר שהגביר את עבירוּת הטנק באופן ניכר. מהירותו גדלה ל45- קמ"ש, וטווח הפעולה שלו הוגדל ל270- ק"מ.
בתקופה שבה עסק חיל החימוש בפיתוח טנק ה-M-51 ובהשלמת הסבת טנקי ה50-M-, הציע הנשיא דה גול בראשית 1958, שישראל תרכוש בצרפת 55 טנקי פטון אמריקניים מדגם 47M- ו36- תותחים מתנייעים בריטיים 25 ליטראות, שהיו מורכבים על תובת שרמן וכוּנו סקסטון. היתה זו עסקת-חבילה, בשווי של 2.5 מיליון דולר, ולא ניתן היה לרכוש רק חלקים ממנה; לבסוף לא יצאה אל הפועל בשל התנגדות ארצות-הברית, שטענה, כי אין לצרפת רשות למכור טנקים אמריקניים למדינה שלישית. בד בבד התנהלו מגעים בין בריטניה וישראל בדבר רכישת טנק הצנטוריון, שפותח לאחר מלחמת-העולם השנייה כטנק מערכה כבד, בעל תותח מתקדם מהיר-ירי; הטנק הזה הוכנס לראשונה לשירות בצבא הבריטי ב1948-. ב1958- הכניסו הבריטים לשירות פעיל טנק צנטוריון משופר מדגםMark 7 . טווח הפעולה של הדגם הזה היה גדול יותר. כמו כן היה לטנק תותח 105 מ"מ מדויק יותר ובעל קצב אש מהיר יותר מהדגמים הוותיקים: 3Mark ו-Mark 5 . הקנה הבריטי בקוטר 105 מ"מ הפך לקנה הסטנדרטי של צבאות נאט"ו, בכלל זה צבא ארצות-הברית. כדי לממן את הכנסת הטנקים המשופרים מכרו הבריטים את הדגמים הישנים במחירים נוחים לשוודיה, להולנד, לדרום-אפריקה ולמדינות דרום-אמריקה. הם היו מוכנים למכור גם 20 טנקים לצה"ל. הטנקים האלה, שהשתתפו במבצע 'מוסקטיר' בסואץ ב1956-, עברו אמנם שיפוץ מקיף של מנועיהם ותותחיהם במפעלי 'ויקרס', בבריטניה, אבל היו להם כמה מגבלות בולטות:
א. לטנק היה מנוע בנזין מסוג מטאור, שהיה בעייתי מאוד ודליק.
ב. מכלי הדלק הקטנים שלו איפשרו משך לחימה של שש שעות בלבד.
ב. מכלי הדלק הקטנים שלו איפשרו משך לחימה של שש שעות בלבד.
ג. הוא היה בעל תותח בן 20 ליטראות (84 מ"מ), שחייב תחמושת שונה מזו שהיתה בשימוש צה"ל.
ד. מערכת הקשר היתה שונה והיה צורך להחליפה.
ד. מערכת הקשר היתה שונה והיה צורך להחליפה.
ה. הכמות הקטנה של הטנקים איפשרה בניית פלוגת טנקים אחת בלבד.
למרות המגבלות הללו הוחלט בצה"ל לרכוש את הטנקים כאופציה לפתיחה נוספת של ארסנל הנשק הבריטי בפני צה"ל, וכדי להכיר את הטנק הזה. משלחת טכנית של חיל החימוש, שכללה את רס"ן דוד סלע כראש המשלחת, את רס"ן מיכאל פלאוט כמומחה לאופטיקה, את סרן בלכר כמומחה לנשק כבד, ואת שייקה אבני, יצאה לבריטניה כדי להכיר את הטנקים ולבחור 14 כלים מדגם אחיד. המשלחת שהתה בבריטניה כארבעה חודשים. בדצמבר 1958 יצאה לבריטניה גם משלחת של אנשי שריון, בראשותו של רס"ן שמואל גורודיש, להשתלמות על הטנק. ממש באותם הימים שהתה כבר משלחת טכנית של חיל החימוש בעיירה פונטנבלו שבצרפת, שהשתלמה במשך שלושה חודשים באחזקת טנקי פטון 47M- ובתיקונם. את ההשתלמות אירגן בצרפת טרם בואה רס"ן סלע. בראש המשלחת עמד רס"ן עמי פורר, קצין חימוש בגיסות השריון, ובין חבריה היו גם רס"ר מרדכי אטל (אלון), שהיה דובר צרפתית, אברהם עצור מב"מ 2, חיים דגני מב"מ 3, ומשה סלפית, מנהל העבודה במחלקת האופטיקה של ב"מ 5. כאשר התבטלה עסקת רכש טנקי הפטון מצרפת קיבלו חברי המשלחת, שהיו קצינים בקבע, הוראה לצאת לבריטניה כדי להשתלם במערכות הצנטוריון ובאחזקתו. לאזרחים מבין חברי המשלחת ניתנה הבחירה להמשיך לבריטניה, או לשוב לארץ. אברהם עצור החליט לחזור לאחר שהרחיב את ידיעותיו על המערכת ההידראולית של צריח טנק ה13-AMX-. קליטתם הראשונית של הטנקים, שכללה רק בדיקת המנוע, המערכות החשמליות וההידראוליות, החלפת שמנים, מתיחת זחלים, החלפת מערכות הקשר וצביעתן בצבע צה"לי, ארכה זמן רב, במידה רבה בשל העומס הרב שהיה מוטל על ב"מ 1; העומס נבע בעיקר מעבודות ההסבה של טנקי השרמן. במאי 1959, ביום העצמאות, כבר הוצגו הטנקים הראשונים בפני כתבים צבאיים במסגרת המאמץ להעלות את המורל בארץ וכדי לחזק את הדימוי ההרתעתי של צה"ל כלפי האויב. בצה"ל הם קיבלו את הכינוי "שוט". בשנים 1962-1961 נרכשו בבריטניה 34 טנקי "שוט" נוספים. 14 מהם היו טנקי 8Mark , שהיו מצוידים בתותח 105 מ"מ ויקרס 7L, שהיה לתותח התקני של צבאות נאט"ו, ו20- טנקים היו מהדגם הישן 5 Mark. בטרם נמסרו לישראל הושבחו הטנקים האלה במפעלי 'ויקרס ארמסטרונג' שבניו קסל בבריטניה.
בתחילת שנות ה60- הוקם בבמ"ב 681 קו להסבת טנקי הצנטוריון, שאליו הוחזרו כל ה"שוטים", שהיו בשירות מבצעי, ונעשתה בהם השבחה על-ידי הוספת מְכל דלק שלישי במטרה להגדיל את שעות הלחימה של הטנק מ6- שעות ל10-. חלק מן הטנקים היו מצוידים עדיין בתותחים בני 20 ליטראות, ובהם הוחלף התותח המקורי בתותח 105 מ"מ, שאת הקנה שלו החלו לייצר בתעשיה הצבאית, במגמה להגביר את עוצמת האש. על קו ההסבה הזה הוחלט בדיון שקיים הקחש"ר, אל"ם עמוס חורב, במטהו כאשר נידונה בצה"ל ובמערכת הביטחון רכישה נוספת של עשרות "שוטים" בבריטניה. התברר אז, כי עלוּתם יקרה מאוד בשל ההשבחה שתוכננה להיעשות בבריטניה. בדיון הוסבר, שאם הטנקים יירכשו משומשים וישוקמו בבמ"ב 681, בכלל זה החלפת התותח בן 20 הליטראות לתותח בקוטר 105 מ"מ, אזי ניתן יהיה בהפרש הכסף שיישאר, לבנות בית מלאכה ל"שוטים". וכך אכן נעשה. במהלך שנות ה60- נרכשו כ80-60- טנקי צנטוריון מדי שנה, ששוקמו בהדרגה והוכנסו למערך השריון.
לאחר כמה תקריות אש, שיזמו הסורים באזור המפורז, שמדרום-מזרח לכנרת, ביצעה חטיבת גולני בליל 31 בינואר/ 1 בפברואר 1960 את פעולת תופיק. היתה זו פעולת הגמול הראשונה לאחר מלחמת סיני. בפעולה נכבש הכפר הסורי, ועמדות הסורים שם פוצצו ונהרסו. בקרב נהרגו שלושה חיילי צה"ל ושבעה-עשר נפצעו. הסורים הודיעו על תשעה הרוגים וחמישה-עשר פצועים. בעקבות הפעולה השתררה מתיחוּת בגבול ישראל-סוריה, וכוחות פיקוד הצפון הגבירו את כוננותם.
ב15- בפברואר העבירה ברית-המועצות מידע כוזב לקע"ם, לפיו ישראל מרכזת כוחות גדולים בגליל, כדי לפתוח בפעולה מקפת נגד סוריה. נשיא מצרים החליט על מהלך צבאי, בעל משמעות מדינית, שיחזק את מעמדה של מצרים כמדינה החזקה בעולם הערבי, וידגיש את חיוניותו של האיחוד הסורי-מצרי. בצבא קע"ם הוכרזה כוננות עליונה, וב18- בפברואר החלו כוחות מצריים גדולים לחצות את תעלת סואץ ולהתרכז בסיני. כל הפעולות האלה נעשו בחשאי, ורק לאחר שישה ימים, בעקבות מידע מהמודיעין האמריקני ולאחר שתי גיחות צילום שביצעו מטוסי חיל-האוויר, גילה צה"ל את ההיערכות המסוכנת. בשלב הזה היו המצרים ערוכים כבר עם דיוויזיית חי"ר מס' 2 ודיוויזיית השריון מס' 4. סדר-הכוחות המצרי מנה כ500- טנקים ומשמיד-יטנקים 100SU- וכ50- אלף חיילים. פיקוד הדרום ניצב מולם עם כ30- טנקים בלבד. האלוף יצחק רבין, ראש אג"ם, תיאר את המצב המסוכן שנוצר במכתבו למפקד חיל-האוויר: "נתפסנו עם המכנסיים למטה. ל24- השעות הקרובות, הכול תלוי בחיל-האוויר." בתוך 24 שעות נערך צה"ל בהיערכות חירום עם חטיבה 7, חטיבת גולני, חטיבת הצנחנים 35, חטיבת שריון מילואים 37, גדוד חת"ם וגדוד חה"ן סדירים. לאחר שהשיג נאצר את מטרתו המדינית, הסיג בתחילת מרס את כוחותיו חזרה אל מעבר לתעלה. היערכות החירום של צה"ל שכונתה 'רותם', נמשכה עד 12 במרס 1960.
ב15- ביוני 1961 התקיים בבמ"ב 681 טקס חגיגי לרגל השלמת הסבתם של 100 טנקי שרמן לדגם 50M-. בטקס השתתפה צמרת צה"ל ומשרד הביטחון. אורח הכבוד היה דוד בן-גוריון. במהלך הטקס הוענקו תעודות הוקרה לעובדים מצטיינים. אחד העובדים שקיבל את התעודה מידי בן-גוריון היה יוסף מגנז'י.
- יוסף מגנז'י (מגן) נולד ב1931- בטריפולי שבלוב. בהיותו בן 13 נהרג אביו בתאונת דרכים והוא נאלץ לעזוב את לימודיו ולצאת לעבוד במפעל של דודו, כדי לסייע בפרנסת משפחתו. בתחילת 1949 ניסה להימלט מלוב ולעלות ארצה דרך איטליה, אך נתפס על-ידי המשטרה, הושם במעצר ונשפט. לאחר תשלום קנס כספי גבוה שוחרר. באפריל 1949 יצא באופן חוקי, והגיע בדרך הים לנמל חיפה. במחנה המעבר הוצע לו ללכת לקיבוץ, או למעברה, אך הוא דרש להתגייס לצה"ל. לאחר שסיים קורס מכונאי טנקים בבית-הספר לשריון ברמלה הוצב כמכונאי טנקים בגדוד 82 של חטיבה 7. לאחר שנתיים השתחרר בדרגת רב"ט, והתקבל לעבודה בב"מ 3 לטנקים של במ"ב 681. הוא התגורר במעברת פרדס כץ באוהל אחד עם ארבעה חיילים משוחררים נוספים. ב1953- התחתן ועבר לגור עם אשתו בצריף נפרד. ב1959- עבר עם משפחתו לקריית אונו. ב1955- מוּנה למנהל עבודה במחלקת מזקו"ם של ב"מ 2 בתל השומר. במלחמת ששת הימים יצא עם קבוצת חילוץ לטפל בטנקים שנפגעו בקרב על מוצבי הרדאר בהרי ירושלים. ביולי 1975 קפץ על טנק שנסע ללא נהג, וזכה לציון לשבח על מעשה גבורה זה מידי ראש אג"א. ב1976- זכה בפרס העובד המצטיין המפעלי. ב1978- סיים קורס מנהלי עבודה, וב1990- קיבל את פרס קחש"ר על מפעל חיים. ב1992- פרש לגמלאות. במהלך ארבעים שנות עבודתו הגיש עשרות הצעות ייעול, שעשר מהן אושרו וזיכו אותו בתעודות הוקרה ובפרסים כספיים. מגנז'י, שיצא למשימות חילוץ רבות עם הג'יפ הצהוב שלו, כונה "קומנדו מגנז'י".
בנובמבר 1961 סיים סא"ל יצחק יעקובסון את תפקידו כמפקד במ"ב 681, ובמקומו מונה סא"ל שרגא אבן.
- שרגא אבן נולד בוַרשה שבפולין ב1914- כפייבל אפשטיין. הוריו, שהיו אמידים מאוד, שלחו אותו בבגרותו ללמוד הנדסת מכונות בפדובה שבאיטליה. לאחר פרוץ מלחמת-העולם השנייה הוא החליט לעלות לארץ והצטרף לשלושת אחיו, שעלו ארצה כמה שנים קודם לכן. ב1941- הגיע לארץ דרך תורכיה וסוריה והתיישב בשכונת נחלת יצחק. לאחר שסיים את לימודיו בטכניון שבחיפה התקבל לעבודה כמהנדס בבית החרושת לזכוכית 'פיניציה'. לאחר מכן עבד כאזרח בבית המלאכה הבסיסי הבריטי בכיאט ביץ' שמדרום לחיפה. במאי 1948 הוצב בב"מ 3 לתותחים של ענף הנדסת חימוש. באפריל 1949, עם הקמת בסיס הנדסת חימוש 631 בתל ברוך, מוּנה לסגן מפקד הבסיס בדרגת סרן. בנובמבר 1949 הפך הבסיס לבמ"ב 685 של חיל הטכנאים. בינואר 1951 מונה אבן למפקד הבסיס, שהפך באוגוסט 1950 לב"מ 4 של במ"ב 681 והועלה לדרגת רס"ן. ב1952- עבר אבן לבה"ד 6 ומוּנה לראש ענף מקצועות חימוש. ביולי 1955 מוּנה למפקד בה"ד 20 בדרגת סא"ל ושימש בתפקיד הזה עד מרס 1961. בסוף אותה שנה מוּנה למפקד במ"ב 681. באוגוסט 1964 מוּנה לסגן הקחש"ר ומילא את התפקיד הזה עד 1966. עם סיום תפקידו יצא לארצות-הברית כחבר במשלחת הרכש של משרד הביטחון. ביולי 1969 נקרא לארץ, הועלה לדרגת אל"ם ומוּנה למפקד מרכז צל"ם וחלפים. הוא מילא את התפקיד הזה עד פרישתו לגמלאות ב1972-. בשנים 1972-1981 עבד במשרד הביטחון כסגן ראש מינהל הרכש לנושאי התעשיות הבטחוניות. בתפקידו זה תרם רבות להתפתחות התעשיות הבטחוניות בישראל. אבן שימש גם כיו"ר הוועדה המרכזית של משרד הביטחון להצעות ייעול. ב1985- נפטר בביתו מדום לב.
תחת פיקודו של אבן פעל במ"ב 681 בשנים 1963-1961 במבנה הבא: רס"ן צבי ויינברג היה סגן מפקד הבסיס ומתאם עבודת המטה; סרן אליעזר יחזקאלי היה ראש המדור הטכני; סרן הלל מונין היה מפקד ב"מ 1 לטנקים ולזחל"מים בתל השומר, שבו בוצעו עבודות השיקום וההסבה; אע"צ חיים גורוחובסקי היה מפקד ב"מ 2 להרכבים ולהידראוליקה בתל השומר; רס"ן משה שני היה מפקד ב"מ 3 לתיקון תותחים בתל השומר; סרן אליעזר לבנת היה מפקד ב"מ 5 לאופטיקה בבית דגן; סרן אלעזר ברק היה מפקד ב"מ 4 לעבודות עזר בבית דגן, ורס"ן יצחק יעקובי היה מפקד ב"מ 6 לשיקום מנועים בבית דגן. נציגי העובדים היו: יום טוב קוט, יו"ר ועד מִפקדה ואחריו עובדיה שרעבן; יצחק פריי, יו"ר ועד חצר תל השומר ויוסף רם, יו"ר ועד חצר בית דגן.
העבודות העיקריות שנעשו בבסיס היו: הסבת טנקי השרמן לדגמי 50M- ו51-M-, קליטת טנקי ה"שוט" מבריטניה, שיקום זחל"מים, תיקון תותחים של מערך הארטילריה של צה"ל ותיקון הציוד האופטי של חילות השדה. מכיוון שהמאמץ העיקרי נעשה בב"מ 1 לטנקים ולזחל"מים, נתנו לו יתר בתי המלאכה של הבסיס את התמיכה הטכנית והסיוע.
תחום חדש שהלך והתפתח בבסיס תחת מעטה כבד של סודיות היה פיתוח אמצעי ראיית הלילה א"א (אינפרה-אדומה), תחום שעד אז לא היה קיים בצה"ל. היה ידוע, שלצבא הגרמני היה ציוד לראיית לילה כבר בסיומה של מלחמת-העולם השנייה. גם לצבא האמריקני היה מעט ציוד כזה, אך הם סירבו למוכרו או לחשוף את הטכנולוגיה שלו. בשלהי 1955 מינה שר הביטחון ועדה שתבחן את צורכי צה"ל ושירותי הבטחון בנושא. בין חברי הוועדה היו אל"ם דני אביבי, ראש מחלקת אמצעי-לחימה במטכ"ל/אג"ם, ורס"ן מיכאל פלאוט נציג חיל החימוש. מייד לאחר תום מלחמת סיני, סייר פלאוט עם אנשי חימוש נוספים בשטח, כדי לאתר בציוד השלל המצרי, שנפל בידי צה"ל, מכשירי ראיית הלילה מתוצרת סובייטית. התברר, כי לא היה ברשות המצרים ציוד כזה. בפעולה חשאית הוברחו לארץ מחו"ל בתחילת 1957 כמה מכשירי ראיית לילה א"א שכּונו בצה"ל "סהר 4". המכשירים, שהגיעו מפורקים בכיסוי של חלקי חילוף, הורכבו על-ידי פלאוט ועל-ידי יוסף הוך (רם) מב"מ 5. לצורך עבודת הפיתוח נבנה בבסיס בתל ברוך חדר סודי, שבפתחו הוצב שומר קבוע, והכניסה אליו היתה מותרת אך ורק לקומץ שותפי סוד. אפילו מפקדי במ"ב 681 לא ידעו מה מתרחש בחדר הזה, שכּונה "חדר חושך", משום שחלק גדול מן הניסויים נערכו בחשיכה מוחלטת. החדר הזה היה ראשיתה של מחלקת האלקטרוניקה, שנוספה לשלוש המחלקות הקיימות: מחלקת מכשירנות, מחלקת אופטיקה והמחלקה המכנית, שעסקה בעיבוד שבבי עדין. בשווייץ נרכש מכשיר לנהיגת לילה מתוצרת חברת סימנס, אך התברר, שהוא היה לא יעיל; עם זאת ניתן היה לדלות ממנו מידע טכנולוגי. באותה השנה החלו לפתח במחלקת האלקטרוניקה דגם של משקפת א"א, שהיתה מיועדת לנהיגה בג'יפי סיור. על פנסי הג'יפ הורכבו מסנני א"א, והמשקפת עצמה הוצמדה לראשו של הנהג עם מוט וחגור מתכת מיוחד, כדי ששתי ידיו יהיו חופשיות לנהיגה. המשקפת היתה כבדה וקשה היה לשאת אותה. גם תיבת ההפעלה היתה גדולה יחסית. המכשיר כּונה "שפן". בלילות יצאו עובדי המחלקה עם אנשי מקחש"ר לניסויים על שפת הים, ולא פעם היו זוגות אוהבים שותפים לניסוי, ללא ידיעתם כמובן...
כאשר היו עשרת המכשירים הראשונים מוכנים הציגו אותם פלאוט ואנשי המחלקה האלקטרונית בפני קורס מג"דים של צה"ל. להצגה קדמו סידורי ביטחון שדה חמוּרים ביותר. על-פי הנחייתו של הרמטכ"ל, משה דיין, נבנו על בסיס המכשירים האלו משקפות א"א, שהורכבו על תותח של טנק. כאשר התגבר ב1957- שיתוף הפעולה עם תעשיית הנשק הצרפתית הובא לארץ מכשיר ראיית לילה צרפתי, שהורכב גם הוא על תותח של טנק. בהצגת תכלית, שנערכה בפני קצינים בכירים, פעל הציוד הישראלי היטב ולעומתו הציוד הצרפתי לא פעל. בדיקת הציוד הצרפתי הוסיפה אף היא לידע הישראלי. ב1958- הצליחו אנשי הרכש הישראלי להביא ארצה בחשאי שפופרות, שהיו מרכיב חיוני בציוד הא"א. בארץ התברר, שהשפופרות אינן תקינות. מחוסר ברירה נשלחו אנשי הרכש בארצות-הברית לרכוש שפופרות בחברת האלקטרוניקה RCA, וכשנבדקו אלה התברר, כי רובן היו פסולות. פיתוח הדגמים השונים של משקפות הא"א, שנבנו בב"מ 5, היה רצוף קשיים ותקלות, כאשר הקושי העיקרי היה המחסור בשפופרות תקינות. גם חדר החושך לא התאים למשימה, ועובדי המחלקה ספגו לא פעם מכות חשמל בשל עבודתם במתח גבוה ובתנאי האפלה מוחלטת. למרות זאת חשו אנשי המחלקה האלקטרונית סיפוק וגאווה עצומה על שהיו החלוצים בתחום הזה במדינה. נסיונות הפיתוח נמשכו בב"מ 5 עד 1962 ללא התקדמות משמעותית. במאי 1962 מוּנה סרן שמואל קורנגוט למפקד ב"מ 5 במקומו של סרן אליעזר לבנת.
- שמואל קורנגוט (קורן) נולד בפולין ב1930-. עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה נמלטה משפחתו מהעיירה שבה התגוררו למזרח פולין, ומשם המשיכו לאוקראינה. לאחר כמה חודשים הוגלתה משפחתו עם אלפי פליטים יהודים למחנות עבודה בסיביר. ב1943- שוחררו היהודים מהמחנות ונדדו לאוזבקיסטן. משפחתו של קורנגוט התיישבה באחד הקולחוזים והתקיימה מעבודות חקלאיות. ב1945-, עם סיום המלחמה, שבה המשפחה לפולין, ומשם, בסיוע המוסד לעלייה ב', עברה דרך צ'כוסלובקיה לאוסטריה למחנה מעבר. שמואל הצליח לסיים את בית-הספר המקצועי 'אורט' באוסטריה והוכשר כטכנאי חשמל. ב1948- עלתה המשפחה בדרך האוויר לישראל. לאחר שהות בבית עולים בנתניה עברה המשפחה למעברת טירת הכרמל. שמואל החל לעבוד כחשמלאי בבית חרושת למלט 'נשר' ולאחר מכן בקיבוץ טירת צבי. במקביל לעבודתו השלים את השכלתו בלימוד עצמי ובהתכתבות עם המכונים הבריטיים. ב1950- התגייס לצה"ל, ואחרי קורס הסבה לחשמלאות רכב, הוצב כחשמאלי רכב בבית-הספר לשריון ברמלה. לאחר זמן קצר מונה למנהל מחלקת החשמל בדרגת סמל. לאחר שחרורו ב1952- הוצב כחייל מילואים בבמ"ב 682, דרומית לחיפה. במסגרת שירות המילואים התבקש לעבור קורס קצינים בסיסי, ובסיומו הוענקה לו דרגת סג"ם. ב1953- התקבל לעבודה כאזרח עובד צבא בשייטת 13, ומוּנה למנהל עבודה של מחלקת החשמל. ב1955- עבר על-פי בקשתו למחלקת החשמל של ב"מ 2 בתל השומר. בתחילת 1956 יצא, במסגרת שירות המילואים, להשלמה חילית של חיל החימוש בבה"ד 6. בפברואר 1956 שוכנע לחתום קבע והוצב כסגן מפקד הסדנה בבאר-שבע, שהיתה חלק מגדוד שירותי החימוש של פיקוד הדרום. בתחילת 1957 עבר לשרת בבה"ד 20 כמפקד קורס חשמל. במאי 1962 מוּנה למפקד ב"מ 5 של במ"ב 681 בבית דגן. בתפקיד הזה שירת עד שלהי 1971 והועלה לדרגת רס"ן. ב1965- למד במשך שנה בקורס טכני מתקדם בבה"ד 20 ולאחר מכן חזר לפקד על ב"מ 5 עד סוף 1971. באותה שנה התמנה לראש מדור מכשירים מדויקים במרכז צל"ם וחלפים, ולאחר מכן מוּנה שם לרע"ן ציוד עבודה בדרגת סא"ל. ב1976- פרש לגמלאות. לאחר פרישתו שימש כמנכ"ל חברת 'מנועי ליש' וכמנהל מכירות של חברת 'אמריקן אוויאיישן'. לאחר מכן שימש במשך שלוש-עשרה שנים כמנהל משק ורכש של חברת המחשבים 'קונטרול דאטה'. כיום משמש יועץ לתקשורת של עיריית בני-ברק.
כשנכנס קורנגוט לתפקידו עבדו בב"מ 5 כחמישה-עשר עובדים. בית המלאכה היה מורכב מהמחלקות הבאות: מחלקת שעונים, שבה תיקנו מדי אוץ לרכב, סטופרים ושעונים מדגמים שונים; מחלקה מכנית; מחלקת אופטיקה; מחלקת אלקטרוניקה ומחסן חלקי חילוף. בבית המלאכה שיקמו את כל המשקפות שהיו בשימוש בצה"ל, וכן מצפנים, טלסקופים של תותחים נ"ט ופריטלסקופים של טנקים. הצפיפות בבית המלאכה, ששכן בבניין אבן סמוך לשער שלוחת בית דגן, היתה רבה מאוד ושיטות העבודה בו היו מיושנות. בשימוש המחלקה האופטית היה חדר חושך, לצורך בדיקת המערכות לראיית לילה. כל הפעילות בחדר החושך היתה סודית מאוד והורשו להיכנס אליו רק בעלי סיווג בטחוני גבוה. הסודיות שאפפה את הפעילות בו איפשרה לקורנגוט לדרוש תקציבים ואמצעים בלי לתת פירוט, והדבר נוצל לשיפור אמצעי העבודה של בית המלאכה. בסיועם של מנהלי העבודה: משה סלפית, יוסף רם, אלי מלכה, יוסי ועקנין, יוסף זליכה ואביגדור טלוסטי , הרחיב קורנגוט את בית המלאכה וקלט עובדים רבים נוספים. במחלקת האלקטרוניקה מצא קורנגוט עם הגיעו כ100- משקפות א"א מוכנות, אך ללא שפופרות. מכיוון שהשפופרות פעלו במתח חשמלי של כ18,000- וולט, שהתקבל מסוללות כספית, היה צורך לבודד אותן ולהגן עליהן בתוך בית שפופרת מיוחד, שיוצר על-ידי יציקת גביעים מאפוקסי וחריטתם בדיוק של מאיות. לאחר שהשפופרות הוכנסו למתקן יצקו עליהן שוב אפוקסי כדי ליצור בידוד מוחלט. בדרך-כלל השפופרות לא פעלו למרות העבודה המורכבת מאוד. ממשלוח של כ600- שפופרות, שהגיע מאירופה ב1962-, נמצאו רק עשר תקינות. לקורנגוט היה ברור, כי דרושה פריצת דרך בנושא כדי לקדמו. הוא הציע לרס"ן פלאוט להפסיק את פיתוח המשקפת הקיימת (ה"שפן") ולעבור לפיתוח של משקפת מדגם חדש, שתפעל על הבסיס של השפופרת התקנית של צבאות נאט"ו, שהיתה קטנה יותר ואמינה יותר. פלאוט, שחשש מזעמו של רע"ן נשק במקחש"ר, לא העז להעלות את הנושא.
אולם קורנגוט איבד את סבלנותו, ובאחד מדיוני המעקב החודשי, שהתקיים בלשכת הקחש"ר הוא ביקש את רשות הדיבור והעלה את הצעתו: לבנות בית שפופרת מאלומיניום עם הברגות וטבעות מיוחדות, שיאטמו אותו מרטיבות. לאחר דבריו של קורנגוט, שהיה בעל הדרגה הנמוכה בין המשתתפים, השתררה בחדר הישיבות דממה. סא"ל דוד ביכונסקי, רע"ן נשק במקחש"ר הגיב בכעס. הקחש"ר, עמוס חורב, הקשיב עד שקורנגוט סיים להציג את טיעוניו, ולבסוף שאל אותו כמה זמן, לדעתו תימשך בניית הדגם החדש. קורנגוט בהתלהבותו אמר שלא יותר מפי ארבעה מזמן התכנון. בדיון הוחלט, שפיתוח ה"שפן" לא ייפסק, אך ניתן אישור להתחיל בבניית דגם חדש. פלאוט, שהיה ידוע בגאוניותו וגם בשגעונותיו, התלהב מהרעיון. הוא יצא לחופשה מיוחדת, ובספטמבר 1962 סיים תוך שבועיים לתכנן את הדגם החדש. מפקד ב"מ 5, שקיבל את השרטוטים לידיו, היה צריך כעת לעמוד בהבטחתו. החל מרוץ מטורף נגד הזמן. בחברת 'אלבר' בכפר-סבא נרכשו גושי אלומיניום מיוחד, שעובדו ונחרטו במחלקה המכנית של ב"מ 5. חלקים נוספים, שדרשו עיבוד שבבי מדויק, יוצרו במהירות בב"מ 4, שגויס על כל מחרטותיו למרוץ. החלקים הפנימיים, שדרשו השחמה וציפוי, נשלחו למפעל השחמה באָזוֹר. ספק הכוח נבנה בחברת 'אל-אופ'. לאחר חודש הונח הדגם החדש על שולחנו של הקחש"ר. מכיוון שגודלו היה כשליש מהדגם הקודם הוא כונה "שפנפן". המכשיר כולו נארז בארגז פעולה של מקלע. לאחר שאושר הדגם ביחידת הניסויים של חיל החימוש, החל באמצע 1964 ייצורו הסדרתי. בד בבד המשיכו לפתח בב"מ 5 טלסקופ לתצפית. שנה קודם לכן הוקם במחלקה האופטית של ב"מ 5, בניהולו של יוסף רם, מערך אחזקה למערכות האופטיות של טנקי ה"שוט".
משימה נוספת שהוטלה על במ"ב 681 היתה בנייתו של תותח הוביצר 155 מ"מ נגרר על תובה של טנק שרמן 4A4M, שהיה בעל תובה ארוכה. על הפרויקט הזה הוחלט כלקח ממלחמת סיני. המטכ"ל ומערכת הביטחון הכירו בצורך להוסיף ולפתח את מערך השריון כגורם המרכזי בכוחות היבשה וכגורם המכריע בהתקפה. אל"ם חיים בר-לב, שהתמנה מייד לאחר המבצע לראש מה"ד במטכ"ל הגדיר בלקחי מלחמת סיני בין השאר את הנקודות הבאות: "השריון יופעל בעיקרו לפריצות וחדירות עמוקות לצורך כיתור והשמדה בעורף, וללוחמת שריון בשריון [...] חטיבת השריון הינה עוצבת היסוד המשוריינת של צה"ל ובהיותה כוח המחץ הנייד והתוקפני ביותר של כוחות היבשה – נועדה לפעולת הלם בעומק מערך האוייב ובעורפו."
אולם חיל התותחנים לא עמד בקצב השריון. הוא היה מורכב בעיקר מתותחים נגררים, מרביתם תותחי 25 ליטראות, ומיעוטם תותחי 155 מ"מ, וממרגמות כבדות בקוטר 120 מ"מ, שנגררו על-ידי משאיות ושעבירותם ומהירות התקדמותם היו נחותים ביחס ליחידות השריון. נוסף על כך הם היו לא יעילים בגלל הזמן הממושך שנדרש להם לפרוס בעמדות ולפתוח באש לתכלית. בצה"ל היה קיים גדוד סדיר אחד בלבד של תומ"תים (תותחים מתנייעים) בקוטר 105 מ"מ מתוצרת צרפת, שהיו מורכבים של שלדת הטנק 13AMX-. התותחים האלה הגיעו לארץ במסגרת מבצע 'גאות', ערב מלחמת סיני. לחוסר היעילוּת של הארטילריה, שאינה נעה בצמוד לכוחות השריון, היה עֵד הרמטכ"ל, משה דיין, עצמו שהצטרף לכוחות אוגדה 77 בקרבות על פתחת רפיח. בין מלוויו של הרמטכ"ל בחבורת הפיקוד היה גם הקחש"ר, עמוס חורב. מייד לאחר סיום המערכה הקים חורב צוות תכנון מיוחד לפיתוח תותח מתנייע. בראש הצוות עמדו רס"ן יעקב דינר, המומחה לתותחים, ורס"ן דוד סלע, קצין המטה הטכני לרכב א'. באותה תקופה היו ברשות צבאות נאט"ו שלושה סוגי תומ"תים: תותח צרפתי 105 מ"מ על שלדת 13AMX-, תומ"ת אמריקני 105 מ"מ, שכּוּנה Priest 7M- ותותח 25 ליטראות בריטי, שהיה מורכב על תובת שרמן וכּוּנה "סקסטון". שני התומ"תים האחרונים נבנו בשלהי מלחמת-העולם השנייה. בתחילת שנות ה60- פותח בארצות-הברית תומ"ת 155 מ"מ 109M-, ובשלב הראשון הצטייד בו רק הצבא האמריקני. באמצע שנות ה60- רכש צה"ל 36 תומ"תים מדגם Priest, שהוכנסו למערך במקומם של התומ"תים הצרפתיים. אולם מתוך ראיית העתיד התקבלה במטכ"ל ההחלטה להרכיב את תותח ה155- מ"מ על שלדת שרמן. השיקולים לרכישת התותח הזה היו: הטווח הגדול שלו ואמינותו, האפשרות לרכוש כמות גדולה של תותחים כאלה במחיר זול יחסית. התברר, כי באותה תקופה ניתן היה לרכוש כ120- תותחים כעודפים ממחסני נאט"ו באותה עלוּת של החלפים שנדרשו לאחזקה השוטפת של 36 התותחים הנגררים של צה"ל.
התכנון, בניית הדגם והניסויים בשלבי הפיתוח, נעשו בשיתוף פעולה עם מרכז המחקר והפיתוח החימושי של משרד ההגנה הצרפתי, שבנה באותם הימים דגם של תותח 155 מ"מ על מרכב של AMX-13. הרכבת התותח על תובה של שרמן חייבה את הסרת הצריח וחיתוך הדופן העליונה. על-מנת ליצור תא לחימה אחורי, שאליו יוכנס התותח ובו יהיה אפשר לטעון פגזים ולנגוח אותם לבית הבליעה, היה צורך להעביר את המנוע הכוכבי מקורר האוויר קדימה לאורך ציר גל ההנעה, שנמצא במרכז. גל ההנעה הקצר שבין המנוע לתיבת ההילוכים והפרש הגבהים שנוצר, חייב התקנת שני צלבים שפעלו בזוויות גדולות. כמו כן היה צורך להתגבר על בעיית קירור אוויר של המנוע, שחייבה הזרמת אוויר רב אל המניפה ופינוי קל ומהיר של האוויר החם היוצא מבין צלעות הקירור של הצילינדרים. הבעיה נפתרה על-ידי בניית מנהרה בתחתית התובה, שעברה מתא המנוע אל מאחורי התובה. למנוע חוברו צינורות מפלט בעלי כמה מפרקים, ששימשו לפליטת הגזים השרופים. המתכננים חששו, שמהצילינדרים התחתונים תהיה נזילת שמן דרך טבעות הבוכנה לתא השריפה כאשר המנוע דומם. הדבר הזה עלול היה לגרום לנעילה נוזלית של המנוע, כלומר, לכך שתא השריפה יתמלא שמן, שאינו ניתן לדחיסה ושיחסום כניסת תערובת של אוויר ודלק. התנעת המנוע עלולה היתה לגרום לעיוות התלתל ולהשבתת המנוע. הבעיה הזאת נפתרה על-ידי התקנת ידית להנעה ידנית (מנואלה), שהוחדרה לתושבת מתאימה בחלק העליון של המנוע לפני ההתנעה החשמלית. אנשי הצוות הודרכו לסובב אותה שלושים ושניים סיבובים, כדי לאפשר פתיחה של השסתומים והזרמת השמן שנזל לתא השריפה. בגחון היה צריך ליצור גומחה ולכן הוא הונמך. רגלי התותח הוסרו, והתותח, כולל חלק מן העריסה שעליה הוא היה מורכב ומצודד, הורכב כמכלול על התובה. בוטלה עמדת המקלען הקדמי, כדי לאפשר את הכנסת תא המנוע מלפנים. סביב התותח נבנו קירות מגן מלוחות שריון והיתוסף סגר מסע לקנה.
בהנחיות למתכננים נאמר, שהתותח יוכל לירות בזווית של 90 מעלות בלבד. פיתוח תותח עם צריח מסתובב היה מייקר את העלוּת ומאריך את זמן הפיתוח. בפועל, הצידוד הוגבל ל17-16- מעלות לכל צד. כל צידוד נוסף דרש צידוד של כל המרכב. בשלב הראשון נשאר המזקו"ם צר. כדי למנוע פגיעה בתיבת ההילוכים החליטו המתכננים, שבעת ירי לא יושאר התומ"ת במצב של הילוך משולב. כדי למנוע את דרדורו של התומ"ת לאחור הונחו "סנדלים" (טריזי עץ משולשים) מתחת לחלקו האחורי של המזקו"ם. הדגם הראשוני נשלח לצרפת, ובתחילת 1963 הושלם הפיתוח. 120 תותחים נגררים נרכשו באירופה ממחסני העודפים של נאט"ו, ונפתח קו לייצור התומ"ת בב"מ 1 בתל השומר. התומ"ת כונה 50M-. באמצע 1964 כבר הושלם ציודו של גדוד החת"ם הסדיר הראשון, גדוד 'אייל' בתומ"תים האלה.
בד בבד עם תכנון התומ"ת 155 מ"מ ובנייתו, עסק צוות תכנון אחר של חיל החימוש, בראשותו של סא"ל דוד ביכנוסקי (בנאור), בפיתוח מרגמה 120 מ"מ מתנייעת על-גבי זחל"ם. עבודת התכנון לניוד מרגמת ה120- מ"מ החלה למעשה כבר ב1955- והסיבה לכך היתה, שסיוע ארטילרי נגרר אינו יכול לבוא לידי ביטוי בלחימה ניידת ומהירה. עד אותה התקופה לא הצליח אף צבא לנייד את המרגמה הזאת. מרגמות 81 מ"מ בצבאות זרים וגם בצה"ל הותקנו כבר בראשית שנות ה50-. המרגמה הזאת נקראה בצה"ל "דגם ג'". כשלונותיהם של מומחי הצבא הצרפתי להתקין מרגמה 120 מ"מ על מרכב של הטנק 13AMX- לא הרתיעו את ביכונסקי. פתרונו המקורי לבעיית חבטת הירי של המרגמה – שעוצמתה כ70- טון – היה בניית בסיס ירי מפלדה, שהורכב על שלדת הזחל"ם. כך הועברה מסת החבטה אל מערכת הקפיצים של הזחל"ם ונבלמה על-ידה ולשלדה לא נגרם כל נזק. המקוריות היתה בכך, שחבטת הירי היתה קצרה מאוד, והלחץ הגדול של הירי הופעל בזמן כה קצר עד שקפיצי המזקו"ם לא הספיקו להגיע למאמץ של שבירה. בתמיכתו של הקחש"ר, עמוס חורב, התקדמה עבודת הפיתוח משולחן השרטוטים לשדה הניסויים. הצעת חיל החימוש אושרה על-ידי הוועדה העליונה לתכנון חימוש של צה"ל. הדגם הראשון יוצר בתעשייה הצבאית ונוסה בהצלחה. המרגמה יוצרה בחיל החימוש ונכנסה לשירות מבצעי בצה"ל בתחילת 1960 וכונתה "דגם ד'". על הפיתוח הזה זכה ביכונסקי בפרס בטחון ישראל.
בשלהי 1962 הוקם צוות נוסף, בראשותו של סרן צבי אורבך ממקחש"ר, שהחל במשימת תכנון ניודה של מרגמה 160 מ"מ על שלדת שרמן. בדיקת סוגי מרגמות 160 מ"מ, נגררות, נתוני ייצור וניסויים חימושיים ואג"מיים החלו מייד לאחר מלחמת סיני. במרס 1958 נערכו ניסויים מסכמים באשר לקצב האש, דיוק הפגיעה, אפקט התחמושת, טווח ההרג ונתוני ניידות. דעתו של ראש מחלקת אמל"ח במטכ"ל/אג"ם, אל"ם שמעון יפתח, היתה נחרצת באשר לייצור המרגמה במפעל סולתם, לפי ידע שנרכש מחברת 'טמפלה' בפינלנד. כאשר הוטלה משימת התכנון והפיתוח על אורבך, צורפו אליו סרן דוד הופמן (לימים בניה), סג"ם דן גדנאור, סגן צבי גון-פז, שהיה נציג במ"ב 681, סגן שמואל קינן, סג"ם דוד פרנקל וכמה שרטטים. לרשות הצוות הועמד בבמ"ב 681 צריף, שבו התנהלה עבודת התכנון. בב"מ 1 התבצעו עבודות ריתוך, שהיו קשורות לבניית המרכב בסיועו של יוחנן מגור ממחלקת המסגרוּת. בפיתוח המזקו"ם סייע יוסף מגנז'י (מגן), מנהל מחלקת מזקו"ם. מערכת הידראולית מורכבת נבנתה בב"מ 2, בפיקודו של חיים גורוחובסקי ובסיועו של מנהל מחלקת הידראוליקה, אברהם עצור. בב"מ 3 סייעו לצוות זאב רבינוביץ, מנהל מחלקת מנגנון רתיעה, חיים דגני (בורוביק) ואליעזר דנילוב. חלקים שונים נבנו בב"מ 4 ואחרים יוצרו או נרכשו במפעלים אזרחיים. בסיס המרגמה רותך לתובת הטנק ובשל כך הפכה השלדה כולה, על מערכת קפיצי המזקו"ם הרחב, למנגנון הרתיעה. כדי לייעל את פעולת הירי ולהקל על צוות המרגמה, צויד המכמ"ת במערכת-כוח הידראולית, אשר הנמיכה את קנה המרגמה לפנים – למצב שאיפשר לטעון את הפגז בקלות; כן סייעה המערכת בהרמת שריון החזית. מחסני התחמושת בתא הלחימה נעו מכנית לאורך הדפנות הצדדיים, באופן שהפגז התורן הגיע למקום, שממנו הוא נטען בקלות. בקיץ 1964 נערך ניסוי הירי הראשון של דגם המכמ"ת בערבה. מאוחר יותר נמשכו ניסויי הירי בשטח הניסויים בחוף ראשון-לציון. ניסויי ניידוּת התקיימו בנחל צין.
בהמשך לשיתוף הפעולה ההדוק עם תעשיית הנשק הצרפתית, נבחנה החל מפברואר 1964, תחת מעטה כבד של סודיות, האפשרות לבנות בישראל את הטנק הצרפתי המתקדם ה30-AMX-. רס"ן אליעזר יחזקאלי, ראש המדור הטכני בבמ"ב 681, וסרן ניסן שרמייסטר, עוזרו, קיבלו לידיהם חומר טכני מפורט והחלו לתכנן את בניית התובה. את צריח הטנק תיכננו להביא בשלמותו מצרפת. בניית תובת טנק היתה אמורה להיות הראשונה בארץ. הוכן מסמך מקיף ועב כרס, אך לבסוף ירדה התוכנית מן הפרק מסיבות שונות.
בראשית 1964 התייצב בבמ"ב 681 סגן יעקב כהנוביץ', שביקש להשתחרר מצה"ל וזומן לריאיון אצל מפקד הבסיס, שרגא אבן. אבן שיכנע אותו להמשיך בשירות הקבע כמפקד קו לשיקום טנקי 13AMX- בב"מ 1 בתל השומר, שעליו פיקד באותה עת סרן הלל מונין.
אולם קורנגוט איבד את סבלנותו, ובאחד מדיוני המעקב החודשי, שהתקיים בלשכת הקחש"ר הוא ביקש את רשות הדיבור והעלה את הצעתו: לבנות בית שפופרת מאלומיניום עם הברגות וטבעות מיוחדות, שיאטמו אותו מרטיבות. לאחר דבריו של קורנגוט, שהיה בעל הדרגה הנמוכה בין המשתתפים, השתררה בחדר הישיבות דממה. סא"ל דוד ביכונסקי, רע"ן נשק במקחש"ר הגיב בכעס. הקחש"ר, עמוס חורב, הקשיב עד שקורנגוט סיים להציג את טיעוניו, ולבסוף שאל אותו כמה זמן, לדעתו תימשך בניית הדגם החדש. קורנגוט בהתלהבותו אמר שלא יותר מפי ארבעה מזמן התכנון. בדיון הוחלט, שפיתוח ה"שפן" לא ייפסק, אך ניתן אישור להתחיל בבניית דגם חדש. פלאוט, שהיה ידוע בגאוניותו וגם בשגעונותיו, התלהב מהרעיון. הוא יצא לחופשה מיוחדת, ובספטמבר 1962 סיים תוך שבועיים לתכנן את הדגם החדש. מפקד ב"מ 5, שקיבל את השרטוטים לידיו, היה צריך כעת לעמוד בהבטחתו. החל מרוץ מטורף נגד הזמן. בחברת 'אלבר' בכפר-סבא נרכשו גושי אלומיניום מיוחד, שעובדו ונחרטו במחלקה המכנית של ב"מ 5. חלקים נוספים, שדרשו עיבוד שבבי מדויק, יוצרו במהירות בב"מ 4, שגויס על כל מחרטותיו למרוץ. החלקים הפנימיים, שדרשו השחמה וציפוי, נשלחו למפעל השחמה באָזוֹר. ספק הכוח נבנה בחברת 'אל-אופ'. לאחר חודש הונח הדגם החדש על שולחנו של הקחש"ר. מכיוון שגודלו היה כשליש מהדגם הקודם הוא כונה "שפנפן". המכשיר כולו נארז בארגז פעולה של מקלע. לאחר שאושר הדגם ביחידת הניסויים של חיל החימוש, החל באמצע 1964 ייצורו הסדרתי. בד בבד המשיכו לפתח בב"מ 5 טלסקופ לתצפית. שנה קודם לכן הוקם במחלקה האופטית של ב"מ 5, בניהולו של יוסף רם, מערך אחזקה למערכות האופטיות של טנקי ה"שוט".
משימה נוספת שהוטלה על במ"ב 681 היתה בנייתו של תותח הוביצר 155 מ"מ נגרר על תובה של טנק שרמן 4A4M, שהיה בעל תובה ארוכה. על הפרויקט הזה הוחלט כלקח ממלחמת סיני. המטכ"ל ומערכת הביטחון הכירו בצורך להוסיף ולפתח את מערך השריון כגורם המרכזי בכוחות היבשה וכגורם המכריע בהתקפה. אל"ם חיים בר-לב, שהתמנה מייד לאחר המבצע לראש מה"ד במטכ"ל הגדיר בלקחי מלחמת סיני בין השאר את הנקודות הבאות: "השריון יופעל בעיקרו לפריצות וחדירות עמוקות לצורך כיתור והשמדה בעורף, וללוחמת שריון בשריון [...] חטיבת השריון הינה עוצבת היסוד המשוריינת של צה"ל ובהיותה כוח המחץ הנייד והתוקפני ביותר של כוחות היבשה – נועדה לפעולת הלם בעומק מערך האוייב ובעורפו."
אולם חיל התותחנים לא עמד בקצב השריון. הוא היה מורכב בעיקר מתותחים נגררים, מרביתם תותחי 25 ליטראות, ומיעוטם תותחי 155 מ"מ, וממרגמות כבדות בקוטר 120 מ"מ, שנגררו על-ידי משאיות ושעבירותם ומהירות התקדמותם היו נחותים ביחס ליחידות השריון. נוסף על כך הם היו לא יעילים בגלל הזמן הממושך שנדרש להם לפרוס בעמדות ולפתוח באש לתכלית. בצה"ל היה קיים גדוד סדיר אחד בלבד של תומ"תים (תותחים מתנייעים) בקוטר 105 מ"מ מתוצרת צרפת, שהיו מורכבים של שלדת הטנק 13AMX-. התותחים האלה הגיעו לארץ במסגרת מבצע 'גאות', ערב מלחמת סיני. לחוסר היעילוּת של הארטילריה, שאינה נעה בצמוד לכוחות השריון, היה עֵד הרמטכ"ל, משה דיין, עצמו שהצטרף לכוחות אוגדה 77 בקרבות על פתחת רפיח. בין מלוויו של הרמטכ"ל בחבורת הפיקוד היה גם הקחש"ר, עמוס חורב. מייד לאחר סיום המערכה הקים חורב צוות תכנון מיוחד לפיתוח תותח מתנייע. בראש הצוות עמדו רס"ן יעקב דינר, המומחה לתותחים, ורס"ן דוד סלע, קצין המטה הטכני לרכב א'. באותה תקופה היו ברשות צבאות נאט"ו שלושה סוגי תומ"תים: תותח צרפתי 105 מ"מ על שלדת 13AMX-, תומ"ת אמריקני 105 מ"מ, שכּוּנה Priest 7M- ותותח 25 ליטראות בריטי, שהיה מורכב על תובת שרמן וכּוּנה "סקסטון". שני התומ"תים האחרונים נבנו בשלהי מלחמת-העולם השנייה. בתחילת שנות ה60- פותח בארצות-הברית תומ"ת 155 מ"מ 109M-, ובשלב הראשון הצטייד בו רק הצבא האמריקני. באמצע שנות ה60- רכש צה"ל 36 תומ"תים מדגם Priest, שהוכנסו למערך במקומם של התומ"תים הצרפתיים. אולם מתוך ראיית העתיד התקבלה במטכ"ל ההחלטה להרכיב את תותח ה155- מ"מ על שלדת שרמן. השיקולים לרכישת התותח הזה היו: הטווח הגדול שלו ואמינותו, האפשרות לרכוש כמות גדולה של תותחים כאלה במחיר זול יחסית. התברר, כי באותה תקופה ניתן היה לרכוש כ120- תותחים כעודפים ממחסני נאט"ו באותה עלוּת של החלפים שנדרשו לאחזקה השוטפת של 36 התותחים הנגררים של צה"ל.
התכנון, בניית הדגם והניסויים בשלבי הפיתוח, נעשו בשיתוף פעולה עם מרכז המחקר והפיתוח החימושי של משרד ההגנה הצרפתי, שבנה באותם הימים דגם של תותח 155 מ"מ על מרכב של AMX-13. הרכבת התותח על תובה של שרמן חייבה את הסרת הצריח וחיתוך הדופן העליונה. על-מנת ליצור תא לחימה אחורי, שאליו יוכנס התותח ובו יהיה אפשר לטעון פגזים ולנגוח אותם לבית הבליעה, היה צורך להעביר את המנוע הכוכבי מקורר האוויר קדימה לאורך ציר גל ההנעה, שנמצא במרכז. גל ההנעה הקצר שבין המנוע לתיבת ההילוכים והפרש הגבהים שנוצר, חייב התקנת שני צלבים שפעלו בזוויות גדולות. כמו כן היה צורך להתגבר על בעיית קירור אוויר של המנוע, שחייבה הזרמת אוויר רב אל המניפה ופינוי קל ומהיר של האוויר החם היוצא מבין צלעות הקירור של הצילינדרים. הבעיה נפתרה על-ידי בניית מנהרה בתחתית התובה, שעברה מתא המנוע אל מאחורי התובה. למנוע חוברו צינורות מפלט בעלי כמה מפרקים, ששימשו לפליטת הגזים השרופים. המתכננים חששו, שמהצילינדרים התחתונים תהיה נזילת שמן דרך טבעות הבוכנה לתא השריפה כאשר המנוע דומם. הדבר הזה עלול היה לגרום לנעילה נוזלית של המנוע, כלומר, לכך שתא השריפה יתמלא שמן, שאינו ניתן לדחיסה ושיחסום כניסת תערובת של אוויר ודלק. התנעת המנוע עלולה היתה לגרום לעיוות התלתל ולהשבתת המנוע. הבעיה הזאת נפתרה על-ידי התקנת ידית להנעה ידנית (מנואלה), שהוחדרה לתושבת מתאימה בחלק העליון של המנוע לפני ההתנעה החשמלית. אנשי הצוות הודרכו לסובב אותה שלושים ושניים סיבובים, כדי לאפשר פתיחה של השסתומים והזרמת השמן שנזל לתא השריפה. בגחון היה צריך ליצור גומחה ולכן הוא הונמך. רגלי התותח הוסרו, והתותח, כולל חלק מן העריסה שעליה הוא היה מורכב ומצודד, הורכב כמכלול על התובה. בוטלה עמדת המקלען הקדמי, כדי לאפשר את הכנסת תא המנוע מלפנים. סביב התותח נבנו קירות מגן מלוחות שריון והיתוסף סגר מסע לקנה.
בהנחיות למתכננים נאמר, שהתותח יוכל לירות בזווית של 90 מעלות בלבד. פיתוח תותח עם צריח מסתובב היה מייקר את העלוּת ומאריך את זמן הפיתוח. בפועל, הצידוד הוגבל ל17-16- מעלות לכל צד. כל צידוד נוסף דרש צידוד של כל המרכב. בשלב הראשון נשאר המזקו"ם צר. כדי למנוע פגיעה בתיבת ההילוכים החליטו המתכננים, שבעת ירי לא יושאר התומ"ת במצב של הילוך משולב. כדי למנוע את דרדורו של התומ"ת לאחור הונחו "סנדלים" (טריזי עץ משולשים) מתחת לחלקו האחורי של המזקו"ם. הדגם הראשוני נשלח לצרפת, ובתחילת 1963 הושלם הפיתוח. 120 תותחים נגררים נרכשו באירופה ממחסני העודפים של נאט"ו, ונפתח קו לייצור התומ"ת בב"מ 1 בתל השומר. התומ"ת כונה 50M-. באמצע 1964 כבר הושלם ציודו של גדוד החת"ם הסדיר הראשון, גדוד 'אייל' בתומ"תים האלה.
בד בבד עם תכנון התומ"ת 155 מ"מ ובנייתו, עסק צוות תכנון אחר של חיל החימוש, בראשותו של סא"ל דוד ביכנוסקי (בנאור), בפיתוח מרגמה 120 מ"מ מתנייעת על-גבי זחל"ם. עבודת התכנון לניוד מרגמת ה120- מ"מ החלה למעשה כבר ב1955- והסיבה לכך היתה, שסיוע ארטילרי נגרר אינו יכול לבוא לידי ביטוי בלחימה ניידת ומהירה. עד אותה התקופה לא הצליח אף צבא לנייד את המרגמה הזאת. מרגמות 81 מ"מ בצבאות זרים וגם בצה"ל הותקנו כבר בראשית שנות ה50-. המרגמה הזאת נקראה בצה"ל "דגם ג'". כשלונותיהם של מומחי הצבא הצרפתי להתקין מרגמה 120 מ"מ על מרכב של הטנק 13AMX- לא הרתיעו את ביכונסקי. פתרונו המקורי לבעיית חבטת הירי של המרגמה – שעוצמתה כ70- טון – היה בניית בסיס ירי מפלדה, שהורכב על שלדת הזחל"ם. כך הועברה מסת החבטה אל מערכת הקפיצים של הזחל"ם ונבלמה על-ידה ולשלדה לא נגרם כל נזק. המקוריות היתה בכך, שחבטת הירי היתה קצרה מאוד, והלחץ הגדול של הירי הופעל בזמן כה קצר עד שקפיצי המזקו"ם לא הספיקו להגיע למאמץ של שבירה. בתמיכתו של הקחש"ר, עמוס חורב, התקדמה עבודת הפיתוח משולחן השרטוטים לשדה הניסויים. הצעת חיל החימוש אושרה על-ידי הוועדה העליונה לתכנון חימוש של צה"ל. הדגם הראשון יוצר בתעשייה הצבאית ונוסה בהצלחה. המרגמה יוצרה בחיל החימוש ונכנסה לשירות מבצעי בצה"ל בתחילת 1960 וכונתה "דגם ד'". על הפיתוח הזה זכה ביכונסקי בפרס בטחון ישראל.
בשלהי 1962 הוקם צוות נוסף, בראשותו של סרן צבי אורבך ממקחש"ר, שהחל במשימת תכנון ניודה של מרגמה 160 מ"מ על שלדת שרמן. בדיקת סוגי מרגמות 160 מ"מ, נגררות, נתוני ייצור וניסויים חימושיים ואג"מיים החלו מייד לאחר מלחמת סיני. במרס 1958 נערכו ניסויים מסכמים באשר לקצב האש, דיוק הפגיעה, אפקט התחמושת, טווח ההרג ונתוני ניידות. דעתו של ראש מחלקת אמל"ח במטכ"ל/אג"ם, אל"ם שמעון יפתח, היתה נחרצת באשר לייצור המרגמה במפעל סולתם, לפי ידע שנרכש מחברת 'טמפלה' בפינלנד. כאשר הוטלה משימת התכנון והפיתוח על אורבך, צורפו אליו סרן דוד הופמן (לימים בניה), סג"ם דן גדנאור, סגן צבי גון-פז, שהיה נציג במ"ב 681, סגן שמואל קינן, סג"ם דוד פרנקל וכמה שרטטים. לרשות הצוות הועמד בבמ"ב 681 צריף, שבו התנהלה עבודת התכנון. בב"מ 1 התבצעו עבודות ריתוך, שהיו קשורות לבניית המרכב בסיועו של יוחנן מגור ממחלקת המסגרוּת. בפיתוח המזקו"ם סייע יוסף מגנז'י (מגן), מנהל מחלקת מזקו"ם. מערכת הידראולית מורכבת נבנתה בב"מ 2, בפיקודו של חיים גורוחובסקי ובסיועו של מנהל מחלקת הידראוליקה, אברהם עצור. בב"מ 3 סייעו לצוות זאב רבינוביץ, מנהל מחלקת מנגנון רתיעה, חיים דגני (בורוביק) ואליעזר דנילוב. חלקים שונים נבנו בב"מ 4 ואחרים יוצרו או נרכשו במפעלים אזרחיים. בסיס המרגמה רותך לתובת הטנק ובשל כך הפכה השלדה כולה, על מערכת קפיצי המזקו"ם הרחב, למנגנון הרתיעה. כדי לייעל את פעולת הירי ולהקל על צוות המרגמה, צויד המכמ"ת במערכת-כוח הידראולית, אשר הנמיכה את קנה המרגמה לפנים – למצב שאיפשר לטעון את הפגז בקלות; כן סייעה המערכת בהרמת שריון החזית. מחסני התחמושת בתא הלחימה נעו מכנית לאורך הדפנות הצדדיים, באופן שהפגז התורן הגיע למקום, שממנו הוא נטען בקלות. בקיץ 1964 נערך ניסוי הירי הראשון של דגם המכמ"ת בערבה. מאוחר יותר נמשכו ניסויי הירי בשטח הניסויים בחוף ראשון-לציון. ניסויי ניידוּת התקיימו בנחל צין.
בהמשך לשיתוף הפעולה ההדוק עם תעשיית הנשק הצרפתית, נבחנה החל מפברואר 1964, תחת מעטה כבד של סודיות, האפשרות לבנות בישראל את הטנק הצרפתי המתקדם ה30-AMX-. רס"ן אליעזר יחזקאלי, ראש המדור הטכני בבמ"ב 681, וסרן ניסן שרמייסטר, עוזרו, קיבלו לידיהם חומר טכני מפורט והחלו לתכנן את בניית התובה. את צריח הטנק תיכננו להביא בשלמותו מצרפת. בניית תובת טנק היתה אמורה להיות הראשונה בארץ. הוכן מסמך מקיף ועב כרס, אך לבסוף ירדה התוכנית מן הפרק מסיבות שונות.
בראשית 1964 התייצב בבמ"ב 681 סגן יעקב כהנוביץ', שביקש להשתחרר מצה"ל וזומן לריאיון אצל מפקד הבסיס, שרגא אבן. אבן שיכנע אותו להמשיך בשירות הקבע כמפקד קו לשיקום טנקי 13AMX- בב"מ 1 בתל השומר, שעליו פיקד באותה עת סרן הלל מונין.
- יעקב (קובי) כהנוביץ' נולד ב1940- במושב בית שערים. לאחר שסיים בית-ספר יסודי למד הנדסת מכונות חקלאיות בבית-הספר המקצועי בעמק הירדן. ב1958- התגייס לצה"ל, ולאחר שעבר קורס מכונאי טנקים הוצב כמכונאי טנק 13AMX- בסדנה 704 בכורדני. ב1959- יצא לקורס קצינים, ולאחר השתלמות חילית בבה"ד 20 התמנה למפקד קורס מכונאי טנקים. לאחר מכן שימש כמפקד קורס מכונאי טנקים ורכב בפנימיית חיל החימוש בבסיס. בתחילת 1964 עבר לשרת כמפקד קו לשיקום טנקי 13AMX- בבמ"ב 681. ב1965- מוּנה למפקד מחלקה 47 בב"מ 4 בבית דגן בדרגת סרן. בשלהי 1966 יצא לקורס קציני חימוש מתקדם בבה"ד 20. במלחמת ששת הימים שימש כמפקד פלגה בסדנה של החטיבה הממוכנת 10. לאחר המלחמה מוּנה למפקד בית המלאכה לדגמים בב"מ 1. ב1968- מונה לראש מדור תכנון ופיקוח על הייצור בדרגת רס"ן. ב1971- עבר קורס מ"פים שריון. ב1973- מוּנה למפקד מפעל 4 בדרגת סא"ל. בתפקיד הזה יצא להשתלמות באלבמה שבארצות-הברית. לאחר מלחמת יום הכיפורים מוּנה לראש ענף ניהול הייצור במש"א. בסוף 1978 מוּנה לראש ענף צל"ם במטכ"ל/אג"א. ב1980- מוּנה לראש מחלקת הצטיידות באג"א והועלה לדרגת אל"ם. שנה לאחר מכן מוּנה למפקד מרכז תחמושת, ושימש בתפקיד הזה עד לפרישתו מצה"ל ב1985-. מאז הוא עובד בתעש. כיום משמש כמנהל התפעול של קבוצת הנשק בתעש.
באותה תקופה, שיטת שיקום הטנקים התבססה על פירוק הטנק עד לבורג האחרון. מכללי הטנק נשלחו לבתי המלאכה השונים. הגיר והמערכות ההידראוליות הועברו לשיקום בב"מ 2, בפיקודו של אע"צ חיים גורוחובסקי; מערכת התותח הועברה לב"מ 3, בפיקודו של רס"ן משה פאר; המתקונים השונים לנשיאת ארגזי פעולה, ההתקנים לתמ"ק עוזי, למשקפות ולאנטנות יוצרו ותוקנו בב"מ 4, בפיקודו של רס"ן אלון פורת; המכשירים האופטיים הועברו לשיקום בב"מ 5 בפיקודו של סרן שמואל קורנגוט, והמנועים שוקמו בב"מ 6 בפיקודו של אע"צ משה ירדני. כאשר החל כהנוביץ' לעבוד בבית המלאכה היו חלק מן העובדים עולים חדשים מצפון-אפריקה וממזרח-אירופה. בעלי המקצוע המוכשרים שבהם התמנו לראשי קבוצות ולמנהלי עבודה. סגנו של כהנוביץ' היה האזרח הוותיק מרדכי מונטה, שסייע לו להיקלט בתפקיד. כהנוביץ' פיתח שיטות שונות להגברת פריון העבודה: על לוחות גדולים הוא שירטט גרפים, שציינו את התקדמות העבודה בתחנות השונות של הקו. בסוף כל שבוע הוצגו בפני העובדים התקדמות העבודה בתחנות, שעות העבודה שנדרשו לעמידה במשימות, תקלות וליקויים שהתגלו במהלך העבודה וכדומה. הוא שיבח את העובדים הטובים יותר וביקש מהחלשים להשתפר. ההצגה השבועית יצרה תחרות בין העובדים והניעה אותם להשתפר.
בתחילת 1964 חלו התפתחויות בזירה המדינית-צבאית בין ישראל ומדינות ערב. כבר ב18- ביוני 1961 החליטה מועצת ההגנה הערבית, כי מפעל מוביל המים הארצי יחייב את מדינות ערב לפעולה צבאית מאוחדת נגד ישראל. בשלהי 1963 השלימה ישראל, לאחר שמונה שנות עבודה, את ההכנות להזרמת מי הכנרת לדרום הארץ באמצעות המוביל הארצי. בוועידת הרמטכ"לים הערבים, שנערכה בקאהיר בדצמבר 1963, דרשו הסורים לפתוח במלחמה נגד ישראל, ואילו נאצר הכריז, כי בעיית הירדן היא בעיה מדינית ולא צבאית. הוא יזם את כינוסה של ועידת פסגה של ראשי מדינות ערב. בוועידה שהתכנסה בקאהיר ב13- בינואר 1964 התקבלו כמה החלטות משמעותיות לטווח הארוך, שהובילו בסופו של דבר למלחמת ששת הימים.
ההחלטה המרכזית היתה, כי אין בכוחן של מדינות ערב לפגוע במוביל הארצי. זאת משום שצבאות ערב אינם ערוכים למלחמה כוללת נגד ישראל, ופעולה צבאית שתפגע במוביל הארצי עלולה להוביל למלחמה כזאת. מצרים היתה מעורבת באותה תקופה בעיצומה של מלחמת האזרחים בתימן. לנוכח ההחלטה הזאת התקבלו בוועידה שלוש החלטות:
א. להגביר את ההתעצמות הצבאית הכוללת על-פי תוכנית מתואמת בין כל מדינות ערב, זאת לקראת אפשרות של יוזמה כוללת לאחר כמה שנים. לשם כך הוחלט גם על הקמת מִפקדה ערבית משותפת, שתתאם את ההתעצמות הצבאית ותשמש מִפקדה כל-ערבית בעת מלחמה.
ב. להטות את מקורות הירדן הנמצאים בריבונות ערבית — החצבני בלבנון והבניאס בסוריה — ולמנוע את זרימתם לתחום ישראל. מנהיגי ערב קיוו, כי כך ישללו מישראל מחצית מכמות מימי הירדן ויפגעו במוביל הארצי.
ב. להטות את מקורות הירדן הנמצאים בריבונות ערבית — החצבני בלבנון והבניאס בסוריה — ולמנוע את זרימתם לתחום ישראל. מנהיגי ערב קיוו, כי כך ישללו מישראל מחצית מכמות מימי הירדן ויפגעו במוביל הארצי.
ג. להקים, לראשונה בתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי, ישות פלסטינית ממוסדת אש"ף כמסגרת פוליטית וצבאית של הפלסטינים.
צה"ל, בפיקודו של הרמטכ"ל החדש, רא"ל יצחק רבין, שנכנס לתפקידו בינואר 1964, נערך להתמודד עם המצב. יעדיו של צה"ל הוגדרו כדלהלן:
א. להבטיח את פעולתו התקינה של המוביל הארצי.
ב. לעקוב בקפדנות אחר התפתחותה של תוכנית הטיית מקורות הירדן על-ידי הערבים.
ב. לעקוב בקפדנות אחר התפתחותה של תוכנית הטיית מקורות הירדן על-ידי הערבים.
ג. להתכונן לקראת פיגועים טרוריסטיים, אם אש"ף אכן יוקם.
ד. לתכנן וליישם התעצמות ישראלית מקבילה להתעצמות הצבאית הערבית.
ד. לתכנן וליישם התעצמות ישראלית מקבילה להתעצמות הצבאית הערבית.
היעד הראשון — הגנת המוביל הארצי — הושג על-ידי הקמת מערכת להגנתו, שהופעלה בעיקר באמצעות משמר הגבול. הפעולה הראשונה נגדו, בליל 3/2 בינואר 1965, סוכלה על-ידי שוטרי משמר הגבול, אשר גילו מטען חבלה, שהונח בתעלת המוביל בבקעת נטופה על-ידי חוליית מחבלים מארגון הפתח. בעת נסיגתם נתקלו המחבלים בכוח ירדני, ומפקדם נהרג בקרב.
היעד השני — סיכול תוכנית ההטיה של הערבים — הושג במלחמה על המים (נובמבר -1964יולי 1966) בניצוחם של אלוף פיקוד הצפון, האלוף דוד אלעזר, ומפקד גיסות השריון, האלוף ישראל טל ("טליק"). בתחילת נובמבר 1964 החלו הסורים לנקוט פעולות, שנועדו לערער את ריבונות ישראל באזור מוצאו של נחל דן — החשוב והגדול שבמקורות הירדן. ישראל החליטה לחזק את מעמדה בשטח על-ידי שיפוץ דרך הפטרולים, שהקיפה את תל דן מצפון. מכיוון שהיה ברור, כי הסורים יפתחו כדרכם באש, כדי למנוע את העבודות בשטח, נשלחה ביוזמתו של טל פלוגת טנקי צנטוריון, בפיקודו של סרן שמאי קפלן, לגזרה. בתקרית, שהתפתחה ב3- בנובמבר, נפצעו מאש הטנקים הסוריים, שהיו מוצבים בנוח'ילה, שמונה חיילים ושני טרקטורים ומפלסת נפגעו. טנקי הצנטוריון של גדוד 82, שהיו מצוידים בתותח הבריטי החדיש בקוטר 105 מ"מ, ירו 89 פגזים חודרי-שריון לעבר שני טנקי הפנצר הסוריים במוצב נוח'ילה, אך לא פגעו באף טנק סורי. טל מינה ועדת חקירה, שבדקה את רמת התותחנות הנמוכה. בעקבות החקירה עלה נושא שיפור תותחנות הטנקים לראש סדר העדיפויות של גיסות השריון. בתקרית הבאה, שהתפתחה ב13- בנובמבר ושבה השתתפו שתי מחלקות טנקים — מחלקת טנקי 51M-, שהיו מצוידים בתותח 105 מ"מ צרפתי, ומחלקת טנקי צנטוריון עם תותחי 105 מ"מ בריטי – הצליחה מחלקת הצנטוריונים להשמיד את שני הטנקים הסוריים בנוח'ילה. בתקרית נהרגו ארבעה חיילי צה"ל ועשרה נפצעו. התקרית הסתיימה לאחר הפעלת מטוסי חיל-האוויר. בסדרת תקריות — שנמשכו עד יולי 1966 ובעקבותיהן נאלצו הסורים להרחיק מדי פעם את עבודות ההטיה מהגבול — הושמד הציוד הסורי, והם הפסיקו את עבודות ההטיה. באוגוסט 1965 התפתחה תקרית באזור אלמגור, ובמהלכה פגעו הטנקים של חטיבה 7 בציוד הנדסי בטווח של 11 ק"מ. שריונאי אחד נהרג ומג"ד 82 נפצע קשה; כמו כן נפגעו שני טנקי צנטוריון.
היעד השלישי התמודדות עם פעילותם של ארגוני המחבלים הפלסטיניים לא עלה יפה. מינואר 1965 עד יוני 1967 ביצעו ארגוני המחבלים 122 פיגועים ונסיונות פיגוע. על-פי-רוב הם פעלו בחוליות בנות שלושה-ארבעה מחבלים, שחדרו עד לעומק של 12-10 ק"מ מן הגבול. בתחילה כוונו רוב הפעולות נגד יעדים הקשורים לנושא המים, במשך הזמן החלו לפגוע בלי הבחנה גם באזרחים חפים מפשע. בפעולות נהרגו ארבעה-עשר ישראלים ונפצעו שישים ושניים. האבידות היו ברובן כתוצאה ממעשי מיקוש. המחבלים התחמקו בשיטתיות ממגע אש עם צה"ל. צה"ל נאלץ להגיב בפעולות גמול בשטח ירדן ולבנון — ביניהן פעולות גדולות, כמו מבצע 'מגרסה' בסמוע, שתרמו להידרדרות המצב לקראת מלחמת ששת הימים.
היעד הרביעי — היערכות צה"ל והתעצמותו — הושג בהצלחה. בשנים 1967-1964 נבנה צבא היבשה בשני דרגים נפרדים: הדרג המסתער ההתקפי כלל את מערך גיסות השריון (חטיבות משוריינות וחטיבות ממוכנות), המערך המוצנח, מערך החי"ר (חטיבת גולני וגדודי הנח"ל), גדודי תותחים מתנייעים וגדודי הנדסה. הדרג המגן כלל בעיקר חטיבות מרחביות, שבהן גדודי חי"ר וגדודי חיל קשישים, וכן ארטילריה נגררת. כוח הטנקים של צה"ל התעצם כמעט פי ארבעה מאז מלחמת סיני. היו בו כ1,100- טנקים (מהם כ300- טנקי צנטוריון, 130 טנקי פטון ו175- טנקי שרמן 51M-, שהוסבו והושבחו בבמ"ב 681). היקף הכוחות המוצנחים גדל פי שלושה תוך גידול מקביל באמצעי ההטסה וההצנחה. הרמטכ"ל יצחק רבין טיפח את המערך המוצנח ככוח בעל יוקרה, שרמת האימונים שלו גבוהה, ואשר יופעל כחי"ר מעולה, שכן סבר, כי בעקבות זאת תעלה רמת הביצוע של יתר הכוחות. בצד בניית העוצבות החדשות וקליטת אמצעי-הלחימה והציוד הוגברו האימונים, תורגלו כוחות גדולים בפעולות משולבות ומורכבות, והואצו תרגילי שטח ברמה האוגדתית. בעיקר תורגלה תורת הלחימה החדשה של צה"ל בהגנה ובהתקפה, שגובשה תוך התייחסות לתורת הלחימה הסובייטית, שהיתה נהוגה בצבאות ערב. כמו כן נעשה בתקופה הזאת מאמץ מודיעיני גדול, שכלל צילומי אוויר וריכוז שיטתי של המידע, כדי לקבל תמונה נכונה של מערכי ההגנה בגזרות השונות. בד בבד המשיכה התעצמות חיל-האוויר, שקלט מטוסים ומסוקים חדשים, ושל חיל-הים, שהמשיך לקלוט צוללות.
באוגוסט 1964 סיים סא"ל שרגא אבן את תפקידו כמפקד הבסיס ובמקומו מונה סא"ל אהרון דוד סלע ("דוקי"), שחזר מדטרויט שבארצות-הברית, שבה השתתף במחקר של מחלקת המחקר של הצבא האמריקני בנושא עבירוּת רכב גלגלי.
- אהרון דוד סלע ("דוקי") נולד בדגניה ב' ב1922-. הוא נקרא על שמו של אהרון דוד גורדון, שנפטר חודש לפני הולדתו. סיים בתל-אביב בית-ספר יסודי ושתי כיתות תיכון, ולאחר מכן למד בבית-הספר החקלאי 'מקווה ישראל'. מגיל 14 היה חבר ב'הגנה' ועבר קורס קשר. באפריל 1942 התגייס לצבא הבריטי ושירת בגדוד הבאפס (חי"ר) הארץ-ישראלי, ולאחר מכן בגדוד הראשון של הבריגדה היהודית כחייל חי"ר וכנהג. לאחר שעבר קורס מכונאים שירת כמכונאי רכב בגדודו. ב1944- שירת עם גדודו במצרים ולאחר מכן באיטליה, בבלגיה ובהולנד כסגן מפקד הסדנה הגדודית. באירופה עסק גם בנושאי העפלה ורכש. ב1946- השתחרר מהצבא הבריטי והחל לעבוד בבית המלאכה של 'סולל בונה'. ב1947- עבר הכנה לקורס מ"מים של ה'הגנה' ושירת ב"פלוגה המיוחדת". בסוף אותה שנה עבר קורס מ"מים בג'וערה והיה מדריך בקורס המ"כים. בתחילת מלחמת העצמאות שירת בשירות המשוריינים של ה'הגנה' (שמ"ש), ועסק בשריוּן כלי רכב ובהקמת הגדוד המשוריין הראשון של צה"ל, גדוד 79. ב15- במאי 1948 מוּנה לקצין הטכני של פלוגות הפשיטה, שהפכו חודש מאוחר יותר לגדוד הפשיטה הממוכן – גדוד 9 – של חטיבת הנגב. סלע השתתף בכל הקרבות והמבצעים של הגדוד בנגב. בתחילת 1949 הועבר לבית-הספר לשריון והקים בו את ענף נט"ר (נהיגה, טיפול ורק"ם). בסיום מלחמת העצמאות השתחרר בדרגת סגן והחל ללמוד הנדסת מכונות בטכניון. בשנים 1956-1953 עבד בחברת 'מחצבי ישראל'. בשירות המילואים היה קצין חימוש של חטיבת השריון 27. במלחמת סיני היה קצין החימוש של גדוד 79. בפברואר 1957 גויס לשירות קבע למִפקדת קצין חימוש ראשי והועלה לדרגת סרן. בשנים 1963-1957 היה קצין מטה טכני לרכב ב' , קמ"ט טכני לרכב א' ומ1962- היה רע"ן רכב, בכלל זה טנקים. ב1963- הוזמן על-ידי מחלקת המחקר של צבא ארצות-הברית לבצע מחקר על עבירוּת רכב גלגלי. ב1964- מוּנה למפקד במ"ב 681. ב1967- הפך הבסיס למרכז שיקום ואחזקה וסלע הועלה לדרגת אל"ם. ב1968- סיים את תפקידו ומוּנה לסגן קחש"ר. ב1970- יצא לארצות-הברית להמשיך במחקר העבירוּת, וב1971- פרש מצה"ל. בשנים 1976-1971 היה מנהל קריית הפלדה.
כאשר החל סלע למלא את תפקידו עבדו בבמ"ב 681 כתשע-מאות אזרחים עובדי צבא וכמאה חיילים וקצינים בסדיר ובקבע, שהיוו את סגל הבסיס. שדירת הפיקוד בבסיס היתה כדלקמן: סגן המפקד היה רס"ן צבי ויינברג; מפקד ב"מ 1 לטנקים היה רס"ן הלל מונין; מפקד ב"מ 2 למכללים היה אע"צ חיים גורוחובסקי; מפקד ב"מ 3 לתיקון תותחים היה רס"ן משה פאר; מפקד ב"מ 4 לייצור היה רס"ן אלון פורת; מפקד ב"מ 5 לאופטיקה היה רס"ן שמואל קורנגוט ומפקד ב"מ 6 לשיקום מנועים היה אע"צ משה ירדני. בעלי התפקידים המרכזיים במִפקדת הבסיס היו: ראש המדור הטכני היה רס"ן אליעזר יחזקאלי, ראש מדור הספקה היה רס"ן יהודה קליין, קצין ארגון עבודות היה רס"ן מיכה פז וראש מדור מִנהלה היה רס"ן מרדכי רוזנבוים. נציגי העובדים היו: אברהם זמירונסקי, יו"ר ועד מִפקדה, שמואל רוסו, יו"ר ועד חצר תל השומר, ויעקב אנדרי יו"ר חצר בית דגן.
מדור חדש שהחל לפעול בבסיס היה מדור הנדסת הייצור, שבראשו עמד רס"ן אשכנזי. ייעודו של המדור היה לתכנן את פס הייצור ולקבוע את המטלות של כל תחנה שלו. פעילות המדור נתקלה בתחילה בהתנגדותם של מפקדי בתי המלאכה; עמדתו העקרונית של סלע היתה, שאם הוא מסכם עם המפקדים של בתי המלאכה את התנאים לביצוע המשימה ובהתאם להם את עלותה, אי אפשר יהיה להכתיב להם מלמעלה את תכנון הקו, כי הדבר הזה יסיר מעליהם את האחריות לביצוע בהתאם לתנאים, לעלות וללוח הזמנים. מאידך גיסא, חשש סלע, שהמפקדים של בתי המלאכה יתכננו את ביצוע הקו בתנאים נוחים מעל לדרוש באמת, ולכן הוא סיכם עימם, כי לאחר שיתכננו את הקו ויתחילו להריצו בפועל, יבצע מדור הנדסת הייצור ביקורת לקו ויגיש את השגותיו. בדיעבד הוכח תמיד, שלאחר ביקורתו של המדור צומצם מספר העובדים בתחנות. הודות לפעילות המדור החדש הבינו המפקדים, שתוספת תחנות עבודה בקו נועדה לקצר את משך השהייה של כל טנק בקו הייצור, דבר שהגביר את קצב הייצור. ננקט כלל, שבכל פעם שמתכננים מחדש את הקו מפחיתים מהמשימה מספר מתוכנן של שעות עבודה. העובדים הסתגלו במהרה לתוספת העומס בלי לחוש בכך.
תקופתו של סלע התאפיינה במתן עצמאות למפקדים ובעידודם לחשיבה מקורית. דוגמה לחשיבה כזאת היתה בעת בניית התומ"ת 50M-. בתהליך הבנייה אזלו לפתע תובות השרמן הארוכות, שעליהן היה התותח מורכב. אנשי הרכש של משרד הביטחון תרו בכל מגרשי הגרוטאות בעולם, אך לא הצליחו למצוא תובות כאלה. מפקד ב"מ 1, הלל מונין טען, שניתן לקחת תובות קצרות יותר ולהאריך אותן. סלע וקציני מטהו בחנו לעומק את הרעיון ומששוכנעו כי הבסיס יוכל להתמודד עם הבעיות הטכניות, המליצו על כך לקחש"ר, ינון עזרוני. מונין טען, שניתן לבצע זאת ב200- שעות, סלע דרש 300 שעות עבודה, אך אנשיו של מונין הצליחו לבצע את התוכנית בפחות מ200- שעות.
בקיץ 1964 המשימות המרכזיות שבהן עסק הבסיס היו: השלמת הסבתם של טנקי השרמן לדגם 51M-; ההסבה של כ90- מהם הושלמה ו90- נוספים המתינו לתורם. הסבתם של כ300- טנקי שרמן לדגם 50M- כמעט הושלמה ובנייתם של כ120- תומ"תים מדגם 50M- היתה בעיצומה. במקביל נמשכה קליטתם הראשונית של טנקי הצנטוריון שנרכשו בבריטניה. העומס על הבסיס היה עצום והוא היה בפיגור של כ70- אלף שעות עבודה. בין הגורמים המרכזיים לכך היה המחסור המשווע בעובדים. סלע החל במבצע לגיוסם של עובדים רבים ככל הניתן. הוא אישר למפקדי בתי המלאכה להעסיק בשכר פועלים באמצעות קבלני משנה, ופנה למנהלי לשכות העבודה באזור בתחינה שישגרו אליו דורשי עבודה. המקצוע הנדרש ביותר היו רתכים לשם הפעלתן של 110 הרתכות לריתוך שריון. כמו כן היו חסרים מסגרים, מכונאים, חשמלאים, טכנאי אלקטרוניקה וחרטים. רוב העובדים החדשים שנקלטו היו חסרי מקצוע, והם הוכשרו על-ידי רתכים ותיקים בסדרת קורסים, שהתקיימו בשלהי 1964 ובתחילת 1965. בהתערבות הקחש"ר נשלחו מתגייסים היישר מסיום הטירונות והוכשרו למקצוע רתכוּת השריון. נוסף על כך, נדרשו חלק מן העובדים לעבוד שלושה ימים בשבוע שתים-עשרה שעות ביום במקום שמונה. כמו כן גויסו עשרות אנשי מילואים. כבר באפריל 1965 הצליחו אנשי הבסיס לסגור את הפער בשעות העבודה. אנשי במ"ב 681 היו מלאי גאווה כאשר במצעד יום העצמאות במאי 1965 חשף צה"ל לראשונה את טנק ה51-M- לצד הטילים נ"מ מדגם "הוק", התותח נ"מ מכוון המכ"ם מדגם 70L- והמרגמה הכבדה בקוטר 160 מ"מ מתוצרת מפעל סולתם.
בראשית נובמבר 1964 נשלחה תחת מעטה סודיות קבוצת קציני שריון מחטיבה 7 למחנה שריון בצפון גרמניה. הקבוצה, בפיקודו של סא"ל שמואל גורודיש, נשלחה להשתלמות בהפעלתם של טנקי פטון אמריקניים מדגם C2A48M, ש60- מהם נמכרו על-ידי גרמניה לישראל. הטנקים, שהיו מצוידים במנוע דיזל ובתותח 90 מ"מ, נמכרו לישראל לאחר שהצבא הגרמני החל להצטייד בדגם החדש של הפטון, ה60-M-, שהיה מצויד בתותח 105 מ"מ ובמערכות בקרת תותח וצריח משוכללות יותר. עסקת הרכש הזאת התאפשרה הודות לקשרים שנרקמו בחשאי בין ישראל לגרמניה בשנים 1964-1959. לאחר מלחמת סיני זכתה ישראל לאהדה גוברת והולכת של מדינות מערב-אירופה. בעידודו של בן-גוריון נרקמו הקשרים הראשונים בין שמעון פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, לבין שר הביטחון הגרמני פרנץ יוסף שטראוס. הידידוּת עם צרפת ועם מערב-גרמניה, בעלת-בריתה, נתפסה בעיני בן-גוריון כאיזון אסטרטגי מול ההתעצמות המתמדת של קע"ם ולנוכח החדירה הסובייטית הנרחבת למדינות ערב, שהאיצה את מרוץ החימוש.
בעסקות הרכש, שבוצעו בחשאי בגרמניה, נרכשו תחמושת, תותחים, מסוקים, מערכות מכ"ם ונ"מ, טנדרים ומשאיות, ולבסוף גם טנקי פטון. לרוע המזל, נחשפו בראשית 1965 בעיתונות האמריקנית הקשרים החשאיים בין ישראל לגרמניה, בעקבות משא-ומתן שהתנהל לרכישת צוללות גרמניות לחיל-הים. חשיפת הקשרים הצבאיים בין גרמניה וישראל האיצה את עסקת הטנקים, ואלה הועברו לארץ לאחר שעברו שיקום במפעלים באיטליה. בעקבות הפרסומים בעיתונות הבין-לאומית ניתקו מדינות ערב את יחסיהן עם מערב-גרמניה, ואיימו בהכרה קולקטיבית במזרח-גרמניה, אם תמשיך לספק נשק לישראל. באותה העת התפטר שר הביטחון הגרמני שטראוס, ומחליפו היה רגיש יותר לעמדת הערבים. לנוכח ההתפתחות המביכה טענו הגרמנים, כי עדיף שישראל תרכוש את הטנקים האמריקניים ישירות מארצות-הברית. בביקורו הממלכתי הראשון של ראש הממשלה, לוי אשכול, אצל הנשיא האמריקני, לינדון ג'ונסון, ביוני 1964, הושגה הבנה אסטרטגית, ונפתח פתח לרכש בטחוני בארצות-הברית. בנובמבר 1964 יצאה משלחת של חיל החימוש כדי ללמוד בארצות-הברית את נושא הסבת טנקי הפטון הישנים לדגם החדש 3A48M. בראש המשלחת עמד אל"ם ינון עזרוני, הקחש"ר, והיו חברים בה רס"ן אליעזר יחזקאלי, ראש מדור טכני של במ"ב 681, וכן רס"ן בן-ציון בן-בשׂט, רס"ן מיכאל פלאוט ורס"ן גדעון ארגון ממקחש"ר. המשלחת שהתה כשבועיים במפעל הטנקים באניסטון שבאלבמה, שבו בוצעה מלאכת ההשבחה, וסיירה במחלקות הטכניות ובאולמות הייצור. חברי המשלחת למדו את הנושאים הבאים: החלפת מנוע הבנזין למנוע דיזל, חיתוך התובה ושיפור מנגנון המתיחה של המזקו"ם.
כדי לאזן את עסקת הנשק המצרית-סובייטית הגדולה מ1964-, סוכם בפברואר 1965 על מכירת 250 טנקי פטון לישראל. 150 טנקים היו מדגם 1A48M ו100- היו מדגם C2A48M. הטנקים האלה היו מסדרות ייצור של שנות ה50- והוחלט להכניס בהם שיפורים: להחליף את תותח ה90- מ"מ לתותח חדיש 68M- בקוטר 105 מ"מ, להחליף את מנוע הבנזין למנוע דיזל, להחליף את מערכות בקרת התותח והצריח למערכות משוכללות יותר, להחליף את מנגנוני מתיחת הזחלים במנגנונים משופרים ולהחליף את מערכות המתקונים והחשמל. בצה"ל ובמערכת הביטחון החריף הוויכוח כיצד לבצע את ההשבחה טוב יותר, מהר יותר וזול יותר. האם לבצע זאת במפעלים בחו"ל, או בארץ תוך השקעה עצומה הן בצה"ל והן בתעשייה האזרחית. ביצוע עבודות ההשבחה בארץ חייב רכישת ציוד יקר ושיגור טכנאים ומהנדסים להשתלמויות בחו"ל בנושאי אופטיקה, עיבוד שבבי ובקרת איכות. כשנלמדו נושאי ההסבה התברר, כי החלפת מנוע הבנזין במנוע דיזל, שנפחו הגיאומטרי גדול ושונה ממנוע הבנזין, תחייב חיתוכים וריתוכים רבים בתובת הטנק והדבר יגרום לעיוות מושב מְסב הצריח. הדבר יחייב עיבוד שבבי בחריטה או בהשחזה לשם החזרת המישוריות והמעגליות, שתבטחנה פעולה תקינה של מיסב הצריח. כן התברר, שהרכבת מנגנוני המתיחה המשופרים תדרוש הוספת חומר בחלק הקדמי ובצידי התובה ועיבוד שבבי שלהם. הפעולות האלה טרם בוצעו בבמ"ב 681. לקצין חימוש ראשי, ינון עזרוני, היה ברור, שרק במ"ב 681 יוכל לקבל על עצמו את המשימה, אבל רק אם יהיו ברשותו המשאבים הדרושים לכך. הוא הבין, שביצוע ההשבחה בבסיס תהיה מבחינה טכנולוגית קפיצת-מדרגה עבורו בפרט, ועבור חיל החימוש בכלל. בעמדתו של הקחש"ר תמך ראש אג"א, האלוף מתי פלד. מפקד גיסות השריון, האלוף ישראל טל, התנגד לביצוע ההשבחה בארץ, ודחף לביצועה במפעל הטנקים האיטלקי 'אוטומלרה'. גם הרמטכ"ל, יצחק רבין, העדיף לקבל את הטנקים לאחר שיושבחו בחו"ל. בקרב גורמים שונים במערכת הביטחון ובתעשייה האזרחית שררו ספקות רבים באשר ליכולתה של ישראל לבצע פרויקט מורכב כזה, שחייב שימוש בטכנולוגיות חדשות בתחומי האופטיקה, ההידראוליקה והעיבוד השבבי.
על רקע הוויכוח שהתנהל בארץ בנושא השבחתם של הפטונים, התבקש סא"ל סלע, עוד בהיותו בארצות-הברית, על-ידי עוזר הנספח הצבאי בוושינגטון, סא"ל אליעזר אמיתי, ללמוד את תהליך ההשבחה אצל האמריקנים. סלע ואמיתי נסעו למפעל הטנקים שבאלבמה, כדי לבחון מקרוב את תהליכי ההשבחה. הידע הטכני הנרחב של סלע סייע לו בפגישותיו עם הקצינים האמריקנים לקבל את המידע שביקש. שבועיים לאחר שנכנס לתפקידו כמפקד הבסיס הוזעק סלע לדיון שהתקיים בלשכת שר הביטחון. בדיון שאליו הוזמנו נספחים צבאיים של צה"ל בחו"ל וראשי משלחות הרכש של משרד הביטחון בחו"ל, השתתפו גם עוזר שר הביטחון, שמעון פרס, הרמטכ"ל, ראש אג"א, מפקד גיסות השריון והקחש"ר. במהלך הדיון התבקש סלע להציג את עמדתו באשר ליכולת ביצוע ההשבחה בארץ. חרף הבנת הקשיים הכרוכים בכך צידד סלע בביצוע ההשבחה בארץ.
לוי אשכול, ראש הממשלה ושר הביטחון מאז יוני 1963, היה חסיד פיתוח הייצור העצמי בתחום הטכנולוגיה הצבאית. המדיניות שלו היתה, שיש לייצר בארץ כל מה שניתן – חלפים, מכללים, אביזרים ואמצעי-לחימה. בסופו של דבר הכריעה את הכף העובדה, שהתעשיות בארצות-הברית לא יכלו לקבל על עצמן את המשימה בשל מעורבותה של ארצות-הברית במלחמת וייטנאם. גם המפעל האיטלקי לא יכול היה לעמוד בלוח-הזמנים שדרש צה"ל, ובאפריל 1965 הוחלט, שחיל החימוש יבצע את ההסבה בבמ"ב 681. במ"ב 681 התבקש להציג לקחש"ר ולראש אג"א בדחיפות תוכנית פעולה להשבחה.
עם הטלת המשימה על במ"ב 681, עשה כל סגל הפיקוד של הבסיס לילות כימים ובלא שנפגעה העבודה השוטפת, הוא הכין תוכניות שכללו: פירוט תהליכי הייצור בבתי המלאכה השונים והערכה של שעות העבודה הדרושות, תוכנית הצטיידות לביצוע פעולות שטרם בוצעו עד אז בבסיס, תוכנית בינוי כוללת להקמת בית מלאכה להסבת הטנקים ובתי מלאכה נוספים למכללים, בית מלאכה חדיש לקשר ולאלקטרוניקה ועוד. החומר שהוכן בקפידה הוזן לתוכנת ה-PERT (Project Evaluation Report Technique)) ביחידת המחשב של צה"ל, שנתנה את לוחות הזמנים והנתיבים הקריטיים של הפרויקט.
כמה שבועות קודם לכן שב עמוס חורב מלימודיו במכללת MIT, שם ביקש להשלים את הדוקטורט שלו, והתמנה מחדש כקחש"ר בדרגה אישית של אלוף, במקומו של ינון עזרוני, שפרש מצה"ל על רקע של חילוקי דעות מקצועיים עם מפקדי גיסות השריון.
לאחר שבועיים, ב5- במאי 1965, הגיש במ"ב 681 לקחש"ר החדש את תוכנית העבודה בספר עב-כרס. צוות מיוחד, שבראשו עמד הקחש"ר חורב, ואשר כלל את סא"ל דוד סלע ואת סא"ל מרדכי רוניס, רע"ן בתי מלאכה במקחש"ר, בדק את התוכנית ולאחר מכן היא הוצגה לראש אג"א ואושרה. לטנק המושבח הוחלט לקרוא בצה"ל מג"ח (3A48M בגימטריה: 48 - מ"ח, 3 - ג). סוכם, כי ב15- בינואר 1967 יוכנס הטנק הראשון לקו הייצור. בעקבות זאת הוחל באוקטובר 1965 בהכשרת במ"ב 681 למשימה, וכל מערכת הביטחון נרתמה למבצע במסירות רבה. החלו עבודות בינוי בהשקעה של כ2.5- מיליון ל"י, שבמהלכן יצקו 20,500 מ"ר של משטחי בטון, נבנו סככות עבודה עבור בתי מלאכה למכללים, סככת בוחנים, מבנה לעיבוד שבבי ונבנה ב"מ לאופטיקה בהיקף של 7,950 מ"ר, נסללו כבישים חדשים בהיקף של 8,100 מ"ר ונבנו מטבח וחדר אוכל חדש, שיוכל לקלוט את כוח-האדם שהחלו בגיוסו. גם בבית דגן הוכנסו שיפורים. נרכש ציוד חדש ועובדים נשלחו להשתלמויות במפעלים בארצות-הברית, בהתאם לסיכום עם האמריקנים שהתחייבו לספק את כל הידע על-פי דרישות צה"ל וצרכיו. בראש המשלחת הראשונה, שיצאה מבמ"ב 681 לארצות-הברית, עמד סלע והיו חברים בה רס"ן מיכה פז, רס"ן אליעזר יחזקאלי , סרן נפתלי אייל ורס"ן נפתלי כפטל, מענף בחינה במקחש"ר.
ב15- בדצמבר 1966 נכנס הפטון הראשון לעבודה בקו בטקס חגיגי במעמד הרמטכ"ל, אלופים ואנשי מערכת הביטחון. במהלך הטקס הדגימו עובדי בית המלאכה הסרת צריח מהטנק. יצחק רבין היה מרוצה מאוד ושאל את סלע, האם איזושהי תקלה עלולה לעכב את ביצוע ההסבה. סלע הזמין אותו לתחנה שבה בוצע העיבוד השבבי של התובה, ואמר לו, שאם חלילה תיפול התובה שמשקלה היה כ20- טון על המכונה, היא תצא מכלל פעולה ותעכב את העבודה. רבין בירר את מחירה של המכונה הדרושה (12 אלף דולר) ואישר במקום את רכישתה. כדי למנוע תקלות במהלך הפעלת קו ההסבה, הוחלט להקים קו חלוץ, שבו החלו לעבוד בטרם נפתח הקו הראשי, ושבו התגברו על כל מחלות הילדוּת. קו החלוץ פעל עד אשר השיגוֹ קו ההסבה הראשי ואז צורפו הטנקים מקו החלוץ לקו הראשי והושלמה הסבתם.
פרויקט ההסבה היה כרוך גם בפיתוח ציוד מיוחד במש"א. לצורך הכנסת מכלי הדלק של מנוע הדיזל היה צריך להקטין את עובי השריון באמצעות אלקטרודות. בתהליך הזה נוצר עיוות בתובה ובתושבת של טבעת הצריח והיה צורך לעבדה מחדש. בארצות-הברית בוצע העיבוד עם מכונה ישנה, שנבנתה במלחמת-העולם השנייה. המכונה היתה יקרה מאוד, המערכת האלקטרונית שלה היתה מיושנת, ולא היה טעם לרכוש אותה. סלע החליט לבנות את המכונה בבסיס ונעזר ברס"ן אליעזר יחזקאלי, רע"ן טכני, ברס"ן שמואל קורנגוט, מפקד ב"מ 5, ובסרן נפתלי אייל, רמ"ד נשק. על צריח של שרמן הותקן ציוד מדידה אופטי ובאמצעות מהדקים מיוחדים הונחה טבעת הצריח של הפטון ועליה הונחה מכונה לעיבוד שבבי. על-ידי צידוד הצריח התבצע עיבוד שבבי ברמת דיוק גבוהה ביותר. פיתוח המתקן חסך לצה"ל כ0.5- מיליון ל"י. ראש אג"א, האלוף מתי פלד, הורה להציג את הפיתוח כמועמד לפרס בטחון ישראל, למרות הסתייגותו של סלע. לבסוף זכה פיתוח אחר בפרס היוקרתי.
בראשית מרס 1965 יצא רס"ן שמואל קורן, מפקד ב"מ 5, לקורס טכני מתקדם בבה"ד 20, למחליפו מוּנה סרן שמואל אבנון.
מדור חדש שהחל לפעול בבסיס היה מדור הנדסת הייצור, שבראשו עמד רס"ן אשכנזי. ייעודו של המדור היה לתכנן את פס הייצור ולקבוע את המטלות של כל תחנה שלו. פעילות המדור נתקלה בתחילה בהתנגדותם של מפקדי בתי המלאכה; עמדתו העקרונית של סלע היתה, שאם הוא מסכם עם המפקדים של בתי המלאכה את התנאים לביצוע המשימה ובהתאם להם את עלותה, אי אפשר יהיה להכתיב להם מלמעלה את תכנון הקו, כי הדבר הזה יסיר מעליהם את האחריות לביצוע בהתאם לתנאים, לעלות וללוח הזמנים. מאידך גיסא, חשש סלע, שהמפקדים של בתי המלאכה יתכננו את ביצוע הקו בתנאים נוחים מעל לדרוש באמת, ולכן הוא סיכם עימם, כי לאחר שיתכננו את הקו ויתחילו להריצו בפועל, יבצע מדור הנדסת הייצור ביקורת לקו ויגיש את השגותיו. בדיעבד הוכח תמיד, שלאחר ביקורתו של המדור צומצם מספר העובדים בתחנות. הודות לפעילות המדור החדש הבינו המפקדים, שתוספת תחנות עבודה בקו נועדה לקצר את משך השהייה של כל טנק בקו הייצור, דבר שהגביר את קצב הייצור. ננקט כלל, שבכל פעם שמתכננים מחדש את הקו מפחיתים מהמשימה מספר מתוכנן של שעות עבודה. העובדים הסתגלו במהרה לתוספת העומס בלי לחוש בכך.
תקופתו של סלע התאפיינה במתן עצמאות למפקדים ובעידודם לחשיבה מקורית. דוגמה לחשיבה כזאת היתה בעת בניית התומ"ת 50M-. בתהליך הבנייה אזלו לפתע תובות השרמן הארוכות, שעליהן היה התותח מורכב. אנשי הרכש של משרד הביטחון תרו בכל מגרשי הגרוטאות בעולם, אך לא הצליחו למצוא תובות כאלה. מפקד ב"מ 1, הלל מונין טען, שניתן לקחת תובות קצרות יותר ולהאריך אותן. סלע וקציני מטהו בחנו לעומק את הרעיון ומששוכנעו כי הבסיס יוכל להתמודד עם הבעיות הטכניות, המליצו על כך לקחש"ר, ינון עזרוני. מונין טען, שניתן לבצע זאת ב200- שעות, סלע דרש 300 שעות עבודה, אך אנשיו של מונין הצליחו לבצע את התוכנית בפחות מ200- שעות.
בקיץ 1964 המשימות המרכזיות שבהן עסק הבסיס היו: השלמת הסבתם של טנקי השרמן לדגם 51M-; ההסבה של כ90- מהם הושלמה ו90- נוספים המתינו לתורם. הסבתם של כ300- טנקי שרמן לדגם 50M- כמעט הושלמה ובנייתם של כ120- תומ"תים מדגם 50M- היתה בעיצומה. במקביל נמשכה קליטתם הראשונית של טנקי הצנטוריון שנרכשו בבריטניה. העומס על הבסיס היה עצום והוא היה בפיגור של כ70- אלף שעות עבודה. בין הגורמים המרכזיים לכך היה המחסור המשווע בעובדים. סלע החל במבצע לגיוסם של עובדים רבים ככל הניתן. הוא אישר למפקדי בתי המלאכה להעסיק בשכר פועלים באמצעות קבלני משנה, ופנה למנהלי לשכות העבודה באזור בתחינה שישגרו אליו דורשי עבודה. המקצוע הנדרש ביותר היו רתכים לשם הפעלתן של 110 הרתכות לריתוך שריון. כמו כן היו חסרים מסגרים, מכונאים, חשמלאים, טכנאי אלקטרוניקה וחרטים. רוב העובדים החדשים שנקלטו היו חסרי מקצוע, והם הוכשרו על-ידי רתכים ותיקים בסדרת קורסים, שהתקיימו בשלהי 1964 ובתחילת 1965. בהתערבות הקחש"ר נשלחו מתגייסים היישר מסיום הטירונות והוכשרו למקצוע רתכוּת השריון. נוסף על כך, נדרשו חלק מן העובדים לעבוד שלושה ימים בשבוע שתים-עשרה שעות ביום במקום שמונה. כמו כן גויסו עשרות אנשי מילואים. כבר באפריל 1965 הצליחו אנשי הבסיס לסגור את הפער בשעות העבודה. אנשי במ"ב 681 היו מלאי גאווה כאשר במצעד יום העצמאות במאי 1965 חשף צה"ל לראשונה את טנק ה51-M- לצד הטילים נ"מ מדגם "הוק", התותח נ"מ מכוון המכ"ם מדגם 70L- והמרגמה הכבדה בקוטר 160 מ"מ מתוצרת מפעל סולתם.
בראשית נובמבר 1964 נשלחה תחת מעטה סודיות קבוצת קציני שריון מחטיבה 7 למחנה שריון בצפון גרמניה. הקבוצה, בפיקודו של סא"ל שמואל גורודיש, נשלחה להשתלמות בהפעלתם של טנקי פטון אמריקניים מדגם C2A48M, ש60- מהם נמכרו על-ידי גרמניה לישראל. הטנקים, שהיו מצוידים במנוע דיזל ובתותח 90 מ"מ, נמכרו לישראל לאחר שהצבא הגרמני החל להצטייד בדגם החדש של הפטון, ה60-M-, שהיה מצויד בתותח 105 מ"מ ובמערכות בקרת תותח וצריח משוכללות יותר. עסקת הרכש הזאת התאפשרה הודות לקשרים שנרקמו בחשאי בין ישראל לגרמניה בשנים 1964-1959. לאחר מלחמת סיני זכתה ישראל לאהדה גוברת והולכת של מדינות מערב-אירופה. בעידודו של בן-גוריון נרקמו הקשרים הראשונים בין שמעון פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, לבין שר הביטחון הגרמני פרנץ יוסף שטראוס. הידידוּת עם צרפת ועם מערב-גרמניה, בעלת-בריתה, נתפסה בעיני בן-גוריון כאיזון אסטרטגי מול ההתעצמות המתמדת של קע"ם ולנוכח החדירה הסובייטית הנרחבת למדינות ערב, שהאיצה את מרוץ החימוש.
בעסקות הרכש, שבוצעו בחשאי בגרמניה, נרכשו תחמושת, תותחים, מסוקים, מערכות מכ"ם ונ"מ, טנדרים ומשאיות, ולבסוף גם טנקי פטון. לרוע המזל, נחשפו בראשית 1965 בעיתונות האמריקנית הקשרים החשאיים בין ישראל לגרמניה, בעקבות משא-ומתן שהתנהל לרכישת צוללות גרמניות לחיל-הים. חשיפת הקשרים הצבאיים בין גרמניה וישראל האיצה את עסקת הטנקים, ואלה הועברו לארץ לאחר שעברו שיקום במפעלים באיטליה. בעקבות הפרסומים בעיתונות הבין-לאומית ניתקו מדינות ערב את יחסיהן עם מערב-גרמניה, ואיימו בהכרה קולקטיבית במזרח-גרמניה, אם תמשיך לספק נשק לישראל. באותה העת התפטר שר הביטחון הגרמני שטראוס, ומחליפו היה רגיש יותר לעמדת הערבים. לנוכח ההתפתחות המביכה טענו הגרמנים, כי עדיף שישראל תרכוש את הטנקים האמריקניים ישירות מארצות-הברית. בביקורו הממלכתי הראשון של ראש הממשלה, לוי אשכול, אצל הנשיא האמריקני, לינדון ג'ונסון, ביוני 1964, הושגה הבנה אסטרטגית, ונפתח פתח לרכש בטחוני בארצות-הברית. בנובמבר 1964 יצאה משלחת של חיל החימוש כדי ללמוד בארצות-הברית את נושא הסבת טנקי הפטון הישנים לדגם החדש 3A48M. בראש המשלחת עמד אל"ם ינון עזרוני, הקחש"ר, והיו חברים בה רס"ן אליעזר יחזקאלי, ראש מדור טכני של במ"ב 681, וכן רס"ן בן-ציון בן-בשׂט, רס"ן מיכאל פלאוט ורס"ן גדעון ארגון ממקחש"ר. המשלחת שהתה כשבועיים במפעל הטנקים באניסטון שבאלבמה, שבו בוצעה מלאכת ההשבחה, וסיירה במחלקות הטכניות ובאולמות הייצור. חברי המשלחת למדו את הנושאים הבאים: החלפת מנוע הבנזין למנוע דיזל, חיתוך התובה ושיפור מנגנון המתיחה של המזקו"ם.
כדי לאזן את עסקת הנשק המצרית-סובייטית הגדולה מ1964-, סוכם בפברואר 1965 על מכירת 250 טנקי פטון לישראל. 150 טנקים היו מדגם 1A48M ו100- היו מדגם C2A48M. הטנקים האלה היו מסדרות ייצור של שנות ה50- והוחלט להכניס בהם שיפורים: להחליף את תותח ה90- מ"מ לתותח חדיש 68M- בקוטר 105 מ"מ, להחליף את מנוע הבנזין למנוע דיזל, להחליף את מערכות בקרת התותח והצריח למערכות משוכללות יותר, להחליף את מנגנוני מתיחת הזחלים במנגנונים משופרים ולהחליף את מערכות המתקונים והחשמל. בצה"ל ובמערכת הביטחון החריף הוויכוח כיצד לבצע את ההשבחה טוב יותר, מהר יותר וזול יותר. האם לבצע זאת במפעלים בחו"ל, או בארץ תוך השקעה עצומה הן בצה"ל והן בתעשייה האזרחית. ביצוע עבודות ההשבחה בארץ חייב רכישת ציוד יקר ושיגור טכנאים ומהנדסים להשתלמויות בחו"ל בנושאי אופטיקה, עיבוד שבבי ובקרת איכות. כשנלמדו נושאי ההסבה התברר, כי החלפת מנוע הבנזין במנוע דיזל, שנפחו הגיאומטרי גדול ושונה ממנוע הבנזין, תחייב חיתוכים וריתוכים רבים בתובת הטנק והדבר יגרום לעיוות מושב מְסב הצריח. הדבר יחייב עיבוד שבבי בחריטה או בהשחזה לשם החזרת המישוריות והמעגליות, שתבטחנה פעולה תקינה של מיסב הצריח. כן התברר, שהרכבת מנגנוני המתיחה המשופרים תדרוש הוספת חומר בחלק הקדמי ובצידי התובה ועיבוד שבבי שלהם. הפעולות האלה טרם בוצעו בבמ"ב 681. לקצין חימוש ראשי, ינון עזרוני, היה ברור, שרק במ"ב 681 יוכל לקבל על עצמו את המשימה, אבל רק אם יהיו ברשותו המשאבים הדרושים לכך. הוא הבין, שביצוע ההשבחה בבסיס תהיה מבחינה טכנולוגית קפיצת-מדרגה עבורו בפרט, ועבור חיל החימוש בכלל. בעמדתו של הקחש"ר תמך ראש אג"א, האלוף מתי פלד. מפקד גיסות השריון, האלוף ישראל טל, התנגד לביצוע ההשבחה בארץ, ודחף לביצועה במפעל הטנקים האיטלקי 'אוטומלרה'. גם הרמטכ"ל, יצחק רבין, העדיף לקבל את הטנקים לאחר שיושבחו בחו"ל. בקרב גורמים שונים במערכת הביטחון ובתעשייה האזרחית שררו ספקות רבים באשר ליכולתה של ישראל לבצע פרויקט מורכב כזה, שחייב שימוש בטכנולוגיות חדשות בתחומי האופטיקה, ההידראוליקה והעיבוד השבבי.
על רקע הוויכוח שהתנהל בארץ בנושא השבחתם של הפטונים, התבקש סא"ל סלע, עוד בהיותו בארצות-הברית, על-ידי עוזר הנספח הצבאי בוושינגטון, סא"ל אליעזר אמיתי, ללמוד את תהליך ההשבחה אצל האמריקנים. סלע ואמיתי נסעו למפעל הטנקים שבאלבמה, כדי לבחון מקרוב את תהליכי ההשבחה. הידע הטכני הנרחב של סלע סייע לו בפגישותיו עם הקצינים האמריקנים לקבל את המידע שביקש. שבועיים לאחר שנכנס לתפקידו כמפקד הבסיס הוזעק סלע לדיון שהתקיים בלשכת שר הביטחון. בדיון שאליו הוזמנו נספחים צבאיים של צה"ל בחו"ל וראשי משלחות הרכש של משרד הביטחון בחו"ל, השתתפו גם עוזר שר הביטחון, שמעון פרס, הרמטכ"ל, ראש אג"א, מפקד גיסות השריון והקחש"ר. במהלך הדיון התבקש סלע להציג את עמדתו באשר ליכולת ביצוע ההשבחה בארץ. חרף הבנת הקשיים הכרוכים בכך צידד סלע בביצוע ההשבחה בארץ.
לוי אשכול, ראש הממשלה ושר הביטחון מאז יוני 1963, היה חסיד פיתוח הייצור העצמי בתחום הטכנולוגיה הצבאית. המדיניות שלו היתה, שיש לייצר בארץ כל מה שניתן – חלפים, מכללים, אביזרים ואמצעי-לחימה. בסופו של דבר הכריעה את הכף העובדה, שהתעשיות בארצות-הברית לא יכלו לקבל על עצמן את המשימה בשל מעורבותה של ארצות-הברית במלחמת וייטנאם. גם המפעל האיטלקי לא יכול היה לעמוד בלוח-הזמנים שדרש צה"ל, ובאפריל 1965 הוחלט, שחיל החימוש יבצע את ההסבה בבמ"ב 681. במ"ב 681 התבקש להציג לקחש"ר ולראש אג"א בדחיפות תוכנית פעולה להשבחה.
עם הטלת המשימה על במ"ב 681, עשה כל סגל הפיקוד של הבסיס לילות כימים ובלא שנפגעה העבודה השוטפת, הוא הכין תוכניות שכללו: פירוט תהליכי הייצור בבתי המלאכה השונים והערכה של שעות העבודה הדרושות, תוכנית הצטיידות לביצוע פעולות שטרם בוצעו עד אז בבסיס, תוכנית בינוי כוללת להקמת בית מלאכה להסבת הטנקים ובתי מלאכה נוספים למכללים, בית מלאכה חדיש לקשר ולאלקטרוניקה ועוד. החומר שהוכן בקפידה הוזן לתוכנת ה-PERT (Project Evaluation Report Technique)) ביחידת המחשב של צה"ל, שנתנה את לוחות הזמנים והנתיבים הקריטיים של הפרויקט.
כמה שבועות קודם לכן שב עמוס חורב מלימודיו במכללת MIT, שם ביקש להשלים את הדוקטורט שלו, והתמנה מחדש כקחש"ר בדרגה אישית של אלוף, במקומו של ינון עזרוני, שפרש מצה"ל על רקע של חילוקי דעות מקצועיים עם מפקדי גיסות השריון.
לאחר שבועיים, ב5- במאי 1965, הגיש במ"ב 681 לקחש"ר החדש את תוכנית העבודה בספר עב-כרס. צוות מיוחד, שבראשו עמד הקחש"ר חורב, ואשר כלל את סא"ל דוד סלע ואת סא"ל מרדכי רוניס, רע"ן בתי מלאכה במקחש"ר, בדק את התוכנית ולאחר מכן היא הוצגה לראש אג"א ואושרה. לטנק המושבח הוחלט לקרוא בצה"ל מג"ח (3A48M בגימטריה: 48 - מ"ח, 3 - ג). סוכם, כי ב15- בינואר 1967 יוכנס הטנק הראשון לקו הייצור. בעקבות זאת הוחל באוקטובר 1965 בהכשרת במ"ב 681 למשימה, וכל מערכת הביטחון נרתמה למבצע במסירות רבה. החלו עבודות בינוי בהשקעה של כ2.5- מיליון ל"י, שבמהלכן יצקו 20,500 מ"ר של משטחי בטון, נבנו סככות עבודה עבור בתי מלאכה למכללים, סככת בוחנים, מבנה לעיבוד שבבי ונבנה ב"מ לאופטיקה בהיקף של 7,950 מ"ר, נסללו כבישים חדשים בהיקף של 8,100 מ"ר ונבנו מטבח וחדר אוכל חדש, שיוכל לקלוט את כוח-האדם שהחלו בגיוסו. גם בבית דגן הוכנסו שיפורים. נרכש ציוד חדש ועובדים נשלחו להשתלמויות במפעלים בארצות-הברית, בהתאם לסיכום עם האמריקנים שהתחייבו לספק את כל הידע על-פי דרישות צה"ל וצרכיו. בראש המשלחת הראשונה, שיצאה מבמ"ב 681 לארצות-הברית, עמד סלע והיו חברים בה רס"ן מיכה פז, רס"ן אליעזר יחזקאלי , סרן נפתלי אייל ורס"ן נפתלי כפטל, מענף בחינה במקחש"ר.
ב15- בדצמבר 1966 נכנס הפטון הראשון לעבודה בקו בטקס חגיגי במעמד הרמטכ"ל, אלופים ואנשי מערכת הביטחון. במהלך הטקס הדגימו עובדי בית המלאכה הסרת צריח מהטנק. יצחק רבין היה מרוצה מאוד ושאל את סלע, האם איזושהי תקלה עלולה לעכב את ביצוע ההסבה. סלע הזמין אותו לתחנה שבה בוצע העיבוד השבבי של התובה, ואמר לו, שאם חלילה תיפול התובה שמשקלה היה כ20- טון על המכונה, היא תצא מכלל פעולה ותעכב את העבודה. רבין בירר את מחירה של המכונה הדרושה (12 אלף דולר) ואישר במקום את רכישתה. כדי למנוע תקלות במהלך הפעלת קו ההסבה, הוחלט להקים קו חלוץ, שבו החלו לעבוד בטרם נפתח הקו הראשי, ושבו התגברו על כל מחלות הילדוּת. קו החלוץ פעל עד אשר השיגוֹ קו ההסבה הראשי ואז צורפו הטנקים מקו החלוץ לקו הראשי והושלמה הסבתם.
פרויקט ההסבה היה כרוך גם בפיתוח ציוד מיוחד במש"א. לצורך הכנסת מכלי הדלק של מנוע הדיזל היה צריך להקטין את עובי השריון באמצעות אלקטרודות. בתהליך הזה נוצר עיוות בתובה ובתושבת של טבעת הצריח והיה צורך לעבדה מחדש. בארצות-הברית בוצע העיבוד עם מכונה ישנה, שנבנתה במלחמת-העולם השנייה. המכונה היתה יקרה מאוד, המערכת האלקטרונית שלה היתה מיושנת, ולא היה טעם לרכוש אותה. סלע החליט לבנות את המכונה בבסיס ונעזר ברס"ן אליעזר יחזקאלי, רע"ן טכני, ברס"ן שמואל קורנגוט, מפקד ב"מ 5, ובסרן נפתלי אייל, רמ"ד נשק. על צריח של שרמן הותקן ציוד מדידה אופטי ובאמצעות מהדקים מיוחדים הונחה טבעת הצריח של הפטון ועליה הונחה מכונה לעיבוד שבבי. על-ידי צידוד הצריח התבצע עיבוד שבבי ברמת דיוק גבוהה ביותר. פיתוח המתקן חסך לצה"ל כ0.5- מיליון ל"י. ראש אג"א, האלוף מתי פלד, הורה להציג את הפיתוח כמועמד לפרס בטחון ישראל, למרות הסתייגותו של סלע. לבסוף זכה פיתוח אחר בפרס היוקרתי.
בראשית מרס 1965 יצא רס"ן שמואל קורן, מפקד ב"מ 5, לקורס טכני מתקדם בבה"ד 20, למחליפו מוּנה סרן שמואל אבנון.
- שמואל אבנון נולד בפולין ב1937-. עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה נמלטה משפחתו הקרובה לברית-המועצות ונדדה בה עד תום המלחמה. מששבו לפולין גילו, כי לא נותר איש ממשפחתם המורחבת והם נאלצו לברוח לאוסטריה לאחר שפולנים איימו על חייהם. לאחר שהייה של שלוש שנים במחנה עקורים באוסטריה עלו לארץ ונקלטו בשער העלייה בחיפה. לאחר זמן קצר עברו להתגורר בשכונת מאה שערים בירושלים. שמואל למד בבית-ספר דתי ולאחר מכן בבית-הספר המקצועי 'אורט' במגמת מסגרוּת מכנית. ב1955- התגייס לצה"ל, התקבל לעתודה האקדמאית, אך בשל חוסר יכולת לשלם את שכר הלימוד בטכניון, התגייס לחיל החימוש. לאחר שסיים קורס נשקים הוצב בגדוד נח"ל כנשק גדודי. ב1956- יצא לקורס קצינים, ובתום ההשלמה החילית הוצב כעוזר לנשק של קצין חימוש פיקודי בפיקוד המרכז. ב1958- נשלח ללמוד הנדסת מכונות בטכניון על חשבון צה"ל , אך לאחר שלוש שנים הפסיק את לימודיו והוצב כקצין טכני ביחידת טילים של חיל התותחנים. בתחילת 1965 מוּנה למפקד ב"מ 5 בבמ"ב 681. לאחר כשנה בתפקיד מוּנה למפקד בסיס תחמושת בעתלית בדרגת רס"ן, ובמקביל סיים את לימודיו בטכניון. ב1969- מונה לקצין מכוני תחמושת במרכז תחמושת, ומילא את התפקיד הזה עד 1971. באותה שנה עבר לשרת במחלקת מחקר ופיתוח של צה"ל, למד במכללה לפיקוד ומטה והועלה לדרגת סא"ל. לאחר מלחמת יום הכיפורים הושאל לתעשייה הצבאית למשך שלוש שנים, סיים לימודים לתואר שני במינהל עסקים וב1977- פרש לגמלאות. במשך חמש שנים עסק בתפקידי ניהול, ומזה שתים-עשרה שנים משמש כמהנדס בית-החולים השרון וכמנהל האחזקה שלו.
כאשר נכנס אבנון לתפקידו עבדו בב"מ 5 כבר כשבעים עובדים. סגן מפקד בית המלאכה היה המהנדס אורי שוחט. מנהל העבודה במחלקת האופטיקה היה יוסף רם, מנהל העבודה במחלקה המכנית היה שמואל ספרוני ומנהל העבודה במחלקת השעונים היה אלי מלכה. לפני צאתו של קורנגוט לקורס הטכני המתקדם היה ברור לו ולמִפקדת הבסיס, שלא ניתן להמשיך לעבוד במבנה האבן בבית דגן. סלע לחץ על מִפקדת קחש"ר לאשר בניית מבנה גדול ומודרני בחצר הבסיס בתל השומר לצורך העברת ב"מ 5. לאחר סדרת דיונים, שניהלו סלע וקורנגוט עם סגן קחש"ר, סא"ל שרגא אבן, אושרה ההעברה, והחל שלב תכנון הבניין, שבו שותף מאוחר יותר גם אבנון. המודל שלפיו בוצע התכנון היה הבניין החדש שבו שכן בסיס השיקום והאחזקה של חיל הקשר בצריפין. גם בהיותו בקורס בבה"ד 20 המשיך שמואל קורנגוט להשתתף בתכנון העברת בית המלאכה למשכנו החדש.
באפריל 1965 יצאה משלחת עובדים מהבסיס להשתלמות בת ארבעה חודשים במרכז הניסויים ובית-הספר לחימוש של הצבא האמריקני באברדין שבמרילנד. חברי המשלחת היו אע"צ חיים מור, שנשא דרגת ייצוג סגן, אע"צ אברהם עצור, שנשא דרגת ייצוג של רס"ר, אע"צ יוסף רם, שנשא דרגת ייצוג של רס"ל ומש"ק מבה"ד 20, רב"ט יעקב כרמי. חיים מור, שהיה המבוגר בחבורה ושלט היטב באנגלית מאז שירת בחיל החימוש הבריטי, מוּנה לראש המשלחת. שבוע לפני יציאתם לארצות-הברית הוא חזר מבריטניה לשם נסע כנציג חיל החימוש, כדי לקבל משלוח של טנקי צנטוריון. מור ועצור השתלמו שם בנושאי הידראוליקה ואוטומציה. במשך אחד-עשר שבועות הם השתלמו בבסיס הענק לצד קצינים מעשרות מדינות, בהן ירדן, עיראק, לוב, תוניסיה וערב-הסעודית. עם הקצינים הערבים נוצרו קשרי ידידות הדוּקים, למעט הקצינים העיראקים, שהתעלמו מנוכחוּת הישראלים. לחיים מור אף נכונה הפתעה מרגשת עד דמעות, כאשר הקצינים התוניסאי והאיראני הכינו לו מסיבת הפתעה במועדון הקצינים, בהשתתפות כל אנשי הקורס, לכבוד בר-המצווה של בנו, שנחגג בארץ בהעדרו. מאברדין נסעו השניים להשתלמות בסדנת טנקים של הדיוויזיה המשוריינת השנייה בפורט הוד שבטקסס, ומשם עברו למפעל באניסטון שבאלבמה. הם עבדו במשך שישה שבועות במחלקות השונות, ולאחר מכן חזרו לארץ. עצור, שהשתלם בנושא שיקום מערכות הידראוליות בטנק הפטון, הדריך את כל העובדים בב"מ 2 למכללים לקראת הקמת קו ההסבה.
יוסף רם ויעקב כרמי השתלמו באחזקת מערכות בקרת אש (בק"ש) ובתיקונן במשך שלושה חודשים בבסיס באברדין, ומשם עברו להשתלמות בת שבועיים בפורט הוד שבטקסס; לאחר מכן השתלמו במשך שבועיים במרכז ללימוד מערכות אוטומטיביות של טנקים בדטרויט. יוסף רם נשאל על-ידי קצין יחסי הציבור של הבסיס האם הם זקוקים לדבר נוסף, ורם ביקש ללמוד כל מה שניתן בנושא בקרת אש של טנקים. הקצין אירגן להם כבר למחרת כרטיסי טיסה לבסיס בחוף המזרחי ושם השתלמו רם וכרמי במשך חודש בנושאי מחשבי ירי בליסטיים ומדי טווח אלקטרוניים, ואף העבירו ארצה ספרות מקצועית ענֵפה. בספטמבר 1965 שבו השניים ארצה, ועל יוסף רם הוטל להקים את מערך ההרכבה של מערכות בקרת האש החדישות בב"מ 3. לעזרתו של רם גויס סרן אלעזר ברק, ששב באותם הימים מלימודים לתואר שני במכללת MIT, וסופח ליחידת הניסויים כראש צוות הניסויים של המג"ח במקחש"ר. השניים הרכיבו יחד את חמשת מדי הטווח האלקטרוניים הראשונים בטנקי המג"ח כשברק מסייע לרם בהבנת השרטוטים המורכבים של מערכת בקרת האש. בתחילת 1966 הקים רם את מערך השיקום למערכות בקרת אש במחלקת האופטיקה של ב"מ 5. באותה השנה החלה המחלקה האופטית לשקם גם את הכוונות והטלסקופ של התומ"ת 50M-.
בד בבד עם הקמת הקו להסבת טנקי הפטון בבמ"ב 681 הוקם בו קו להסבה טנקי ה"שוט". עד אז נעשתה השבחתם של הטנקים האלה במפעלי 'ויקרס ארמסטרונג' שבבריטניה. עם הקמת הקו הוחזרו כל ה"שוטים", שהיו בשירות מבצעי, לבמ"ב 681 ונעשתה בהם השבחה על-ידי הוספת מכל דלק שלישי, כדי להגדיל את משך שעות הלחימה של הטנק מ6- שעות ל10-. באותם טנקים, שהיו מצוידים עדיין בתותחים בני 20 ליטראות, הוגברה עוצמת האש על-ידי החלפת התותח המקורי בתותח 105 מ"מ, שאת הקנה שלו החלו לייצר בתעשיה הצבאית. באותה הזדמנות עודכנו מערכות נוספות בטנקים. כאשר הוחלט על רכישה נוספת של עשרות טנקי צנטוריון התברר, כי עלותם גבוהה מאוד בשל ההשבחה שתוכננה להיעשות בבריטניה. החישוב היה, שאם צה"ל ירכוש טנקי צנטוריון משומשים וישקם אותם בבמ"ב 681, ניתן יהיה לבנות בכסף שייחסך בית מלאכה ל"שוטים"; וכך אכן נעשה. בהמשך תוכנן להחליף את מנוע הבנזין שלהם במנוע הדיזל ותיבת הילוכים, שהוכנסו למג"ח. נושא זה היה כבר בתהליכי פיתוח במקחש"ר. מְכל הדלק השלישי, שהותקן בחלקו האחורי של ה"שוט" ופריטי מיכול הטנק יוצרו בב"מ 4, שעליו פיקד רס"ן צבי טל. למפקד מחלקה 47, מחלקת המסגרוּת מוּנה סרן יעקב כהנוביץ', שהחליף את סרן עמירם בן-יעקב. במחלקה עבדו מאה ושישים עובדים, שעסקו בעבודות ריתוך, מבלטנות ומסגרוּת כללית וייצרו גם את ההתקנים שבהם דוגמו טנקי צה"ל כגון: התקנים לארגזי פעולה, התקנים לכלי נשק, התקנים למכלי מים, לאנטנות, למשקפות ועוד.
באפריל 1965 יצאה משלחת עובדים מהבסיס להשתלמות בת ארבעה חודשים במרכז הניסויים ובית-הספר לחימוש של הצבא האמריקני באברדין שבמרילנד. חברי המשלחת היו אע"צ חיים מור, שנשא דרגת ייצוג סגן, אע"צ אברהם עצור, שנשא דרגת ייצוג של רס"ר, אע"צ יוסף רם, שנשא דרגת ייצוג של רס"ל ומש"ק מבה"ד 20, רב"ט יעקב כרמי. חיים מור, שהיה המבוגר בחבורה ושלט היטב באנגלית מאז שירת בחיל החימוש הבריטי, מוּנה לראש המשלחת. שבוע לפני יציאתם לארצות-הברית הוא חזר מבריטניה לשם נסע כנציג חיל החימוש, כדי לקבל משלוח של טנקי צנטוריון. מור ועצור השתלמו שם בנושאי הידראוליקה ואוטומציה. במשך אחד-עשר שבועות הם השתלמו בבסיס הענק לצד קצינים מעשרות מדינות, בהן ירדן, עיראק, לוב, תוניסיה וערב-הסעודית. עם הקצינים הערבים נוצרו קשרי ידידות הדוּקים, למעט הקצינים העיראקים, שהתעלמו מנוכחוּת הישראלים. לחיים מור אף נכונה הפתעה מרגשת עד דמעות, כאשר הקצינים התוניסאי והאיראני הכינו לו מסיבת הפתעה במועדון הקצינים, בהשתתפות כל אנשי הקורס, לכבוד בר-המצווה של בנו, שנחגג בארץ בהעדרו. מאברדין נסעו השניים להשתלמות בסדנת טנקים של הדיוויזיה המשוריינת השנייה בפורט הוד שבטקסס, ומשם עברו למפעל באניסטון שבאלבמה. הם עבדו במשך שישה שבועות במחלקות השונות, ולאחר מכן חזרו לארץ. עצור, שהשתלם בנושא שיקום מערכות הידראוליות בטנק הפטון, הדריך את כל העובדים בב"מ 2 למכללים לקראת הקמת קו ההסבה.
יוסף רם ויעקב כרמי השתלמו באחזקת מערכות בקרת אש (בק"ש) ובתיקונן במשך שלושה חודשים בבסיס באברדין, ומשם עברו להשתלמות בת שבועיים בפורט הוד שבטקסס; לאחר מכן השתלמו במשך שבועיים במרכז ללימוד מערכות אוטומטיביות של טנקים בדטרויט. יוסף רם נשאל על-ידי קצין יחסי הציבור של הבסיס האם הם זקוקים לדבר נוסף, ורם ביקש ללמוד כל מה שניתן בנושא בקרת אש של טנקים. הקצין אירגן להם כבר למחרת כרטיסי טיסה לבסיס בחוף המזרחי ושם השתלמו רם וכרמי במשך חודש בנושאי מחשבי ירי בליסטיים ומדי טווח אלקטרוניים, ואף העבירו ארצה ספרות מקצועית ענֵפה. בספטמבר 1965 שבו השניים ארצה, ועל יוסף רם הוטל להקים את מערך ההרכבה של מערכות בקרת האש החדישות בב"מ 3. לעזרתו של רם גויס סרן אלעזר ברק, ששב באותם הימים מלימודים לתואר שני במכללת MIT, וסופח ליחידת הניסויים כראש צוות הניסויים של המג"ח במקחש"ר. השניים הרכיבו יחד את חמשת מדי הטווח האלקטרוניים הראשונים בטנקי המג"ח כשברק מסייע לרם בהבנת השרטוטים המורכבים של מערכת בקרת האש. בתחילת 1966 הקים רם את מערך השיקום למערכות בקרת אש במחלקת האופטיקה של ב"מ 5. באותה השנה החלה המחלקה האופטית לשקם גם את הכוונות והטלסקופ של התומ"ת 50M-.
בד בבד עם הקמת הקו להסבת טנקי הפטון בבמ"ב 681 הוקם בו קו להסבה טנקי ה"שוט". עד אז נעשתה השבחתם של הטנקים האלה במפעלי 'ויקרס ארמסטרונג' שבבריטניה. עם הקמת הקו הוחזרו כל ה"שוטים", שהיו בשירות מבצעי, לבמ"ב 681 ונעשתה בהם השבחה על-ידי הוספת מכל דלק שלישי, כדי להגדיל את משך שעות הלחימה של הטנק מ6- שעות ל10-. באותם טנקים, שהיו מצוידים עדיין בתותחים בני 20 ליטראות, הוגברה עוצמת האש על-ידי החלפת התותח המקורי בתותח 105 מ"מ, שאת הקנה שלו החלו לייצר בתעשיה הצבאית. באותה הזדמנות עודכנו מערכות נוספות בטנקים. כאשר הוחלט על רכישה נוספת של עשרות טנקי צנטוריון התברר, כי עלותם גבוהה מאוד בשל ההשבחה שתוכננה להיעשות בבריטניה. החישוב היה, שאם צה"ל ירכוש טנקי צנטוריון משומשים וישקם אותם בבמ"ב 681, ניתן יהיה לבנות בכסף שייחסך בית מלאכה ל"שוטים"; וכך אכן נעשה. בהמשך תוכנן להחליף את מנוע הבנזין שלהם במנוע הדיזל ותיבת הילוכים, שהוכנסו למג"ח. נושא זה היה כבר בתהליכי פיתוח במקחש"ר. מְכל הדלק השלישי, שהותקן בחלקו האחורי של ה"שוט" ופריטי מיכול הטנק יוצרו בב"מ 4, שעליו פיקד רס"ן צבי טל. למפקד מחלקה 47, מחלקת המסגרוּת מוּנה סרן יעקב כהנוביץ', שהחליף את סרן עמירם בן-יעקב. במחלקה עבדו מאה ושישים עובדים, שעסקו בעבודות ריתוך, מבלטנות ומסגרוּת כללית וייצרו גם את ההתקנים שבהם דוגמו טנקי צה"ל כגון: התקנים לארגזי פעולה, התקנים לכלי נשק, התקנים למכלי מים, לאנטנות, למשקפות ועוד.
- צבי טל נולד ב1933- בכפר הס למשפחת חקלאים. ילדותו עברה עליו בראשון לציון ובחיפה. לאחר שסיים את בית-הספר המקצועי בסמ"ת התגייס ב1951- לצה"ל לחיל החימוש. הוא הוצב כמכונאי רכב בבמ"ב 682. לאחר כמה חודשים עבר קורס מדריכי רכב בבה"ד 20 ונשאר בו להדרכה. ב1952- יצא לקורס קצינים ובסיומו הוצב בבסיס תחמושת בצפון הארץ. ב1954- שימש כקצין חימוש בפיקוד הצפון. ב1956- מוּנה לקצין אחזקה של במ"ב 682. בשלהי 1957 יצא ללמוד הנדסת מכונות בטכניון על חשבון צה"ל. בראשית 1962 סיים את לימודיו ומונה לראש ענף נשק בבה"ד 20. ב1966- מוּנה למפקד ב"מ 4 לייצור בבמ"ב 681. ב1968- עבר לפקד על ב"מ 1 במש"א 681. ב1971- מוּנה לסגן מפקד הבסיס. ב1973- עבר לפקד על מש"א 7200. בתפקיד זה שירת עד ספטמבר 1981.
באחד הימים של ראשית 1966 הודיעו לטל, כי ראש אג"א, האלוף עמוס חורב, יבקר בבית המלאכה. העובדים הכינו תערוכה מרשימה ובה כל המוצרים שיוצרו בו. חורב התעניין בטיבם של כמה מוצרים וטל השיב לו בקצרה והזמין כל עובד, שהיה אחראי על ייצור הפריט להסביר בעצמו את אופן הייצור ואת הצדדים הטכניים הקשורים בכך. בתום הביקור נשאל טל על-ידי אחד ממפקדי המחלקות מדוע קרא לעובדים להציג את המוצרים. טל ענה, שכאשר הוא יבקש עתה להעלות עובד בדרגה יקשר חורב את השם עם העובד.
בשנים 1967-1965 התפתח במ"ב 681 בצעדי ענק ובקרב המפקדים והעובדים שררה חדוות יצירה, אולם במדינה האווירה היתה קודרת. כוחות חי"ר וצנחנים יצאו לפעולות גמול מעבר לגבול בתגובה על מעשי חבלה בלתי-פוסקים ביישובים ובתחנות שאיבה לאורך גבול ירדן; בפעולות האלה היו נפגעים רבים. פיגועי מחבלים לאורך הגבול הלבנוני והגבול הירדני, מבית שאן בצפון, בפרוזדור ירושלים, בשפלת יהודה ועד אילת שבערבה, היו עניין יום-יומי כמעט, ונטעו תחושת חוסר אונים באנשי המושבים, שרובם היו עולים חדשים. תקריות אש בין הצבא הסורי ובין השריון והארטילריה של צה"ל במאבק על הטיית מקורות הירדן ועל עיבוד החלקות החקלאיות פרצו מדי כמה ימים ותבעו קורבנות בנפש וברכוש. ב1965- החלה בישראל תקופת מיתון כלכלי. גירעון גדל והולך במאזן התשלומים, דלדול זרם העולים ארצה, צמצום הפעילות בבנייה למגורים, והשלמת מפעלים ציבוריים ענקיים, כמו מוביל המים הארצי ומפעלי ים המלח, גרמו לאבטלה גדלה והולכת. לכך נוספה החלטת הממשלה למתן את הפעילות הכלכלית במשק. האבטלה פגעה בעיקר בעולים חדשים ובפועלים קשי היום, שנפלטו מענפי הבנייה והייצור. האבטלה ותחושת חוסר האונים של המובטלים ועובדי העבודות היזומות הגבירו את הקיטוב החברתי ואת הפערים הכלכליים בארץ.
באותה התקופה עסקו בבסיס נוסף על הסבת מנועי הבנזין של טנקי ה"שוט" במנועי דיזל גם בהכנות להסבת טנק הפטון, בהסבת מנועי התומ"ת 50M- למנוע דיזל, בהסבת מנוע טנק ה13-AMX- למנוע דיזל, בבניית המכמ"ת 160 מ"מ, בדיגום מערכת טילים נ"ט 'תגר' על ג'יפים, בבניית פרד מכני (עגלה ממונעת) נושא טילים נ"ט 'אשף', במתקון תותח נ"ט 90 מ"מ על זחל"ם ובהרכבת תותח נ"מ 20 מ"מ על זחל"ם. העומס האדיר שהוטל על במ"ב 681 נתן את אותותיו בקיץ 1966. למרות מצב התעסוקה בשוק האזרחי פרצה שביתת עובדים בבסיס. הרקע לשביתה היתה דרישת העובדים להעלות את שכרם ולשפר את תנאי העבודה. העובדים התייצבו לעבודה, אך לא עבדו, והבסיס הושבת לכמה ימים. במקום לבחור בוועד פעולה, שינהל את השביתה, כאשר ועד העובדים הכללי לא הצליח לנהל את המשא-ומתן עם מִפקדת הבסיס, החליטו העובדים לבחור את ועד הפעולה כוועד חדש. בצה"ל ובמערכת הביטחון חששו, כי סלע אינו מנוסה דיו כדי להתמודד עם המצב החדש שנוצר, ואת המגעים עם הוועד ניהלו מנכ"ל משרד הביטחון, משה קשתי, קצין חימוש ראשי, עמוס חורב, והפרקליט הצבאי הראשי, מאיר שמגר. לאחר שבוע, כשהתברר ששום פתרון אינו נראה באופק, ביקש סלע מהקחש"ר ומראש אג"א, שייתנו לו יומיים לנסות לפתור את הבעיות. סלע החליט לשבור את השביתה. על-פי בקשתו, הוכפפה אליו מחלקת שוטרים צבאיים, שהתמקמה בבסיס קליטה ומיון הסמוך והיתה בכוננות להתערב בכוח במקרה של התפתחות מעשי אלימות. מפקד המחלקה, רב-סרן, ישב במשרדו של סלע ושמר על קשר עם מחלקתו באמצעות מכשיר קשר. כל שערי הבסיס ננעלו וקציני המטה הוצבו לפקח על הכניסה אליו. נמנעה בכוח כניסת העובדים לבסיס, שהושבת במלואו. העובדים ביקשו לשגר משלחת כדי לדבר עם סלע, אך הוא סירב. לאחר שלושה ימים הוא הסכים להיפגש עם נציגי העובדים בתנאי שישובו לעבודה לאלתר. חזרתם של העובדים לעבודה בלא שהשיגו את תביעותיהם, נראתה למפקדי הבסיס כמחזה עצוב. למרות זעמם הורה סלע לרכזם בחדר האוכל ושם שוחח עימם כדי להרגיע את הרוחות ולשפר את האווירה. למיתון הכלכלי היתה השפעה חיובית על הבסיס. עשרות קבלנים פרטיים, שנקלעו לקשיים כלכליים והיו בעלי מקצוע באו לעבוד בו. מוסר העבודה הגבוה של חלק מהם סחף עובדים רבים אחריהם.
בתחילת יוני 1966 הסתיים שלב התכנון והפיתוח של מרגמה 160 מתנייעת על שלדת שרמן עם מנוע קמינס ומזקו"ם רחב, והוחלט על הקמת קו ייצור של מכמ"ת 160 בבמ"ב 681. על במ"ב 681 הוטלו המשימות הבאות: לפרק את הטנק, להאריך לו את התובה, לשקם ולהסב את המזקו"ם, להסב את תא המנוע, לשקם את המכללים, לייצר מתקון מיוחד, לבצע השלמה אוטומטיבית ולערוך בחינות סופיות. על חברת סולתם הוטלו המשימות הבאות: לייצר ולהרכיב את בסיס המרגמה, לייצר את הרצפה, קירות הצד ושריון החזית, לייצר את המנגנון, את מערכת הצידוד, את תא הלחימה ועוד. בשנות העבודה 1967/1966 ו1968/1967- תוכנן לייצר 15 מכמ"תים. עבודת הייצור נמשכה מעבר למתוכנן בגלל מלחמת ששת הימים, ורק ב1968- נמסרו המכמ"תים הראשונים לחיל התותחנים, והוקם גדוד ראשון מסוג זה בצה"ל. הירי המבצעי הראשון של המכמ"ת היה במלחמת ההתשה בתעלת סואץ. ביוני 1969 זכה הצוות שפיתח את המכמ"ת – סא"ל צבי אורבך, רס"ן דוד בניה, רס"ן צבי גון-פז ורס"ן דן גדנאור – בפרס בטחון ישראל. לרגל קבלת הפרס שלח אל"ם חיים דומי, קצין חימוש ראשי, מכתב הערכה למפקד ב"מ 2, אע"צ חיים גורוחובסקי, ולכל עובדיו, על חלקם בביצוע הדגמים ועל מסירותם והשקעתם הרבה, שתרמה לפיתוח המכמ"ת ולייצורו.
ב1- באוגוסט 1966 החל הארגון-מחדש של המערך הלוגיסטי בצה"ל. במ"ב 681 הוכפף ישירות לאגף האפסנאות בצה"ל כמרכז לשיקום ואחזקה. במסגרת הארגון-מחדש הפכה מִפקדת קצין חימוש ראשי מגורם בעל סמכות פיקודית למִפקדה מקצועית בלבד ללא כל סמכויות פיקוד על מתקני המטכ"ל. בידיה נותרה האחריות לנושאים הבאים: פיתוח, ניסוי ובחינה, תכנון וטיפול בכוח-אדם, הדרכה ואימון של מערך האחזקה בדרג השדה. על הארגון-מחדש של המערך הלוגיסטי בצה"ל הוחלט כדי לפתור את בעיות השליטה והבקרה, שבהן נתקל אגף האפסנאות לנוכח ההתפתחות העצומה של צה"ל מאז מלחמת סיני. כבר בתחילת שנות ה60- הורגש הצורך בשינוי התפיסה לפיה ניהלו עד אז חיל החימוש, חיל ההספקה וחיל הקשר את פעולות האחזקה השוטפות בצבא, בעוד שאגף האפסנאות במטכ"ל עסק בעיקר בהתוויית המדיניות ובפיקוח. באותן השנים חשו ראשי אג"א, כי קיים חוסר איזון בין אג"א לחילות המקצועיים, שהתעצמו וקיבלו על עצמם סמכויות נוספות וכך השפיעו על אגפי המטכ"ל, בלי שיהיו לאג"א די כלים לבקרה ולשליטה בנושאים הללו. בשנים 1966-1961 בחנו צוותים שונים, שמינו ראשי אג"א, את המבנה הארגוני הקיים מול הצרכים החדשים, והציעו שינויים שנידונו במטכ"ל ובמערכת הביטחון. השינויים נועדו בעיקר להקל על החילות להסיר מעליהם את המטלות של ניהול התחזוקה השוטפת ולהעביר את הטיפול בכך לאג"א ולפיקודים המרחביים. על-ידי כך יתאפשר לחילות להתמקד בנושאים החיליים המובהקים: פיתוח תורה, נוהלי עבודה ובקרה, הכשרת כוח-אדם ופיתוח אמצעים חדשים, וזאת בלי לצמצם בהיקף של הייעוץ המקצועי ושל הפיקוח על הפעילות התחזוקתית לכל סוגיה ובכל הרמות. הארגון-מחדש נתקל בהתנגדות נחרצת של קציני החיל הראשיים, בעיקר בהתנגדותו של עמוס חורב, הקחש"ר. בשלהי 1964 יצא האלוף מתי פלד, ראש אג"א, לסיור לימודים בחו"ל, שמטרתו היתה לעמוד על הרפורמות המינהליות שנעשו בכוחות המזוינים של ארצות-הברית, קנדה, שוודיה ובריטניה. בינואר 1965 הציג מתי פלד את סיכום הביקור בפורום המטכ"ל ואת הצעותיו לארגון-מחדש של המערך הלוגיסטי בצה"ל. לאחר סדרת דיונים במטכ"ל והצגת חלופות שונות לביצוע הארגון-מחדש, התגבשה ההחלטה, והחל מ1- באוגוסט 1966 הוא נכנס לתוקפו. הוחלט, כי במסגרת אג"א יפעלו תשעה מרכזים לוגיסטיים כדלקמן: מרכז מזון, מרכז ציוד כללי, מרכז דלק, מרכז הובלה, מרכז צל"ם (ציוד לחימה מבוקר) וחלפים, מרכז תחמושת, מרכז שיקום ואחזקה לנשק כבד ורק"ם (מש"א 681), מרכז שיקום ואחזקה לנשק קל ורכב (מש"א 682) ומש"א לציוד קשר. המרכזים הלוגיסטיים הוכפפו פיקודית ישירות לאג"א, והקשר לחילות המקצועיים נותר קשר מקצועי בלבד. אג"א, שהיה אגף מטכ"לי בעל משימות תכנון ופיקוח, הפך לאגף, המפקד ישירות על מרכזיו הלוגיסטיים, אחראי על התחזוקה השוטפת בצבא, ובכך בעל עוצמה רבה יותר ונושא באחריות כבדה יותר. מעתה היתה למפקדי המרכזים גישה ישירה למחלקות באג"א ולראש אג"א עצמו, והיו להם סמכויות רחבות יותר. תקן דרגת מפקדי המרכזים הועלה לאלוף-משנה ותקן דרגת סגני מפקדי המרכזים הועלה לסא"ל. המרכזים הפכו אוטונומיים יותר וחשיבותם עלתה. בעקבות החלטת הרמטכ"ל על הארגון-מחדש פרש האלוף עמוס חורב מתפקידו בקיץ 1966 ובמקומו מוּנה אל"ם חיים דומי לקחש"ר.
בשנים 1967-1965 התפתח במ"ב 681 בצעדי ענק ובקרב המפקדים והעובדים שררה חדוות יצירה, אולם במדינה האווירה היתה קודרת. כוחות חי"ר וצנחנים יצאו לפעולות גמול מעבר לגבול בתגובה על מעשי חבלה בלתי-פוסקים ביישובים ובתחנות שאיבה לאורך גבול ירדן; בפעולות האלה היו נפגעים רבים. פיגועי מחבלים לאורך הגבול הלבנוני והגבול הירדני, מבית שאן בצפון, בפרוזדור ירושלים, בשפלת יהודה ועד אילת שבערבה, היו עניין יום-יומי כמעט, ונטעו תחושת חוסר אונים באנשי המושבים, שרובם היו עולים חדשים. תקריות אש בין הצבא הסורי ובין השריון והארטילריה של צה"ל במאבק על הטיית מקורות הירדן ועל עיבוד החלקות החקלאיות פרצו מדי כמה ימים ותבעו קורבנות בנפש וברכוש. ב1965- החלה בישראל תקופת מיתון כלכלי. גירעון גדל והולך במאזן התשלומים, דלדול זרם העולים ארצה, צמצום הפעילות בבנייה למגורים, והשלמת מפעלים ציבוריים ענקיים, כמו מוביל המים הארצי ומפעלי ים המלח, גרמו לאבטלה גדלה והולכת. לכך נוספה החלטת הממשלה למתן את הפעילות הכלכלית במשק. האבטלה פגעה בעיקר בעולים חדשים ובפועלים קשי היום, שנפלטו מענפי הבנייה והייצור. האבטלה ותחושת חוסר האונים של המובטלים ועובדי העבודות היזומות הגבירו את הקיטוב החברתי ואת הפערים הכלכליים בארץ.
באותה התקופה עסקו בבסיס נוסף על הסבת מנועי הבנזין של טנקי ה"שוט" במנועי דיזל גם בהכנות להסבת טנק הפטון, בהסבת מנועי התומ"ת 50M- למנוע דיזל, בהסבת מנוע טנק ה13-AMX- למנוע דיזל, בבניית המכמ"ת 160 מ"מ, בדיגום מערכת טילים נ"ט 'תגר' על ג'יפים, בבניית פרד מכני (עגלה ממונעת) נושא טילים נ"ט 'אשף', במתקון תותח נ"ט 90 מ"מ על זחל"ם ובהרכבת תותח נ"מ 20 מ"מ על זחל"ם. העומס האדיר שהוטל על במ"ב 681 נתן את אותותיו בקיץ 1966. למרות מצב התעסוקה בשוק האזרחי פרצה שביתת עובדים בבסיס. הרקע לשביתה היתה דרישת העובדים להעלות את שכרם ולשפר את תנאי העבודה. העובדים התייצבו לעבודה, אך לא עבדו, והבסיס הושבת לכמה ימים. במקום לבחור בוועד פעולה, שינהל את השביתה, כאשר ועד העובדים הכללי לא הצליח לנהל את המשא-ומתן עם מִפקדת הבסיס, החליטו העובדים לבחור את ועד הפעולה כוועד חדש. בצה"ל ובמערכת הביטחון חששו, כי סלע אינו מנוסה דיו כדי להתמודד עם המצב החדש שנוצר, ואת המגעים עם הוועד ניהלו מנכ"ל משרד הביטחון, משה קשתי, קצין חימוש ראשי, עמוס חורב, והפרקליט הצבאי הראשי, מאיר שמגר. לאחר שבוע, כשהתברר ששום פתרון אינו נראה באופק, ביקש סלע מהקחש"ר ומראש אג"א, שייתנו לו יומיים לנסות לפתור את הבעיות. סלע החליט לשבור את השביתה. על-פי בקשתו, הוכפפה אליו מחלקת שוטרים צבאיים, שהתמקמה בבסיס קליטה ומיון הסמוך והיתה בכוננות להתערב בכוח במקרה של התפתחות מעשי אלימות. מפקד המחלקה, רב-סרן, ישב במשרדו של סלע ושמר על קשר עם מחלקתו באמצעות מכשיר קשר. כל שערי הבסיס ננעלו וקציני המטה הוצבו לפקח על הכניסה אליו. נמנעה בכוח כניסת העובדים לבסיס, שהושבת במלואו. העובדים ביקשו לשגר משלחת כדי לדבר עם סלע, אך הוא סירב. לאחר שלושה ימים הוא הסכים להיפגש עם נציגי העובדים בתנאי שישובו לעבודה לאלתר. חזרתם של העובדים לעבודה בלא שהשיגו את תביעותיהם, נראתה למפקדי הבסיס כמחזה עצוב. למרות זעמם הורה סלע לרכזם בחדר האוכל ושם שוחח עימם כדי להרגיע את הרוחות ולשפר את האווירה. למיתון הכלכלי היתה השפעה חיובית על הבסיס. עשרות קבלנים פרטיים, שנקלעו לקשיים כלכליים והיו בעלי מקצוע באו לעבוד בו. מוסר העבודה הגבוה של חלק מהם סחף עובדים רבים אחריהם.
בתחילת יוני 1966 הסתיים שלב התכנון והפיתוח של מרגמה 160 מתנייעת על שלדת שרמן עם מנוע קמינס ומזקו"ם רחב, והוחלט על הקמת קו ייצור של מכמ"ת 160 בבמ"ב 681. על במ"ב 681 הוטלו המשימות הבאות: לפרק את הטנק, להאריך לו את התובה, לשקם ולהסב את המזקו"ם, להסב את תא המנוע, לשקם את המכללים, לייצר מתקון מיוחד, לבצע השלמה אוטומטיבית ולערוך בחינות סופיות. על חברת סולתם הוטלו המשימות הבאות: לייצר ולהרכיב את בסיס המרגמה, לייצר את הרצפה, קירות הצד ושריון החזית, לייצר את המנגנון, את מערכת הצידוד, את תא הלחימה ועוד. בשנות העבודה 1967/1966 ו1968/1967- תוכנן לייצר 15 מכמ"תים. עבודת הייצור נמשכה מעבר למתוכנן בגלל מלחמת ששת הימים, ורק ב1968- נמסרו המכמ"תים הראשונים לחיל התותחנים, והוקם גדוד ראשון מסוג זה בצה"ל. הירי המבצעי הראשון של המכמ"ת היה במלחמת ההתשה בתעלת סואץ. ביוני 1969 זכה הצוות שפיתח את המכמ"ת – סא"ל צבי אורבך, רס"ן דוד בניה, רס"ן צבי גון-פז ורס"ן דן גדנאור – בפרס בטחון ישראל. לרגל קבלת הפרס שלח אל"ם חיים דומי, קצין חימוש ראשי, מכתב הערכה למפקד ב"מ 2, אע"צ חיים גורוחובסקי, ולכל עובדיו, על חלקם בביצוע הדגמים ועל מסירותם והשקעתם הרבה, שתרמה לפיתוח המכמ"ת ולייצורו.
ב1- באוגוסט 1966 החל הארגון-מחדש של המערך הלוגיסטי בצה"ל. במ"ב 681 הוכפף ישירות לאגף האפסנאות בצה"ל כמרכז לשיקום ואחזקה. במסגרת הארגון-מחדש הפכה מִפקדת קצין חימוש ראשי מגורם בעל סמכות פיקודית למִפקדה מקצועית בלבד ללא כל סמכויות פיקוד על מתקני המטכ"ל. בידיה נותרה האחריות לנושאים הבאים: פיתוח, ניסוי ובחינה, תכנון וטיפול בכוח-אדם, הדרכה ואימון של מערך האחזקה בדרג השדה. על הארגון-מחדש של המערך הלוגיסטי בצה"ל הוחלט כדי לפתור את בעיות השליטה והבקרה, שבהן נתקל אגף האפסנאות לנוכח ההתפתחות העצומה של צה"ל מאז מלחמת סיני. כבר בתחילת שנות ה60- הורגש הצורך בשינוי התפיסה לפיה ניהלו עד אז חיל החימוש, חיל ההספקה וחיל הקשר את פעולות האחזקה השוטפות בצבא, בעוד שאגף האפסנאות במטכ"ל עסק בעיקר בהתוויית המדיניות ובפיקוח. באותן השנים חשו ראשי אג"א, כי קיים חוסר איזון בין אג"א לחילות המקצועיים, שהתעצמו וקיבלו על עצמם סמכויות נוספות וכך השפיעו על אגפי המטכ"ל, בלי שיהיו לאג"א די כלים לבקרה ולשליטה בנושאים הללו. בשנים 1966-1961 בחנו צוותים שונים, שמינו ראשי אג"א, את המבנה הארגוני הקיים מול הצרכים החדשים, והציעו שינויים שנידונו במטכ"ל ובמערכת הביטחון. השינויים נועדו בעיקר להקל על החילות להסיר מעליהם את המטלות של ניהול התחזוקה השוטפת ולהעביר את הטיפול בכך לאג"א ולפיקודים המרחביים. על-ידי כך יתאפשר לחילות להתמקד בנושאים החיליים המובהקים: פיתוח תורה, נוהלי עבודה ובקרה, הכשרת כוח-אדם ופיתוח אמצעים חדשים, וזאת בלי לצמצם בהיקף של הייעוץ המקצועי ושל הפיקוח על הפעילות התחזוקתית לכל סוגיה ובכל הרמות. הארגון-מחדש נתקל בהתנגדות נחרצת של קציני החיל הראשיים, בעיקר בהתנגדותו של עמוס חורב, הקחש"ר. בשלהי 1964 יצא האלוף מתי פלד, ראש אג"א, לסיור לימודים בחו"ל, שמטרתו היתה לעמוד על הרפורמות המינהליות שנעשו בכוחות המזוינים של ארצות-הברית, קנדה, שוודיה ובריטניה. בינואר 1965 הציג מתי פלד את סיכום הביקור בפורום המטכ"ל ואת הצעותיו לארגון-מחדש של המערך הלוגיסטי בצה"ל. לאחר סדרת דיונים במטכ"ל והצגת חלופות שונות לביצוע הארגון-מחדש, התגבשה ההחלטה, והחל מ1- באוגוסט 1966 הוא נכנס לתוקפו. הוחלט, כי במסגרת אג"א יפעלו תשעה מרכזים לוגיסטיים כדלקמן: מרכז מזון, מרכז ציוד כללי, מרכז דלק, מרכז הובלה, מרכז צל"ם (ציוד לחימה מבוקר) וחלפים, מרכז תחמושת, מרכז שיקום ואחזקה לנשק כבד ורק"ם (מש"א 681), מרכז שיקום ואחזקה לנשק קל ורכב (מש"א 682) ומש"א לציוד קשר. המרכזים הלוגיסטיים הוכפפו פיקודית ישירות לאג"א, והקשר לחילות המקצועיים נותר קשר מקצועי בלבד. אג"א, שהיה אגף מטכ"לי בעל משימות תכנון ופיקוח, הפך לאגף, המפקד ישירות על מרכזיו הלוגיסטיים, אחראי על התחזוקה השוטפת בצבא, ובכך בעל עוצמה רבה יותר ונושא באחריות כבדה יותר. מעתה היתה למפקדי המרכזים גישה ישירה למחלקות באג"א ולראש אג"א עצמו, והיו להם סמכויות רחבות יותר. תקן דרגת מפקדי המרכזים הועלה לאלוף-משנה ותקן דרגת סגני מפקדי המרכזים הועלה לסא"ל. המרכזים הפכו אוטונומיים יותר וחשיבותם עלתה. בעקבות החלטת הרמטכ"ל על הארגון-מחדש פרש האלוף עמוס חורב מתפקידו בקיץ 1966 ובמקומו מוּנה אל"ם חיים דומי לקחש"ר.
.jpg "שמואל יורם ז")