.
.
חיפוש מידע
שכחתי סיסמה
אנא הזן את כתובת הדוא"ל עמה נרשמת לאתר
חימושניק, עוד לא נרשמת לעמותה?
הצטרפות
חברים online
רפי סדן
ניסים נסיון
ניסים קלו
לאה אבנרי
חיים ימין
קובי כהנבוביץ
ראובן ויסמן
גיא עוז
חנניה אברהמוב
אליהו  פנחס
יוסף בר אור
רחמים אליהו
לימור כהן
מרדכי תיבי
אורי מימון
חנוך שחר שחר (שוורץ)

פרק יב-מהסכמי הפרדת הכוחות למלחמת לבנון

פרק י"ב - מהסכמי הפרדת הכוחות למלחמת לבנון

מהסכמי הפרדת הכוחות למלחמת לבנון



לקריאת הפרק בגרסת PDF -לחץ כאן



ב18- בינואר 1974 נחתם בקילומטר ה101- על כביש סואץ-קאהיר הסכם הפרדת כוחות בין ישראל למצרים. ההסכם הושג לאחר מלחמת התשה, שהתנהלה בחזית המצרית מ25- באוקטובר 1973 ועד ליום חתימת ההסכם, שבמהלכה נהרגו שלושים חיילי צה"ל ומאה ועשרים נפצעו. בד בבד עם השיחות הישירות, שהתנהלו בין קצינים מצרים וישראלים במאהל שהוקם בקילומטר ה101-, התנהלה פעילות תיווך אמריקנית נמרצת בראשותו של ד"ר הנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקני. בשם ישראל חתם על ההסכם רא"ל דוד אלעזר, הרמטכ"ל, ובשם מצרים חתם עליו הגנרל מוחמד עבד אל-ע'אני גמסי, רמטכ"ל צבא מצרים. על-פי ההסכם, הופרדו צבאותיהן של ישראל ומצרים ונערכו-מחדש, תוך דילול משמעותי של הכוחות. באזור ההפרדה, מזרחית לתעלת סואץ, הוצב כוח החירום של האו"ם. צה"ל ויתר על עמדותיו מערבית לתעלת סואץ ("אפריקה"), ונערך בקו חדש, במרחק של כ20- ק"מ מזרחית לתעלה. מצרים החזירה את רוב כוחותיה למערב התעלה, והגבילה את היקף כוחותיה, את כמות כלי הנשק וסוגיהם. הצבאות השלימו את היערכותם-מחדש עד 24 במרס 1974. ישראל ומצרים התחייבו במפורש לשמור על הפסקת-האש ביבשה, בים ובאוויר. הסעיף האחרון בהסכם קבע, כי שני הצדדים מגדירים אותו כצעד ראשון לקראת שלום סופי.
במקביל התנהלה במלוא עוזה מלחמת התשה בחזית הסורית. המלחמה באה לידי ביטוי בעיקר בהפגזות ארטילריות כבדות, בירי שריון ובתקיפות של קומנדו סורי, והתנהלה באזורי המובלעת ורכסי החרמון. שיאה של מלחמת ההתשה היה בקרב על שיא החרמון באפריל-מאי 1974. ב80- ימי הלחימה בצבא הסורי נהרגו ארבעים ושלושה חיילי צה"ל, נפצעו מאה שלושים ושמונה, שניים נפלו בשבי וחייל אחד נעדר. הסורים קיוו, כי ההסלמה בקרבות וההכנות למלחמה מחודשת ירככו את עמדת ממשלת ישראל ויביאו אותה לוויתורים מרחיקי לכת. עמידתו האיתנה של צה"ל והמהלומות שספג צבא סוריה במרחב הקרוב לבירתו תרמו לנכונותה של סוריה לקיים משא-ומתן מדיני בתיווכו של קיסיניג'ר ולהשגת הסדר הפרדת הכוחות, שנחתם בז'נווה ב31- במאי 1974. שתי המדינות התחייבו לשמור על הפסקת-האש, וכוחותיהן הופרדו באזור חיִץ, בשליטת כוח או"ם. ישראל פינתה את המובלעת שכבשה במלחמה ואת העיר קניטרה ואזור בצומת רַפיד, שנכבשו במלחמת ששת הימים. בשאר המקומות חפף "קו ההפרדה" את ה"קו הסגול". נקבעו שלוש רצועות דילול ונקבע היקף הכוחות שבהם הצבאות רשאים להחזיק.

במרס 1974 התייצב בלשכתו של מפקד מש"א 7100, אל"ם תמיר, אלי פישמן,  מהנדס צעיר, שהשתחרר זה עתה משירות מילואים ממושך בסיני, וביקש להתקבל אצלו לראיון עבודה. תמיר התנה את גיוסו למש"א ביציאה לקורס קציני חימוש. פישמן לא התלהב מכך, אבל הבין, כי אין לו ברירה והתגייס לשירות הקבע. באפריל 1974 הוצב פישמן במש"א, ולאחר כמה שבועות יצא לקורס קצינים מזורז בבה"ד 1, ולאחר מכן להשלמה חילית בבה"ד 20. בשלהי אוגוסט 1974 הוצב במדור הנדסת ייצור במש"א בכפיפות ליואל ברעם (פרנקלין), מהנדס בן 60, עולה חדש מדרום-אפריקה, שעסק בארגון מערך המבנים ובייעוץ בכל תחומי הבנייה של הבסיס.
  • אלי פישמן נולד ב1947- במחנה מעצר למעפילים בקפריסין. הוריו, יוצאי פולין, הגיעו לחופי הארץ באוניית מעפילים, שנתפסה על-ידי הבריטים וגורשו לקפריסין. בשל מצבו הבריאותי הקשה, התערבה מנהלת המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, גולדה מאיר, והוריו הורשו להיכנס לארץ בנובמבר 1947. לאחר שהתגוררה שש שנים בצריף בכפר אז"ר, השתקעה משפחתו ב1953- בקריית אונו, שם למד בבית-ספר יסודי ובבית-ספר תיכון במגמה ריאלית. ב1966- התגייס לצה"ל ונשלח לחיל השריון. לאחר שעבר טירונות ואימון מקצועות שירת כתותחן בגדוד 79 של חטיבה 7. במלחמת ששת הימים השתתף בהבקעת מתחמי חאן יונס במסגרת אוגדת האלוף טל, שפעלה בציר הצפוני בקדמת סיני. בתום המלחמה עבר קורס מפקדי טנקים ושירת בגדודו כמט"ק, בין היתר במלחמת ההתשה בתעלה. לאחר שחרורו למד הנדסת תעשייה וניהול בטכניון שבחיפה. בעת לימודיו עבר במסגרת שירות מילואים הסבה לטנקי טירן. בקיץ 1973 סיים את לימודיו והחל לעבוד כמהנדס בחברה אזרחית. לאחר תקופה קצרה פרצה מלחמת יום הכיפורים והוא הוזעק לגדודו. עם תום הקרבות הדריך בקורסי הסבה של חיילי מילואים לטנקי טירן עד למרס 1974. עם שחרורו החליט פישמן להתגייס לצבא הקבע. לאחר שהתגייס לקבע יצא לקורס קציני חימוש, ובאוגוסט 1974 הוצב במדור הנדסת ייצור בדרגת סג"ם ושירת שם כשנתיים. לאחר שמונה חודשים, שבהם שירת כמהנדס הייצור של מפעל הטנקים, עבר ביוני 1977 למדור ארגון ושיטות. תחילה עסק בתחום שכר עידוד לעובדים, ובהמשך עסק בהסבת מדור ארגון ושיטות למדור מחשב, והקים את יחידת המחשב של מש"א. בתפקיד הזה הועלה לדרגת סרן. ביוני 1982 מונה לסגן מפקד מפעל הטנקים והועלה לדרגת רס"ן. בשלהי 1983 עבר לשרת באג"א בתפקיד ראש מדור חימוש. באפריל 1986 מונה לתפקיד רע"ן חלפי רכב במרכז צל"ם וחלפים, והועלה לדרגת סא"ל. באפריל 1988 מוּנה לראש ענף הצטיידות כללית באג"א. במאי 1990 מונה לתפקיד ראש מחלקת הצטיידות באג"א והועלה לדרגת אל"ם. באוגוסט 1993 מוּנה למפקד מש"א 7100. בקיץ 1995 סיים את תפקידו ומוּנה לעוזר ראש אט"ל והועלה לדרגת תא"ל.
ב3- ביוני 1974 החלה לכהן ממשלת יצחק רבין. אחת ממשימותיה הראשונות היתה להגיע להסכם שלום עם מצרים. משהתברר, כי הדבר אינו ניתן להגשמה במהלך אחד, העדיפה הממשלה, בעצה עם ארצות-הברית, להתקדם לקראת הסדר ביניים. במרס 1975 החל שר החוץ האמריקני, ד"ר קיסינג'ר, במסע דילוגים באזור, אולם הוא נכשל, משום שמצרים היתה מעוניינת בהסכם לזמן מוגבל, ותבעה את נסיגת ישראל ממעברי המיתלה והגידי ומבארות הנפט של אבּוּ רודס, וסירבה להסכים להפסקת מצב הלוחמה. ארצות-הברית הפעילה לחץ על ישראל, ובמשך שישה חודשים סירבה לחתום על עסקות נשק עם ישראל. לאחר מגעים חשאיים ומסע דילוגים נוסף נחתם ב1- בספטמבר 1975 הסכם ביניים בין ישראל ומצרים. בו-ביום הושג גם הסכם הבנה בין ישראל לארצות-הברית, שהגדיר את ההתחייבויות האמריקניות לישראל, ובהן אספקת נשק חדיש לישראל, לרבות מטוסי -16F, סיוע כספי ניכר ואספקת דלק לישראל.
בתום מלחמת יום הכיפורים עסק צה"ל באינטנסיביות בהפקת לקחי המלחמה. בתחום האסטרטגי הלקחים העיקריים היו, כי צריך להרחיב באופן משמעותי את הצבא הסדיר. עוצבות רבות הוקמו, ונרכש ציוד רב מארצות-הברית במסגרת תוכנית ההצטיידות, שנקראה 'מטמון A'. בהתאם לתוכנית הזאת נרכשו והוזמנו מטוסי קרב-הפצצה מתקדמים ומתוחכמים מהדגמים 15F- ו16-F-, מסוקי בל 212, בל 206 ומסוקי קרב קוברה, תותחים מתנייעים 155 מ"מ מדגם 109M-, תותחים 175 מ"מ מדגם 107M-, תותחים 203 מ"מ מדגם 110M-, טנקי פטון חדישים מדגם 3A-60-M-, נגמ"שים רבים, טילים קרקע-אוויר צ'פרל, תותחים נ"מ וולקן, טילים קרקע- קרקע לאנס, טילי טאו, לאו, ורובי סער 16M- ועוד.

לצורך לימוד תהליכי שיקומם של התומ"תים החדשים יצאה באוקטובר 1974 משלחת מחיל החימוש לארצות-הברית לסיור לימודים, שנמשך כחמישה שבועות, במפעלים המייצרים את התותחים האלה. מטעם מש"א היו במשלחת רס"ן אליעזר בן-אליעזר, סגן מפקד מפעל הטנקים, סרן דוד דור, רמ"ד נשק בענף הטכני ואע"צ אברהם עצור, מנהל העבודה של ב"מ להידראוליקה. משלחת אחרת, שיצאה להשתלמות בארצות-הברית, כללה את סא"ל יעקב כהנוביץ', מפקד מפעל הייצור וההנצלה, סרן מיכאל דיין, מפקד מחלקה 47 במפעל, ובח"ק חיים שקד מהענף הטכני. השלושה נסעו למפעל שיקום הטנקים באניסטון שבאלבמה, כדי להשתלם בנושאים הבאים: הסבת תותח הטנק של המג"ח (באותה העת בוצעה במחלקת עיבוד שבבי של מפעל הייצור וההנצלה הסבת רכיבי התותח של המג"ח); תיקון מְכלי דלק; מניעת עיוותים במנגנון התותח לאחר ריתוך תוספות, על-ידי הרפיית מאמצים באמצעות טיפול תרמי ועוד.

ביולי 1975 סיים אוריאל תמיר את תפקידו כמפקד מש"א 7100 ומונה לראש מנת"ק בדרגת תא"ל, ובמקומו התמנה לתפקיד אל"ם בן-ציון בן-בשׂט.  
  • בן-ציון בן-בשׂט נולד ב1937- בבולגריה. ב1948- עלתה משפחתו ארצה, התגוררה שנה בבית חנן ולאחר מכן השתקעה בירושלים. בן-בשׂט הינו בוגר המגמה הריאלית של בית-חינוך תיכון בעיר. ב1955- החל ללמוד הנדסת מכונות בטכניון שבחיפה במסגרת העתודה האקדמאית. בעקבות פעולת עזה (ליל 28 בפברואר/ 1 במרס 1955) הופסקו לימודיו, והוא הוצב בגדוד 82 של חטיבת שריון 7. לאחר שעבר אימון מקצועות וקורס מפקדי טנקים, נשלח לקורס קצינים בבה"ד 1. בעת ההכנות למלחמת סיני הוחזר לגדודו ושימש כמפקד טנק. בתום המלחמה חזר לבה"ד 1 והשלים את קורס הקצינים. לאחר השלמה חילית בבית-הספר לשריון הוצב שם כמדריך בקורס מפקדי טנקים בדרגת סג"ם. ב1957- שב לטכניון להשלים את לימודיו. לאחר שנה הועלה לדרגת סגן. כאשר סיים את לימודיו ב1961- הוצב במדור רכב ב' בענף טכני של מקחש"ר והועלה לדרגת סרן. בתפקידו הבא מונה לראש מדור רכב א' בדרגת רס"ן, והיה אחראי על פיתוח טנקים ואחזקתם. כאשר הפך המדור לענף טנקים הועלה לדרגת סא"ל. ב1970- נמנה עם צוות התכנון, ששקד על הסבת טנק הצנטוריון ל"שוט קל". על פועלו זה זכה בן-בשׂט יחד עם ארבעת עמיתיו לצוות הפיתוח בפרס בטחון ישראל. ב1973- מונה לראש ענף תכנון עבודות באג"א. ביולי 1975 מונה למפקד מש"א 7100 והועלה לדרגת אל"ם. באוקטובר 1978 מונה לקצין חימוש ראשי בדרגת תא"ל. ב1982- סיים את תפקידו ופרש מצה"ל. מאז פרישתו היה סמנכ"ל אל-אופ לתכנון אסטרטגי, מנהל חטיבה וסמנכ"ל לשיווק ולאחר מכן פנה לעסקים פרטיים.
בעת כניסתו לתפקיד היתה שדירת המפקדים בבסיס כדלהלן: סגן מפקד הבסיס היה סא"ל יהורם אוגר; מפקד מפעל מרכבה היה סא"ל צבי גון-פז; מפקד מפעל הטנקים היה סא"ל משה מרום; מפקד מפעל הייצור וההנצלה היה סא"ל מאיר טור; מפקד ב"מ 5 היה רס"ן גדעון לוטן, מפקד ב"מ 2 למכללים היה אע"צ חיים גורוחובסקי; מפקד ב"מ 3 לתיקון תותחים היה רס"ר בן-ציון נפרסטק; מפקד המנועייה היה אע"צ משה ירדני. קציני המטה הבכירים היו: רע"ן טכני, סא"ל חיים בירו, רע"ן ניהול הייצור, סא"ל יעקב כהנוביץ' ורע"ן מנהלה סא"ל דוד ששון. מאוחר יותר מונה בירו למפקד מפעל מרכבה, והחליפו כרע"ן טכני סא"ל תנחום כהן-מינץ. נציגי העובדים היו: שבתאי רוזנזצוויג, יו"ר ועד מִפקדה, בנימין ליזרמן, יו"ר ועד חצר תל השומר ויעקב אנדרי, יו"ר ועד חצר בית דגן.
לבן-בשׂט, שהגיע למש"א מענף תכנון עבודות במטכ"ל/אג"א, היתה תפיסה מגובשת לגבי ניהול הבסיס. הפעולה הראשונה שלו כמפקד מש"א היתה עצירת הבנייה של מפעל המרכבה, שנעשתה לדעתו טלאים-טלאים. הוא זימן אליו את יואל ברעם (פרנקלין), ראש מדור הנדסת הייצור, והורה לו להכין תוכנית בינוי רב-שנתית להצטיידות ולבנייה של כל הבסיס. במשך ארבעה חודשים הכינו אנשי מדור הנדסת הייצור – בסיוע הענף הטכני ותוך התייעצות עם כל ראשי המדורים האחרים – תוכנית, שניסתה לחזות כיצד ייראה הבסיס בעשר השנים הבאות. התוכנית עסקה בנושאים הבאים: הפיכת כל בתי המלאכה למפעלים; איחוד ב"מ למכללים, ב"מ לתיקון תותחים והמנועייה למפעל מכללים אחד; הקמת מפעל האופטרוניקה (על בסיס ב"מ לאלקטרוניקה וב"מ לאופטיקה); בינוי ורכש של ציוד לבתי המלאכה; הקמת מסלול חדש לבחינת טנקים בחלקו המזרחי של הבסיס; ובניית בית דינמומטר בתל השומר. התוכנית הוצגה לראש אג"א, שאישר אותה עקרונית, ואף ניסה לשכנע את המטכ"ל למכור את השטח בבית דגן, ולממן בכסף את העברת מפעל הייצור וההנצלה והמנועייה לתל השומר. ראוי לציין, כי רוב סעיפי התוכנית, כפי שתיכנן אותה ברעם, התממשו במהלך השנים, וחלקם מתממשים בימים אלה.
אלי פישמן, שהיה עוזרו של ברעם, סיפר על העבודה במחיצתו:
היתה לו טקטיקה מעניינת כיצד למכור את רעיונותיו. הוא היה מתכנן, אך ידע שקשה מאוד להעביר רעיונות גדולים לקצונה הבכירה, ולכן לצד תכנון חכם היה עושה שגיאות מכוונות בנושא שולי, ומאפשר לקצינים לעלות על השגיאה. הוא נתן להם את התחושה, שהם מתקנים ואז הם קנו את הרעיון. הוא לא רצה בינוי של בטון אלא של מתכת. ב1974- מי שלא הכיר את ארצות-הברית, הרעיון הזה היה זר לו, כי בארץ היו רגילים לבינוי מסיבי. פרנקלין דגל בגישה של בנייה קלה, תוך שימת דגש על העלוּת הנמוכה של הבנייה. הוא דגל גם במרחבים רחבים מאוד, ללא עמודים במרכז. הוא לא נהג לבוא סתם לביקורים בשטח העבודה, אלא כשרצה לראות נושא ספציפי. כשהיתה לו בעיה בתחום עבודתו הוא בדק היכן ניתן ללמוד, נסענו לראות את הדבר וכשחזרנו ביצענו אותו. הוא היה דמות מרכזית במש"א 7100, והותיר את רישומו על מדיניות עיצוב המבנים לא רק בעיצובם הפנימי, אלא גם בכל התפיסה של זרימה, כבישים, מעברים וכדומה.

ב13- ביולי 1975 אירע במש"א אסון מחריד. אע"צ אליהו מועלם, עובד במחלקת המזקו"ם במפעל 1, שהיה שרוי בדיכאון מתמשך, החליט לשם קץ לחייו. בהפסקת הצהריים נכנס לטנק חילוץ שרמן, הניע אותו, שילב את ההילוך האחורי וכאשר הטנק החל לנוע לאחור קפץ ממנו ונשכב מתחת לשרשרותיו. הטנק מחץ אותו למוות, אך המשיך בנסיעתו לעבר הסדנה, שבה ישבו אותה שעה כמה עובדים ואכלו ארוחת הצהריים. אלה לא שיערו, שטנק החילוץ עומד לדרוס אותם. למרבה המזל, שמע יוסף מגן (מגנז'י), מנהל המחלקה, את הטנק רועם בחצר. הוא ידע, שבשעה זו אף טנק לא אמור לנוע בחצר המפעל, וזינק ממקומו כדי לבדוק מה קורה. לחרדתו, הבחין כי הטנק נוסע ללא נהג וראה את מועלם מוטל על האדמה. הוא רץ במהירות, ותוך סיכון חייו טיפס על הטנק והצליח לבלום אותו בטרם דרס את העובדים. על פעולתו זו הוענק לו ציון לשבח על-ידי ראש אג"א, האלוף אריה לוי.
נושא מרכזי נוסף, שבו עסק בן-בשׂט היה בניית קו הייצור של טנק המרכבה. לכך מתקשר גם המאבק שניהל נגד אזרוח מש"א. כלכלני משרד הביטחון וגורמים אינטרסנטיים שונים במערכת הביטחון, כגון תעש, טענו, כי צה"ל אינו צריך לעסוק בייצור וביקשו להעביר אליהם את הייצור. גם האלוף טל לחץ לאזרוח מפעל המרכבה. מטכ"ל/אג"א יצא להדוף את המלחמה בסיועו של מפקד מש"א, אשר הופיע בפני ועדות שהוקמו כדי לבחון את הנושא. לדעתו של בן-בשׂט, מש"א אינו יכול להיות מפעל הפועל על-פי שיקולי רווח והפסד בלבד, אלא על-פי תוכנית עבודה ועדיפויות שהמטכ"ל מטיל עליו. הוא סבר, שאכן אין הצדקה שמש"א יבצע את העיבוד השבבי המורכב של הצריח והתובה, אבל לאחר שהוקם המפעל, אין הצדקה להוציאו מצה"ל. לדעתו, תהליך הפיתוח והייצור שנעשה במהירות שיא, גם על-פי אמת-מידה בין-לאומית, לא היה יכול להיעשות בשום מפעל אזרחי. כמו כן ציין, כי כ80%- מהמערכות הפנימיות של הטנק מיוצרות בלאו הכי במפעלים אזרחיים, ואילו במש"א מיוצרות רק אותן ערכות, שבהן הוא יכול להתחרות בגורמים אזרחיים מבחינת העלוּת האפקטיבית, שכן הוא מייצר אותן גם עבור טנקים אחרים, ויש לו ניסיון מצטבר שלא יסולא בפז. ובאשר למלאכת הרכבת טנק המרכבה, הרי שאין הבדל בין הרכבת טנק חדש לבין הרכבת טנק משוקם, ובנושא זה הניסיון קיים רק במש"א, למשל, ייצור ארגזי זיווד, או צינורות דלק, או מערכות שלא ניתן לתכנן, לייצר ולהביא אותן, אלא יש צורך להתאימן תוך כדי ההרכבה. המאבק הצליח ואזרוח מש"א לא בוצע, למרות שעלה לאחר מכן שנית.

בחורף 1976/1975, בעקבות מלחמת האזרחים שפרצה בלבנון, עליית כוחם של אש"ף ובעלי-בריתו הלבנונים ואיום ההתערבות הסורית, שינתה ממשלת רבין את מדיניותה והחליטה להשלים עם המעורבות הסורית בלבנון, תוך הצבת הגבלות. ב"הסכם הקו האדום", שהושג ב1976- — בתיווך ארצות-הברית — צומצמה המעורבות הסורית בלבנון בתוך גבולות מקובלים על ישראל; כלומר, סוריה לא תשגר כוחות מדרום לנהר הליטני, לא תשתמש בחיל-האוויר שלה ולא תציב טילי קרקע-אוויר בתחום לבנון. במקביל המשיכה ישראל בקשריה עם המיליציות הנוצריות בלבנון וחיזקה אותן על-ידי סיוע צבאי, שכלל הדרכה, ייעוץ ואספקת נשק. ב1976- נפתחה לראשונה "הגדר הטובה" על גבול ישראל-לבנון, כדי לאפשר מתן סיוע רפואי והומניטרי לתושבי דרום לבנון.
ב27- ביוני 1976 נחטף מטוס 'איר פראנס' על-ידי מחבלים פלסטינים והונחת באנטבה שבאוגנדה כשעל סיפונו מאה וארבעה בני ערובה ישראלים. לאחר משא-ומתן לשחרור בני הערובה, שניהלה ממשלת ישראל עם החוטפים במשך כמה ימים, נחתו בליל 4/3 ביולי כוחות מיוחדים של צה"ל בנמל התעופה של אנטבה וחילצו את בני הערובה. במבצע הנועז והמתוחכם, שהדהים את העולם, חוסלו שמונת החוטפים. בני הערובה חולצו למעט שלושה שנהרגו בחילופי האש ובת ערובה שהיתה מאושפזת בבית חולים אוגנדי ונרצחה לאחר המבצע על-ידי אנשי ביטחון אוגנדים. במבצע נהרג מפקד סיירת מטכ"ל, סא"ל יוני נתניהו, ואחד הצנחנים נפצע קשה. המבצע כּוּנה 'יונתן' על שמו של יוני נתניהו.

בנובמבר 1976 סיים סא"ל מאיר טור את תפקידו כמפקד המפעל לייצור והנצלה, ובמקומו מוּנה רס"ן נֺח ניצן, שהועלה לדרגת סא"ל. במפעל עבדו כארבעה-מאות וחמישים עובדים בארבע מחלקות: מחלקה 45 לטיפול תרמי, שיחום ציפוי ויציקות, שמפקדהּ היה רס"ר שבתאי מאור (מאורר); מחלקה 46, לתיקונים כללים, שכללה נגרייה, רפדייה וצבעייה, ושמפקדהּ היה אע"צ אלברט ולדמן; מחלקה 47 למסגרוּת כללית, שמפקדהּ היה סרן יצחק ברוך; מחלקה 48 לעיבוד שבבי, שמפקדהּ היה אע"צ מרדכי רוזנצווייג ("הנף"); על-פי בקשתו של ניצן, מוּנה בשלהי 1977 רס"ן זאב לאור  למנהל הייצור ולסגן מפקד המפעל.
 זאב לאור נולד ב1948- בתל-אביב. לאחר שסיים את לימודיו בבית-ספר תיכון עירוני ד', החל ב1966- ללמוד בטכניון הנדסת תעשייה וניהול במסגרת העתודה האקדמאית. עם סיום לימודיו הוצב ביולי 1970 במש"א 7100 כעוזר לקידום דגמים במדור תכנון ופיקוח על הייצור בדרגת ממ"ק. לאחר כמה חודשים נשלח להשלמה חילית בבה"ד 20 ומוּנה לקצין תכנון ופיקוח בדרגת סג"ם. בתפקיד הזה היה המקשר בין מדור תכנון ופיקוח למדור התקציבים, ועסק בתכנון לטווח ארוך. ב1974- מוּנה לראש מדור ארגון ושיטות בדרגת סרן. בשלהי 1977 מוּנה למנהל הייצור ולסגן מפקד מפעל הייצור וההנצלה בדרגת רס"ן. בתחילת 1980 מוּנה לתפקיד רע"ן הנדסת תעשייה וניהול במחלקת הארגון במקחש"ר, והועלה לדרגת סא"ל. בפברואר 1984 חזר למש"א 7100 בתפקיד סגן מפקד הבסיס. ב1987- מוּנה לראש מחלקת ייצור ופיתוח במטכ"ל/אג"א והועלה לדרגת אל"ם. ב1991- למד במכללה לביטחון לאומי, ובאותה שנה פרש לגמלאות.
בתפקידו זה סייע לאור להקים את התשתית למערכת ניהול ייצור מתקדמת במפעל הייצור וההנצלה, שכללה כתיבת תיקי ייצור וניסיון להכנסת מערכת ניתוב ממוחשבת. הניסיון נכשל בשל בחירת תוכנת מחשב לא מתאימה.
ב1977- ירד אבל כבד על המפעל כאשר נהרגו בתאונת דרכים מחרידה אע"צ מרדכי רוזנצווייג, שהיה ניצול שואה, אשתו, גם היא ניצולת שואה, ושני ילדיהם המאומצים. משאית נהוגה בידי ערבי התנגשה חזיתית במכוניתם בצומת פלוגות. במקומו של רוזנצווייג מוּנה למפקד מחלקה 48 סרן יניב יצחק.
ב1977- ניהל אל"ם בן-בשׂט, מפקד מש"א, מאבק נוסף על הכנסת שכר עידוד לעובדים. הוא טען, כי שיטת הפרמיות הקיימת אינה מתאימה למש"א. הוקמה ועדה ציבורית לנושא שכר העידוד, ובראשה הועמד תא"ל אוריאל תמיר, שפרש לגמלאות באותה השנה. משרד אזרחי נשכר לבדוק את נושא קביעת הנורמות וחישוב הפרמיות. מאז פועלת ועדה המאשרת מדי שלושה חודשים את שכר העידוד בצה"ל. באותם הימים עסקו בנושא הזה סרן זאב לאור, ראש מדור ארגון ושיטות, ומחליפו סגן אלי פישמן. על תהליך הפעלת שכר עידוד במש"א מספר פישמן:
את הטיפול בנושא זה התחיל זאב לאור, שגיבש את הנוסחאות הראשונות ויצק את הדפוסים הראשונים. הדבר בא כתוצאה מלחץ של ועד העובדים ושל ארגון עובדי צה"ל. באותה תקופה היה שכר העובדים בתעשיות הבטחוניות גבוה בצורה משמעותית משכר עובדי צה"ל. היה קשה לשבור את הסכמי השכר, והדרך לפרוץ את ההסכמים היתה להפעיל במש"א שכר עידוד, וזה היה לגיטימי. הרעיון היה לעודד את התפוקה, ואכן בתחילת דרכו תרם שכר העידוד להגברת התפוקה. ציבור המנהלים ומנהלי העבודה הבין, שיש קשר בין השכר לתפוקה, וגם אם לא כל העובדים הבינו זאת, ואף אחד לא הבין את אופן חישוב השכר, הרי הם הבינו שבעבור יותר עבודה ניתן לקבל יותר שכר. על-פי שיטת שכר עידוד, התבקש העובד להוציא באותה יחידת זמן יותר תוצרת. ייתכן שהדבר גרם לירידה באיכות, לצריכה מוגברת של אפסניה חדשה ואולי אף לזלזול בעבודה, אבל הבנו, שאנו נכנסים למהלך שיימשך שנים. הבנו גם, שלא נוכל להישאר לאורך זמן בהפעלת שיטת שכר העידוד כפי שהתחלנו בה אז, כשאמת-המידה היא רק שעות העבודה. הבנו, שבשלב מסוים נצטרך להביא בחשבון גם גורמים כמו ההתייעלות באפסניה, ושנצטרך להתייחס לאיכות.

ב1977- הוקמה בב"מ אופטיקה של מפעל האופטרוניקה מחלקה לתחזוקת מדי-טווח לייזר. תהליך ההקמה לווה בקורסים ובהשתלמויות בארץ ובחוץ-לארץ, בבניית מתקנים, ברכש של ציוד בדיקה, בשיפור תהליכים ובפיתוח דגמים. מאז מסייעת המחלקה באיתור בעיות טכניות ובפתרונן, בהדרכה ובהכשרת מדריכים. שנתיים מאוחר יותר הוקמה גם תשתית לשיקום שפופרות למכשירי ראיית לילה פסיביים.
במאי 1977 חל מהפך בשלטון בישראל, ומפלגת הליכוד הקימה ממשלה, בראשותו של מנחם בגין. בשל העדר צמיחה כלכלית במשק הישראלי בשנים הקודמות, שנבעה מגירעון אדיר במאזן התשלומים, ובעקבות עליית מחירים של כ35- אחוזים, פחתה העלייה לארץ ורבתה הירידה מן הארץ. מדיניות "היד הפתוחה" של ממשלת המערך לפני הבחירות לכנסת בכל הנוגע לתביעות שכר הגבירה את לחצם של האיגודים המקצועיים על הממשלה. המצב במשק נתן את אותותיו גם בקרב עובדי מש"א. ייתכן שהרקע לכך היו מאבקי כוח בתוך ועדי העובדים עצמם בעקבות המהפך הפוליטי. העובדים החלו לתבוע הטבות שכר. טענות רבות היו לעובדים גם נגד ארגון עובדי צה"ל וההסתדרות הכללית. צה"ל לא יכול היה לספק את תביעותיהם, והם נקטו עיצומים וכינסו אסיפות עובדים. בדיונים הפנימיים במשרד הביטחון, שבהם ניסו למצוא פתרון למשבר, השתתף גם מזכיר ארגון עובדי צה"ל ונציגי ההסתדרות. בן-בשׂט, מפקד מש"א, היה חסיד הקו הנוקשה וניסה לשכנע את ראש אג"א, שאם יימשכו עיצומי העובדים, ייסגר מש"א ויינקטו צעדים נגד העובדים. משהלכו העיצומים והתגברו, התכנסה ישיבה דחופה אצל פנחס זוסמן, מנכ"ל משרד הביטחון, ובה סוכם, כי למחרת בבוקר יזמן אליו מפקד מש"א את ועד העובדים המרכזי ויזהיר אותם, כי אם לא ייפסקו העיצומים, ייסגר מש"א ויוגשו תביעות משפטיות נגד חברי הוועדים. למחרת התכנס הוועד בלשכתו של מפקד מש"א. סא"ל דוד ששון, רע"ן מנהלה, שהיה מומחה בנושא יחסי העבודה ישב לצידו של בן-בשׂט. בן-בשׂט ניסה לשכנעם להפסיק את העיצומים ואף הזהירם, אך הפגישה לא נשאה פרי והעיצומים נמשכו. בן-בשׂט עידכן את ראש אג"א במצב, וביקש את אישורו לסגור את שערי מש"א. לאחר שעה הודיעו מאג"א, כי אין לסגור את מש"א ובמקום זאת תוגש תביעה לבית הדין לעבודה בתל-אביב, כשמפקד מש"א ייצג את מערכת הביטחון. בהגיעו לבית הדין נדהם בן-בשׂט לגלות, כי הרחוב חסום על-ידי מאות עובדי מש"א, שהתגודדו בכניסה לבניין. בכניסתו לבית הדין ליווהו העובדים בשאגות ובדברי נאצה. עובד ותיק צעק לעברו בגרם המדרגות: "עשרים שנה אני עובד במש"א ואף מפקד לא הביא אותי כמו פושע לבית הדין." בן-בשׂט נפגע עמוקות. בסופו של דבר הושגה אמנם פשרה עם העובדים, אך בן-בשׂט חש, שהופקר בשטח על-ידי המערכת שמעליו. לאחר כמה ימים באו חברי הוועד והתנצלו בפניו.
מאבק נוסף ניהל בן-בשׂט בעזרתו של חיים הברפלד, מזכיר ארגון עובדי צה"ל, בנושא מערכת הקידום והתגמול של מנהלי העבודה, שלדעתו הם שכבת העובדים החשובה ביותר במש"א. באותה התקופה הם היו מקופחים מכיוון ששיטת הקידום התבססה על קבלת תוספת מלאכותית אחת לתקופה באופן אוטומטי. בן-בשׂט תיכנן שיטת קידום בשכר, שהיתה מותנית בקידום מקצועי-ארגוני. המאבק נשא פרי והשיטה התקבלה.

בעקבות מלחמת היום הכיפורים הגיע אנואר סאדאת, נשיא מצרים, להכרה, כי הערבים לא יוכלו להביס את ישראל בשדה הקרב, וכי הסגת ישראל לגבולות 1967 תתאפשר רק בלחץ מדיני אמריקני. העובדה הזאת ורצונו לשקם את כלכלת ארצו, בסיוע המערב, גרמו למהפך מחשבתי אצלו. התהליך הואץ בעקבות המעורבוּת האמריקנית בהשגת ההסדרים החלקיים בין ישראל למצרים. לאחר סדרת מגעים חשאיים בדרג בכיר בין ישראל למצרים, בתיווך נשיא רומניה ומלך מרוקו, הצהיר סאדאת ב9- בנובמבר 1977, כי הוא מוכן לבוא לישראל ולנאום בכנסת. לאחר שהוזמן רשמית על-ידי מנחם בגין, ראש הממשלה, הגיע סאדאת ב19- בנובמבר לישראל והתקבל בטקס ממלכתי מלא. למחרת נאם בכנסת והציג את עמדתו. בעקבות ביקורו נפתח משא-ומתן מדיני. ב25- בנובמבר 1977 יצא בגין לביקור גומלין במצרים.

ב3- בינואר 1978 יצא צוות ממש"א לערוך ניסוי ירי בתומ"ת חדש 155 מ"מ מתוצרת סולתם – 'השולף' – במטווח בחולות ראשון-לציון. בעת הירי אירע פיצוץ והסדן עף לאחור. קצין הירי, סרן אברהם פייר, מפקד מחלקה 47 במפעל 4, שעמד מאחורי הסוללה נפגע בראשו ונהרג במקום. שלושה עובדים נוספים נפצעו. בעקבות התאונה הוקמה ועדת חקירה; מסקנותיה היו, כי יש להעמיד לדין עובד מסולתם ומסגר תותחים מב"מ 3.
באותה שנה הציעו לרס"ר בן-ציון נפרסטק, מפקד ב"מ 3, לצאת לקורס קצינים, אך הוא דחה את ההצעה, ופרש לגמלאות בסוף אותה שנה לאחר 31 שנות שירות. במקומו מונה לתפקיד רס"ן שמעון אביעד.

ב11- במרס 1978 אחר-הצהריים נחתו אחד-עשר מחבלים מן הים ליד מעגן מיכאל, נתקלו בצלמת טבע, חקרו אותה ולאחר מכן רצחוה. הם עלו על כביש חיפה-תל-אביב, השתלטו על אוטובוס אגד ודהרו עימו דרומה, תוך כדי ירי לכל עבר. לאחר שפרצו כמה מחסומי משטרה נחסמה דרכם צפונית לצומת גלילות. בהסתערות ובירי לא מתואמים של שוטרים וחיילים, שנקלעו למקום, חוסלו תשעה מחבלים ושניים נתפסו. כתוצאה מירי המחבלים במהלך הפיגוע, מירי כוחותינו ומהתפוצצות שאירעה באוטובוס, נהרגו בפיגוע שלושים וחמישה אנשים (מהם עשרים ושישה מנוסעי האוטובוס) ונפצעו שבעים ואחד.
בעקבות הפיגוע הרצחני בכביש החוף ביצע צה"ל בימים 21-15 במרס 1978 את מבצע 'ליטני'. במבצע משולב בין-חילי ורב-זרועי השתתפו כוחות חי"ר, צנחנים, שריון, ארטילריה, אוויר וים. במהלך שבעת ימי המבצע טיהרו כוחות צה"ל את כל בסיסי המחבלים ששכנו מדרום לנהר הליטני, והשמידו את המאחז האסטרטגי העצמאי של אש"ף מדרום לליטני. שמונה-עשר חיילי צה"ל נהרגו בקרבות ומאה ושלושה-עשר נפצעו. כשלוש-מאות מחבלים נהרגו ועוד כמה מאות נפצעו. צה"ל פינה את השטח לאחר שנכנס אליו כוח או"ם, שהוקם כדי לפקח על האזור — אוניפי"ל.

בקיץ 1978 הוקם במש"א, בשיתוף עם רשת אורט, בית-ספר תעשייתי-צבאי. הסיבה להקמת בית-הספר היתה המחסור בעובדים צעירים, שיהיו עתודה לדור העובדים המבוגרים. היוזם ובעל הרעיון היה שלמה (מוני) משיח, ראש מדור תכנון, שזיהה את הצורך והעלה אותו בפני אל"ם בן-בשׂט, מפקד מש"א. משהבשיל הרעיון במִפקדת מש"א ראו בו גם משימה בעלת צביון ציוני. ביוזמתו של משיח הוא ביקר עם סא"ל נתן זוסמן (לביא), רע"ן מנהלה, וכמה קצינים נוספים בבית-הספר למכונאות רכב של אורט בצריפין, שהוקם ב1975- ונוהל על-ידי דן זיו.
  •  דן זיו נולד בישראל ב1945-. את שירותו הצבאי עשה בקורס חובלים ולאחר מכן בחיל השריון. עם שחרורו מצה"ל ב1966- עבר קורס למורי דרך ועבד בהדרכת תיירים. ב1972- סיים לימודי תואר ראשון בגיאוגרפיה ובתולדות ארץ-ישראל. במקביל ללימודיו באוניברסיטה לימד בבתי-ספר ברמלה ובתל-אביב. לאחר סיום לימודיו האקדמאיים המשיך לעסוק בהדרכת תיירים ובארגון קונגרסים בין-לאומיים בארץ. ב1973- עבר למערכת החינוך, בתחילה כמורה בבית-ספר אורט יד שפירא, ולאחר מכן היה סגן מנהל ומרכז פדגוגי. ב1975- התבקש להקים את בית-הספר למכונאות רכב של רשת אורט בצריפין וניהל אותו עד שלהי 1977. ב1978- הקים את בית-הספר התעשייתי של רשת אורט במש"א 7100, ומאז ועד היום הוא משמש כמנהלו. דן זיו הינו בעל תואר שני במינהל ופיקוח בחינוך, אותו רכש בארצות-הברית במסגרת שנת שבתון.
בפגישתם של קציני מש"א עם זיו הם ביקשו לשמוע על הבעיות הכרוכות בהקמת בית-ספר תעשייתי. לאחר סדרת דיונים עם רשת אורט ומשרד העבודה, הוחלט, כי החל משנת הלימודים 1978 יתחיל לפעול בית-ספר בחצר מש"א. בצריף קטן, שניצב מול לשכת מפקד מש"א, החל בית-הספר לפעול. בחלקו האחד מוקמו חדר המנהל, חדר מורים וכיתת לימוד אחת, ובחלקו השני הוקמה סדנת משולבת של מכניקה ומעבדה קטנה לאופטיקה. במחזור הראשון למדו ארבעים ושלושה תלמידים מכל גוש דן, ועליהם הופקד צוות של חמישה-עשר מורים ומנהל אחד. תנאי הלימוד היו קשים בשל הצפיפות הרבה. צוות המורים התבדח אז, שעל התלמידים לבצע את פעולות השיוף בקצב אחיד ובאותו כיוון כדי לא להיתקל זה בזה. לאחר שלוש שנות לימוד סיימו ב1981- את המחזור הראשון שבעה-עשר תלמידים. בתחילה למדו התלמידים יום בשבוע, וחמישה ימים שולבו בעבודה מעשית בבתי המלאכה. בהמשך למדו שלושה ימים ועבדו שלושה ימים. עבודתם של התלמידים שימשה לא רק לתרגולם, אלא אף שירתה את צורכי מש"א. בתהליך ההקמה היו חלק מהמורים קצינים ונגדים ממש"א, או מבה"ד 20. בנובמבר 1981 החלו בבניית היסודות למבנה מודרני וגדול עבור בית-הספר. הרמטכ"ל, רא"ל רפאל איתן, שביקר בבית-הספר, נפגש עם התלמידים ושוחח עימם. חלק מהתלמידים הביעו את רצונם להתנדב לצנחנים בסיום לימודיהם, אך איתן ענה: "לוחמים יש לי מספיק. אני צריך אנשים שיפעילו את כל המערך החימושי והמתנייע של הצבא, ולכן אני מעדיף, שתסיימו את הלימודים ותהיו אנשי מקצוע."
לאחר מותו ממחלה של תא"ל חיים דומי, הקחש"ר לשעבר, ב1981-, נקרא בית-הספר על שמו. בבית-הספר פועלות כיום שתים-עשרה כיתות, שבהן לומדים כמאתיים בנים ובנות. רבים מן התלמידים הם בני עובדים. בתחילה רוב התלמידים היו כאלה שלא התקבלו למוסדות חינוך אחרים, או שנפלטו מהם בשל בעיות הסתגלות, או קשיי למידה. כיום לומדים התלמידים ארבעה ימים בשבוע ועובדים יומיים.
מקצועות הלימוד הם: מכשירנות אופטית ואלקטרו-אופטית ועיבוד שבבי ממחושב. לצורך לימוד העיבוד השבבי הממוחשב נרכשה מכונה תעשייתית חדישה כמו אחת מאלה הפועלות במש"א. בסדנאות הלימוד מתמחים התלמידים במקצועות נוספים כגון: ריתוך שריון, ציוד בתי מלאכה וציוד הרמה. ההתמחות בריתוך שריון החלה בלחצו של אל"ם עמיעז סגיס, בהיותו מפקד מש"א, בשל מחסור ברתכי שריון במפעל המרכבה. ביוזמתו של אע"צ חיים גורוחובסקי, מפקד ב"מ 2, הוכנס מקצוע התחזוקה המכנית; במסגרת השיעור הזה לומדים, למעשה, לטפל במכללים הידראוליים. תוכנית הלימודים כוללת מקצועות עיוניים כמו: עברית, אנגלית, מתימטיקה, היסטוריה, תנ"ך, תורת המקצוע, טכנולוגיה, פרקי מכונות ועוד. בוגרי בית-הספר מתגייסים לחיל החימוש. לאחר קורס צבאי, שאותו הם עוברים במסגרת בית-הספר, הם מקבלים גם תעודת מקצוע צבאי, המותנית בהצלחה בבחינה. חלק מהתלמידים מתקבלים לאחר גיוסם כחיילים סדירים למש"א, וחלק מהם נשארים בקבע; חלק מהם מתקבלים לאחר השירות הצבאי בחיל החימוש לעבודה במש"א כאזרחים עובדי צה"ל. משרד העבודה, שמימן את הקמת בית-הספר, מפקח מבחינה מקצועית על תוכני הלימוד, על דרך ההכשרה ועל הביצוע השוטף. רשת אורט מקבלת את תקציב המימון ממשרד הרווחה, ממנה מורים, מפעילה אותם ומשלמת את שכרם. מנהל בית-הספר כפוף גם למפקד מש"א, ומתקיים גם קשר הדוק עם ענף קדם-צבאי במקחש"ר. הוועד המנהל של בית-הספר מתכנס לפחות שלוש פעמים בשנה, כאשר מפקד מש"א משמש כיושב-ראש שלו וחברים בו נציגי מקחש"ר, משרד העבודה ורשת אורט. בישיבות הוועד נמסר דו"ח על הפעילוּת ומתקבלות החלטות באשר למדיניות של בית-הספר. חלק מהמדריכים הינם חיילים בשירות סדיר, שעברו הכשרה בבה"ד 20. חלק מהם נשארים בסיום שירותם הצבאי כמדריכים אזרחיים. כל מפקדי מש"א מגלים מעורבות עמוקה בנעשה בבית-הספר.
כאשר פרש מוני משיח לגמלאות, ב1993-, הוא החל לעבוד בבית-הספר מטעם רשת אורט כאחראי על השמת התלמידים בבתי המלאכה של מש"א והינו חבר בוועד המנהל. משיח מסתובב במקומות העבודה, משוחח עם התלמידים ופותר להם בעיות שונות.

ב1- באוגוסט 1978 סיים אל"ם בן-בשׂט את תפקידו כמפקד מש"א ומוּנה לקצין חימוש ראשי בדרגת תא"ל. במקומו מוּנה לתפקיד אל"ם צבי לבנת.
  •  צבי לבנת נולד ב1937- ברומניה. ב1950- עלתה משפחתו ארצה, ונשלחה למעברת עולים בנתניה. לבנת הינו בוגר בית-ספר תיכון עיוני בנתניה. ב1957- החל ללמוד הנדסת מכונות בטכניון שבחיפה במסגרת העתודה האקדמאית. במהלך לימודיו עבר טירונות וקורס מ"כים. ב1961- סיים את לימודיו והוצב בענף רכב במקחש"ר. ב1962- יצא לקורס קצינים, ולאחר השלמה חילית בבה"ד 20, שאותה סיים כחניך מצטיין, שב לתפקידו במקחש"ר עד 1966. באותה שנה נשלח מטעם צה"ל ללימודי תואר שני בהנדסת רכב באוניברסיטת קרנפילד שבבריטניה. לאחר עשרה חודשים הופסקו לימודיו בהוראת ראש אג"ם במטכ"ל, והוא שב ארצה לענף רכב במקחש"ר; לאחר מכן השלים את כתיבת התזה וקיבל את התואר השני. בשנים 1975-1967 שירת בענף רכב בתפקידי ראש מדור, עוזר ראש הענף וראש הענף בדרגת סא"ל. ב1975- מוּנה לרע"ן תוכניות עבודה באג"א. בשלהי 1977 מוּנה לעוזר לפיתוח של ראש מנת"ק והועלה לדרגת אל"ם. באוגוסט 1978 מוּנה למפקד מש"א 7100. ב1981- סיים את תפקידו ופרש לגמלאות. לאחר פרישתו שימש כמנכ"ל חברת פז'ו-סיטרואן לובינסקי וכסמנכ"ל לפרויקטים של מפעלי הנשק של תעש.
כאשר נכנס לבנת לתפקידו היתה שדירת המפקדים של מש"א כדלהלן: סגן מפקד הבסיס היה סא"ל יהורם אוגר; החליפו בתפקיד סא"ל חזי כרמל; מפקד מפעל המרכבה היה אל"ם חיים בירן, מפקד מפעל הטנקים היה סא"ל משה מרום; מפקד מפעל הייצור וההנצלה היה סא"ל נֺח ניצן; מפקד מפעל האופטרוניקה היה סא"ל גדעון לוטן; מפקד ב"מ 2 היה אע"צ חיים גורוחובסקי; מפקד ב"מ 3 היה רס"ר בן-ציון נפרסטק, ומפקד ב"מ 6 היה אע"צ משה ירדני. המטה הבכיר היה מורכב מהקצינים הבאים: רע"ן טכני היה סא"ל תנחום כהן-מינץ; רע"ן הנדסת תעשייה היה נתן שטראוס, רע"ן ניהול הייצור היה סא"ל יהודה אדמון ורע"ן מִנהלה היה סא"ל נתן זוסמן. נציגי העובדים היו: עובדיה שרעבן, יו"ר ועד מִפקדה, שלמה רובינוב, יו"ר ועד חצר תל השומר ויעקב אנדרי, יו"ר ועד חצר בית דגן.
במש"א עבדו כאלפיים עובדים, והמשימות העיקריות שבהן עסקו היו: השלמת קו ייצור טנק המרכבה, הצטיידות במכונות חדישות והמשך שיקום ושיפוץ שאר הטנקים והתומ"תים שהיו בשימוש צה"ל.
השנים 1979-1978 היו שנים טובות למשק הישראלי ובשל כך נוצר מחסור בעובדים במש"א. לבנת החליט לארגן כנס, שבו השתתפו כל מנהלי לשכות העבודה מאשקלון מדרום ועד חדרה בצפון בניסיון לגייס עובדים. בכנס שנערך בתל השומר הוצגו מש"א ומשימותיו מנקודת מבט לאומית, וניתן הסבר על תנאי העבודה ותנאי השכר. עשרות עובדים לא מקצועיים נקלטו בעקבות הכנס, אולם חלקם היו חסרי מוסר עבודה ומשמעת. בבסיס התגלו תופעות של גניבות ציוד, קטטות אלימות בחדר האוכל ועוד. במשך הזמן נפלטו חלק מהעובדים האלה, ורק מקצתם נקלטו בהצלחה במפעלים השונים.
בנובמבר 1978 יצאה משלחת של עובדי מש"א לסיור לימודים בארצות-הברית, כדי להשתלם בשיקום מערכות ייצוב התותח של טנקי ה60-M- החדישים, שנקלטו בצה"ל. במש"א ידעו לקלוט את המערכות ולהרכיבן בטנקים שעברו השבחה, אך כאשר יצאו המערכות מכלל פעולה הן נשלחו לתיקון בארצות-הברית. לאחר ההשתלמות בארצות-הברית החלו במש"א לעסוק גם בשיקומן של המערכות האלה.
ב1979- התמנה רס"ן עמיעז סגיס לראש מדור אחזקה. זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד הוא הציע למפקד מש"א להעביר לאחריותו את אחזקת מערך המכונות במפעל המרכבה, הן בתחום האלקטרוני, והן המכני, שכן כך ניתן יהיה להפסיק את העסקתם של מומחים מחו"ל. בדיון שקיים עם עובדי מדור אחזקה הוצגה האפשרות להמשיך להסתייע במומחים מחו"ל, משום שהוקצו לכך תקציבים גדולים, אך אנשיו תמכו בגישתו. סגיס ניהל מאבק קשה בנושא, אך לאחר שהתעמק בנושא ולמד אותו בעקשנות יחד עם אנשיו לצידם של אותם מומחים מחו"ל, החליט להפסיק להזמינם, כדי שהוא ואנשיו ייאלצו להתמודד עם הבעיות בעצמם. בתוך זמן לא רב תיחזקו אנשי מדור אחזקה בעצמם את המערכות המורכבות, ולעיתים רחוקות בלבד נאלצו להזמין מומחה מחו"ל.
בשלהי 1979 סיים סא"ל נֺח ניצן את תפקידו כמפקד מפעל הייצור וההנצלה ועבר לאג"א; במקומו מוּנה לתפקיד רס"ן צבי כסיף, שהועלה לדרגת סא"ל.  
  • צבי כסיף נולד ב1946- באבן יהודה. לאחר שסיים את בית-הספר התיכון בנתניה, החל ללמוד הנדסת תעשייה וניהול בטכניון במסגרת העתודה האקדמאית. עם סיום לימודיו, בחורף 1967, שובץ בחיל החימוש ונשלח למש"א 681. לאחר שסיים השלמה חילית בבה"ד 20 הוצב בפברואר 1968 במדור תכנון ופיקוח במש"א בדרגת סג"ם. במאי 1971 עבר למפעל 1 כמפקד קו הסבה של התומ"ת M-50. בתחילת 1972 מונה למפקד ב"מ 8. ב1974- מוּנה לראש מדור בענף תוכניות עבודה באג"א ועסק בתיאום עבודות מול מש"א 7100. ב1977- יצא ללמוד בארצות-הברית, וביולי 1979 מונה למפקד מפעל 4 בדרגת סא"ל. בספטמבר 1982 מונה לסגן מפקד יחידת הניסויים של חיל החימוש. ב1984- פרש לגמלאות ומאז הוא עובד בתעש.
סגנו של כסיף במפעל הייצור וההנצלה היה אלברט ולדמן, אע"צ ותיק, שעבד במפעל עשרים ותשע שנים, מהן שמונה שנים כסגן המפקד בחזקת קצין. השילוב בין קצין קבע, מהנדס בוגר הטכניון, עם עובד ותיק ללא כל השכלה פורמלית, אך עם ידע מקצועי עצום, הינו אחד המאפיינים של מש"א מאז ראשיתו. לולדמן היתה שפה משותפת עם ארבע-מאות עובדי המפעל, כי הוא צמח מתוכם והבין לליבם. הוא הגן עליהם בחירוף נפש וניסה לשפר את תנאי עבודתם, אך ידע גם לדרוש מהם לעמוד במשימות. העובדה, שחסרה לו השכלה פורמלית, תיסכלה אותו מאוד, כי לדעתו המערכת היתה צריכה לשלוח אותו לרכוש השכלה, אך הוא לא שיתף איש בתחושותיו. במאמצים רבים השתדל לעמוד בקצב החידושים הטכנולוגיים ולהיות לעזר למפקדים הצעירים בעלי ההשכלה.
היעד המרכזי שהציב לעצמו כסיף כמפקד המפעל היה להגביר את התפוקה ולהעלות את מוסר העבודה. לעובדי מפעל הייצור וההנצלה נודע, כי עובדי ב"מ 6, שהיה ממוקם יחד עימם בחצר בית דגן, מקבלים שכר עבודה גבוה מהם. בקרב העובדים החלה תסיסה, שגרמה כמעט להשבתת המפעל. בסיועו של סרן אלי פישמן, רמ"ד ארגון ושיטות, שהיה אחראי על שכר העידוד במש"א, הצליח כסיף להעלות את התפוקה על-ידי צמצום שעות העבודה שנדרשו לייצור ערכת חלפים מסוימת, ואחרי שנה זכה המפעל במקום הראשון בשכר העידוד, דבר שחזר על עצמו שלוש פעמים נוספות. משימותיו העיקריות של המפעל – כולל מחלקות העיבוד השבבי, המסגרוּת, השיחום והציפוי, הנגרייה והרפדייה – באותה התקופה היו ייצורן של ערכות לטנק ה"שוט קל", כגון: כנפיים, תומכים, התקנים לרימוני עשן, לזיקוקים, למרגמה ולמכשירי קשר, מדפים שונים, כיסויי ברזנט, מושבי עץ וכדומה. לטנק המרכבה ייצרו במפעל מְכלי דלק חיצוניים, ערכת כנפיים להטיית האוויר הנפלט מהמנוע ועוד. עבור מרכז צל"ם וחלפים בוצעו תיקונים של ציוד בתי מלאכה וחלפים שונים.

ב1980- מלאו חמש שנים לכהונתו של אל"ם חיים בירן כמפקד מפעל מרכבה. לאחר שנופקו 30 טנקי המרכבה סימן 1 הראשונים, והמפעל נכנס לייצור סדרתי, הוא חש, כי מיצה את עצמו וביקש לסיים את שירותו. למחליפו מוּנה, בהמלצתו, סא"ל יהודה אדמון. כשהגיע אדמון למפעל לאחר היעדרות של שנתיים, פעל המפעל באופן מלא, בעיקר בתחום הנדסת ריתוך והעיבוד השבבי הממוחשב, אך לדעתו של אדמון, דפוסי הייצור היו לא מגובשים. הוא הציב לעצמו מטרה להפוך את מפעל מרכבה למפעל יצרני לטנקים. הוא מינה לראש צוות הנדסת הייצור את סגן דב דורי, מהנדס ייצור, שהתמחה בחקר ביצועים. מפקד ב"מ 10 להרכבת טנקי המרכבה היה סרן דוד מרצ'ק. סגנו היה סרן יצחק זלצר, שהוחלף לאחר שנה בסגן טומי גיל. תחת פיקודו של מרצ'ק החל לפעול הקו הסדרתי של הרכבת טנקי המרכבה באופן סדיר. בכל חודש הורכבו 10-7 טנקים ועברו לשלב הבחינה. כשהחל לפעול הקו, בהתאם לתכנונו של מרצ'ק, בחן אותו ישראל טל והציע כמה שינויים. מרצ'ק השיב, שהוא ישקול את השינויים, אך החליט להמשיך לפעול לפי שיטתו. לאחר זמן-מה ביקר טל שוב במפעל, וכששאל את מרצ'ק, האם קיבל את הצעתו, ענה, שהוא שקל זאת, אך החליט להמשיך בשיטת העבודה שלו. לאחר כמה ימים כינס טל את מפקדי המפעל והודיע, שייתכן כי לא הבינו אותו, אבל כשהוא מציע דבר-מה, הוא מתכוון שיבצעו זאת. מרצ'ק עמד על דעתו והשינויים לא הוכנסו. שמונה שנים לאחר מכן כאשר מונה טומי גיל למפקד מפעל הייצור וההנצלה, מונה אע"צ דוד מרצ'ק כסגנו.
קצב הייצור של טנקי המרכבה הלך וגבר. מדי שלושה ימים יצא טנק מהמפעל. במפעל מוסדה בקרת איכות פנימית חדישה. תחת פיקודו של סרן מנחם שמיר הוקם בית מלאכה לדגמים. כל תהליכי הייצור נבדקו. בוצעו בדיקות רנטגן לעבודות הריתוך, הוכנסו שולחנות מדידה כדי לבחון את מידת הדיוק של החלקים שיוצרו. לכל טנק הוכן ספר משלו. לאחר שהטנקים הורכבו בב"מ 10 הם עברו למחלקת הוצאת כלים, ולאחר בדיקה סופית הם נמסרו ליחידת הבחינה של מקחש"ר, שם ערכו בוחני אופטיקה, בוחנים אוטומטיביים, בוחני נשק ואחרים בחינות דינמיות בנסיעה, תוך איתור תקלות ותיקונן עד שהטנקים הובאו לכושר 0. התהליך הזה נמשך שלושה-שישה שבועות. בשל מחסור בחלפים לטנקים, שכבר הוכנסו לשירות מבצעי, הוחלט באגף התכנון במטכ"ל, שמש"א ישמש גם כמחסן חלפים ליחידות השדה. מדי פעם נשלחו חוליות תיקון ממש"א לשטחי האימונים, כדי לתקן תקלות בטנקים. ביוזמתו של ישראל טל יצאו כמה מאות מעובדי המפעל לצפות בתרגילי אש, שבהם השתתפו טנקי מרכבה. העובדים התמלאו גאווה כשראו את פרי עמלם מסתער במהירות ופולט אש מדויקת לעבר המטרות.
ב1981- הסתיים ייצורה של סדרת טנקי המרכבה סימן 1 הראשונים. בבסיס התקיים לכבוד האירוע טקס מרשים, שבו, השתתף שר הביטחון. כ3,000- איש הוזמנו לטקס. היו שם אנשי מנת"ק ורפ"ט, אג"א ומקחש"ר, נציגי כל המפעלים שייצרו חלקים לטנק, עובדי מש"א ואורחים נוספים. מחלקת בטחון שדה נקטה אמצעים מיוחדים, בכלל זה בדיקת רשימת כל המוזמנים וסינונם, כדי שלא לחשוף בציבור את כמות טנקי המרכבה שברשות צה"ל. באותה תקופה ביקרו במפעל המרכבה עיתונאים, אורחים רמי-מעלה מחו"ל, שרי ממשלה וחברי כנסת רבים.

שתי ועידות הפסגה הערביות, שנערכו לאחר מלחמת יום הכיפורים באלג'יר (1973) וברַבַּט (1974), הכירו בזכותו של אש"ף לייצג בלעדית את העם הפלסטיני; היה זה ההישג המדיני החשוב ביותר של הארגון מאז הקמתו. יותר ממאה נציגויות של אש"ף נפתחו ברחבי העולם והוא אף זכה למעמד של נציג באו"ם. סיוע כספי רב ומשלוחי נשק זרמו לארגוני המחבלים מארצות ערב, מברית-המועצות וממדינות הגוש המזרחי. המחבלים הוסיפו להתבסס בלבנון, ונטלו חלק פעיל במלחמת האזרחים לצד ארגוני השמאל של הדרוזים והמוסלמים. מ1977- הוחל במיסוד אש"ף כגוף מדיני עליון של מדינה פלסטינית בלבנון; מאחז טריטוריאלי כזה הוקם בפועל בשטח החוף בלבנון בין ביירות לנהר הליטני (מעין מדינה בתוך מדינה), לצד מאחזים נוספים באזור טריפּוֹלי, בערְקוּבּ ובמזרח לבנון. מספר המחבלים וחברי המיליציות במחנות הפליטים הכפופים להם הגיע ,ל30- אלף נושאי נשק. מאחזי מחבלים הפכו למחנות אימונים לטרוריסטים מכל רחבי העולם. מחבלי אש"ף התעמרו באכזריות באוכלוסייה הלבנונית, ופגעו בה במעשי רצח, אונס ושוד. ב1979- החלו ארגוני המחבלים לארגן את אנשיהם בגדודים ובחטיבות סדירות וקלטו כמויות גדולות של טנקים, נגמ"שים, תותחים וקטיושות, ופת"ח החל להקים יחידות ימיות ואוויריות. בלבנון התרכזו כ15- אלף מחבלים. בשנים 1980-1978 נעשו בישראל 824 פיגועים (מהם 117 משטח לבנון), שבהם נהרגו מאה עשרים ושבעה ישראלים ושמונה-מאות ואחד-עשר נפצעו. בשנים 1979-1973 נעשו רוב פעולות צה"ל בלבנון כתגובות על פיגועי המחבלים, והתבצעו ביבשה, מהים ומן האוויר כנגד ריכוזי מחבלים, מִפקדות, מחנות אימונים ומנהיגים. לאחר הרצח בנהריה ב22- באפריל 1979 החליטה הממשלה על מדיניות חדשה בלחימה במחבלים: לא יבוצעו עוד פעולות גמול, אלא צה"ל יקדים ויכה במחבלים בכל האמצעים והשיטות, בכל זמן ובכל מצב לפי התנאים ולוח-הזמנים שהוא יכתיב, כדי למנוע, או לשבש את פעילות המחבלים. באוגוסט 1979 הופסקה הפעילות ההתקפית משיקולים מדיניים, לאחר שנראה היה, כי פעילות המחבלים שובשה והם נאלצו לחיות בכוננות ובאימה מתמדת.

בקיץ 1980 הוסב שמו של מדור ארגון ושיטות, בפיקודו של סרן אלי פישמן למדור מחשב. בשנתיים שלאחר מכן הקים פישמן את יחידת המחשב של מש"א. על תהליך ההקמה מספר פישמן:
עד אז המחשב המרכזי ישב במענ"א (מרכז עיבוד נתונים אפסנאיים באג"א), ואנחנו עבדנו במסופים מולם ולא היינו עצמאיים. כל כתיבת התוכניות היתה תלויה במענ"א. הם שמו אותנו באותה עדיפות שהם מצאו לנכון, ולכן לא קיבלנו את הזמן שהיה דרוש לנו. מפקד מש"א, צבי לבנת, ואני הבנו, שאנחנו חייבים להיות עצמאיים. במאמץ שלו ושלי בלי תיווך של אף אחד, הקמנו יחידת מחשב עצמאית על כל מרכיביה: מפעילים, תוכניתנים ומנתחי מערכות. קלטנו מחשב מתקדם מאוד מדגם 4381, הקמנו צוותי מתכנתים, אזרחים, שנקלטו בבסיס ונשלחו לקורס של שישה חודשים במענ"א תמורת חתימה של חמש שנים. הניעה אותנו השאיפה לבנות מערכת לניהול הייצור בעזרת מחשב. באותה התקופה הציעו לנו תוכנה שנכתבה על-ידי ד"ר אלי גולדרט, שכתב את ספר המטרה. הם כתבו את תוכנת המחשב של פרקין-אלמר, חברת מחשבים אמריקנית, וכמעט שרכשנו את התוכנה לניהול הייצור ומחשב של אותה חברה. מפקד מענ"א, אל"ם איציק מלאך, לחץ עלי לעבוד רק עם IBM. בסיכום עם מפקד מענ"א קיבלנו מחשב, שסייע לנו להיות עצמאיים ככל שניתן. קלטנו כוח-אדם, גיבשנו נושאים שרצינו לפתח, ועסקנו בניתוח מערכות. ניתוח מערכות למדתי במסגרת הנדסת תעשייה וניהול בטכניון. היתה אז חדוות יצירה והיינו גאים, שהצלחנו להיות הראשונים שזכו לעצמאות בנושא מכל מערך אג"א. כך יכולנו לכתוב תוכנות בנושאים שלנו ללא תלות בגורם חיצוני. בנושאים המרכזיים המשכנו לעבוד בקשר הדוק ושוטף עם מענ"א, בעיקר בכל מה שקשור לתוכנית העבודה של המש"א וניהול האפסנייה, אבל יכולנו להתחיל לכתוב תוכנות לנושאים מיוחדים לנו כגון: ניהול כוח-אדם, מעקב אחר משימות ברמת העובד הבודד, ניהול השכר שלו, ניהול נתונים על קידום העובד, חוות דעת, ניהול שכר עידוד בהיקפים גדולים מאוד. ההתחלה היתה קשה מאוד, כי שכר העידוד היה לא קונוונציונלי. היה קשה מאוד לבנות את כוח-האדם ולהקים את מערך הדרכה, והמפעלים ומטה מש"א לא היו כל-כך תאבי מידע. כיום המצב שונה לחלוטין. כתיבת תוכניות כוח-אדם והקמת המערכת שהחלה באותה התקופה, נחנכה הלכה למעשה רק באפריל 1994. הנושא השני שמערכת המחשב מבצעת כיום הוא נושא ניהול הצב"ם (ציוד בתי מלאכה) – כל הציוד והתשתית לייצור במש"א. ביקשנו לנהל באמצעות המערכת הזאת מעקב אחר היקף השבתות הציוד, ומשאבי האנוש. כשעזבתי את המדור ביוני 1982, החליף אותי בתפקיד דורי דב. כשעדיין שתי הפונקציות היו משולבות אבל למיטב ידיעתי, אז פיצלו בשלב מסויים את המחשב מחישוב שכר העידוד. מדור מחשב נשאר עם המחשב והפך למדור מערכות מידע והטיפול בשכר עידוד עבר למדור הנדסת ייצור, שהיה כפוף לענף הנדסת תעשייה. כיום בראש מדור מחשב עומד סא"ל מני אברס, והוא גוף עצמאי הכפוף למפקד מש"א ונקרא מדור מערכות מידע. במדור עובדים למעלה משלושים עובדים, המשרתים ארגון של כאלפיים ושלוש-מאות עובדים.

באפריל 1981 פרץ משבר הטילים בין סוריה לישראל. קשייו של משטר אסד מבית ובידודו בעולם הערבי עודדו את הנוצרים בלבנון לנסות ליצור רצף טריטוריאלי בין המובלעת הנוצרית בהר הלבנון ובין העיר הנוצרית זחלה, שבבקעת הלבנון. הסורים, שחשו איום על שליטתם בכביש ביירות-דמשק ובבקעת הלבנון, הגיבו במתקפה כוללת נגד הנוצרים בזחלה ובג'בל סנין. משהטילו הסורים מצור על זחלה, והחלו לתקוף את הנוצרים במעלה ג'בל סנין, ביקשו מנהיגי הנוצרים עזרה מישראל, וזו לא איחרה לבוא. ב28- באפריל הפילו מטוסי חיל-האוויר באזור ג'בל סנין שני מסוקי תקיפה סוריים מסוג 8MI-, שהשתתפו בתקיפת הנוצרים. העילה להחלטה להפעיל את חיל-האוויר היתה, כי הסורים חצו את "הקו האדום", שלגביו התחייבו בהסכמה שקטה ב1976-, ולפיה לא יפעילו מטוסים נגד מטרות קרקע בלבנון. בתגובה הכניסו הסורים סוללות טילי קרקע-אוויר -6 SAMלבקאע, שהצבתם שיפרה באורח משמעותי את מאזן הכוחות בשמי לבנון לטובתם. לנוכח איומי ישראל להשמיד את סוללות הטילים חשש הממשל האמריקני מעימות צבאי בין סוריה לישראל, ושיגר לאזור את המתווך פיליפ חביב, שיפעל להוצאת הטילים בדרכי שלום. בתחילת מאי 1981 תיגבר צה"ל את כוחותיו ברמת-הגולן. ב7- ביוני 1981 השמידו מטוסי חיל-האוויר את הכור הגרעיני העיראקי אוסיראק כדי למנוע מעיראק את האפשרות לפתח נשק גרעיני.
בימים 17-10 ביולי 1981 פתח צה"ל במערכה מקפת מהאוויר נגד כוחות אש"ף בדרום לבנון, כדי לפגוע באנשיו וכדי להרוס את תשתיתו. ההפצצות וההפגזות המסיביות של צה"ל על מפקדות המחבלים בביירות ועל מאחזיהם בדרום הלבנון, נתפסו על-ידי המחבלים כתחילתו של מבצע קרקעי גדול של צה"ל בכל דרום לבנון. בתגובה, הנחיתו המחבלים, במשך עשרה ימים רצופים, כ2,000- פגזים על יישובי הגליל העליון והגליל המערבי באמצעות מטולי רקיטות רב-קניים ותותחי 130 מ"מ. למרות שכמות הנפגעים היתה נמוכה יחסית (שישה תושבים נהרגו וחמישים ותשעה נפצעו), שותקו החיים האזרחיים מנהריה במערב ועד קריית שמונה במזרח. במלחמת ההתשה הזאת, אותה כינו המחבלים "מלחמת השבועיים", הצליחו הפגזות המחבלים להבריח מבתיהם כ40%- מתושבי קריית שמונה. חיל-האוויר והארטילריה של צה"ל לא הצליחו להפסיק את אש המחבלים. בסופו של דבר הושגה הפסקת-אש בתיווכו של פיליפ חביב, וזו נכנסה לתוקפה ב24- ביולי. המחבלים ראו בה הישג חשוב מבחינות מדינית וצבאית. ארבעה חודשים נמשך השקט בגבול לבנון, והמחבלים ניצלו אותו להתעצמות צבאית חסרת תקדים ולהגברת הפיגועים בתוך ישראל, בשטחי יהודה שומרון ועזה ובחו"ל.
פיגועי המחבלים, קבלת חוק רמת-הגולן בכנסת ב14- בדצמבר 1981 והפרות הסדר על-ידי התושבים הדרוזים, שבאו בעקבותיו, החזרת סיני למצרים והאירועים הקשורים בפינוי יישובי חבל ימית — כל אלה העכירו את מצב-הרוח במדינה בתקופה זו. מאז נכנסה לתוקפה הפסקת-האש בין צה"ל למחבלים ביצעו המחבלים 248 פעולות טרור בארץ ובחו"ל. בפעולות האלה נהרגו עשרים ושישה אנשים וארבע-מאות שישים וארבעה נפצעו. צה"ל החל להיערך למבצע 'אורנים', מבצע רחב-ממדים, שנועד להרוס את תשתית המחבלים בלבנון ולהרחיק את האיום הארטילרי, שאיים לשתק את יישובי הגליל העליון והגליל המערבי. תוכנית המבצע, שהיתה קיימת זה מכבר במגירותיו של צה"ל, קיבלה תאוצה ועברה גלגולים שונים, בעיקר מאז מונה אריאל שרון לשר הביטחון באוגוסט 1981.
השאלה — האם יש לתקוף את המחבלים במבצע רחב-היקף — כבר לא עמדה על הפרק, נותר רק לקבוע את העיתוי. כוחות צה"ל החלו לבצע תרגולים מבצעיים כהכנה למבצע.

בשלהי 1981 סיים אל"ם צבי לבנת את תפקידו כמפקד מש"א, ובמקומו מוּנה לתפקיד אל"ם טוביה מרגלית.
  •  טוביה מרגלית נולד ב1941- בתל-אביב. לאחר שסיים לימודיו בבית-הספר הדתי 'תחכמוני', למד בבית-הספר התיכון 'צייטלין', שאותו סיים ב1958-. לאחר מכן למד הנדסת מכונות בטכניון שבחיפה במסגרת העתודה האקדמאית. ב1962- הוסמך כמהנדס מכונות והוצב בחיל החימוש. לאחר שעבר השלמה חילית הוצב במקחש"ר במדור תכנון בדרגת סג"ם. בתפקיד הזה עסק בין היתר בתכנון התקנת תותח נ"ט 90 מ"מ ומרגמה 120 מ"מ על זחל"ם. לאחר שלוש שנים עבר לשרת במדור נשק כבד. בתפקיד זה היה מעורב בפיתוח התותח המתנייע 155 מ"מ 50M- ובפיתוח המרגמה המתנייעת בקוטר 160 מ"מ. ב1968- מוּנה לראש מדור בדרגת רס"ן, וב1972- מוּנה לראש הענף בדרגת סא"ל. ב1974- מונה למפקד יחידת בחינה במקחש"ר. ב1975- מונה לעוזר טכני לקחש"ר והועלה לדרגת אל"ם. בתפקיד הזה היה אחראי על מערכות נשק. בשלהי 1981 מונה למפקד מש"א 7100. ב1983- מוּנה לקחש"ר. בשל ההחלטה להכפיף את קצין חימוש ראשי לראש אג"א, החלטה שמרגלית התנגד לה, ביקש לסיים את תפקידו, וב1985- פרש לגמלאות. כיום עובד כיועץ טכני למפעלי תעשייה.

כאשר נכנס מרגלית לתפקידו היתה שדירת המפקדים של מש"א כדלהלן: סגן מפקד הבסיס היה סא"ל צבי אורן ; מפקד מפעל המרכבה היה סא"ל יהודה אדמון; מפקד מפעל הטנקים היה סא"ל עידו שפלר; מפקד מפעל הייצור וההנצלה היה סא"ל צבי כסיף; מפקד מפעל האופטרוניקה היה סא"ל אילן לביא; מפקד ב"מ 2 היה אע"צ חיים גורוחובסקי; מפקד ב"מ 3 היה רס"ן שמעון אביעד, שהוחלף ברס"ן אבינועם פורת ומפקד ב"מ 6 היה אע"צ משה ירדני. המטה הבכיר היה מורכב מהקצינים הבאים: רע"ן טכני היה סא"ל גדעון בן-אריה; רע"ן הנדסת תעשייה היה נתן שטראוס, רע"ן ניהול הייצור היה סא"ל איתן נצר, ורע"ן מנהלה היה סא"ל אילן לוי. נציגי העובדים היו: שבתאי רוזנזצוויג, יו"ר ועד מִפקדה, שלמה רובינוב ואחריו בשן כדורי, יו"ר ועד חצר תל השומר ויעקב אנדרי, יו"ר ועד חצר בית דגן.
במש"א עבדו כאלפיים ותשע-מאות עובדים; מהם רק מאתיים וחמישים היו קצינים וחיילים בסדיר ובקבע. המשימות העיקריות של מש"א היו: א. המשך ייצור טנק המרכבה סימן 1 והתחלת קו ייצור של טנקי מרכבה סימן 2. כשליש ממשאבי מש"א הוקדשו למשימה הזאת; ב. קו הסבה של טנקי "שוט" ג' ל"שוט" ד', שכלל הכנסת מערכת בקרת אש מתקדמת לטנקים ושיקומם; ג. קו להסבה של טנקי מג"ח ושיקומם; ד. קו להשבחת תומ"ת ה"רוכב" (109M-); ה. פיתוח התשתית לשיקום ולאחזקה של מערכות הדמיה תרמיות לראיית לילה במפעל האופטרוניקה. למפעל נרכש ציוד בדיקה חדש והוכשר כוח-אדם שהקנה למש"א עצמאות מוחלטת בנושא האחזקה. ראוי לציין, שמפעל האופטרוניקה עסק מזה זמן בשיקומן ובאחזקתן של מערכות הנחיה לטילים נ"ט מתקדמים ושל מערכות בקרת אש לטנקים, שהתבססו על מד-טווח לייזר ומחשב אלקטרוני, המקבל מידע מחישנים ומעבדם לנתוני ירי. 
  • צבי אורן (איינהורן) נולד ב1947- ברומניה. ב1950- עלתה משפחתו ארצה והשתקעה במגדיאל, שבה סיים צבי את בית-הספר היסודי. לאחר שעברה משפחתו להתגורר ברמת-גן החל צבי ללמוד בישיבת נחלים ולאחר מכן השלים את תעודת הבגרות בבית-ספר תיכון דתי ברמת-גן. ב1965- התגייס לצה"ל לחיל השריון. את מסלול הכשרתו בשריון עבר בגדוד 52 של חטיבה 14. במלחמת ששת הימים נלחם כמפקד מחלקת טנקי -13AMX באוגדת שרון. לאחר המלחמה שירת בתפקידי מ"מ, סמ"פ ומ"פ בבסיס הטירונים של השריון. ב1969- יצא ללמוד הנדסת מכונות בטכניון מטעם צה"ל. עם סיום לימודיו הוצב במסגרת חיל החימוש ברשות פיתוח הטנק בדרגת סרן. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים עזב ללא רשות את יחידתו והצטרף לגדוד טנקים בחטיבת מילואים, שעימו נלחם בגזרת התעלה. את הקרבות החל בתפקיד סגן מפקד פלוגה וסיים כסגן מפקד גדוד. בתום המלחמה שב לחיל החימוש. בשנים 1981-1974 מילא את התפקידים הבאים: ראש מדור גישור וצליחה, סגן מפקד יחידת חימוש מרחבית בצריפין וראש ענף מערכות כלליות. ב1981- מונה לסגן מפקד מש"א 7100. לאחר מכן שירת כראש מחלקת מערכות ממונעות במקחש"ר בדרגת אל"ם, וב1988- מונה לקצין חימוש ראשי והועלה לדרגת תא"ל. ב1991- פרש לגמלאות והחל לעסוק בייזום פרויקטים כלכליים ובייעוץ.
עם כניסתו לתפקיד החליט טוביה מרגלית לערוך כמה שינויים ארגוניים. הוא קבע, כי יש לצמצם את מטה מש"א, ולחזק במקומו את מטות המפעלים. למשימה זו נרתם סגנו צבי אורן, שמאז בואו למש"א רצה מאוד לתרום את יכולתו הארגונית ולחולל שינויים. גם אורן סבר, כי במש"א יש בעיה בסיסית של סמכות ואחריות, שכן גופי המטה היו המובילים והחשובים והם היו אחראים על הדיווח. הוא חשב, שמפקדי המפעלים צריכים לדווח על התקדמות העבודה ולא קציני המטה. כמו כן סברו, מרגלית ואורן, כי אין צורך בדיווח יומי. לדעתם, דפוסי העבודה צריכים להיות כמו במפעל, אשר בראשו עומד מנהל, שיש לו תוכנית עבודה ברורה, מובנית ומתומחרת בתקציב ובלוחות-זמנים; כמו כן די בדיווח שבועי, שבו יציינו קציני המטה את הערותיהם. הם חשבו, שהמבנה הארגוני של מש"א בעייתי, שכן היה ניגוד אינטרסים מובנה בין מנהל המפעל, שאמור לדווח, ולבין המטה, שאמור היה לפקח, להעיר או לבקר. מרגלית ואורן השקיעו מאמצים רבים בתוכנית לארגון-מחדש של מש"א, והציגו תוכנית-אב מנומקת לאישורם של אגף האפסנאות ואגף התכנון במטכ"ל. מכיוון שהארגון-מחדש לא היה כרוך בתוספת תקנים, הוא אושר מייד. תוך התגברות על התנגדות בתוך המטה, שנאלץ לוותר על קצינים, על סמכויות ועל עמדות כוח, הועברו ממטה מש"א בעלי תפקידים, כמו מהנדסי ייצור, מנהלי ייצור וקציני כוח-אדם למטות המפעלים, שהפכו לאוטונומיים יותר. מטה מש"א קבע את המדיניות, הכתיב משימות ופיקח על ביצוען. את עבודת הניהול של המפעלים הם עשו בעצמם באמצעות המטה המורחב.
הנושא השני, שלו הקדיש מרגלית זמן רב, היה הגדרת סמכויותיהם של מנהלי העבודה ומעמדם המקצועי. הוא גרס, שמאות מנהלי העבודה ברמות השונות מהווים את הנדבך המרכזי בקרב העובדים הוותיקים. הוא סבר, שהם נשחקים במעמדם בין הקצונה שמעל ובין העובדים שמתחתם. חיסרון נוסף הוא, שהם אינם לובשים מדים ולכן אין סימני זיהוי חיצוניים לתפקידם. לעומתם, הקצינים נושאי דרגות ויש להם מסלול קידום ברור ומהיר יחסית. מרגלית ביקש להגביר את המוטיבציה שלהם. כל חדרי האוכל שופרו, אבל מנהלי העבודה החלו לסעוד בשולחנות נפרדים. הונהגו פגישות של מנהלי עבודה, שבהן ניתנה להם הזדמנות להתבטא. התקיימו ימי עיון, השתלמויות, סיורים וכדומה.
בתקופתו של מרגלית הופסק הנוהג של סיורי חצר של מפקד מש"א בראש מטהו. התפקיד הוטל על אורן סגנו, והוא החל לבקר במפעלים בצורה אישית ולא רשמית. הביקורים האלה הוקדשו לשיחות עם מפקדים ועובדים. כמו כן הנהיג מרגלית מדיניות של דלת פתוחה, וכל עובד יכול היה להתקבל אליו לשיחה. נושא חשוב נוסף שאורן ומרגלית טיפלו בו היה יחסי העבודה. ועדי העובדים, ובעיקר הוועד המרכזי, שבראשו עמד רובינוב, היו לוחמניים מאוד. צבי אורן מספר על כך:
מִפקדת מש"א החלה להפגין דאגה כלפי העובדים. הבהרנו, כי אנו יודעים, שתפקידו של הוועד להיות שומר החומות של העובדים, אבל הסברנו להם, שהם לא צריכים לעמוד בינינו ובין העובדים, אלא צריכים להעיר לנו על דברים לא תקינים, ושהאינטרס שלנו הוא רווחת העובדים יותר מאשר שלהם. אנחנו היינו תמיד נגד אותם עובדים, שאינם עובדים כהלכה וזאת היתה שגיאה של ההנהלה. אנחנו צריכים לדאוג לאנשים האלה. הם עבדו אצלנו עשרים שנים ואיבדו את יכולת העבודה שלהם, וזה האינטרס שלנו להראות, שאנחנו לא זורקים אותם לכלבים. כשאתה בודק תפוקה של מפעל, זו אינה פונקציה של מה כל עובד עושה, אלא פונקציה של אווירה, ולפעמים העובדה, שאתה טרחת להמציא תפקיד לכמה אנשים שנפגעו במהלך העבודה אצלך, מאוד תורמת. אני טענתי, שזה תפקידנו לא להציגם כבטלנים, ולא להילחם עם הוועדים כדי שיזרקו אותם. נכון שישנם עושי צרות. נגדם צריך להילחם עד הסוף. נפטרנו מהרבה עושי צרות, ולפי דעתי הגענו ליחסים נהדרים עם הוועד. בתקופתו של טוביה מרגלית בעבודת הצוות שלו ובהקרנה של אהבת אדם של טוביה, הגענו להישגים נפלאים בתחום זה. הכנסנו חידוש גם בנושא שיבוץ אנשי מילואים. שיתפנו אותם באווירה הכללית, ושאלנו אותם מתי יהיה להם נוח לבוא לשירות מילואים, וזה היה ממש מהמם עבורם. החלטנו גם לקיים מסיבות שנתיות לעובדים, וכל מפעל ערך מסיבה לעובדיו בשטחו.
נושא נוסף, שבו עסק מרגלית היה טיפוח הבסיס במסגרת התחרות שאירגנה המועצה לארץ-ישראל יפה, שבראשה עמדה רעיית הנשיא, אורה הרצוג. טיפוח הבסיס הוזנח שנים רבות, משום שמפקדי מפעלים טענו, כי לא ניתן לנקות את הלכלוך, ולכן לתחרות של 1982 לא הספיק מרגלית להתכונן כהלכה. למרות הכול זכה הבסיס בשלושה כוכבי יופי. מִפקדת הבסיס הציבה לה מטרה לזכות בשנה שלאחר מכן בחמישה כוכבים. מדי יום ו' גויסו עובדים כשרוניים, שצבעו, סיידו ועסקו בעבודות גינון. משוגעים לדבר נוספים היו סרן טומי גיל, מפקד ב"מ דגמים במפעל מרכבה, שהיה יד ימינו של מרגלית בעיצוב פסלי הבסיס, ואע"צ משה ליבוביץ'. השלושה יצרו פסלים מגרוטאות מתכת ואלה הוצבו במקומות שונים בבסיס כדי לשפר את חזותו. לרעיית הנשיא הגיעה השמועה על פעולתו של מרגלית, והיא הגיעה לביקור לא רשמי בבסיס. היא התרשמה מאוד מהנעשה, והציעה את עזרתה. מרגלית ביקש אדריכל נוף והיא קישרה בינו ובין ישראל לדרמן. השניים חוללו שינויים רבים בבסיס תוך עקיפת נהלים ביורוקרטיים. ערב התחרות התייאש לדרמן, שכן הוא חשש, כי הבסיס לא יצליח לסיים במועד את בניית הכיכר שליד חדר האוכל. מרגלית גייס קבוצת עובדים, שנשארה לעבוד כל הלילה, ותוך כדי שתיית משקאות חריפים סיימה את המשימה בהתלהבות. ועדת השיפוט הארצית זיכתה את הבסיס בחמישה כוכבי יופי, ובמקום הראשון הארצי במגזר התעשייה הכבדה. מרגלית ייצג את הבסיס בטקס חלוקת הפרסים במעמד שר המסחר והתעשייה, גדעון פת, רעיית הנשיא, וראש אג"א, האלוף יוחנן גור. משלחת מש"א הוזמנה לבית הנשיא לקבלת דגל היופי; מרגלית נסע לשם יחד עם נציגים של ועדי העובדים. באותה תקופה ייסד טומי גיל את עיתון מש"א, ה'משעתון', שיצא לאור בעריכתו ובהפקתו במשך ארבע שנים.

ב3- ביוני 1982 ניסתה חוליית מחבלים מארגונו של אבו נידאל להתנקש בחייו של שלמה ארגוב, שגריר ישראל בלונדון, והוא נורה ונפצע אנושות. בתגובה הורתה ממשלת ישראל לחיל-האוויר לתקוף למחרת תשע מטרות מחבלים. בעקבות התקיפה פתחו המחבלים בהפגזה כבדה על יישובי הגליל. בישיבתה במוצאי שבת, 5 ביוני, החליטה הממשלה על מבצע 'שלום הגליל', שביצועו הוטל על פיקוד הצפון. שעת ה"ש" נקבעה ל6- ביוני בשעה 12:00. בשעה 11:00 חצו טנקי מרכבה סימן 1 ומג"ח של חטיבת ישי, בפיקודו של אל"ם אלי גבע, את גבול אזור הביטחון, והתקדמו בציר החוף הלבנוני לעבר העיר צור. היה זה כוח החוד של האוגדה בפיקודו של תא"ל יצחק מרדכי. משימת הכוח היתה לפתוח את ציר החוף תוך השמדת מחבלים במרחב, לכבוש את צור ולהיות בכוננות להמשך פתיחת ציר החוף ולכיבוש ביירות. באותה השעה החלו כוחות אוגדה הפלדה, בפיקודו של תא"ל אביגדור קהלני, לחצות את גבול אזור הביטחון בדרכם לחציית נהר הליטני. משימתם הכללית היתה לכבוש את מרחב נבטייה, לטהרו ממחבלים ולהמשיך בתנועה מערבה לעבר שפכי נהר הזהרני ונהר האוואלי כדי לחבור עם כוחות אוגדת געש, בפיקודו של תא"ל עמוס ירון, שעמדו לנחות מן הים בחצות.
בעת שכוחות השריון והחי"ר הבקיעו את דרכם צפונה והחלו לטהר את ריכוזי המחבלים, שייט בדממה כוח נחיתה ימי, שהנחית סמוך לחצות כוחות צנחנים בשפך האוואלי לאחר שראש-החוף נתפס ואובטח על-ידי לוחמי שייטת 13, פלוגות חיל הנדסה והמ"כים של חטיבה 35. המשימה הכללית היתה לנחות מן הים, להשתלט על גשרי הזהרני או האוואלי, להשמיד מחבלים במרחב צידון ולחבור עם אוגדות מרדכי וקהלני.
ב9- ביוני התרחבה הפלישה ללבנון לעימות עם סוריה; נערכו קרבות אוויר, והושמדו סוללות הטילים הסוריות בבקעת הלבנון. עד הפסקת-האש ב11- ביוני, התרחב העימות גם לקרבות שריון בשריון וקרבות מול הקומנדו הסורי מצפון ומצפון-מזרח לאגם קרעון ובמעברי ההרים בעין זחלתה. באותו היום הגיעו כוחות צה"ל לפאתי ביירות, לקרבת כביש ביירות-דמשק ועד לכפר קוק בבקאע, שלמרגלות החרמון. בקרבות ה"זחילה", שנמשכו מ11- ביוני ועד סוף החודש, כיתרו כוחות צה"ל את ביירות וחברו עם כוחות הפלנגות הנוצריות במזרח ביירות.
המצור על ביירות, שמטרתו היתה לאלץ את כוחות אש"ף וסוריה לפנות את ביירות, נמשך בחודשים יולי ואוגוסט, ולווה בהפגזות מסיביות על עמדות המחבלים מהיבשה, מהים ומהאוויר ובהתקדמות כוחות צה"ל לתוך השכונות הדרום-מערביות של העיר. ב13- באוגוסט הסכים אש"ף לסגת בחסות כוח רב-לאומי החל מ25- באוגוסט. ב4- בספטמבר הושלם פינוים של הכוחות הסוריים, וכוחות אש"ף עזבו את העיר. בתקופה הזאת נפלו 345 לוחמי צה"ל ו2,383- נפצעו.
ב14- בספטמבר 1982 נרצח בַּשיר ג'ומייל, נשיאהּ הנבחר של לבנון, מהתפוצצות מטען חומר נפץ שהוטמן בבניין מטה הפלנגות במזרח ביירות. בעקבות זאת הוחלט להשתלט על נקודות מפתח במערב ביירות, "כדי להגן על המוסלמים מנקמת הפלנגות." בתוך 30 שעות הסתיימה הלחימה בביירות. לאחר הטבח ההמוני שערכו לוחמי מיליציית "הכוחות הלבנוניים" הנוצריים בתושבי מחנות הפליטים הפלסטיניים סברה ושתילה ב17-16- בספטמבר, נסוג צה"ל מביירות תחת לחץ מדיני כבד של ארצות-הברית, והכוח הרב-לאומי שב לבירה הלבנונית. ב23- בספטמבר 1982 נבחר אמין ג'ומייל לנשיא לבנון.
מלחמת לבנון לא הפתיעה את מִפקדת מש"א. נוהל הקרב היה ארוך וקדמו לה התרעות ותקופות כוננות רבות. עם תחילת המלחמה נעשתה מייד תרגולת של קיפול קווי הייצור בקצותיהם. זורזה הוצאתם של הטנקים, שהיו לקראת סיום הסבתם ושיקומם, ואלה שהיו בתחילת הקו הורכבו למצבם הקודם. כמו במלחמות הקודמות, נדרש מש"א לבנות במהירות חטיבות-כוח לטנקים. על המאמץ שהושקע בתחום מספר אלי פישמן:
ב6- ביוני 1982 התחלתי בתפקידי כסגן מפקד מפעל הטנקים. מפקד המפעל, סא"ל עידו שפלר, שהיה לו מינוי חירום כקצין חימוש באוגדת מילואים, עזב, ונשארתי כממלא מקום מפקד המפעל. הכרתי את המפעל מתפקידי הקודם. כבר בתחילת המלחמה נדרש מש"א לספק חטיבות-כוח. קו השיקום הופסק, ונעשה קיפול קווים מהזנב ומהראש. מבחינת תשתית כוח-האדם ומבחינת האמצעים, מש"א לא היה בנוי לבניית חטיבות-כוח. היה מחסור בחלפים, חסר כוח-אדם לנושא הספציפי. התחלנו מאפס, ובמצב שלא ידענו מה אנו בעצם רוצים. הופעל עלינו לחץ עצום ממצל"ח. תהליך העבודה היה כדלקמן: המנוע היה מגיע מב"מ 6, בפיקודו של משה ירדני, תיבת ההילוכים (הממסרת) היתה מגיעה מב"מ 2, בפיקודו של חיים גורוחובסקי, והיה צריך לשדך אותם באמצעות ערכת חלפים, שנקראת ערכת קישור. ערכת הקישור לא היתה מוּכרת לשניהם. לאחר מכן היה צריך להריץ את חטיבת-הכוח בדינמומטר, כדי לראות שהמערכת פועלת. בפועל הגיעו מנועים גם ממצל"ח וגם מב"מ 6, ממסרות קיבלנו גם ממצל"ח וגם מב"מ 2. לא היו בנמצא ערכות קישור מושלמות, אלא הן היו אוסף של חלקים, שגם הוא לא הוכן אף פעם כמפרט כתוב. אמנם בנו כבר קודם לכן חטיבות-כוח, אלא שהמפרט לא היה כתוב, לא אסוף, והיה צריך לבנות אותו מבראשית. קלטנו אנשים, אספנו חלפים ממצל"ח ומרחבי מש"א, הכנו כלי עבודה ובנינו חטיבות-כוח מסוגים שונים, שדרשו גם ערכות קישור שונות. נדרשנו להכין יותר מ100- חטיבות-כוח ל"רוכב", ל"שוט" ולמג"ח ולכן עבדנו 24 שעות ביממה. כאשר מתגלית בתקופת רגיעה תקלה בחטיבת-כוח, היחידה בשדה מוציאה אותה, מאתרת את המכלל שהתקלקל, מפרקת אותו ושולחת אותו למש"א או למצל"ח, מקבלת בתמורה את אותו חלק, משדכת ומרכיבה בחזרה. בחירום אין לזה זמן. מוציאים את חטיבת-הכוח כיחידה אחת ומכניסים אחרת במקומה. בנינו חטיבות-כוח לא בהתאם לתוכנית מראש, כי לא היתה כזאת, אלא על-פי צרכים, שמצל"ח הציג לנו. מצל"ח היה חוליית הקשר בין המערך הנפרס לבין מש"א וידע לומר אילו חטיבות-כוח חסרות לו. ההתחלה היתה קשה מאוד. מבחינתנו המלחמה היתה תרגיל גדול ומלא לקחים בתחום חטיבות-כוח. מייד לאחר המלחמה בנינו פק"ל של ב"מ לחטיבות-כוח בשעת חירום. בנינו את המפרטים הטכניים שבהם מוסבר מה צריכה לכלול ערכת קישור, ובנינו ערכות קישור לשעת חירום, המאוחסנות עד היום במש"א.
חוליות תיקון רבות הוצאו לאזורי הקרבות בעיקר כדי לטפל בתקלות שאירעו במערכות לבקרת אש, בתקלות במנגנוני הרתיעה של התותחים ובתיקון נזילות במערכות הידראוליות. לצורך הוצאת החוליות לשטח מותקנו טנדרים עם כל הציוד הנדרש. האזרחים עובדי צבא, שיצאו לשטח, גויסו למילואים בדיעבד, משום שלא היו מבוטחים לפעילות מלחמתית. בימים הראשונים של המלחמה הוגברו תפוקות הייצור במש"א פי חמישה לעומת תקופת רגיעה. העובדים נדרשו לעבוד יומם ולילה, בימי חול ובשבתות, ועשו זאת בהתלהבות. מרגלית, שהינו אדם דתי, החליט לבקר את עובדיו בשבת, וצעד ברגל מביתו שברמת-גן לתל השומר יחד עם בנו הבכור. בהגיעו לבסיס החליט לשמח את עובדיו. הוא מילא עגלה עם ופלים ובקבוקי שתייה, ויחד עם בנו חילק אותם לעובדים בבתי המלאכה, שהתרגשו מאוד מהמחווה האנושית הזאת.
במהלך הקרבות מול הצבא הסורי בגזרה המזרחית, נפגע טנק סורי מדגם 72T- במזקו"ם וננטש בשטח ההפקר שבין כוחותינו לסורים. הדגם הזה עדיין לא היה בידי ישראל, ובמטכ"ל הוחלט לחלץ אותו ולהעבירו לקו כוחותינו כדי ללמוד אותו. על מש"א 7100 הוטל לתכנן ולבנות עגלה מיוחדת, שתקודם בחשאי לעבר הטנק על-ידי יחידה מובחרת ועליה הוא יועמס וייגרר לשטחנו. מנכ"ל תעבורה, אברהם ("בונדי") לבנת, מומחה להובלת משאות כבדים, הוזעק באישון ליל למש"א וסייע בתכנון הגרור המיוחד, שנבנה תוך כמה שעות ונשלח לבקעת הלבנון. מסיבות מבצעיות לא בוצעה לבסוף המשימה.
בשלב ההכנות לפריצה לביירות, אחד החששות מפעולה בשטח הבנוי של ביירות היה, כי ייפגעו טנקים ממטולי ה- RPG-7. במקחש"ר הגה מישהו רעיון למגן את הצריח עם כלוב מברזל. ביצוע הדגם הוטל על מש"א. משהושלמה הכנתו הוזמן הרמטכ"ל, רפאל איתן, לראות אותו. הוא שאל, האם הטנק הוכנס למעצר ועזב בכעס את המקום.
בתום המלחמה חזר מפעל הטנקים למשימותיו הרגילות: הופעלו קווים נוספים של "שוט ג'" ותומ"ת 175 מ"מ. באותה התקופה הוקם גם קו לבניית 9 טנקי גורדון – טנק שרמן עם זרוע הרמה, שיועד להוצאת חטיבות-כוח תחת אש. המפתח שלו היה המהנדס ליאוניד גורדון ממקחש"ר. הפיתוח החל כבר לאחר מלחמת ששת הימים.
בתקופה הזאת הוחל, ביוזמת סגן מפקד מש"א, בתהליך של ביזור אמיתי של כמה תפקידים. הוקם גרעין של כוח-אדם טכני בחלק מהמפעלים במקום בענף הטכני. הביזור נעשה בצורה לא שווה. מפעל המרכבה נבנה בראשיתו עם פונקציות כאלה בשל הייחודיות שלו. מפעל הטנקים היה השני שנבנה כך. גם מפעל האופטרוניקה קיבל אז תנופה. הפונקציה השנייה שבוזרה לרמת המפעל היתה של המעתדים, האחראים להכנת תוכנית רכש המיושמת באחריות מצל"ח. במפעל הטנקים קלטו אז למעלה ממאה עובדים נוספים – רתכים, מסגרים ומכונאים – שהכשרתם נעשתה תוך כדי עבודה. גיל העובדים ירד. ב1983- הוטמע מושג "מטה המפעלים". המפעלים נבנו עם תפיסה חדשה של מטה ועם קצת יותר אוטונומיה בתחום חיזוי צורכיהם באפסניה וביכולתם הטכנית לתכנן מתקנים עבורם. בספטמבר 1983 יצאו ממפעל המרכבה הטנקים הראשונים מסוג מרכבה סימן 2.
בשלהי 1982 סיים סא"ל צבי כסיף את תפקידו כמפקד מפעל הייצור וההנצלה, ובמקומו מוּנה לתפקיד רס"ן מיכאל דיין, שהועלה לדרגת סא"ל. כסיף סגר לקראת סיום תפקידו פרויקט של ניהול הייצור באמצעות מחשב (ניב"ם). הוא טען, כי הפרויקט אינו מוצלח. הסיבה לכך היתה אי-ההצלחה לעבוד עם תוכנת קייפוס של IBM, שבה משתמשים כיום מפעלי ההיי טק. דיין הכיר היטב את המפעל. העובדים היו מצוינים, אך המפעל לא היה מודרני דיו. בכל המפעל היתה מכונה אחת בלבד עם מערכת CNC. דיין הציב לעצמו ארבעה יעדים: הראשון, להפוך אותו למפעל מודרני; השני, להתגבר על הטראומה שעבר המפעל עם הכישלון של הכנסת המערכת לניהול הייצור עם תוכנת קייפוס; השלישי, להכניס לשימוש תוכנה אחרת; היעד הרביעי היה לנסות לשנות את המבנה הפנימי של המפעל. באשר ליעד הראשון, השקיע דיין במשך כמה חודשים מאמצים רבים, והצליח לשכנע את מטכ"ל/אג"א לעבוד ישירות מולם. דיין הגיש תוכנית לרכש מכונות בעלוּת של 5 מיליון דולר בשנתיים, שתאפשר לצמצם את צוות המפעל בארבעים עובדים ולייצר יותר. ועד העובדים לא הערים קשיים בדרכו, משום שהם העריכו אותו כמפקד סמכותי, שיודע לקדם את המפעל ואת העובדים. התוכנית אושרה ויצאה לדרך. דיין התחייב בפני מפקד מש"א ומטהו, שבכל התהליך המהפכני הזה של מפעל הייצור וההנצלה לא יעכב ולוּ לרגע אחד איזשהו קו של מש"א. המפעל ימשיך לייצר חלקים לפי תוכנית העבודה. הדבר הביא לקפיצת-מדרגה של המפעל, הסובל בדרך-כלל מתחרות רבה בשוק האזרחי. המפעל חשוב למש"א שכן ניתן לייצר בו בהתרעה קצרה חלקים הדרושים למש"א, שייצורם אצל גורם אזרחי עלול להימשך זמן רב. תהליך הכנסת המכונות והפיכתו למודרני היה ארוך ומורכב. היה צריך לאפיין ולהגדיר הרבה מאוד מכונות, בלא שהיה ניסיון קודם בעבודת המפעל עם מכונות מסוג זה. היה צורך לקחת עובדים במקצועות החריטה, הכרסום הריתוך ועוד, שעבדו קודם במכונות קונוונציונליות וכעת עבדו עם מכונות ממוחשבות. במפעל נערכו הכשרות לעובדים בצורה פרטנית. עובדים עברו הסבה מקצועית, נקלטו עובדים חדשים ונפלטו ותיקים. דיין הצליח לשכנע את מפקד מש"א, שהמפעל זקוק לשטח נוסף וקיבל מבנה שלם, שהיה שייך למנועייה. כאשר החליף נֺח ניצן את טוביה מרגלית כמפקד מש"א הוא התנה את המשך תוכנית הארגון-מחדש בכך, שדיין יישאר בתפקיד עד שיסיים את כל התהליך.
באשר ליעד השני – מִחשוב ניהול הייצור – ערך מטה המפעל בדיקה הנדסית מורכבת מאוד, כדי לברר מדוע נכשל היישום של תוכנת קייפוס. מפקד מש"א וראש אג"א, האלוף יוחנן גור, איפשרו למפעל לעסוק באפיון מערכת חדשה ובהגדרת הצרכים. דיין ומטהו שיכנעו את מפקד מש"א לאשר תקציבים לכך. בעקבות שינוי פני המפעל שיכנע דיין את מפקד מש"א להזמין את הרמטכ"ל לביקור; היתה זו הפעם הראשונה שרמטכ"ל ביקר במפעל. תוך שלוש שנים פעל חלק גדול מהמפעל עם מכונות מבוקרות מחשב; העובדים הוכשרו לכך ושונה מערך ניהול הייצור. המהפך במפעל הייצור וההנצלה היה מרשים, ובכך הושגו כל היעדים שהציב לעצמו דיין.

בעוד כוחות צה"ל בלבנון מחזיקים בעמדותיהם בהמתנה לתוצאות המשא-והמתן המדיני, הם נקלעו לסכסוכים המזוינים בין הנוצרים המארונים ובין הדרוזים השמאליים, שבהנהגת וליד ג'ונבלט. בשטחים שבשליטתו נאלץ צה"ל להתמודד עם פעילות טרור מסיבית של חוליות מחבלים פלסטינים, שנותרו בשטח ועם הטרור השיעי, שהתעורר במחצית השנייה של 1982 בסיועה ובהשראתה של איראן ולבש אופי דתי-איסלמי קיצוני. התקפות הטרור על כוחות צה"ל בלבנון גרמו לפגיעות רבות בנפש. ב28- בדצמבר 1982 נפתחו שיחות מדיניות בין משלחות ישראל ולבנון בהשתתפות משלחת ארצות-הברית, במטרה להגיע לנורמליזציה, לגבש הסדרי ביטחון חיוניים לישראל ולקבוע את התנאים לפינוי כל הכוחות הזרים, לרבות צה"ל, מאדמת לבנון. ב17- במאי 1983 נחתם הסכם בין ישראל ולבנון, ואוּשר על-ידי הכנסת ועל-ידי הפרלמנט הלבנוני. בישראל גרמה המלחמה למחלוקת פוליטית ועוררה מחאה ציבורית נרחבת. ב24- בנובמבר 1983 שוחררו שישה מתוך שמונה חיילי צה"ל, שנלקחו בשבי על-ידי מחבלים מארגון פת"ח באזור בחמדון ב4- בספטמבר 1982. תמורתם שוחררו כ4,600- מחבלים שהוחזקו בידי ישראל; שישים ושלושה אסירים בטחוניים ושלושים וחמישה מחבלים שוחררו מבתי כלא בארץ.

בשלהי 1983 זכה אע"צ משה עוגב, ממדור אחזקה, בפרס העובד המצטיין הארצי בתעשייה לשנת 1983. לאחר קבלת הפרס הוזמן עוגב לבית הנשיא. מרגלית החליט להפתיעו. עוגב הוזמן למשרדו ומוּנה למנהל עבודה בלי שנמסר לו על כך מראש. 
  •  משה עוגב נולד בתימן ב1939-. בגיל 5 החל ללמוד ב"חדר". ב1950- עלתה משפחתו ארצה והשתקעה במושב העולים בטחה, שבנגב המערבי. מכיוון שלא היה בית-ספר במושב המשיך משה ללמוד ב"חדר" עד גיל 11. ב1955- הוקם בית-ספר יסודי במושב והוא השלים את לימודיו. ב1957- התגייס לצה"ל ושירת בחיל התובלה כנהג. עם שחרורו מצה"ל ב1960- עבד בפרדסנות ובעבודות בניין. בשעות הערב למד את מקצוע המסגרוּת. ב1963- החל לעבוד ב'סולל בונה' כמפעיל מנופים ועגורנים. בשלהי 1971 התקבל לעבודה בבמ"ב 681 כאזרח עובד צבא. הוא החל לעבוד כמסגר במדור אחזקה. במהלך עבודתו התמחה בהפעלת דינמומטרים ובאחזקתם. בשעות הערב השלים את השכלתו בקורסים מקצועיים. עד 1980 שימש כראש צוות דינמומטר. ב1988- הועברה מחלקת האחזקה של שלוחת בית דגן אל תחת פיקודו של מפקד מפעל 4 ועוגב מונה למנהל צוות אחזקה של כל השלוחה, תפקיד אותו ממלא עד היום. במהלך עבודתו הגיש הצעות ייעול רבות.

ב18- באוקטובר 1983 (י"א בחשוון תשמ"ד), לאחר שנות ציפייה רבות, התקיים במש"א טקס הכנסת ספר תורה לבית הכנסת החדש. לכבוד האירוע הגיע למש"א הרב הראשי לצה"ל, האלוף הרב גד נבון, ועימו הרב הפיקודי ורב מחנה תל השומר. מאות עובדים נרגשים נאספו בשעה הייעודה, וליוו בשירה ובריקודים את ספר התורה, שנישא בידי מפקד מש"א, אל"ם מרגלית, תחת חופה שנפרשה ונישאה בידי העובדים. הרב הראשי לצה"ל, מפקד מש"א ויו"ר ועד עובדי המִפקדה, אע"צ שבתאי רוזנצווייג, שיזמו את הבאת ספר התורה, נשאו דברים בפני העובדים.
בראשית נובמבר 1983 סיים אל"ם טוביה מרגלית את תפקידו ומונה לקחש"ר. במקומו התמנה אל"ם נֺח ניצן למפקד מש"א. כאשר נכנס ניצן לתפקידו היתה שדירת המפקדים של מש"א כדלהלן: סגן מפקד הבסיס היה סא"ל גדעון בן-אריה; מפקד מפעל המרכבה היה סא"ל אליעזר בן-יעקב; מפקד מפעל הטנקים היה סא"ל מנחם שדה; מפקד מפעל הייצור וההנצלה היה סא"ל מיכאל דיין; מפקד מפעל האופטרוניקה היה סא"ל דני גרנות; מפקד ב"מ 2 היה אע"צ חיים גורוחובסקי; מפקד ב"מ 3 היה רס"ן מרדכי דותן; ומפקד ב"מ 6 היה אע"צ משה ירדני. המטה הבכיר היה מורכב מהקצינים הבאים: רע"ן טכני היה סא"ל ברוך מילוא; רע"ן הנדסת תעשייה היה סא"ל צבי פז; רע"ן ניהול הייצור היה סא"ל יצחק ברוך; ורע"ן מנהלה היה סא"ל יצחק אהרוני. נציגי העובדים היו: שבתאי רוזנזצוויג, יו"ר ועד מִפקדה, דן הרשקו, יו"ר ועד חצר תל השומר ויעקב אנדרי, יו"ר ועד חצר בית דגן. במש"א עבדו למעלה משלושת אלפים עובדים כולל קצינים וחיילים בסדיר ובקבע.
על תפקידו כמפקד מש"א מספר נֺח ניצן:
משאת נפשי היתה לנהל את הבסיס הזה. עד היום אני חושב, שכל מי שברקורד שלו רשום ניהול מש"א 7100 זכה. הייתי מוכן היום לוותר על הרבה דברים כדי לחזור ולנהל את הבסיס הזה. זוהי גולת הכותרת של העשייה לאנשים כמוני. זהו תפקיד עם עוצמה ועם אופק אין-סופי. סיפוק כל המאוויים של מי שחשב על ניהול בגדול. גישתי לניהול היא קיום עבודת צוות. בתקופתי התגבש צוות של מפקד, סגן מפקד, מפקדי מפעלים וראשי ענפים, ועד היום אנו נפגשים באופן קבוע. מעבר לעבודה היינו חברים טובים. נפגשנו בסופי-שבוע ובאירועים חברתיים.
אחד הדברים שהותירו את רישומם עלי היא תקופת הקיצוצים במש"א, שהחלה בדצמבר 1984. כתוצאה מקיצוץ דרסטי בתקציב הביטחון בגמר ההצטיידות בעקבות מלחמת לבנון, חלו צמצומים בתהליכי השיקום ובהרכבת טנק המרכבה. מחודש זה ועד אפריל 1985 הוטל עלי לפטר מעל לארבע-מאות עובדים אזרחים עובדי צה"ל וקצינים בכל הרמות והתפקידים. ההחלטה נפלה עלי כרעם ביום בהיר. לא היה לי ממי ללמוד כיצד עושים דבר כזה. ההחלטה הראשונה שקיבלתי בנושא היתה שאני עושה זאת באופן אישי. אלה היו לא רק אנשי קבע, שניתן לומר להם תצאו לפנסיה, או תשתחררו. אלה היו אזרחים בעלי משפחות עם בעיות וזה היה קשה מאוד. לא הסכמתי לעיקרון לפטר ראשונים את אלה שבאו אחרונים, אלא החלטתי שהפיטורים ייהיו פונקציונליים. זכיתי לשיתוף פעולה יוצא מן הכלל עם יו"ר ועד עובדי חצר תל השומר, מחסנאי במפעל האופטרוניקה, הרשקו דן (סרג'יו), שבכה בדמעות על כל עובד. הכנו רשימות ובדקנו אותן עם ועדי העובדים, וקיימנו מדי יום דיונים עם הוועד, והם קיצצו ומחקו ואנחנו החזרנו שמות לרשימות, עד שהגענו להסכמה. אז ישבתי עם כל עובד, שהיה מיועד לפיטורים, והודעתי לו אישית שאני מצטער, אך עלינו לפטרו. הסברתי לו מה מגיע לו וניהלתי עימו אישית את המשא-ומתן על תנאי הפיטורין. פיטרנו גם עובדים ותיקים מאוד. בתהליך היו מעורבים ארגון עובדי צה"ל והסתדרות העובדים הכללית. לא היו הפגנות או שביתות. היו רק עיצומים, שהתבטאו בישיבה של עובדים ברחבת הדגל מול הלשכה במשך כמה שעות.
בתקופתי נמשך המהפך, שהחל במפעל הייצור וההנצלה תחת פיקודו של מיכאל דיין. השקענו כסף רב בבנייתו מחדש של המפעל ובציודו מחדש. הוכנסו מכונות משוכללות יותר. הוקצב לנו סכום כסף במטבע חוץ מכספי הסיוע האמריקני, שנשאר עודף בשנת תקציב מסוימת; אם לא היינו מנצלים אותו הכסף היה הולך לאיבוד. שלחתי את מיכאל דיין לחו"ל עם רשימת קניות והוא שב עם רכש. כמו כן עשינו שיפצנו את המבנים הישנים. כשסיים מיכאל דיין את תפקידו ב1985-, הטמיע מחליפו, יורם יפה, את המערכת החדשה לניהול הייצור באמצעות מחשב. המערכת שהצליחה להתגבר על הכישלון של המערכת הקודמת, שימשה מקור גאווה למש"א ורבים מאנשי התעשיה בארץ באו ללמוד אותה. באוקטובר 1984 החלו לצאת ממפעל המרכבה טנקי המרכבה סימן 2 ב'. הטנקים הראשונים החליקו בעת בלימה, ונאלצנו לעצור את אספקת טנקים, להחזירם למש"א עד שנמצא פתרון הולם. נעשו פריצות דרך של ליינים ראשונים במפעל הטנקים. לראשונה שיקמנו תומ"תי "רוכב" ותומ"ת 175 מ"מ. מנחם שדה היה מפקד המפעל ועוזי זימן היה סגנו. היתה בעיה קשה בעת הוצאת חטיבת-הכוח, שכן כל הכלי היה מתעוות ולא ניתן היה להכניסו בחזרה. לכן התחלנו להשתמש לראשונה בשיטות של ריתוך ועיבוד שבבי באמצעות המכונות הגדולות של מפעל המרכבה והצלחנו לבצע זאת. לאחר מכן באו האמריקנים כדי ללמוד מאיתנו כיצד משקמים את התומ"תים האלה. במפעל האופטרוניקה נכנסנו לדורות המתקדמים של המכשירים בתחום האלקטרו-אופטיקה. המפעל קיבל תאוצה אדירה. בנינו שני מבנים נוספים עבורו. זכיתי גם לביקורו של נשיא המדינה, חיים הרצוג. בכלל היו הרבה ביקורים והתבדחנו על כך, שאין גנרל בצבא האמריקני המקבל קידום בלי לבקר במפעל המרכבה.

ב12- באפריל 1984 השתלטו ארבעה מחבלים תושבי רצועת עזה חמושים בסכינים, ברימון-יד ובמזוודה, שבה היו שתי פצצות RPG ממולכדות, על אוטובוס מספר 300 בקו תל-אביב-אשקלון. המחבלים הסיעו את האוטובוס לתוך רצועת עזה, כשכוחות הביטחון מנהלים אחריהם מרדף מלווה ביריות. האוטובוס נעצר במחסום צה"ל מצפון לדיר אל-בלח והחל משא-ומתן לשחרור בני הערובה. ב13- באפריל לפנות בוקר נערכה פעולת חילוץ צבאית בפיקודו של הקחצ"ר, תא"ל יצחק מרדכי. הפעולה הסתיימה בתוך שתי דקות. אחת מנוסעות האוטובוס, חיילת, נהרגה ושבעה נוסעים נפצעו. בפעולה חוסלו שני מחבלים ושניים נוספים חוסלו על-ידי אנשי שב"כ מאוחר יותר. בעקבות חיסול המחבלים, שנתפסו חיים, הוקמה ועדת חקירה, שהורתה להעמיד לדין משמעתי את הקחצ"ר, שזוכה מכל האשמות שיוחסו לו. אברהם שלום, ראש השב"כ, ושלושה מאנשיו פנו בבקשת חנינה לנשיא המדינה וזה העניק להם אותה בתקווה שבזאת תיסגר הפרשה. לאחר שהתברר, כי בכירים בשב"כ מסרו עדויות שקר בקשר לפרשה הודחו שלושה מבכירי השב"כ.
ב5- במרס 1984 ביטלה ממשלת לבנון, בראשותו של אמין ג'ומייל, באורח חד-צדדי את ההסכם עם ישראל. התרחקות הנוצרים מישראל, עליית מספרם של נפגעי צה"ל בהתקפות הטרור, מגבלות תקציביות והקמת ממשלת האחדות הלאומית ב13- בספטמבר 1984, בראשות שמעון פרס וממלא מקומו יצחק שמיר, הובילו לנסיגת צה"ל מלבנון. באותו החודש ניסתה ישראל להגיע להסכם חשאי עם סוריה, שיאפשר את נסיגת צה"ל מלבנון. בדצמבר 1984 התברר, שהמאמצים הללו נכשלו. בינואר 1985 החליטה הממשלה על נסיגה חד-צדדית לגבול הבין-לאומי בשלושה שלבים. ב20- במאי 1985 שוחררו שלושה חיילי צה"ל, שהיו שבויים בידי ארגון המחבלים של אחמד ג'יבריל. תמורתם שיחררה ישראל 1,150 מחבלים. במסגרת העִסקה, שכונתה "זמירות חדשות" הורשו כ600- מחבלים לחזור לבתיהם ביהודה ושומרון.
פעילות המחבלים נגד חיילי צה"ל בדרום לבנון, באה לידי ביטוי בעיקר בפיצוץ מכוניות תופת, בהנחת מטעני צד ומוקשים נגד סיורי צה"ל ושיירות מִנהלתיות. במטכ"ל הוחלט לבנות כמה עשרות נגמ"שים כבדים ומוגנים על בסיס תובות של טנקי "שוט". במפעל המרכבה יוצרו במהירות תאי הלחימה והורכבו על תובות של טנקי "שוט", שצריחיהם הוסרו. במפעל הייצור וההנצלה נבנו כנות מוגנות למקלעים. מקומם של אביזרים שונים שוּנה, כדי שבעת עליית הנגמ"ש על מטען, לא יוטחו חלקי מתכת על הלוחמים. הנגמ"ש החדש, שכוּנה "נגמשוט" איפשר לשבעת אנשי הצוות הגנה היקפית וכוח אש מְרבי באמצעות ארבעה מקלעי מאג.
ב6- ביוני 1985 השלים צה"ל את נסיגתו מלבנון. מעברו הצפוני של הגבול הבין-לאומי הוקם אזור ביטחון בפיקוח צבא דרום לבנון (צד"ל), שבראשו עמד עד מותו מייג'ור סעד חדד; אחריו מוּנה לתפקיד הבריגדיר-ג'נרל אנטואן לחד. צה"ל התפרס בצד הישראלי של הגבול לאורך גדר המערכת כפי שהיה לפני 6 ביוני 1982. מ1- בספטמבר 1982 ועד 6 ביוני 1985 נפלו בלבנון 664 חיילי צה"ל, שוטרי משמר הגבול, אנשי שירות הביטחון הכללי ואזרחים ישראלים ו3,881- נפצעו. ארבעה חיילים נעדרים.

גולש יקר אתר העמותה נמצא בתהליך הקמה, במידה וברצונך להעיר או להוסיף מידע לחץ כאן       
בניית אתרים tq.soft | פיתוח וניהול תכנים ניסים קלו