שנת 1948 -הקמת בתי המלאכה למש''א

מאת: אתי מסיקה

תאריך עלייה לאתר: 06/07/2011

תאריך האירוע: 1948-02-27

מספר צפיות: 1421

תל ברוך - מבסיס מרכזי של הנדסת חימוש לב"מ 4

לקריאת הפרק בגרסת PDF -לחץ כאן

עם הקמתו של ענף הנדסת חימוש בראשותו של מנס פרנסקי, במסגרת שירות החימוש, בסוף פברואר 1948, הוכפפו אליו בתי מלאכה, שפעלו כבר במסגרת מחלקת החימוש של ה'הגנה', והוקמו בתי מלאכה חדשים, כדי לענות על צורכי הצבא, שהלך ונבנה תוך כדי המלחמה. בחודשים הבאים כונן ראש ענף הנדסת חימוש את המערך הטכני על מסגרותיו הארגוניות והתפקודיות, הן הקיימות והן החדשות, על-פי הדגם הבריטי של החילות הטכניים – ה-REME (שעסק בתכנון, בשיקום ובבחינת נשק ורכב) וה-RAOC (שטיפל באחסנה, ברישום ובניפוק של נשק, תחמושת, רכב, דלק וציוד), תוך התאמתם לתנאי הארץ. פרנסקי השכיל להבחין בין התחום הטכני-מקצועי לבין הנושאים המנהלתיים והשגרתיים של השירות. בהתאם לתפיסה שגיבש, הוקמה התשתית למסגרת הארגונית של השירות, שכללה את דרג הפיקוד (מחלקות המטה) והדרג המבצע (מערך התחזוקה ומערך השדה). בדרג הפיקוד הוקמו שלוש קבוצות מטה פונקציונליות. בקבוצת המטה הראשונה נכללו: המחלקה הטכנית, שנשאה באחריות לתחום הטכני של אמצעי-הלחימה, לרבות חקר מגרעות טכניות, הכנסת שינויים בשלבי הפיתוח והייצור של אמצעי-הלחימה וגיבוש תורת החימוש; מחלקת הבחינה, שהיתה אחראית על הפעלת שיטות בחינה לנשק ותחמושת על-פי קריטריונים מקצועיים; ומחלקת הדרכה, שהיתה אחראית להכשרת כוח-אדם מקצועי. בקבוצת המטה השנייה נכללו: מחלקת קניות וייצור ומחלקת הספקה, שנשאה באחריות לרכישת חלפים ועזרי עבודה ולאספקתם. קבוצת המטה השלישית פיקחה על מחלקת האחסנה וההוצאה, שעסקה באחסון, ברישום ובהשברת אמצעי-הלחימה ליחידות.
עם דרג השדה נמנו קצינים אזוריים ונשקים מקצועיים, אשר הופקדו על התיקון והביקורת ביחידות השדה ובמחסנים ועל מתן ייעוץ מקצועי. בדרג המבצע הוקם מערך של בתי מלאכה לתיקון נשק ולשיקומו. הראשון היה בית מלאכה לנשקות 1, שהוקם בדצמבר 1947 כבית מלאכה מחתרתי מרכזי של מחלקת החימוש של ה'הגנה' לתיקון נשק-קל, ביוזמתו של יוסף אבידר, אז ראש אגף חימוש ומשק של ה'הגנה'. כינויו המחתרתי היה "הסולל", והוא פעל בצריף של קיבוץ משאבים, ששכן באזור התעשייה של הרצליה. בראשו עמד גדליה קוטלר מאנשי התעש. עם הקמתו עבדו בו משה פישטיין, נתן רייזמן (מנור), ושני עובדים נוספים, יוצאי חיל החרושת של הצבא הבריטי. בחודשים הראשונים הם היו חסרים אמצעי עבודה, ורק באמצע אפריל אורגן המקום מחדש. למקום הובאו מחרטות, מקדחות וכלי עבודה נוספים ועסקו בו בתיקון כלי נשק קלים, שיצאו מכלל שימוש בעת הלחימה, או כאלה שהובאו לארץ על-ידי אנשי הרכש והיה צורך לשפצם. בשלהי 1948 עבדו בו כבר שמונה-עשר עובדים, עדיין בתנאי עבודה קשים ביותר.

• משה פישטיין (אבני) נולד בתל-אביב ב1921-. הוריו שעלו שנתיים קודם לכן מרוסיה, התגוררו במחנה אוהלים במקום שבו נמצא כיום רחוב בלפור. בילדותו נפטרה אמו ממחלת הבילהרציה. לאחר שסיים ב1935- את בית-הספר 'תל נורדאו', החל ללמוד חרטות ומסגרוּת בבית-הספר המקצועי 'מקס פיין'. באותה השנה גויס ל'הגנה' ושימש כמקשר לשאול אביגור, ממפקדיו הבכירים של הארגון. עם סיום לימודיו גויס כנוטר למשטרת היישובים העברית ושירת שנתיים באזור השרון. בראשית 1940 החל לעבוד, בהוראת ה'הגנה' במכון המחתרתי של התעש, שהיה ממוקם בביתן הרומני של מגרשי 'יריד המזרח' בצפון תל-אביב, וכוּנה "הסניף". במקום יוצרו בסיסים וקנים למרגמות קלות ואביזרי בטיחות שונים. בשנים הבאות עבד בתעש במכונים: א', 'סלע' ו'שומרייה' שבהם ייצרו רימונים, פצצות מרגמה ותת-מקלעים. בנובמבר 1947 עסק בליווי שיירות לירושלים במסגרת חי"ש תל-אביב עד שנקרא על-ידי יוסף אבידר לסייע בהקמת בית המלאכה המרכזי לתיקון נשק-קל, 'הסולל'. בשלהי 1949 מוּנה למפקד בית המלאכה לנשק-קל בדרגת רס"ר, במסגרת בסיס הנדסת חימוש 631, שהפך לאחר מכן לבמ"ב 685. ב1950- הוענקה לו דרגת סגן. ב1951- עבר קורס קציני חי"ר. ב1952- הועלה לדרגת סרן, ובסוף אותה השנה הוצב בענף חימוש של בה"ד 6 כראש מדור נשק. ב1954- הוצב בבסיס אחסנת תחמושת "הגבעה" בגבעתיים, ושנה מאוחר יותר מוּנה למפקדו והועלה לדרגת רס"ן. ב1959- הושאל למשרד הביטחון בדרגת סא"ל, והוטל עליו להקים את מוזיאון צה"ל בבית אליהו גולומב. בשנים הבאות עסק בהקמת בתי האוסף ביפו ואותם ניהל עד 1983. על מפעלו זה הוענק לו על-ידי נשיא המדינה פרס קפלן. ב1980- הועלה לדרגת אל"ם. נפטר בתל-אביב ב1994-.

בית המלאכה השני היה ב"מ למכשירים מדויקים 2 בפיקודו של רס"ר מיכאל פלאוט.  בתחילה היה בית מלאכה לתיקון מערכות אופטיות צבאיות, שפעל במסגרת המחלקה הטכנית של מטה שירות החימוש בבית הדר בתל-אביב. בעלי המקצוע שגויסו, חלקם יוצאי חיל החרושת של הצבא הבריטי, עבדו על שולחנות, שבהם השתמשו גם כשולחנות שרטוט. הציוד היה מועט, וחלק מן העבודות נשלחו לבתי מלאכה אזרחיים. בגלל חוסר במקום פעל בית המלאכה במפוצל בשלושה אתרים: בבית הדר, בבית מלאכה אופטי פרטי ברמת-גן, שבעליו העמיד עצמו לרשות השירות כמעט חינם ועבד יחד עם החיילים, ובבית מלאכה אופטי של קרל זיידנר ברחוב נחלת בנימין בתל-אביב, שחויל על-ידי הענף ב20- במרס 1948. ב15- בספטמבר 1948 רוכזו העובדים משלושת האתרים בבית מלאכה, שהוקם ברחוב לילנבלום 48 בתל-אביב, בדירת שלושה חדרים, אשר נתרמה על-ידי אחד הבנקים לצורך זה. למקום הובא ציוד משוכלל יותר, והמקום החל לפעול בתנאים נוחים יותר. במקום נבדק ותוקן הציוד האופטי של התותחים הראשונים שהובאו ארצה. אחד המומחים לאופטיקה שגויס לב"מ היה מקס רייזר מנתניה. בבית המלאכה תוקנו התקני הכינון של מרגמות, שניזוקו בקרבות, טלסקופים של רובי צלפים, משקפות ומצפנים. בהעדר חלקי חילוף למכשירים, הם יוצרו בבית המלאכה עצמו. רמת התיקונים והייצור במקום עלו על אלה של הצבא הבריטי. בבית המלאכה עבדו כשלושים עובדים, והוא היה מורכב משתי מחלקות: מחלקה למכניקה עדינה ומחלקה להרכבת מכשירים אופטיים.

• מיכאל פלאוט נולד ב1922- במגדבורג שבגרמניה. אביו היה החקלאי היהודי היחיד בגרמניה. ב1937- עלתה המשפחה לארץ, והאב החל לעבוד בתחנה לחקר החקלאות ברחובות. מיכאל החל ללמוד בבית-הספר היסודי 'בן-יהודה'. לאחר שנה הפסיק את לימודיו בשל חוסר היכולת של הוריו לשלם את שכר הלימוד, והחל ללמוד אופטיקה, מכניקה עדינה וכימיה כמתלמד הראשון במעבדה לאופטיקה שימושית של פרופ' עמנואל גולדברג ברחוב דיזנגוף בתל-אביב. במעבדה הזאת תיקנו מכשירי מדידה עבור הצבא הבריטי. לאחר ארבע שנים עזב מיכאל את המעבדה, ובאוקטובר 1942 התגייס לצבא הבריטי ועבד כשלוש שנים בבית מלאכה לתיקון מכשירי מדידה של יחידת מודדים. לאחר שסיים קורס של חיל החרושת הבריטי במחנה תל אל-כביר שבמצרים, הוצב בבית מלאכה בריטי. במשך שנה היה ממונה על עבודתם של כמאתיים שבויים גרמנים, שהועסקו בתיקון מכשירים מדויקים. ב1946- השתחרר מהצבא והחל לעבוד במעבדה של המחלקה המטאורולוגית של ממשלת המנדט בירושלים. במסגרת עבודתו ייצר בסתר משקפות עבור ה'הגנה'. בתחילת מרס 1948 הוצב בענף הנדסת חימוש, בראשותו של מנס פרנסקי, והקים בית מלאכה לתיקוני מערכות אופטיות צבאיות. באפריל 1949 הפך בית המלאכה להיות ב"מ 5 למכשירים מדויקים בבמ"ב 631 של שירות הנדסת חימוש בתל ברוך, ולמיכאל פלאוט הוענקה דרגת סגן. ביולי 1949 הועלה לדרגת סגן ראשון. בנובמבר 1949 הפך במ"ב 631 לבמ"ב 685 של חיל הטכנאים. ביולי 1950 שוּנה שמו של הבסיס, והוא הפך לב"מ 4 של במ"ב 681. פלאוט המשיך לפקד על ב"מ 5 למכשירים מדויקים עד 1953, והיה בו-זמנית גם קצין מטה טכני למכשירים מדויקים במִפקדת קצין חימוש ראשי והועלה לדרגת סרן. בשנים 1966-1953 היה ראש מדור מכשירים אופטיים במקחש"ר בדרגת רס"ן. בשנים האלה תרם רבות לפיתוח אמצעי ראיית הלילה בצה"ל. בזמנו הפנוי עסק בפיתוח מחשבים ובהמצאת פטנטים, שנרשמו על שמו. פרש לגמלאות ב1966-, ומשלא מצא עבודה מתאימה לכישוריו עזב את הארץ לגרמניה. בשנים 1987-1967 עבד כמתכנן וכמפתח בחברות למחשבים, לאופטיקה ולטכנולוגיית לייזר מהחשובות בגרמניה. בעת שעבד בחברת האופטיקה לייטס (1975-1968) הרצה בצה"ל על פיתוחים בתחום הזה, סייע ביצירת קשרים בין צה"ל לחברה; כמו כן ארגן השתלמויות של אנשי חיל החימוש בחברה. כיום הוא גמלאי וחי בפרנקפורט שבגרמניה.

בית המלאכה השלישי היה ב"מ 3 לתותחים, שהוקם ב10- במאי 1948 בתוך מוסך לתיקון טרקטורים של חברת 'מחסני מצרים' בשולי קריית מטלון, שממערב לפתח-תקווה. בית המלאכה הרביעי היה ב"מ לתיקון תותחים, שהוקם בצפון הארץ על-ידי ירחמיאל כץ, שמוּנה למפקדו.
עם גידולו המתמיד של שירות הנדסת חימוש, גבר הביקוש למודלים עבור המחלקה הטכנית, לחלקי חילוף לנשק-קל ולתותחים ולאביזרים לניקוי נשק. החלקים האלה הוזמנו בשוק הפרטי ועלו כסף רב. לפיכך החליט ענף הנדסת חימוש להקים בית מלאכה משלו לייצור האביזרים ולעבודות עזר – ב"מ 6 – שהיה בית המלאכה החמישי. ב12- ביוני 1948 השכיר מר גרינברג את בית החרושת הקטן שלו ברחוב סוקולוב ברמת-גן. המקום הושכר על כל ציודו, שכלל מחרטות, מכונה לעיבוד שבבי, מכשירי ריתוך, מכונות חיתוך וכדומה, והוחל בייצור שוטף. מכונות נוספות נרכשו על-ידי ענף הנדסת חימוש והוכנסו למקום. במשך הזמן אף נבנה בחצר המפעל בית יציקה קטן, שהופעל על-ידי יוצק מקצועי, עולה חדש מרוסיה. לנוכח הדרישות הרבות לחלפים היה צורך להכניס מכונות נוספות והמקום היה צר מדי; לפיכך נאלצו החיילים לעבוד בשתי משמרות. את בית המלאכה הקים המהנדס יצחק יבלונסקי, שפיקד עליו וגייס את העובדים, רובם בעלי מקצוע ובעלי מסגריות מתל-אביב. בשיא פעילותו הגיע מספרם לחמישים ושניים, אף כי התקן שלו נקבע לשבעים וארבעה עובדים. את יבלונסקי החליף מאוחר יותר סגן דוד שחורי. אחד מראשוני המגויסים לבית המלאכה היה יצחק זונדינר (לימים ארבל).

• יצחק זונדינר (ארבל) נולד בלודז' שבפולין ב1914-. הוא סיים בעיר מולדתו בית-ספר וגימנסיה עבריים, והשתלם במקצוע הטקסטיל, שבו עבד עד לפרוץ מלחמת-העולם השנייה. עם פלישת הצבא הגרמני לפולין נמלטו יצחק ואחיו הצעיר לוַרשה; משנכבשה ורשה על-ידי הגרמנים שבו ללודז'. לאחר שנישא בחופזה לארוסתו נמלט עם משפחתה לברית-המועצות ועבד כפועל במפעל לזכוכית בביאליסטוק עד מאי 1940; אז גורש עם עשרות אלפי פליטים אחרים למזרח ברית-המועצות. לאחר מסע בן שבועיים ברכבות הובאו למחנה עבודה בלב אזור יערות, ובמשך שלוש שנים הועסקו בכפייה בכריתת עצים. ב1943-, משניתן להם לעזוב את המקום, החלו יצחק, אשתו ואחיה במסע נדודים רב-תלאות מזרחה לסיביר. במהלכו נשלחו, בהוראת שירות בטחון הפנים הסובייטי, לעבודה בקולחוז בג'ללאַבד שבקירגיזיה, שבו עבדו עד 1946. מקירגיזיה שבו לפולין ופגשו בניצולים המעטים ששרדו ממשפחתם הענֵפה. בעזרת דרכונים מזויפים ואישורי עלייה, הועברו על-ידי שליחי ארגון "הבריחה" של ה'הגנה' דרך צ'כיה למחנה פליטים בצרפת, ומשם עלו לארץ באונייה בשלהי נובמבר 1947. עם הגעתו ארצה החל לעבוד בבית החרושת 'הארגז', שייצר משוריינים עבור ה'הגנה' ולאחר מכן עבד במסגרייה, שבנתה את מפעל הנשק של תעש בנחלת יצחק. ביוני 1948 גויס לצה"ל והחל לעבוד בב"מ מכני 6 ברמת-גן. במרס 1949 שוחרר מצה"ל, והחל לעבוד בו כאזרח עובד צבא. הוא היה אזרח עובד צה"ל הראשון באזור הדרום. בתחילה היה פקיד רישום וממלא מקום מפקד בית המלאכה. לאחר שעבר בית המלאכה לבסיס הנדסת חימוש 631 בתל ברוך הוא מוּנה לקצין ארגון עבודות של הבסיס, שהפך בשלהי 1949 לבמ"ב 685. באוגוסט 1950 עבר הבסיס אל תחת פיקוד במ"ב 681 וזונדינר מוּנה לראש מדור תנועת ציוד. ב1957-, כאשר חוסל הבסיס בתל ברוך, והועבר בחלקו לבית דגן ובחלקו לתל השומר, יצא זונדינר ללמוד על-חשבון צה"ל הנדסת ייצור במשך שנה במכון לפריון העבודה. ב1958- מוּנה לעוזר קצין תיאום ופיקוח במטה במ"ב 681. ב1961- מונה למתאם תכנון ופיתוח של מפעל הטנקים, והיה בח"ק (בחזקת קצין) במינוי סרן. הוא שימש בתפקיד זה עד פרישתו לגמלאות ב1979-.

בית המלאכה השישי היה ב"מ לנגרות 10, שבהקמתו הוחל באמצע יולי 1948. הוא החל לפעול ב1- בספטמבר 1948 במבנה, ששימש קודם לכן בית אריזה, ושכן על דרך הרצליה מול בית החרושת 'עסיס'. המקום הוכשר לייעודו על-ידי שירות האכסון. רוב המכונות שפעלו בו נלקחו מנגריות של ערבים, שהוחרמו באזור יפו. עבדו בו שלושה-עשר עובדים, שייצרו בעיקר חלקי עץ עבור כלי הנשק.
בית המלאכה השביעי היה ב"מ לתיקון תחמושת 11, שהוקם ב15- באוגוסט 1948 ליד ב"מ 3 לתותחים בקריית מטלון. בתחילה הוא פעל בתנאים פרימיטיביים באוהל, ולאחר מכן נוסף לו צריף קטן. משיקולי בטיחות הועבר בית המלאכה בתחילת ינואר 1949 לשדה פתוח בקריית אריה והוא כלל שני צריפים ושני מחסנים, שסביבם נבנו קירות מגן. עבדו בו שבעה-עשר עובדים; פעילותם המרכזית היתה הטיפול ב16- אלף פגזי 75 מ"מ, שנרכשו במקסיקו כתחמושת עבור 32 תותחי שדה (שכונו קוקורצ'ה), ושלמרבה הצער לא התאימה להם. התותחים, שנרכשו ביולי 1948, הובאו ארצה באמצע ספטמבר, ובניסוי הירי שביצעו התפוצצו שני קנים.
בית מלאכה שמיני הוקם במאי 1948 בכפר הערבי הנטוש שייח' מוניס, שמצפון לירקון (כיום, רמת אביב) בסמוך למרכז ההדרכה של הענף, שכוּנה בשלהי 1948 מרכז הדרכה 636. הקים אותו דÊב רוואי, ששירת בצבא הבריטי בחיל הציוד, והוסמך כבוחן ראשי בתחום שיקום נשק קל. בסוף יוני 1948 הועבר בית המלאכה לבסיס הנדסת חימוש אזורי 2 , שהוקם בקבוצת בניינים שנשכרה לצורך זה במפרץ חיפה. לבסיס הזה הועברו גם בית המלאכה הצפוני לתיקון תותחים, בית מלאכה מכני ובית מלאכה למכשירים מדויקים והוא כונה בסיס הנדסת חימוש 632. בדצמבר 1948 הוקם גם בירושלים בסיס משנה של הנדסת חימוש 633. הבסיס שכן בבניין בן שלוש קומות, שנרכש במושבה הגרמנית לצורך זה, וכלל מטווח לניסוי נשק-קל, בית מלאכה לתיקון נשק קל ותותחים, משרדים ומגורים.
נוסף על בתי המלאכה האלה הוקמו גם ארבעה בתי מלאכה ניידים לנשקות: בית מלאכה 51 עבור חזית א' (הצפון), בית מלאכה 52 עבור חזית ד' (הדרום), בית מלאכה 53 עבור חזית ב' (המזרח) ובית מלאכה 54 עבור חזית ג' (המרכז). כמו כן הוקמו שלושה בתי מלאכה ניידים לתיקון תותחים, שסופחו לחיל התותחנים.
מצוקת המקום בבתי המלאכה שהוזכרו ופיזורם במקומות שונים, הקשו על השליטה וחייבו שימוש רב בכלי רכב להעברת כלי נשק וחלפים בשלבי התיקון והייצור השונים. בראשית יולי 1948 החלו במטה שירות הנדסת חימוש לתכנן את הקמתו של בסיס מרכזי, שבו ירוכזו כל בתי המלאכה. באמצע אוגוסט אושר התקציב לבניית הבסיס, שנקרא בסיס הנדסת חימוש 631. בתהליך מזורז חכר אגף האפסנאות מהאחים טייבר 60 דונם בשטחים השוממים שמצפון לשכונת תל ברוך, והחלו עבודות הבנייה במקום. לבסיס הובאו מבני פח מוכנים עבור בתי המלאכה. מבלוקים נבנו בניין בן שתי קומות עבור בית המלאכה למכשירים אופטיים, ומבנה שיועד למחסן שמנים עבור בית המלאכה לתותחים. במבנה שיועד לב"מ לתיקון תותחים הותקנו מנופים לשינוע התותחים. עבור בית המלאכה לייצור נבנה גם בית יציקה. כמו כן נבנו צריפי עץ עבור מִפקדת הבסיס, המטבח ומחסן האפסנאות ומחנה אוהלים עבור כארבע-מאות החיילים ומאה החיילות שהיו אמורים לשרת בו על-פי התכנון. עבור הבסיס הזמין מטכ"ל/אג"א מכונות וציוד בשווי של עשרות אלפי לירות. החל מאמצע ינואר 1949 החלו להעביר את בתי המלאכה לתוך הבסיס, ובאפריל 1949 פעל הבסיס במתכונתו המלאה. למפקד הבסיס מוּנה רס"ן נתן מנור (רייזמן) ולסגנו מוּנה סרן שרגא אבן (אפשטיין). רס"ר הבסיס היה שמואל פרייברג. עם הקמתו היו בבסיס מטה מנהלתי, שכלל את ממלאי התפקידים הבאים: מפקד המחנה, קצין אפסנאי, רב-סמל בסיסי, פקידים, מחסנאים, טבחים, סנדלר, חייט, ספר, נהגים, עובדים כלליים ומחלקת שמירה. בתי המלאכה, שהוקמו בו על בסיס בתי המלאכה שהועברו אליו, היו כדלהלן: בית מלאכה לנשקוּת 2, שלמפקדו מונה רס"ר משה אבני (פישטיין), בית מלאכה למכשירים מדויקים 5, בפיקודו של סרן מיכאל פלאוט, בית מלאכה לתותחים 3 בפיקודו של סרן יוסי פישר (לימים אל"ם, מפקד יחידת הניסויים), בית מלאכה לייצור ולעבודות עזר 4 בפיקודו של סגן דוד שחורי (לימים רס"ן בחיל החימוש), בית מלאכה לנגרות 10 ובית מלאכה לתיקון תחמושת 11. מהמחנה המנהלתי בקריית מטלון הועברה גם האפסנאות, ששוכנה במבנה עשוי פחים, ובה אוחסנו ציוד אישי, ציוד כללי וציוד טכני. קצין האפסנאות של הבסיס היה וייסר קופר. אחראי המחסן הטכני היה אהרון גצוב (לימים רס"ן במקחש"ר), ואחריו מייק ליפשיץ (לימים ראש מדור תקציבים במקחש"ר בדרגת רס"ן). אחראי על מחסן הנשקייה היה ישראל קולי, ואחראי על מחסני הציוד הכללי היה שלום קפלנסקי. 

• שלום קפלנסקי נולד ב1918- בביאליסטוק שבפולין. לאחר שסיים בעירו את הגימנסיה העברית, פרצה מלחמת-העולם השנייה והוא נאלץ לברוח לליטא ומשם לברית-המועצות. כדי לזכות באישור כניסה לארץ-ישראל התגייס לצבא הפולני של הגנרל אנדרס. לאחר מסע ארוך דרך פרס, הודו ומצרים הגיעה יחידתו לארץ ב1941-. קפלנסקי סירב לשרת בצבא הפולני ונעצר על-ידי הבריטים במחנה המעצר בעתלית. ב1941- שוחרר, התחתן והשתקע בכפר אז"ר. לאחר פלישת צבאות ערב לארץ גויס לצה"ל והוצב כמחסנאי בבית המלאכה לתותחים בקריית מטלון. באמצע 1949 השתחרר מצה"ל והמשיך לעבוד כמחסנאי, הפעם כאזרח עובד צבא, בבסיס שירות הנדסת חימוש 631 בתל ברוך, שהפך ב1950- לב"מ 4 של במ"ב 681. כאשר הועבר הבסיס ב1957- בחלקו לבית דגן ובחלקו לתל השומר, עבר קפלנסקי לבית דגן, ולאחר כשנה מוּנה למנהל המחסן הטכני של שלוחת בית דגן. במסגרת התארגנות מחדש בבמ"ב 681 בראשית שנות ה60-, מוּנה לראש צוות חומרים במדור עיתוד ואספקה. בתפקיד זה עבד עד יציאתו לגמלאות ב1989-.

עם הקמתם של בסיסי החימוש המרחביים הראשונים לתיקון, לשיקום ולאחזקת אמצעי-לחימה, הסתמן שינוי משמעותי בתפקודו של שירות החימוש בשני תחומים: האחד, לראשונה התאפשר לצה"ל להסתייע בשירות אוטונומי צבאי, ללא תלות בעורף האזרחי (מפעלים, מוסכים אזרחיים וכדומה); השני, בפעם הראשונה הצליח שירות החימוש לקיים שליטה מרכזית על העוצבות, שנהנו עד אז מעצמאות רבה בתיקון נשק ותחמושת. התהליך הזה התאפשר במידה רבה הודות להכשרת נשקים מקצועיים במרכז ההדרכה של ענף הנדסת חימוש, ומעתה עסקו הם בתיקון נשק ביחידות השונות, בפיקוח ובהכוונה מקצועית של השירות. הנשקים האלה עסקו גם באחסנה, במיון ובביקורת. הזרוע השנייה של שירות החימוש, ענף אחסנה והוצאה, המשיך בפעילותו הקודמת – קליטת אמצעי-לחימה, רישומם וחלוקתם ליחידות, הקמת מחסנים לאחסונם ואחזקתם התקינה עד להנפקתם ליחידות. לצורך זה הוקמו שלושה בסיסי אחסנה מרכזיים (641 בתל-אביב, 642 בחיפה ו643- בירושלים), בסיסי משנה ובסיסי חימוש מוחזר.
היערכות שירות החימוש במתכונת של חיִל מקצועי איפשרה לו מתן גיבוי לוגיסטי לצבא במבצעי ההכרעה: 'חירם', 'יואב', 'חורב' ו'עובדה', החל מאספקת אמצעי-לחימה וחלפים, וכלה בתיקון נשק תוך כדי

ניהול הקרבות. בנובמבר 1948, בעיצומם של הקרבות הוחלט על שינוי ארגוני נוסף. הוחלט לפצל את שירות החימוש, ובמקומו להקים שני שירותים עצמאיים: שירות הנדסת חימוש, בפיקודו של מנס פרת (פרנסקי), ושירות חימוש, בראשותו של צבי בן-יעקב. שני השירותים תואמו על-ידי אשר פלד, אשר פעל מעתה כראש מחלקת החימוש באג"א. מטה שירות הנדסת החימוש עבר מבית הדר לבניין ברחוב בוסטרוס ביפו.
שירות החימוש פעל כשירות עצמאי ומילא את המטלות של ענף אחסנה והוצאה תוך שליטה על בסיסי החימוש המרכזיים, על בסיסי המשנה ועל בסיסי החימוש המוחזר, שנועדו לקליטת נשק לא תקני של יחידות, נשק שלל ונשק של יחידות שפורקו והגדילו את המלאים בבסיסים. בסיוע נשקי שירות הנדסת חימוש הצליח השירות לערוך מִפקד של הנשק המצוי ברשות צה"ל ולהחתימו בסימול צה"לי (האות צ'). הפעולה הזאת איפשרה למטכ"ל לקבל בפעם הראשונה תמונת מצב אמינה על מצבת הנשק בצה"ל. באוגוסט 1949 פורק שירות החימוש, ותפקידיו הועברו לחיל חדש – חיל ציוד וחימוש. על פעולת המיזוג הופקד אל"ם אשר פלד.
שירות הנדסת חימוש, שהפך בדצמבר 1948 לגוף עצמאי ואוטונומי, שקד על פיתוח התחומים הטכניים-מקצועיים, והבולטים שבהם היו: 

• שכלול הליכי הטיפול והפיקוח על אמצעי-הלחימה, שמנו עשרות אלפי כלי נשק קל, בינוני וכבד במגוון רב של סוגים.
•  הרחבת מערך הבחינה והניסוי בשלבי הפיתוח והייצור, לרבות הכנת תוכנית לדגמי נשק ולשינויים בו, וכן בחינת כלי נשק והציוד שנרכשו בחו"ל.
• הפעלת בתי מלאכה לתיקון ולשיקום אמצעי-לחימה בכל דרגי המערך הנפרס בעת רגיעה ובעת לחימה, לרבות בתי מלאכה ניידים לביצוע תיקונים גדולים.
• הרחבת מערך ההדרכה להכשרת כוח-אדם מקצועי לתפקידים טכניים (נשקים, מסגרי תותחים ועובדי מכניקה עדינה). ההכשרה נעשתה בקורסים קבועים ובימי השתלמות. להעלאת הרמה המקצועית נקבעו מבחנים מקצועיים לממלאי תפקידים טכניים לפי שיטה אחידה, לאחר שוועדה לסיווג מקצועי קבעה את סוגי המקצועות.
• בתחום התורתי גובשה דוקטרינת חימוש; היסודות שלה היו הוראות מקצועיות בנושאים טכניים, פקודות מטה ותקנים לפריטים של אמצעי-לחימה (החל בנשק קל וחומרי אריזה וכלה בנשק כבד –תותחים ומרגמות). לאלה נוספה ספרות טכנית לסוגי נשק חדשים, שתורגמה מחומר הדרכה בריטי. להקלת השימוש, נקבע מינוח עברי לחלקים של הנשק והתחמושת.
• הוגבר שיתוף הפעולה עם גורמי הייצור והפיתוח. הוקמו והופעלו ועדות משותפות לצבא, למשרד הביטחון ולמפעלי תעש, לשם בחינת סוגיות מקצועיות וקביעת חוקת עבודה ונוהלי עבודה מקצועיים. גבר שיתוף הפעולה הפנים-צה"לי, בייחוד עם נציגי יחידות שריון ותחבורה, לקביעת מדיניות הייצור של רכב משוריין.

בתחילת 1949 מנתה מצבת כוח-האדם של שירות הנדסת חימוש כאלף אנשים. מקומץ קטן של עובדים, שקיבלו תקציבים זעומים בשלבי ההקמה, התפתח שירות הנדסת חימוש לשירות טכני, שלרשותו עמדו תקציבי הרכשה ואחזקה ומשאבי כוח-אדם ניכרים. עם סיום הקרבות הגיע השירות למיצוי יכולתו. החל תהליך של שחרורים בהדרגה מהצבא וצמצום השירותים בהתאם. במטכ"ל, בשיתוף עם ראש השירות, החלו לקיים דיונים מעמיקים על עתידו, וחיפשו דרכים חלופיות לצמצומו, או למיזוגו עם שירותים אחרים. מנס פרת הציע שורה של צמצומים, לרבות ביטול בתי המלאכה הניידים הנפרדים לנשק ולתותחים והקמת בית מלאכה נייד חזיתי. עם הסתעפותם של מפעלי הפיתוח והייצור של הזרוע האזרחית של מערכת הביטחון (חיל המדע ותעש) ומערך ההרכשה של משרד הביטחון נוספו מחלוקות בנושא הסמכויות והגדרת התפקידים. בשלב הזה הציע מנס פרת להקים חיל טכני מרכזי, שיאגד תחתיו את הנושאים הטכניים הקשורים בתיקון אמצעי-לחימה ובשיקומם. הוא טען, שהדבר הזה יביא לחיסכון במשאבים, באמצעים, במתקנים, במחנות ובחומרי גלם, ויְיעל את תהליכי הפיתוח, הייצור והשיקום של ציוד לחימה מבוקר. על רקע הצעתו התגלעו חילוקי דעות בינו ובין הרמטכ"ל יעקב דורי וראש אג"א. פרת יצא לחופשה ללא תשלום והוא הבהיר, כי יסכים לשוב לצה"ל רק לאחר שיחולו חילופי גברי בצמרת הפיקוד. עם פרישתו היו פניות נרגשות של קצינים רבים להחזירו לשירות. בתקופת העדרו, בקיץ 1949, גובשה ההחלטה לרכז בחיִל אחד את התפקידים של שירות הנדסת חימוש ואת נושאי התיקון של רכב ושריון, שהיו עד אז באחריותו של חיל התחבורה. על-פי הארגון-מחדש במבנה השירותים הלוגיסטיים בצה"ל, פורקו שירות החימוש, שירות הנדסת החימוש וחיל התחבורה והוקמו חילות חדשים – שירות אספקה, שירות התיקונים וחיל ציוד וחימוש. חילוקי דעות קשים התגלעו גם בין מפקד חיל התחבורה, ישראל בוגנוב, וראשי אג"א. בוגנוב התנגד לשינוי הארגוני, עליו החליט המטכ"ל – ושעיקרו העברת תפקידי חיל התחבורה לחילות החדשים. תביעותיו לא נענו והוא הגיש את התפטרותו. לפי החלטת המטכ"ל, בוטל ב24- באוגוסט 1949 חיל התחבורה. בתי המלאכה הבסיסיים 681, 682, 683, 684, ובסיס "תמר" של חיל התחבורה, ובסיסי הנדסת חימוש 631, 632 ומרכז הדרכה 636 שלו, עברו כולם לפקודת מטה שירות התיקונים. פלוגות ההובלה של חיל התחבורה הועברו לשירות האספקה; השברת כלי רכב ורישומם הועברו לחיל ציוד וחימוש. סגנו של בוגנוב, סא"ל דב שמר, מוּנה למפקד שירות התיקונים. ב19- בספטמבר 1949 הפך שירות התיקונים לחיל הטכנאים, ושמר הועלה לדרגת אל"ם. מטהו עבר למחנה תל השומר. ב30- בנובמבר 1949 הפך בסיס הנדסת חימוש 631 בתל ברוך, בהוראת המחלקה לתפקידים מיוחדים במטכ"ל, לבית מלאכה בסיסי 685, ובסיס הנדסת חימוש 632 בחיפה שינה שמו לבמ"ב 686.
כשהוקם חיל הטכנאים היתה התארגנותו בהתאם לעקרונות שהתווה מנס פרת. בחודשים אוקטובר ונובמבר 1949 נערכו חילופי גברי בצמרת הפיקוד: יגאל ידין התמנה לרמטכ"ל ומונטי גרין לראש אג"א. מנס פרת מוּנה למפקד חיל הטכנאים. ב16- במאי 1950 החל את תפקידו והועלה לדרגת אל"ם. אחת מפעולותיו הראשונות היתה להכפיף את במ"ב 685 תחת פיקודו של מפקד במ"ב 681, שמִפקדתו שכנה בבית דגן. את במ"ב 686, הבסיס הצפוני, הכפיף תחת פיקודו של מפקד במ"ב 682, שמפקדתו שכנה במחנה כיאט ביץ. ב20- ביולי 1950 שונה שמו של במ"ב 685 לב"מ 4. ב1- בינואר 1951 הוגדר תפקידו של מנס פרת כקצין טכנאים ראשי וב1- באפריל 1951 הוא החל להיקרא קצין חימוש ראשי, ומִפקדתו בתל השומר נקראה בהתאם – מִפקדת קצין חימוש ראשי.